ילדי התקופה / ויסלבה שימבורסקה: פטאיר, כיסוני בצק חיטה מלאה עם תרד חמצמץ

האישי הוא הפוליטי אמרו הפמיניסטיות הרדיקליות ושימבורסקה מהנהנת בהסכמה. פוסט-סופה כמעט אפוקליטית, אחרי מערכת בחירות סוערת בארה"ב, לפני אחת בארץ ועמוק בתוך המלחמה הבאה, מתעוררות אצלי תהיות כמעט קיומיות. רד הוק שבה עשיתי הכשרה מעשית שנה, ועליה כתבתי פה כמעט נמחקה. העסקים הקטנים כולם נהרסו, התושבים כבר שבועיים בלי חשמל, בקומות הגבוהות גם בלי מים. סיפורים קשים על ביזות ואונס בלילות החשוכים. בארץ טילים וגיוס מילואים.

בזמן שעשיתי מחקר לסמינר שכתבתי בתואר השני מצאתי מאמר מעניין של בחור בשם ג'ד אמרסון שדיבר על יזמות עסקית-חברתית. הוא טען שלכל עסק כלכלי יש השפעות חברתיות, כלכליות וסביבתיות, בין אם הוא מכיר בהן ובין אם לא. צריך, הוא אומר, למדוד עסקים לא רק לפי הפסד ורווח כלכלי אלא גם על פי הפסד ורווח סביבתי וחברתי. זה תפס אותי חזק. לא כי אני חברה כלכלית (יותר לא כלכלית מאשר כלכלית בתור עובד סוציאלי…) אלא בגלל שגם כאנשים פרטיים אפשר למדוד את החיים שלנו לפי הפרמטרים הללו. וגם אנחנו כאנשים פרטיים בין אם בכוונה ובין אם לא, משפיעים על הכלכלה, החברה והסביבה כמעט בכל דבר שאנחנו עושים.

מאיפה מגיע האוכל שלנו ומי ייצר אותו? מה תנאי העבודה של אלה שגידלו אותו? מאיזה מקור קנינו אותו? והשאלות האלה כמובן תקפות גם לגבי מליון דברים אחרים. האישי הוא הפוליטי. המקומות שאנחנו יוצאים אליהם, התרבות שאנחנו צורכים, האוכל שאנחנו קונים, הריהוט, מכשירי החשמל, כולם פוליטיים, כי מישהו מרוויח מהם ומישהו או משהו מושפע מהרווח/ההפסד. לקחנו משכנתא מהבנק? זה פוליטי, כי מישהו עושה עלינו רווח גדול ואחר כך משפיע בעזרת ההון שלנו על המציאות. יצאנו למסעדה? זה פוליטי כי אולי שוטף הכלים הוא אריתראי/מקסיקני שמקבל רבע משכר המינימום. אתם נשואים? זה פוליטי. לי עדיין אסור על פי החוק להתחתן בארץ עם בן הזוג שלי. אנחנו מעדיפים להישאר "לא פוליטיים"? זה הכי פוליטי כי ככה אנחנו נותנים לאנשים אחרים לקבוע מה יהיה בלי להשפיע, מסכימים עם הסדר הקיים (ווואוווו, וואו, תרגע שנייה. בסך הכל באנו לקרוא שיר ומתכון. 'לוקח נשימה עמוקה') .

גם עזרה לזולת היא פוליטית. התרגלנו שלכל דבר יש שירות, אחראי, שהוא לרוב לא אנחנו. מפינוי זבל ועד עזרה לשכבות מוחלשות. העיר גורמת לנו להתרחק מהקהילה ואנחנו לומדים לתת ל"אנשי מקצוע" ופוליטיקאים "מקצועיים" (איזה מן מקצוע זה בכלל?) לנהל לנו את החיים והמרחב. התחושה היא שמישהו כבר ידע לעשות יותר טוב. מישהו שמתמחה ב"זה", מישהו שיארגן. אבל האמת היא שאנחנו המומחים הגדולים ביותר לחיים שלנו וכולנו פוליטיקאים. בא לי לקדם פוליטיקה של מעורבות אישית. אני רוצה להיות בעולם ושהעולם יהיה בי. 

אבל זו לא משימה קלה. בזמן ההוריקן רציתי לדפוק בדלתות של השכנים שלי ולשאול מה שלומם לפני שעזבנו את הדירה. לא עשיתי את זה. הייתי מובך ופחדתי לפלוש והאמת היא שהיה לי יותר קל פשוט לא לעשות את זה. אתמול במעלית שכנה מבוגרת שעד עכשיו היינו ביחסי הנהון ידידותי התחילה לדבר איתי לראשונה. היא סיפרה לי שהיה להם קשה לרדת ולעלות במדרגות והם דאגו שלא אגרו מספיק מים והיו מפוחדים. הרגשתי חרא וחשבתי על זה הרבה. קשה להוציא כוונות מהכוח אל הפועל. להפוך מילים למציאות זו מלאכה מורכבת ונדרש לכך מאמץ ואפילו אומץ (ואולי בעצם זה ממש פשוט?).

האישי הוא הפוליטי. ואנחנו חיים בתקופה פוליטית והבחירות שלנו הן פוליטיות ומשפיעות על העולם, אם התכוונו לכך או לא. גם הבלוג הזה, למרות שהוא "רק" בלוג אוכל, הוא פוליטי כי אני נחשף בו, משפיע ומושפע. לחשב כל בחירה בחיים זה לא פרקטי, אבל להיות מודעים לכוח שלנו כאנשים פרטיים וכקהילה, לא במובן אמורפי מדומיין, אלא על אמת, זה כבר קצת יותר קל. נדמה לי שקהילה וקהילתיות קשים בימים אלה (ואני מודע לאירוניה הדקה עד עבה מאוד כשאני כותב את המילים האלה אלפי קילומטרים רחוקים מניו יורק). בוא נראה אם אני יכול טו פרקטיס ווט איי פריץ'. ועכשיו, תסלחו לי בבקשה, אבל אני הולך להכין כיסונים מבצק שמרים ממולאים בתרד חמצמץ. גם הם פוליטיים, הם מגיעים מסוריה.

הפטאיר הוא מעדן. בצק דקדק ממולא בתרד חמוץ. מתחילים בהכנת הבצק כי כמו חלקנו, הוא מהדור הישן, לא פועל באינסטנט.

לבצק

2 כוסות קמח לבן
2 כוסות קמח מלא
כפית מלח
כף סוכר
חצי כפית שמרים יבשים (והאמת היא, שאם אין, אז לא חייבים להשתמש. הבצק יהיה קצת יותר פריך אחרי האפייה, אבל זה עובד מצוין גם בלי)
1/3 כוס שמן זית
1/4 1 כוסות מים פושרים

אם יש מיקסר משוכלל מכניסים את כל החומרים פנימה ונותנים לו לעבוד איזה עשר דקות. צריך להתקבל בצק רך אך לא דביק.

אם אין מיקסר משוכלל מפשילים שרוולים שמים בקערה את החומרים היבשים ומערבבים

מוסיפים שמן ומטמיעים

ואז חופרים בור באמצע ואליו שופכים את המים החמימים

בעזרת כף מערבבים. כשזה מתחיל להראות כמו בצק מעבירים למשטח מקומח קלות ומתחילים ללוש.

אחרי אין ספור בצקי שמרים שהכנתי הנה התובנות שלי:

  • משתמשים בבסיס כף היד ולא באצבעות וככה זה הכי פחות נדבק. מתחילים בלאחד את החומרים בעדינות וככל שהבצק נראה יותר אחיד אפשר ללוש עם יותר כוונה.
  • ללישה הכי יעילה דוחפים את הבצק על המשטח, משטחים אותו ואז מקפלים וחוזר חלילה.

  • מקמחים את משטח העבודה מעט ככל האפשר. בצק קשה יניב מאפים קשים ולא תפוחים וזה באסה. הרבה הרבה יותר קל להוסיף קמח לבצק רטוב מאשר מים לבצק יבש.
  • בצק שמרים צריך הרבה לישה! זה יוצר קשרי גלוטן או משהו. אחלה אימון לידיים. לא לוותר לו, אתם הבוסים שלו ולא להיפך. אם זה קשה אז מחלקים לכמה חלקים ולשים כל אחד בנפרד. גם אם הוא נראה קצת רטוב כדאי לא להתפתות ולהוסיף קמח כי הלישה עוזרת למים להיספג ואנחנו לא רוצים בצק יבש.

אוקיי, עכשיו מצפים בקצת שמן כדי שלא יתייבש ונותנים לשמרים לשחרר גזים איזו שעה רצוי באזור חמים. הבצק לא "יכפיל את נפחו". הוא כן יתפח קצת.

בזמן שהבצק עובד מטפלים בתרד:

1 ק"ג עלי תרד קפואים או טריים (לא ניסיתי, אבל אני בטוח שגם עלי מנגולד יהיו מעולים פה. אולי גם ירוקים אחרים?)
בצל גדול קצוץ דק
מיץ מלימון אחד
כפית וחצי מלח
פלפל שחור
2-3 כפות שמן זית
גבינה בולגרית (לא חובה)
פיניונס (זה צנוברים בירושלמית, לא חובה)
2 כפות סוּמק (לא הכרחי)
כף אחת רכז רימונים (לא הכרחי, וגם לא יותר מזה כי זה הופך את המלית למתוקה ולא תודה)

אם התרד טרי חותכים לרצועות דקות, מפזרים את המלח ושמים במסננת בכיור. המלח מפתה את המים החוצה מהתרד. אחרי חצי שעה אנחנו נשלים את המלאכה ונסחט את התרד הכי הרבה שאנחנו יכולים. חובה לסחוט. אחרת התרד ישפריץ מלא מים והבצק יצא רכרוכי ולא פריך. איכס. אם משתמשים בתרד קפוא מפשירים לגמרי, אפשר מתחת למים, וסוחטים, לא צריך מלח.

מערבבים בקערה את כל המרכיבים של המלית (לא מוסיפים מלח אם פיזרנו אותו על התרד הטרי…). אם רוצים צנוברים אז בכיף. או בולגרית, יאמי. או כטוב העולה ברוחכם.

אני אוהב דיוק במילים, אבל במטבח פחות חשוב לי. לכן במקום לרדד ולקרוץ עיגולים סימטריים אני עושה ככה: משטח את הבצק בעדינות על משטח העבודה

חותך לרצועות ואז לקוביות (בסה"כ כ-35 חתיכות)

ומרדד כל חתיכה, הכי דק שאפשר. לא יוצאים עיגולים מושלמים, אבל שלמות משעממת אותי.

כל עיגול הופך לפיתה דקה-דקה ומקבל הר של מילוי

סוגרים כמו חיתול של פעם

מכניסים לתנור שחומם ל-200 מעלות לכ-25 דקות. הם מוכנים כשהם קצת משחימים.

אוכלים בטמפרטורת החדר ואת מה שנשאר מקפיאים. נהנים מאוד מהטעם החמוץ של התרד, אבל מרגישים גם קצת החמצה על זה שהמצב שלנו היום לא ממש מאפשר גישה למאכלים המעולים של השכנים שלנו מצפון.

 

28 תגובות על “ילדי התקופה / ויסלבה שימבורסקה: פטאיר, כיסוני בצק חיטה מלאה עם תרד חמצמץ

  1. Ron הגיב:

    כתבת מדהים. מסכימה עם כל מילה. אני רצה להכין ולהתנחם בחמיצות. תודה תודה.

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    בלוג נפלא ופוסט נהדר – עמוק, מדויק ומעורר מחשבה ותאבון. שאפו!

  3. ninesquare הגיב:

    בלוג נהדר ופוסט נפלא. עמוק, מדויק ומעורר מחשבה ותאבון. שאפו!

  4. uponthewaves הגיב:

    נהדר, גם הפוסט וגם המתכון. בהחלט אכין. תודה!

  5. infi הגיב:

    הגיע הזמן באמת -אחרי 3 שנות חיפוש- להתמסר לקריאה של בלוג אוכל בעברית. ריתקת ועשית זאת בחינניות ומקצועיות. שאפו

  6. סתיו ויץ הגיב:

    שורום תכין לי אוכל!!

  7. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    כף לקרוא מחשבות שלי אצל מישהו אחר, ומנוסחות כל כך יפה!
    תוספת קטנה שלי, קשה יותר לחשוב על דברים שצריך לעשות, מאשר לעשות אותם, למשל לדפוק בדלת של שכן ולבדוק אם הוא בסדר..
    אוהבת את הבלוג מאד. השירים נהדרים תודה.

  8. gombotz הגיב:

    החשיבה הפוליטית והפעולה הפוליטית הן אולי קלות יותר כתלות בסביבה שבה אתה נמצא.
    מזה שש שנים אני גרה בירושלים. אתמול הייתי בשוק, קניתי תפוזים. פתאום שמתי לב שמודבקות על התפוזים מדבקות שכתוב עליהן בקטן "חיבת ציון". מאיפה התפוזים? מיריחו. אה, תפוזי התנחלויות. אנחנו לא קונים התנחלויות. המוכר נעלב. "לא צריך, אל תקני מערבים, יותר טוב ככה". אה, תפוזים של ערבים? דווקא ערבים אנחנו אוהבים. חייכתי ולקחתי 6 תפוזים לתפארת מדינת ישראל, פלסטין, וחלומות שלא נכנס למבצע קרקעי בעזה.
    לפני שש שנים לא הייתי חושבת בכלל לשאול מאיפה התפוזים, מי גידל אותם, מאחורי מה הוא עומד. יש מקומות שבהם קל יותר להיות ולפעול פוליטי, שהכל בהם מוקצן ואתה חייב לתפוס עמדה. בעייני ירושלים היא מאוד כזו, היא מוציאה ממני קיצונויות, ואזור גוש דן דווקא הופך אותי למן "וונילה". אולי בגלל זה מאשימים את התלאביבים שהם חיים בתוך בועה.

  9. efraty הגיב:

    מילים חשובות ומעוררות,
    אחרי שאתמול הלב שלי קפא באזעקה ראשונה מזה המון המון שנים… הכל משתנה מיום ליום… צריך לפעול..
    והצילומים פשוט מעולים ועושים חשק להכין כיסונים – ומיד 🙂

  10. boten3 הגיב:

    אני כל כך מתחברת למה שכתבת. אני גרה בחיפה ומרגישה את הפוליטיקה של העיר הזו בכל רמ"ח איבריי, יום יום, שעה שעה. והבחירה שלי לאן ללכת לעשות קניות או איפה לבלות, טומנת בחובה משמעויות כל כך עצומות. אם זה באחוזה או מרכז הכרמל (שכונות עיליות) אז המשמעות היא יהודית כמעט טהורה, קפיטליסטית, בורגנית. ואם זה בהדר ובעיר התחתית אז דו-קיום, "מיעוטים" ערביים ורוסים, סוציאליזם, הליכה נגד הזרם. אני תמיד מעדיפה את האפשרות השנייה. וכשאני קונה בואדי ניסנאס – השכונה הערבית הכי גדולה בחיפה, אני מרגישה את כל המוכרים מקדמים אותי בברכה, מאושרים, שבחרתי לקנות אצלם. ובלי קשר, הפטאיר נראה מדהים. אני אשמח לנסות להכין אותו, אבל זה ייפול על בעלי. הוא היפה והאופה בבית 😉

  11. zaphodit הגיב:

    אז קודמכל החיים שלנו מעורבבים כאלה. האוכל, הפוליטיקה, המקומיות, חיי האהבה. זה הגיוני וזה אפילו טוב לדעתי, מעורר מודעות, מטפח מחשבה. רק צריך להבין איך לא לתת למודעות הזו להשתלט יותר מדי על הפִּנים שלנו, לדעת להיפרד מזה קצת לפעמים, כשצריך.
    חוצמזה, פוסט נהדר. הכתיבה, המתכון, השיר. הבלוג שלך, שתדע, הפך ממש מהר להיות אחד מבלוגי האוכל החביבים עלי.

  12. אפרת הגיב:

    "פרח שחור, בין פרחים לבנים" (ערן צור)
    הסכמתי איתך,
    לפני יומיים נסעתי דרומה. השכל הניף תמרור עצור, אבל הלב התעלם. (חברה, משפחה)
    "פרח שחור הנה בא, פרח של אור משוגע"
    נראה לי שיש משהו דומה בבלאגן אצלנו ובתהו אצלך.
    אף פעם אין דיבור ישיר, לא עם האחר, לא בנינו לבין עצמנו ולא בתוכנו.
    הקטע הכי עצוב הוא שעם כל הטכנולוגיה שיש לנו זה אמור להיות כ"כ נגיש,
    אבל אנחנו צריכים לחכות לשרי חוץ מארצות זרות, במקום להרים את העיניים לשכן.
    "אך בלילה יזקוף קומתו,
    השדה יתמלא בפליאה,
    איך שהוא שר את שירו,
    פרח משוגע"

    *נ.ב. בקשר לטכנולוגיה, למרות שנרשמתי לבלוג שלך לא קבלתי את הפוסט.

    • גמרת אותי עם השירה תגובה שלך!!!! כשלא היה לנו חשמל וגם גישה לאינטרנט בסופה זה היה כיף אבל גם מה זה מלחיץ. אני כבר לא רגיל להיות בלי חיבור לוריד של טכנולוגיה. מה שכן, זה בהחלט עודד אינטראקציות אנושיות. שזה בסך הכל נחמד. מאוד. לרוב.

  13. Sigarette הגיב:

    עכשיו אחרי הגשם אם רק יוצאים החוצה רואים המון ירוקים טעימים ובחינם. חובזה, חומעה, כף אווז, סרפדים, גדילנים וברקנים ועוד המון המון נבטים קטנטנים שעוד אי אפשר לדעת מה יהיו כשיהיו גדולים…
    כשראיתי את המתכון שלך ישר חשבתי על המילויים הגם-פוליטיים האלה.

    • כף אווז, גדילנים וברקנים! ספרי לי עוד. לא שמעתי עליהם אפילו!!! אני בטוח שהבצק יעטוף אותם בשמחה. תלוי בתכולת המים שלהם, אולי עם חלקם אפילו אפשר לוותר על שלב הסחיטה. איזה כיף זה סתיו.

      • Sigarette הגיב:

        כף אווז הוא צמח שצומח כמעט בכל מקום (כשיש מים), והזרעים שלו (בצורה מתורבתת) נקראים גם קינואה :). העלים דומים קצת לכף רגל של אווז עם קרומי שחייה ולכן השם. אפשר לאכול את העלים חיים או לבשל.

        גדילנים וברקנים – קוצים מאד דומים, כשהם פורחים באביב יש להם צבע סגול חזק ויפה. אפשר לאכול את העלים (הצעירים, ולהוריד את הקוצים כמובן) ואת הגבעול כשהוא מקולף.

        מסרפדים אפשר להכין מרק טעים.

      • הכנתי פעם מרק סרפדים. הוא היה עדין וטעים מאוד אבל הצריך הרבה עבודה יחסית. תודה על המדריך לירוקים רעננים!

  14. פני הגיב:

    המשב הזה, של האחריות והנכונות לפעילות, והשאלות בתוכו מרגש אותי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s