"כְּשִׁמְשִׁיוֹת קַיִץ בְּסוּפַת צִיקְלוֹן", מאיה אנג'לו (ועוד שיר של טשרניחובסקי): הוריקן בניו יורק וסלט נודלס וייטנאמי במטבח

שני ציטוטים הפעם, משניים שונים שונים שונים (התרגום של מאיה אנג'לו מאנגלית הוא התרגום הממש לא מקצועי שלי…).

זה היה חתיכת שבוע. שבוע כזה שקשה לסכם בשיר אחד, פסקה אחת או מתכון. שבוע של קלישאות: הפסקה שנכפית על העיר-ללא-הפסקה, איתני הטבע הגדול אל מול האדם הקטן, תלות האדם באנרגיה המתכלה וכו', אבל גם שבוע של רגעים אנושיים, נדיבות אמיתית ואין סופית ותמיכה עוטפת ורגישה. היה הוריקן. סנדי נשפה בחלונות שלנו כאילו היו שרביט של בועות סבון והזכוכית היא הסבון. מלבד סדק אחד החלונות בסוף ניצחו. לתחנת הכוח היה פחות מזל ואחרי שצפינו בה מתפוצצת בירוק ולבן בוהק איבדנו את החשמל ומאוחר יותר גם את המים. בלי החשמל עוד אפשר להסתדר, אבל כשאי אפשר להוריד מים או לשטוף כלים כבר נהייה קשה. אז נדדנו בין ספות ומיטות של חברים, שאנחנו הפכנו להיות הפגיעה הכי קשה שהם ספגו מסנדי.

בסך הכל, אם מתעלמים מהכאוס מסביב ומזה שכל הרחובות מתחת לרחוב 34 היו חשוכים לגמרי, יש איזו הנאה בתחושת התלישות, בנוודות הכפויה. פתאום מדברים עם אנשים ברחוב, תופסים טרמפים מוזרים על גשרים שאסור למכוניות לעבור עליהם כשבהן פחות מ-3 אנשים, ומבלים זמן ממושך עם חברים, שזה מתכון מצוין להתקרבות.

כששככה הסופה, כולם יצאו להסתובב ברחובות לחפש את ההרס. יש משהו אסתטי בהרס. תחושה של ריגוש סביבו. אבל מלבד בית פוטוגני אחד והחושך ההזוי, סנדי לא השאירה אחריה חותם ויזואלי עמוק פה. בג'רזי זה כבר סיפור אחר. אבל אני לא משם.

ביום שלפני הסופה התורים בחנויות האוכל היו עצומים. שורות שורות, שעות שעות, של לחץ. לא נשאר כלום על המדפים, ליטרלי. אני מילאתי בתמימות את המטבח בפרויקטים: דייסת אורז, תבשיל שורשים, חומוס ועוד פנטזיות כאלה ואחרות.

כשהלך החשמל ואיתו המקרר, אכלנו כל מה שיכולנו, זרקנו את כל השאר ויצאנו לדרך. את שאר הארוחות אכלנו בבתים של חברים או בחוץ. מצב הרוח היה טוב בסך הכל. עד שחזרנו חזרה הבייתה אחרי חמישה ימים, ואז כנראה הרשיתי לעצמי לראשונה קצת לעכל. הפוסט הזה היה מתוכנן להיות פוסט על הבאן (bùn) הויאטנאמי. כמעט שיניתי לאוכל של סופה. אבל אחרי שבערב השני במקרה נפלנו על המזללה הוייטנאמית הכי חמה בוויליאמסבורג ובבית שבו התארחנו מצאתי ספר בישול מהמם על בישול וייטנאמי חזרתי לתוכנית המקורית. אני אוכל באן בחוץ כבר חודשים (אם תלחצו פה, תוכלו לראות איפה) ובבית כבר שבועות, אז הגיע הזמן לכתוב עליו. סופה או לא סופה. קבלו אותו:

הבאן הוא בין סלט למנת נודלס ומוגש עם כל מיני תוספות – משרימפס ועד טופו, ואפשר גם בלי תוספת בכלל (ככה אני אוכל אותו בבית). תארו לעצמכם כך: הר של אטריות אורז לבנות, מסביבן ירקות קשים חתוכים לרצועות דקות. מעל שכבה נאה של תבלינים טריים ואת הכל קושר ביחד הכוכב של המנה הזאת – רוטב הנוק צ'אם.

הנוק צ'אם הוא רוטב טבילה (דיפינג סוס) שמוגש עם הרבה מאכלים וייטנאמיים. הוא עשוי מחומצה (לימון, ליים או חומץ אורז), סוכר, צ'ילי חריף, שום ורוטב דגים (רגע – אל תפסיקו לקרוא כי קראתם רוטב דגים – זה בקושי מורגש, אני נשבע, וזה בא משונא דגים רציני!). את ערימת הירקות והאטריות הסתמית לכאורה הוא קושר למנה ממש כיפית עם טעמים חזקים של חריף, חמוץ, מלוח ומתוק. שווה לנסות. ואין בו טיפת שמן! (שיווק אגרסיבי לרוטב, אני יודע, אבל אני מרגיש שהוא מתחיל ממינוס בגלל רוטב הדגים וזה לא פייר לפסול אותו רק בגלל שהוא כזה! תנו לו צ'אנס.)

מה צריך?

קודם כל קערה רחבה. זו מנה שלוקחת מקום וזה גם יפה כשאפשר לפרוש אותה על הצבעים שלה בקערה.
 
לסלט (למנה אישית גדולה):
 
אטריות אורז – שימו לב שאתם לא קונים אטריות שעשויות משעועית שנראות כמעט אותו הדבר – אלו אטריות צלופן שהופכות להיות שקופות אחרי הבישול. הן אדירות, אבל פחות מתאימות למנה הזאת.
גזר בינוי אחד
מלפפון בינוני אחד
1-2 עלי חסה
חצי כוס נבטים
חופן עלי בזיליקום (הסוג האסייאתי זה הסוג ה"נכון", יש לו עלים מחודדים וקטנים יותר. יש לו גם כמעט טעם של אניס, שנמצא ביחד עם כוסברה וסלרי בקטגוריית אוכל-שאני-לא-מסוגל-לאהוב-למרות-שאני-מנסה ולכן אני דובק בסוג האיטלקי)
חופן של עלי נענע
חופן עלי פטרוזיליה (ו/או כוסברה…בההה)
כזה אחד של בצל ירוק

על התבלינים הטריים ממש לא כדאי לוותר! אפשר להשתמש רק באחד או שניים מהם אם חייבים, אבל לא להכין בלי. עם הירקות אפשר לגוון, הסוד לדעתי הוא שזה צריך להיות ירק עם מרקם מתפצח שכזה (לא עגבניה, נגיד).

לרוטב הנוק צ'אם:
 
2 כפות מיץ ליים/לימון או חומץ אורז
2 כפות מחוקות סוכר
1.5 כפיות רוטב דגים
כף מים
שן שום קטנה
חצי כפית של פלפל חריף אדום או ירוק חתוכים דק או רבע כפית של פתיתי צ'ילי יבש

אז מה עושים?

מתחילים בלהכין את הרוטב כי המרכיבים שלו צריכים לפתח ביניהם קצת יחסים של קירבה וזה, כידוע, לוקח זמן.

הכי מוצלח להשתמש בליים. אם אין משתמשים בלימון, אם אין משתמשים בחומץ אורז.

הרוטב דורש איזון בין הטעמים השונים שלו. אחרי מחקר תיאורתי ומעשי ככה אני מציע להכין אותו:

מתחילים בלשלב את הלימון עם המים והסוכר. מערבבים עד שהסוכר נמס וטועמים. זה צריך לטעום כמו לימונדה טעימה וחזקה. אם זה לא חמוץ מספיק, או לא מתוק מספיק מתקנים. עכשיו מוסיפים צ'ילי, שן שום קטנה כתושה היטב (אם אתם מתכננים לפתח יחסים של קירבה בעצמכם אחרי הארוחה, אז אפשר לוותר על השום, אבל חבל…) ואת רוטב הדגים. אל תריחו אותו. אמרתי לא! למה הרחתם?! עכשיו אתם שוב לא מאמינים לי שזה יצא טעים…

מניחים בצד.

מבשלים את אטריות האורז עד שהן רכות, מסננים ונותנים להן להתקרר בצד. אפשר גם לשטוף במים קרים קצת.

חותכים את הירקות והתבלינים לרצועות דקות.

הרכבה:

מניחים כמות נאה של אטריות במרכז הקערה (לא יותר מידי, יש הרבה מרכיבים). מסביבן מניחים את הירקות החתוכים לפי קבוצות, כי זה יפה. על כל זה מפזרים את התבלינים ועכשיו שופכים מעל הכל את הרוטב ומגישים.

אם רוצים מעל תוספת חלבונית אפשר להקפיץ בזריזות עם סויה, דבש, רוטב דגים ושום. אוכלים עם צ'ופסטיקס ומתפלאים איך מהמיץ של הסרדינים החום הזה יוצא כזה מעדן.

מלבד זה שהמנה הזאת מממשש טעימה, הכיף שלה הוא שהיא ממלאת אבל לא כבדה בבטן. היא ארוחת צהריים מושלמת בעיני.

 

19 תגובות על “"כְּשִׁמְשִׁיוֹת קַיִץ בְּסוּפַת צִיקְלוֹן", מאיה אנג'לו (ועוד שיר של טשרניחובסקי): הוריקן בניו יורק וסלט נודלס וייטנאמי במטבח

  1. efraty הגיב:

    פוסט מרגש,
    נשמע כמו חוויה רצינית…
    והסלט נראה טעים – טוב- אני אקנה כבר רוטב דגים – לא עומדת בלחץ 🙂

  2. ענבר הגיב:

    הי!
    ראשית- שמחה ששרדתם את הסופה! וודאי מוזר שכל הציוויליזציה והנוחות שמכירים נעלמים פתאום..
    שנית- יש אולי איזה פתרון חלופי לרוטב דגים לטובת צמחונים?

    תודה!

  3. Cowgirl הגיב:

    הבלוג של פנטסטי! איזו תחושה מדהימה זאת לעבור על כל המילים היפות שהאלה ש׳בישלו׳ לנו המשוררים האלה ולהרגיש בעצם שאתה אף פעם לא שבע.
    גם אני חיה מחוץ לגבולות ארץ הקודש ומסעדות ויאטנמיות (אוטנטיות!) חביבות עלי במיוחד.מנת הבאן היא תמיד המועדפת .
    תודה על מתכון שנה נפלא וינוסה בקרוב.

  4. שרה הגיב:

    איזה יופי של בלוג. הגעתי מ"ביסים" ונהניתי מאד. אבל אם אני כבר פה – זה בשביל לנטפק (אפשר? סליחה מראש…)… התכוונת ל"עיניים מוסטות", לא מוסתות, נכון?

  5. מוריה הגיב:

    מתכון פשוט מעולה! הכנתי ואריאציה: עם כרוב במקום החסה, בצל אדום במקום הירוק ופלפל במקום המלפפון, הוספתי גם אבוקדו בשביל השומן. בגלל החצימחונות שלי השתמשתי באצות וואקמה כדי להשיג את אפקט האוממי. יצא מלבב! תודה רבה. אם אתה יודע איך להכין מנה ויאטנמית חמה, יצא לי לאכול בברלין כמה פעמים מנה מרקית עם כל מיני הפתעות בפנים, משהו בטעמים שאני לא מצליחה לשחזר.

  6. orrit הגיב:

    הפוסט שלך מכיל גם את הפחד הכי גדול מהכאוס וגם את העונג הכי גדול של הסדר. בשניהם- יופי שעושה חשק לחיים. תודה. וגם- המתכונים שלך! סוף סוף יוצא לי משהו!

  7. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    אני משוטטת פה בפעם הראשונה, ותחושה חמה של שיתוף, שירים. ארועים. נזיפות.
    ובסוף אני גם אקום לראות מה יש במזווה. תודה רבה.

  8. אטריית אורז מיובשת הגיב:

    כרגיל, תענוג לקרוא.
    לא הבנתי איזו תוספת חלבונים ניתן להקפיץ ולהוסיף.

  9. boten3 הגיב:

    פשוט נהדר 🙂 אהבתי גם את התמונת פנורמה של ניו יורק בתחילת הפוסט ואני מאוד משוחדת לגבי אוכל ויטנאמי… מה שמצחיק זה שאתמול אילתרתי כזה סלט בערך כי נגמרו לנו כל דפי האורז. בדרך כלל אנחנו ממלאים דפי אורז ועושים ספרינג רולס נפלאים, אבל אתמול נגמרה החבילה ונשארו רק שלושה-ארבעה דפים שבורים. לקחתי את כל הירקות שכבר חתכנו ועירבבתי עם אטריות שעועית, רוטב סויה, שומשום והוספתי פסטרמה למעלה. נראה לי שהאוכל הויטנאמי מתחיל לצבור תאוצה רצינית בישראל לשמחתי הרבה 🙂 אני מחכה בקוצר רוח לפוסט על מרק פו!

  10. lee הגיב:

    היי,
    אם אני רוצה להוסיף טופו איך לעשות אותו?
    טעמתי סלט דומה במסעדת האנוי (מסעדה ויאטמנית מדהימה) ושם זה היה מעולה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s