רק מקברי לילות / לאה גולדברג – חציל בגריל עם מיסו ומחשבות על שמחה ואושר

IMG_3208-001-20131014
 
 
Fullscreen capture 14102013 204106.bmp

כבר כתבתי בעבר על ההתמחות שלי בטיפול דיאלקטי התנהגותי (ועכשיו פתאום אני רואה שגם שם זה היה במתכון על חציל… מעניין….), די בי טי (DBT – Dialectical Behavioral Therapy). יש בטיפול הרבה מרכיבים ואחד החשובים הוא קבוצה של למידת מיומנויות. הקבוצה היא לא קבוצת תמיכה, אלא קבוצה לימודית שבה שני מנחים מלמדים מיומנויות מארבעה תחומים. אחת ממיומנויות הבסיס היא מיינדפולנס – קשיבוּת, ובכל פתיחה של קבוצה מעבירים תירגול של קשיבות. העקרון פה הוא עקרון של מדיטציה שעברה התמערבות. תרגיל קצר שבו מתבקשים המשתתפים למקד את תשומת הלב שלהם במשימה, לשים לב למחשבות שלהם ואחר כך לדווח על התהליך – התרגול הבסיסי ביותר הוא נשימה, אבל התרגילים מגוונים. אנחנו מלמדים שהקשיבות בדי בי טי מתחלקת לשלוש מיומנויות: התבוננות, תיאור והשתתפות פעילה. אני יכול לכתוב על זה עמודים שלמים. אבל אני לא אעשה את זה. אני רק אגיד עוד שהמטרות העיקריות של תרגול הקשיבות הן להגביר את היכולת להתבוננות עצמית ואת היכולת לשלוט בפעולה של המוח.

 IMG_3085-20131014

השבוע אני הייתי אחראי על תרגול הקשיבות ובחרתי תרגול של תיאור. כל משתתף קיבל דף עם שמות של חמישה רגשות (אושר, כעס, עצב, חרדה, פחד) ובזמן שהוקצב היה צריך לתאר איך הרגשות האלה באים לידי ביטוי אצלו. איך זה מרגיש להרגיש, תנסו גם אתם. לא עשיתי את התרגיל הזה אף פעם והתוצאה הייתה מעניינת. כעס, עצב, חרדה ופחד היו רגשות שידעתי לתאר די טוב איך הם מרגישים לי. אושר לא. יש לי חוויות של אושר בחיים, אבל הכי קרוב לתיאור שהצלחתי לתת לו זה שלווה. זה מאוד עניין אותי אז שאלתי הרבה חברים איך היו מתארים "אושר" וחשבנו על תחושה של להיות מרוצה, ש"הכל במקום", שאין צורך לנוע קדימה ברגע זה. עדיין, משהו בתיאור הזה חמקמק וליד.

שמחה אני יודע להגדיר קצת יותר טוב מזה, היא יותר ברורה לי. אני יודע מה הגוף שלי מרגיש כשאני שמח – למשל בהצגה טובה או בזמן ארוחה טובה, או כשאני פוגש מישהו שאני מאוד אוהב, אבל שמחה, כמו שאני רואה אותה, היא מצב יותר מוגבל בזמן. אושר אמור להתפרס לאורך תקופה. אנחנו שואפים לחיות ב"אושר", באגדות הם חיים "באושר ועושר". אבל מהו בדיוק? קשה להגיד… ועדיין אני, ורובנו לדעתי, רודפים אחריו. זה באמת גרם לי לרגע לחשוב ולנסות להבין אחרי מה בעצם אני רודף. אז אני יודע לתאר איך זה מרגיש כשאני מרגיש שמח אבל לא בטוח איך זה מרגיש להרגיש אושר. זה הוביל אותי למחשבה רדיקלית. אושר הוא המצאה תרבותית יותר מאשר תצפית שמתארת רגשות של בני אדם. אין תחושה כזאת באמת. הוא בעצם עניין סטטיסטי. ככל שנייצר יותר רגעים של שמחה או של היעדר רגשות שליליים, ככה נצבע תקופות כיותר מאושרות… האושר כמצב מתמשך לא נראה לי קיים.

  IMG_3077-20131014

אז אני מוריד את ה"אושר" מהטו דו ליסט שלי ובמקומו שואף למיצוי עצמי וליותר רגעים של שמחה ופחות רגעי כעס/חרדה/עצב. יש משהו בחידוד הזה שגורם לי לאנחת רווחה, לא עוד מרדף אחרי מושג לא מובן, כללי ומומצא, אלא הבנה יותר פרקטית של השאיפות שלי.

יופי, אז עכשיו אפשר סוף סוף להתפנות להכנת חצי בגריל עם מיסו. המיסו בלי ספק גרם לי לשמחה כשהוא נכנס לי למטבח. הוא טעים ומעניין ואפשר לשלב אותו בכל מיני מנות – מוקפצים, כרוטב לדגים, במרק המסורתי וכמו כאן כרוטב בגריל. את המנה הזאת הכנתי בארוחה שאירחתי בראש השנה והיא הייתה ה-להיט.

 misu

המיסו הוא משחה שנוצרת  על ידי התססה של דגנים שונים והוא בא בכל מיני צבעים וטעמים שנקבעים על פי היחסים בין הדגנים וזמן התסיסה. מיסו יכול להיות חסר גלוטן או לא, צריך לוודא ברשימת המרכיבים. במתכון הזה, (ובכלל אם רוצים לעשות ניסויים בבית) משתמשים במיסו הלבן, שירו מיסו. הטעם שלו עדין ומתוחכם קצת יותר והוא מאפשר להגיע לתוצאות טעימות בקלות. המיסואים האחרים הרבה יותר כבדים ומצריכים עבודה יותר מדויקת כדי שהם לא ישתלטו בברוטליות על הטעמים. קונים אותו בשקית אטומה או בקופסת פלסטיק ומעבירים אותו לצנצנת זכויכת במקרר. הוא מחזיק מלאאאאאאאאא זמן.

 IMG_3050-20131014

אז מה צריך? אפשר לגוון את הרוטב. הכי חשוב זה המיסו הלבן… אני מציע פה שילוב שאני נהנתי ממנו, אבל בהחלט אפשר לאלתר. שימו לב שהמיסו בעצמו די מלוח. לצילומים השתמשתי בסויה, אבל התחרטתי מאז ואני מוציא אותה מהמתכון כי היא גרמה למליחות מוזגמת. תעשו כאילו היא לא שם בבקשה.

זה מתכון שמתאים לכ-6 חצילים יפניים. חצילים ארוכים ולא שמנים.
3/4 כוס מיסו לבן
4 כפות של מירין
2 כפות של חומץ אורז
2 כפיות של ג'ינגר מגורר דק
2 כפות דבש או סוכר חום
כף של שמן שום שום קלוי
בצל ירוק ושום שום קלוי לקישוט
כ-2 כפות של שמן צמחי להברשת החצילים

 IMG_3070-20131014

מאוד פשוט להכנה.

את החצילים פורסים לשניים ומושחים היטב בשמן משני הצדדים. IMG_3097-20131014

דוחפים אותם לתנור שחומם ל-220 מעלות לכ-25 דקות. תלוי בגודל שלהם, אנחנו רוצים שהם יתחילו לשנות צבע ויהפכו רכים יותר.

 before after

מוציאים את החצילים ומדליקים את הגריל. מושחים שכבה של מיסו על כל חציל. קצת הגזמתי פה בצילומים וזה יצא טעם מאוד מאוד חזק. שכבה נאה, אך לא נאה מידי בבקשה.

מחזירים לגריל ל-7-10 דקות ומשגיחים. אנחנו רוצים שהמיסו יבעבע וישחים מעט, אך ממש לא ישרף. מוציאים. נותנים לזה טיפה להתקרר, מפזרים את השום שום ואת הבצל הירוק ומגישים.

 IMG_3179-20131014

מתרגלים אכילה תוך כדי קשיבות ומוסיפים עוד חוויה של שמחה לסטטיסטיקה של האושר שלנו.

 IMG_3196-20131014

16 תגובות על “רק מקברי לילות / לאה גולדברג – חציל בגריל עם מיסו ומחשבות על שמחה ואושר

  1. רויטל הגיב:

    ולדעתי..אושר דווקא בא ברגעים קטנים ומדוייקים בהם הכל פתאום מרגיש במקום. רגעים קצת חמקמקים ולכן כשפתאום מרגישים את התחושה הזאת עם הרוגע בבטן צריך מייד לחייך אליה ולזכור – הופ..רגע של אושר.

  2. שרה הגיב:

    איזו החלטה אמיצה להסיק את המסקנה שלך לגבי האושר (במקום להרגיש לא בסדר עם עצמך ולחשוב איך לשנות את כל חייך בגלל שאוי-אוי-אוי אתה לא מצליח לתאר אושר, שזו היתה יכולה להיות התגובה הראשונה שלי לתרגיל). לאחר מחשבה אני מוצאת שאני מאד מסכימה איתך. אבל מבלי לסתור את האמור לעיל – אושר זו בדיוק בדיוק ההרגשה בביס הראשון שאתה נותן בחציל שהוכן ממש ממש היטב.

  3. MoranSha הגיב:

    זה מקסים, מה שכתבת על שמחה ועל אושר. מאוד מזכיר לי כתבים בודהיסטיים (לא שאני מומחית), שם מדברים על מצב מתמשך של שביעות רצון, בלי תנודות של רגש עז מדי, חיובי או שלילי, שבסופו גורם לחוסר איזון ולסבל (זה על רגל אחת, קשה לי להתיימר ולכתוב כאלה דברים על תחום כה רחב, זה כמו לנסות לתפוס את האוויר בכף היד..). נשמע שב-DBT שואפים להגיע למקום דומה למקומות הבודהיסטיים, ראש נקי ממחשבות (מ"רעש"), שליטה בתגובות הרגשיות והשכלתניות שלנו ממקום מכיר ומודע ולא ממקום מדחיק וקשה.
    הא, נראה לי שיהיו לך יותר תגובות על המלל מאשר על המתכון הפעם 😉

  4. ריבי הגיב:

    קראתי. יותר מפעם אחת. בכל פעם הרגשתי כאילו היקום כתב לי משהו דרכך בדיוק בזמן הנכון והייתי שם כדי לקלוט את זה. תודה.

  5. יעל הגיב:

    מעניין שבחרת שיר מאד לא מאושר לפוסט העוסק באושר. האילן השחור- במציאות מאושרת- היה מתקבל בשמחה כשחור, כי זה מה שהוא צריך להיות באותו הרגע. זהו אישור המציאות כפשוטה של המלה, וזה לטעמי מצב של אושר: הכרה במה שיש והסכמה לו מתוך הודיה על עצם הזכות להווכח במציאות, גם אם אינה נחווית כנעימה במלוא חלקיה. מצב שכזה- של פליאה והוקרה- הוא מצב האושר, לדעתי, והוא הלך רוח שניתן להשיגו. זה הלך הרוח שתופס אותנו די באוטומטיות בעת טיול בארץ זרה, כאשר האני המטייל ברור ומובחן מהסביבה וקיימת נכונות- בשל נוכחותה החזקה של הליבה- להפתח לעולם ולהתמסר להרפתקאותיו. אין לי מושג מדוע אנחנו נוטים לנטוש את הלך הרוח הזה בחיי היומיום, אבל מה שבטוח הוא שאם חווינו אותו, בכוחנו לחוותו בשנית, גם אם הדבר יצריך מאמץ. תפקיד מנחה הקבוצה, בהקשר הזה, הוא להוות דוגמא חיה לכך שזה לא רק אפשרי, אלא גם מותר, כלומר, שלא תתנתק מהחיים או תהיה מבוגר אחראי פחות אם תהיה מאושר. רוצה לומר, תפקידו של המנחה הוא לערער את המוסכמה הבסיסית שלאורה אנחנו מתחנכים ומחנכים שלפיה קיום אחראי כרוך בצורך לשנות מציאות בלתי מושלמת.
    ותודה על המתכון.

    • עלית עלי 🙂 למרות שאני חושב שהשיר הזה כן קצת מאושר בכל זאת. בכלל רציתי לצטט את "ולא היה בינינו אלא זוהר" אבל זה יותר הסתדר לי בסוף. אני לא יודע אם אני מסכים עם זה שהיווכחות במציאות כפי שהיא היא דווקא אושר. זו בעיני שלווה. אבל זו רק החוויה האישית שלי. ואני לגמרי מסכים עם המצב שאת מתארת של נדידה. ונכון – באמת יש לנו איזה רצון מטופש ליישר כל מהמורה בדרך, כאילו שבאמת אפשר… תודה על התגובה המעמיקה!

      • יעל הגיב:

        שמחת עניים. אני מכירה את השיר הזה מזמן, (ותדמיין שאני אומרת את זה כמו אחד שמספר לך על מישהו שעקץ אותו) והתרשמתי ממנו לטובה בתקופות הרבה פחות מאושרות בחיי. כיום אני יודעת שהוא מתאר מצב של דיכאון במקרה הטוב, ועבודה בעיניים במקרה הרע. (וסליחה על העויינות על הבוקר;-)). לבה של הדוברת משוחח עם עיניה כשהיא מעמתת שני מקורות לידיעתה את העולם ומאמינה דוקא לזה שמשקר: עיניה מוסרות לה כי קיים עכשיו עץ שחור וקיים עכשיו גם אור של כוכבים, ואילו לבה אומר לה שזה לא בסדר, שטבעו האמיתי של העץ הוא להיות ירוק ושעכשיו הוא לא נאמן לטבע זה אלא רק באור אחר. נו, באמת. איזו מלודרמה. אז כן, כשאתה קבור בקברי-לילות שיר שכזה יכול לעודד אותך, כפי שהוא עודד אותי, אבל הוא טומן לך במקביל איזושהי מלכודת סמויה שמשאירה אותך במסכנות. עדיף להתמסר לשחור העץ ולאור הכוכבים עד שזה נמאס. ואז לקום ולהכין חצילים! ותודה גם לך על התגובה החמה ועל הבלוג שלך שמעורר בי השראה ותחושת אושר בלתי ניתנת לויכוח. אתה מוזמן בהחלט לבקר גם אצלי, אגב. יום נהדר לך, יעל

  6. ענבל הגיב:

    הבלוג שלך מביא לי שמחה.
    תודה.

  7. אוצר סמוי... הגיב:

    השיר הזה של זלדה. זו בשבילי תמיד היתה סוג של הגדרה של אושר. עדין שביר וריגעי. מסוג הדברים שמגיעים ללא הכנה או התכוונות. הבלוג הזה שלך בלי ספק נכנס לקטגוריה של אושר.

    פנאי
    מאת: זלדה מישקובסקי

    היה לנו אוצר סמוי של פנאי
    עדין כאוויר הבוקר
    פנאי של סיפורים, דמעות, נשיקות וחגים.
    פנאי של אמא, פנאי של סבתא והדודות.
    יושבות בנחת בסירה של זיו
    שטות אט אט בדוגית השלום
    עם הירח
    ועם המזלות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s