A post in honor of the intrenational day against homophobia / פוסט דו-לשוני קצת אחר לרגל יום המאבק בהומופביה

Fullscreen capture 21052013 222026.bmp

״כוס אמא ׳שך, יא עומו!״ היו מילים ששמעתי שוב ושוב מגיל צעיר מאוד. לא הייתי ילד רגיל. הייתי רקדן, היו לי יותר חברות בנות מבנים. לא אהבתי לשחק משחקי כדור, ובכלל ספורט לא עניין אותי. הייתי רגיש. עניתי מאוד יפה על הסטריאוטיפ ההומואי. וככה מגיל צעיר, מאוד צעיר, כיתה ה׳ הייתה הפעם הראשונה למעשה, שמעתי ״יא הומו״ על צורותיו והטיותיו נזרק לעברי מכל מיני פינות. אפילו היה לי שם חיבה בקרב השכבות הבוגרות. קוקסי. אני מרגיש את המתח נבנה לי בחזה ואת החמוץ בבטן רק מלכתוב על החוויה הזאת. ההשפלה מחלחלת לי בין העצמות עד היום ומתחשק לי להפסיק ולכתוב ולגנוז מיד. אבל כבר הרבה זמן שמתבשל בתוכי הפוסט הזה ועכשיו הנה הוא יוצא, יומיים אחרי שממש בשכונה שלי, כמה רחובות מהבית שלי נרצח על ידי יריה מטווח קצר ישר לראש בחור ממש בגילי שכל מה שעשה לא נכון זה להיות הומו. וזה קרה באמצע הווילג', המקום שממנו יצאה תנועת זכויות האזרח והקהילה. אז היום פוסט שמתבשל בתוכי כבר הרבה זמן, בלי בישול אמיתי. ואני יודע שזה בלוג של אוכל, אבל גם קצת של דברים אחרים ואני מבטיח לא לכתוב הרבה פוסטים לא קשורים לאוכל ולכבד את קהל הקוראים של הבלוג ואת העניין שלהם, אבל הפעם, הפעם אני מרגיש חייב.

 כן, השנים האלה שבהן גדלתי בירושלים היו שנים מגעילות. זאת האמת. והצטלקתי מהן. אל תבינו לא נכון. היו לי חברים קרובים שמלווים אותי עד היום, הייתה לי משפחה חמה ואוהבת וחיים טובים מאוד ובכל זאת הלכתי בצללים מפחד מהעולם. וכן, אני כבר לא שם. גדלתי, השתניתי, התחזקתי, למדתי, פרחתי. אבל עמדת החיצוניות לחברה היא עדיין עמדה שמגדירה אותי באופן העמוק ביותר. נכון, יצאו מזה גם דברים טובים. אני חושב שההתמודדות עם הצורך האקטיבי ביצירה של זהות, שהמאבק להבין מי אני אל מול האחרים עיצבו בי הרבה דברים שאני אוהב. מי שנאלץ להתמודד עם משבר זהות ומצליח לבנות את עצמו מתוך השוני, בעיני, בסופו של דבר גדל ומתרחב ומתגמש ומתיטב. אבל למרות הנטייה שלי לאופטימיות, אני לא רוצה לגולל פה סיפור ברווזון מכוער. זה לא סיפור ברווזון מכוער. אני לא רוצה לסיים אותו עם סוף טוב. כי כמוני יש עוד המון ילדים וילדות ונערים ונערות ואפילו בוגרים ובוגרות שעדיין חווים התבריינות יום יומית על רקע המין או המגדר או הנטייה המינית שלהם. ושלא כמוני, יש כאלה שלא מצליחים להתגבר על זה. מאלף ואחת סיבות. יש כאלה שחיים חיים של קונפליקט, אי שקט ושקר, יש כאלה ששוקעים בדכאון, חוזרים בתשובה, מתמכרים לסמים ויש גם כאלה שבוחרים להתאבד.

אני חושב שאם לאורך ההתבגרות שלי הייתה דמות חינוכית שהערכתי שהייתה בעצמה יוצאת מהארון או לפחות הייתה אומרת לי שלהיות הומו זה בסדר גמור והייתה גם באמת מאמינה בזה, השנים האלה, וגם אלה שאחריהן, היו נראות אחרת. שאם דמות סמכותית בחיי הייתה מגינה עלי לא מפני היריקות או המכות או הסכין שנשלפה עלי פעם אחת, אלא מפני המסר שמשהו בי לא בסדר, הילדות שלי הייתה אולי אחרת. אני זוכר מורה בכיתה ה' בהפסקה שניסתה להגן עלי. שני בנים משכבה מעלי קראו לי הומו. היא אמרה להם "תפסיקו" ואני התמלאתי תקווה ואני זוכר את הרצון הגואש לחבק אותה ממש, אבל אז היא הוסיפה "אתם בעצמכם הומואים עם העגילים האלה שאתם הולכים איתם" והלב שלי צנח כי המסר נשאר אותו מסר. מסר לא ממש מדובר אבל מאוד משתמע שלהיות הומו זה לא בסדר. ואני אפילו עוד לא ידעתי מי אני ומה זה הומו ומה מתחולל לי בנפש. זו דוגמה קטנטנה ממארג שלם של מסרים, סמויים יותר או פחות שקיבלתי שמי שאני זה לא בסדר. זה לא טבעי. אני לא כותב את הפוסט הזה בשביל להיטהר או בשביל לסגור מעגל. להפך, לא בא לי לספר את הסיפור הזה. לא מתחשק לי להיחשף ולחשוף. זה אישי לי ופרטי לי ונוגע בפצעים שנסגרו אבל העור שעליהם עדיין דק וחשוף. ומצד שני אני יודע שאם בתור נער הייתי קורא את הפוסט הזה הייתי קצת מתנחם. הייתי אולי מבין שיש עוד כמוני, שיש מקום בעולם גם למי שהוא לא כמו הנורמה. שיש חיים אחרי בית ספר, וצבא. שאפשר בעולם הזה למצוא את המקום שלך.

 אבל זה לא פוסט רק לנער או הנערה או מי שעוד לא יודע איך להגדיר את עצמו שאולי חווים את מה שאני חוויתי. זה פוסט דווקא במיוחד לאלה שמסביב. לאלה שיש להם את הכוח לשנות את החיים של אלה שהם לא כמו כולם. זה כל כך פשוט. זה דורש להעביר את המסר ששונה זה בסדר. שאנשים באים במגוון גדול של גדלים, צבעים, מינים, מגדרים ונטיות מיניות ולהיות מי שאתה זה מקובל. מתוך הבנה אמיתית ששונה זה פשוט לא כמוני. בלי שיפוט נוסף. או אולי אפילו להיות שונה זה אמיץ ומשמח, גם אם זה לא מה שציפו. היום עם הפריחה של הניראות הקהילתית, עם מאבקי הזכויות המוצלחים, נראה שהקהילה כקהילה במצב הכי טוב שאי פעם הייתה. וזה נכון. אבל המאבק שפרטים עוברים בדרך להגדרה עצמית, יציאה מהארון והתהוות הוא עדיין קשה, ארוך ומפותל לעיתים קרובות, ובעיקר בפריפריה. אני מתאר לעצמי שרוב מי שקורא היום את הבלוג מכיר מישהו, בן משפחה או חבר, שיצא מהארון. תנסו לשבת איתם לשיחה ולשמוע על החוויה הזו. על כמה התגובות של החברה חשובות בהתהוות של הזהות. עד כמה אנשים בקהילה אכולים בשנאה עצמית שמוזרקת לתוכם מהחברה. בואו נהייה אנחנו השינוי. לא נפחד ממה ששונה מאיתנו ונאפשר לו לחיות לידנו. לא צריך דווקא לאהוב את זה. אבל כן צריך לאפשר לזה להיות מתוך כבוד הדדי. להנכיח את זה כאופציה בעולם. להראות שיש עוד הומואים ולסביות וטראנסים ושאר נטיות והגדרות בעולם ושזו אפשרות שרירה וקיימת ונכונה ואמיתית כמו כל אפשרות אחרת לחיות את החיים. במחקר שעשיתי בתואר השני "גיליתי" שככל שיש יותר הומואים ולסביות מחוץ לארון במקום עבודה הומואים ולסביות מרגישים יותר בנוח. לא גילוי מרעיש, נכון. אבל זה אומר שצריך לצאת עם השונות והמגוון מהארון איפה שלא נמצאים. אני מנסה לעשות את זה מאז. אז הנה אני עושה את זה כאן ובעבודה ובמשפחה. זה אומר שצריך לחגוג שונות, באשר היא שונות כדי לאפשר שונות. איך אתם חוגגים ומאפשרים שונות בחיים שלכם ושל מי שמסביבכם?

photo 1 (2)-003

בעקבות בקשות שונות וגם רצון שלי, הפוסט הזה מתורגם גם לאנגלית.

"Fuck  you, faggot!" were words that I heard over and over from an early age. I wasn't a regular child. I was a dancer, I had more female friends than male friends. I didn't like ball games or any kind of sport, really. I was sensitive. I was the embodiment of the gay stereotype without even knowing. And so from a very young age, 5th grade was the first time to be exact, I heard "you homo" in various versions thrown out at me from different corners. I even had a nickname among the older classes, "cocksy". Classy, I know. To this day the humiliation seeps in my bones as I recall these memories and I have the urge to just stop writing and hide. But this post has been bubbling inside me for months and is now coming out, a couple of days after a gay guy was shot to death in his head on my street, right in the village, where gay rights literally came out of. All he did wrong was to be gay.
 
Yeah, those years growing up in Jerusalem sucked. That's the truth. And I'm still scarred by them. Don't get me wrong, I had a close group of friends that are still close by my side today, I had a loving family and everything I needed, and yet I walked in the shadows afraid of the world. Yes, I've grown since, changed, prospered and bloomed. And yeah, there are some positive aspects to what happened to me. The active need to form my identity in opposition to the norm developed a lot of qualities that I like about myself. I think anyone who is able to be on the surviving end of an identity crisis grows and becomes a deeper more empathetic person. But the basic feeling of being an outsider is still a pillar in my identity to this day. Despite my innate tendency for optimism I don't want to tell an Ugly Duckling sort of story. I don't want this to be a story about the gay guy who moved to the big city and found his place, not because it's not true, but because unlike me, many do not endure the suffering, scolding and abuse. Out there are many children, teenagers and even adults who do not survive for many reasons. Some live their lives in deceit and discomfort, some are depressed, some turn to extreme religiosity, to drugs or alcohol and some end up taking their own lives.
 
.I think that if somewhere along my teens a grown up that I respected would have given me the feeling that being who I was is OK my experience would have been a different one. If an authoritative figure would have protected me, not from the spitting, the hitting or the knife that was held up to me once, but from the message that something in me was innately wrong, a lot of grievance and suffering would have been spared. I remember a teacher in 5th grade who attempted to stand up for me. Two boys from an older class called me a "homo" and she yelled at them to stop. I remember the urge to actually hug her with delight and pride. But then she added "you guys are the gay ones with those earrings you're wearing!" and my heart sank, because the message remained the same message. A not wholly articulated, yet still very clear message that being gay or different is just not OK. And I didn't even know what gay was, or that I was gay, or what was going on in the depth of my soul. This is just one small example of the fabric of covert and overt messages that were sent to me that something about me was wrong. Not natural.
 
 I'm not writing this post in search of healing, or to feel cleansed. On the contrary, I don't feel like telling this story. I don’t like this exposure. It's so personal and it picks wounds that have already been healed, but are covered with thin exposed skin. But I know that if I would have read this as a teenager I would have found some solace, maybe I would have understood that there's a place in the world for people who are not like everybody else. That there's life after school and the army service, that people can find their place in the world.But this post is not directed only to the teenager who is lost and can't find themselves and is being bullied. It's a post specifically for those around these teenagers and adults and children that can change their lives. It's so easy. It takes sending the message that different is OK. That people come in a variety of sizes, colors, genders and sexualities and that it is acceptable. It requires the understanding that different is just "not like me", without any further judgment. Or maybe even different is brave and joyful, even if it's not as expected. It's true that gay rights today are prospering and the community as a whole is in the best shape it's ever been. But the struggle that individuals face in the journey to self definition and acceptance is still long and winding, especially in the periphery. I imagine that almost everyone reading this knows someone who's gay. Try sitting down with them and asking about what it was like for them to come out. Ask about the role that people around them played in that process, about the importance of the response of society when you're forming your identity. Ask about the self hatred that LGBT people internalize from around them.
 
In a study I conducted in grad school I "discovered" that levels of comfortability for LGBT people at work places rise accordingly
with the number of LGBT out people in the work place. Yes, this is not surprising at all. But it does mean that diversity creates a safe space and therefore should be celebrated and paraded. It means that we have to celebrate diversity in order to allow it. So, I try to come out where ever I can: on facebook, at work, within my family. How do you celebrate and allow diversity in your lives and the ones around you?
 
(A big thank you to Merav who helped with the translation)
 
 
 

16 תגובות על “A post in honor of the intrenational day against homophobia / פוסט דו-לשוני קצת אחר לרגל יום המאבק בהומופביה

  1. Adi הגיב:

    "We didn't raise our voice / We didn't make a fuss / It's funny there was no one left to notice / when they came for us."
    (NOFX)

    דמעות בעיניים, אתה אמיץ כל כך.

    • טלי הגיב:

      יובל יקר. השונות היא דבר מאיים ביולוגית. זה מין פאק קיומי בגנום האנושי. מי מאיתנו לא שונה מרעהו ?( ומי שדומה כל כך יוצר פתלוגיה משל עצמו). השונות כמו שכתבת היא אינבדואליות, היא זהות, היא מתחייבת למי שרוצה להרגיש עצמו מובחן. זה פוסט חשוב בעיני, אמיץ וישיר. כזה המכוון את המבט לראי! כמה אנחנו מאפשרים לעצמינו ולילדינו/ יקירנו לחיות, להתבטא להיות מי שהם….זוהי משימה מורכבת ומשמעותית כהורים וכחברים בעולם.
      בהערכה רבה למילותיך המהדהדות.

  2. שמסביב הגיב:

    מחזקת את ידך. תודה על הפוסט הזה. לא חושבת שאתה צריך להתנצל למי שעניינו מתכונים. זה ממש בסדר להעלות נושא שצורב בלב בלי קישוטים.

  3. ריבי הגיב:

    מה זאת אומרת -אין פה היום מתכון? יש כאן את המתכון הכי חשוב-לחברה חופשיה יותר מקבלת יותר ומכילה יותר. אתה איש אמיץ מאד.

  4. yael הגיב:

    תודה על הפוסט,התרגשתי עד דמעות
    המאבק הוא של כולנו,על הזכות להיות שונה,על חברה מגוונת וצבעונית יותר בכל המובנים!

  5. ימיק הגיב:

    קודם כל- חיבוק גדול! אתה ראוי לו, אתה ועוד רבים כמוך שלא משקרים לעצמם גם אם זה במחיר כבד של התעללות סביבתית.
    וגם- תודה על הפוסט. הוא חשוב מאוד, הוא מציב לנו ,לסביבה, מראה עגומה. תמונת מצב עם אפשרות לשיפור.
    3>

  6. לימור הגיב:

    חיבוק. איש אמיץ. נושא חשוב, מעניין, העלת אותו בצורה עניינית ומרתקת. יש עוד דרך ארוכה לעשות למען הסובלנות. אבל גם הדרך לרומא התחילה בצעד קטן אחד. אם כל אחד מאיתנו יעשה ולו צעד אחד בחשיבה ובראייה מפוקחת יותר, אובייקטיבית ואחראית – החברה שלנו תראה אחרת. אמן.

  7. פני הגיב:

    אני זוכרת את הילד הזה שרוקד בהפסקה. חדר אפור וגדול, המון רעש ומשהו זוהר. ידיים ורגלים גמישות וחזקות, הוא ידע לעשות דברים שאני לא יכולתי בכלל לדמיין. כל כך קינאתי. כל כך רציתי להיות קרובה.
    אני זוכרת היטב גם את ה'יא עומו'. היה לי ברור לגמרי- מציקים לו כי רוצים להיות כמוהו- יפים ומהירי מחשבה, קלי תנועה ונחושים, עם עיניים כחולות. כולם רוצים עיניים כחולות.
    בפחד עצמו אני לא יכולה להזכר, אלא כשאני עוברת ליד חבורת נערים, בורחת למדרכה הנגדית והדופק עולה ואני סוגרת את האצבעות על המפתח, בהיכון, מסתכלת מסביב אם יש עפר שיהיה אפשר להשליך לעיינים. אז אני יודעת שהדופק שייך לזמן אחר והנערים לא יעשו לי כלום. וזיכרון של זיכרון: היום שבו נאמר שההוא מחכה לו למטה. אמרו על ההוא שהוא גדול יותר, אולי אפילו בכיתה ט', אמרו שהעיפו אותו מדנמרק, שהוא חבר של ההיא וגם שיש לו סכין נשלפת בכיס. לא ידענו איך נעבור את הדרך לקו 4 וחיכינו, שעות (?) שתהיה מורה ללכת מאחוריה ושנגיע לתחנה. את התחושה עצמה, אני לא ממש זוכרת, אבל דבר מה עולה בסוג של בהירות- התלהבות. דרמה ואני והוא בה ביחד.
    בשנים ההם, בירושלים שמי יודע איפה היא בכלל, היה לי ברור שההצקות מופנות אליו כי העיינים מופנות אליו. עד היום אני חושבת שהיה מימד מאד חזק של תשוקה בתוך ההצקות האלו. ילד מושך במיוחד. אני זוכרת כל כך את הוריד בצוואר שלו שהיה בולט כשהיה צועק או מתלהב. קשה להסביר למה לילדה ההיא שהייתי, הווריד הזה כל כך קסם. אבל אני זוכרת, שבאופן מעוות, ההצקות אמרו לי אז שאני לא היחידה שמרגישה ככה.

  8. עדינה הגיב:

    יקירי, התגעגעתי אלייך .. הרבה זמן שלא כתבת.. תודה על המחשבות והתחושות.

  9. הילה הגיב:

    יובל,
    אפשר להריח ולשמוע ולהרגיש כמה שאתה מיוחד- יש בכתיבה שלך המון אמת ורגישות ויופי כנה וזה פשוט עובר חד ומרגש. המתכון זה רק הקישוט

    תודה לך,
    הילה

  10. אפרת הגיב:

    "ראיתי ציפור רבת יופי
    הציפור ראתה אותי
    ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד
    עד יום מותי

    עבר אותי אז רטט של שמש
    אמרתי מילים של שלום
    מילים שאמרתי אמש
    לא אומר עוד היום"

    נתן זך

  11. Polina הגיב:

    הפוסט הזה תקוע לי בראש כבר הרבה זמן, אבל לא משחרר תגובה. אני אמא לילד הומו, מתבגר ואני מקווה שאני עושה את הדבר הנכון ומאפשרת לו סביבת קיום נוחה, וגם בגלל זה אנחנו לא בישראל. הילד שתקן ושמח בחלקו, ככה זה נראה, והקושי הגדול שלי לקבל אותו הוא רק בתחושת הכאב והדאגה שאני לא תמיד אוכל להגן עליו מפני העולם האכזר. הלוואי ויהיה לו בן זוג כזה, אוהב שירה וחובב בישולים וגם צלם מוכשר.

  12. arnevet הגיב:

    היום נערך בירושלים מצעד הגאווה והסובלנות. אני לא יודעת אם היית נהנה אם היית כאן או לא. חבר שבא למצעד מהוד השרון האיר את עיניי ואמר שזה כל כך כל כך שונה מתל אביב. הסכמתי. בתל אביב זאת מסיבה ענקית. בירושלים זאת הפגנה. תמיד זאת הפגנה. נכון, בירושלים בכל שנה מישהו ברחביה זורק פצצות סירחון באחד הקטעים של בן-מימון. אבל בירושלים יש גם הרבה מאוד כיפות במצעד. כי – דא – זאת ירושלים. והשנה, השנה הלכו במצעד גם החבר'ה של "התעוררות". סתם תנועה עירונית צעירה שלא אמורה להיות קשורה דווקא להומוסקסואליות. ובכל זאת הם באו. והם לא היחידים. אז בירושלים לקיים את המצעד הוא תוצר של מאבקים ברצון של המשטרה להמנע מכאב הראש הזה, והאיומים של ברוך מרזל, וזורקי פצצות הסירחון מרחביה, אבל בירושלים המצעד הוא לא רק מפגן של הקהילה הלהטב"ית אלא גם של החברה הסובבת שאומרת "היי, אנחנו אתכם. אתם בשר מבשרנו".

    • אני כל כך מסכים. תמיד עשיתי מאמץ להגיע למצעד הירושלמי בדיוק מהסיבות האלה. ואני תמיד מתרגש מהתמיכה של כל מי שמגיע כדי… נו, לתמוך. זה המאבק האמיתי הדעות הקדומות. תודה ששיתפת !

  13. […] רוצים לקרוא פוסט נוסף בנושא גאווה שכתבתי לפני כמה שנים? הנה, ממש כאן. […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s