המקום בו אנו צודקים / יהודה עמיחי – פודינג צ'יה קוקוס וסלט מנגו פיקנטי עם "דברים בעלמה"

עלמה המקסימה באה לבקר אותי אחרי חודשים של תכנוני פוסט משותף. אני רציתי שנעשה ביחד פודינג צ'יה בטעמים. עלמה לא כל כך הייתה בעניין של הצ'יה ובכלל הבלוג שלה הוא לא בדיוק כמו שלי. אז צעקתי עליה וקיללתי אותה ועשיתי לה שיימינג פומבי והודעתי לתוכנית הדוקטורט שלה שהיא בוגדת בטרנד האוכל החשוב ביותר בארה"ב עכשיו והם פיטרו אותה. כי איך יכול להיות שהיא לא בדיוק כמוני? כי אני צודק והיא טועה. ואיך היא בכלל מעיזה באופן כל כך בוטה לא להסכים איתי ועם שאר ארצות הברית שצ׳יה זה ה-דבר.

סתם נו. ברור שכל זה לא קרה. כלומר עלמה ואני נפגשנו, והיא מקסימה, ברור, והיא באמת לא הייתה בעניין של הצ׳יה כל כך ולכן היא הצ׳יעה במקום שנשחק במנגו. אז מצאנו אמת משותפת – אני הכנתי פודינג צ׳יה קוקוס-מנגו מעולה והיא הלכה על סלט מנגו פיקנטי בניחוח תאילנדי שהיה מצוין ותוכלו למצוא אצלה בבלוג. יצאה ארוחה שלמה וגם שיחה ארוכה ומעניינת. עלמה, כפי שהיא תמיד עושה בכתיבה שלה, פתחה בפני אפיקי מחשבה ורגש חדשים. אם היינו הולכים לפי התוכנית שלי זה לא היה קורה. מה גם שהיינו נתקעים עם שני פודינגי צ׳יה. לא שזה כזה גרוע, אבל הרבה פחות מגוון. אתם מריחים פה סיפור אלגורי? מטאפורה לחיים? מוסר השכל? כן צודקים, לא יצא לי כזה מעודן.

אני לא יודע כלום מהחיים שלי. באמת. מגשש באפלה יום יום ומנסה להיאחז בכל מיני דברים שאני מוצא. לפעמים אני תופס משהו בעל ערך ולפעמים לא. לפעמים אפילו תופס ידית לוהטת של מחבת ונכווה. אבל לא רק אני. גם אתם כאלה. גם נתניהו. וליברמן ויחימוביץ וגלאון. כולנו כבני אנוש קורצנו מאותו חומר. יש לנו יכולת מוגבלת לדעת ולהכיל את המציאות. היא מורכבת מידי. מפשפשים בעלטה פלוס נקודות של אור פה ושם.

אני צודק לפעמים, טועה לעיתים ורוב הזמן נמצא איפשהו באמצע בין הצדק לטעות. כשהייתי קטן חשבתי שיש אמיתות מלאות בעולם, חשבתי שההורים שלי יודעים אותן. כשגדלתי (וזה לקח הרבה יותר זמן ממה שהייתם חושבים) גיליתי ששוד ושבר! אין לאף אחד מונופול על האמת. העולם מורכב מידי, המציאות סבוכה ויש בה הרבה אמיתות שמתקיימות בו זמנית ולעתים (שוד ושבר!), סותרות אחת את השנייה.

חוויתי את זה קודם כל במריבות שהיו לי עם בני זוג לאורך השנים. שנינו תמיד צדקנו (אני קצצצצצת יותר). הצדק לא היה רק של צד אחד (חוץ משלי…), היה גרעין של אמת בדברי כל אחד, אבל אף אחד לא תפס את כל האמת כולה (חוץ ממני כמובן, רגע. לא. אני מנסה להעביר פה נקודה, קיבינמט). הצלחנו לגעת באמת רק כשבנינו אמת חדשה ביחד, שנבנתה על השטחים המתים של כל אחד מאיתנו ועל מה שראינו. יש פילוסופיה שלמה שמוקדשת לדרך הזאת של השגת האמת, דיאלקטיקה (הטיפול הדיאלקטי ההתנהגותי, DBT, זה שאני מתמחה בו מושתת עליה).

פלורליזם. ריבוי דעות. אני יכול לייצג רק את מי שאני ועצמי, מה לעשות, די מוגבל ולכן מזל שיש עוד יצוגים בעולם. למשל, אני לא טבעוני וזכויות בעלי חיים, על אף שאני רואה את החשיבות שלהן, לא בוערות בעצמותיי. אז אני אוכל בשר ומוצרים מן החי. אם לא היו טבעונים/צמחונים ועלמות בעולם כנראה שהייתי עושה את זה בלי לחשוב פעמיים. אבל הם מסביבי (כמה מחבריי הטובים ביותר הם…) והם אוהבים להשמיע את דעתם, ולפעמים הם מעצבנים אותי נורא, אבל הגבלתי את אכילת הבשר והגבינה שלי לפעמיים-שלוש בשבוע בגללם, והתחלתי לקנות ביצי חופש יקרות גם.

ואני גם שמח שיש חרדים ודתיים בעולם הזה כי אני יהודי ואני מאמין שהיהדות צריכה להשתמר אבל לי אין את היכולת לשמור עליה כי לא גדלתי בתוך ספריה, ואני לא חי אותה כמו שאבות אבותיי חיו אותה. אז טוב לי שיש מי שעושה את זה בשבילי ואני אפילו מוכן לממן אותם קצת (קצת!).

מוכנים? ביג פיניש ופאנצ׳ליין – לכן אני גם שמח על זה שיש ימין ושמאל. ומבקרי מלחמה, גם במהלכה. ריבוי דעות הוא דמוקרטי. הוא מפתח לחברה בריאה ומאוזנת. חופש הביטוי הוא באמת סלע קיומה של מדינה מתוקנת. צריך להלל ולשבח אותו. צריך לקדש ולעודד אותו. לשמוח בו. לחנך אליו. הללויה. אמן (ובאופן מוצהר אני נמנע מלבקר פה את מצב חופש הביטוי אלא רק לדבר בשבחו, באופן כללי. לא כי אני לא רואה את אותו מצב עגום, או לא מיואש ממנו, אלא כי אורי משגב וואן דר גראף אחותך עשו זאת טוב בהרבה ממה שאי פעם אוכל. ממליץ בחום לקרוא אותם).

כמה משעמם וחדגוני היה העולם אם כולם היו חושבים כמוני, וגם כנראה שהיינו מגיעים אל האבדון… כי מה אני מבין? גם לא היה לנו סלט מנגו פיקנטי. רק מלא פודינג צ׳יה.

אז בעניין הצ'יה. כה טרנדי. הוא הפשתן החדש, רק משודרג. מספרים שהוא מלא בחומצות אמינו, סידן, אנטי אוקסידנטים, חלבון ועוד מלא דברים טובים ושהוא עוזר בהרזיה. אז מספרים. אני לא מתרגש מטרנדים של אוכל יתר על המידה. אבל הוא ממש נחמד לאכילה וזה כבר מרגש, במיוחד כפודינג. ניסיתי בכל מיני וריאציות וככה זה יוצא הכי טעים.

תצטרכו:

• 1 כוס חלב קוקוס
• 1/2 כוס מים
• רבע כוס זרעי צ'יה (להשיג ביוקר בחנויות טבע)
• כפית תמצית וניל
• 1.5 כפות מייפל / דבש / ממתיק נוזלי אחר (אני, כמו עלמה, לא נהנה ממאוד מתוק, אז זה רק קצת מתוק. אפשר להוסיף עוד אם בא לכם, או לזרזף מעל כשמגישים)
• קוביות מנגו קטנות
• לי גם היו אוכמניות טריות כי אני חי באמריקה אז הוספתי כי טעים ומצטלם יפה. אתם לא חייבים. גם מנגו לבד זה מעולה.

מערבבים בקערית את כל החומרים מלבד הפירות. נותנים לזה לעמוד שתי דקות, זרעי הצ'יה סופגים את הנוזלים ונדבקים קצת אחד לשני אז מערבבים שוב. עוטפים את הקערית בניילון ומכניסים למקרר ללילה. כשמוציאים בבוקר הזרעים תפוחים מספיגת הנוזלים ומתקבל פודינג טעים וקליל וטבעוני וחסר גלוטן ו-raw. מה עוד ניתן לבקש? מגישים בקעריות עם מנגו מעל.

אוכלים בפלורליסטיות פודינג צ׳יה וסלט מנגו פיקנטי, ביס מזה וביס מזה, ממילא הכל מתערבב בבטן.

ועוד שתי הערות על "המצב" אם יורשה לי:

1. מהו תכליתו של הגן הגברי המסתורי שכפתור האון שלו מתישהו בסוף שנות ה-20 תחילת ה-30 והופך אוזני גברים נעריות לאוזני טרול שעירות? אדם קם בוקר אחד ומגלה במעלית מוארת הפלורסנט שאוזנו, שהייתה האיבר החלק היחיד בגופו, מקור גאווה ונחת, התכסתה פלומה. האם זו ההכנה התרמית של הגוף לקראת גלות לעת זקנה על קרחון, אסקימו סטייל? או אולי הטבע שמוכיח לנו שאכן, כן באנו מהקוף?

2. יש לי מדיח כבר 4 שנים. כשרק קיבלתי אותו חשבתי לעצמי – מטופש. מי צריך מדיח? אך מאז לא שטפתי כלי ואני אוהב את החיים הרבה יותר. אני שואב נחת מהעמסת המדיח, ונגינת מנועיו וטיפותיו מלטפת את אוזניי (השעירות) ומזכירה לי לילות שישי בסלון המואר באור הטלויזיה על הספה אצל הורי אחרי ארוחת ערב. אבל אז צריך לפרוק אותו והקסם פג. אני שונא לפרוק את המדיח (ולקפל כביסה). במיוחד שנואה עלי מלאכת מיון הסכו״ם. לאחרונה עליתי על סטרט אפ היסטרי. נכון שיש חלוקה של תאים בסלסילות? אני מייעד כל אחד לסכו״ם נפרד. יהיו שיאשימו אותי בסתימת פיות, גטואיזציה וסגרגציה על רקע פונקציה ומראה, אך חברים, מטלת פריקת המדיח הופכת פשוטה בהרבה.