העצים / פרנץ קפקא – קונפי ארטישוק, סלט חוביזה וסלט זעתר עם אמנון יוהס.

(מתוך פרנץ קפקא סיפורים ופרקי התבוננות , עמוד 25, הוצאת שוקן 1964. תרגום: דן מירון)

אגלי זעה מעוורים אותי, שרירי הירכיים שורפים, הנשימה מתבלבלת, כל כולי גוש סבל דביק ומזיע, מסביבי כבר נקווה מעגל קטן של טיפות (שלום לך שכנה אסיאתית מהממת ויבשה לגמרי משמאלי, את בטח מ-מ-ש שמחה שבאת ליוגה הערב). שֶיי המורה שהיא מן דמות כזאת שכותבים עליה סדרות טלויזיה – יפיפיה, מסתורית ובלתי ניתנת להשגה, עם כריזמה שקטה שגורמת לך לחשוב שהיא קרובה שחורת שיער של קליסי – מחייכת. היא מזכירה לנשום (פעם כשרק התחלתי יוגה לגלגלתי בלב על כל הנושמים בקול – "האאאאאאאאאא…", "הממממממממממממממ…", יאללה, יאללה תעשו לי טובה יא מתלהבים. היום אני מוביל את המקהלה). "פהפהפהפהפהפפהפהפהפהפפהפה" – אני מסנן אוויר החוצה דרך שפתיים רוטטות ומייחל לסוף השיעור. שיי אומרת נהייה פה רק עוד קצת ואני משחרר "האאאאאאאאאאאא" מעט מוגזם לחלל החדר. כמה קצת? "פפהפהפהפפהפה", הרבה קצת? משתדל להסיח את דעתי במחשבות על הקומבוצ'ה שאשתה אחרי… מעט קצת? תופס איזה שביב של מוטיבציה- מותח ידיים ומכופף ברכיים עוד טיפ טיפה, רעד בלתי נשלט אוחז בגוף שלי. "הממממממממממממ". טיפת המוטיבציה שמצאתי לפני רגע נוזלת במורד הגב שלי ישר לתוך התחתונים.

היא מסתכלת עלי? אולי אנוח לשנייה. רק לרגע, אנחנו יושבים פה בכיסא הדמיוני כבר שעות. שעות!!! דייייי. שֶיי אומרת – אתם כועסים? (כן!) סובלים? (כן!) תנשמו עמוק ותשחררו את כל זה, אחרי הכיסא הזה, נחשו מה? יבוא עוד אחד. אני מיואש ומרגיש מסכן. אולי פשוט אוותר? סוף סוף היא נותנת את האות ולכמה נשימות בודדות הראש בין הרגליים במצב מנוחה פוטנציאלי. אבל המחשבות לא באמת נותנות לי להנות ממנה. עוד שנייה עוד כסא… הסבל מיד יחזור… ועוד לפני ששוב התחיל, כבר חמוץ לי בבטן.

"ידיים למעלה, אגן למטה, צ'ר פואוז נאמבר טו". היאוש כבר שם. אבל, הפעם, אחרי מי יודע כמה שיעורים ושנים של תרגול יוגה קורה משהו חדש, פתאום המלים של שֶיי מצליחות לחדור את מעטפת הסבל ומתוך הבאסה צומחת לה תובנה בלתי צפויה וחדשה. מה הטעם לייחל שתנוחה תסתיים אם אחריה פשוט הולכת לבוא עוד אחת קשה באותה המידה או אפילו יותר? וכשסוף סוף נותנים לי מנוחה, לוותר עליה בגלל שעוד רגע אעבוד קשה שוב? משהו לא מסתדר בהגיון הזה שלי. וגם – באתי ליוגה בשביל, וֶול… לעשות יוגה. אז אולי די עם החמיצות? אני קצת מתרגז על היוגה שהיא צודקת כל כך וככה בלי להניד עפעף הופכת את הסבל שלי ללא רלוונטי. האם אני יכול באמת להיות ברגע כמו שהוא בלי לייחל לשנות אותו? האם אני יכול לנשום עמוק לתוך הכאב בלי לייצר מסביבו סבל נוסף?

ופתאום אני רואה שזה קורה לי בעוד מקומות בחיים – כשאני מביט בנהר ההדסון מהרכבת בדרך לעבודה. בערך 10 דקות לפני התחנה שלי, למרות כל היופי בחוץ, אני כבר מזהה ניצנים של לחץ לקראת הירידה ותחילת היום. או כשאני יושב מול צלחת של אוכל טעים במיוחד, והיא עוד חצי מלאה אבל גם חצי ריקה ואני כבר מתעצב על זה שעוד מעט כבר לא יישאר בולונז… מסתבר שיש לנו איזשהו מרחב תמרון נפשי להמעיט את הסבל של עצמנו. לא האמנתי לזה במשך הרבה שנים, אבל פתאום אני מבין. מה הטעם להילחם במה שאי אפשר לשנות? הכאב הגופני של תנוחת הכיסא כבר שם, וגם תחנת הרכבת שלי כמו הצלחת הריקה – הם יבואו בין כה וגם יתפוגגו ואחריהם יבואו דברים אחרים רעים או טובים או נייטרלים לא פחות. כשהראש שלי נלחם בכאב הוא זה שמייצר את הסבל. או הסבל הוא הוא המלחמה העיקשת בכאב. לעומת זאת, כשאני מקבל את הכאב כפי שהוא כעוד תופעה של החיים הוא הרבה פחות נורא. יותר נסבל (נסבל משורש ס.ב.ל. – מעניין שאת הכאב בעברית סובלים באנגלית "מרגישים" אותו ואני רוצה לשנות את זה לחווים משורש ח.ו.ה במקום).

Amnon 2015 (22 of 50)

מסקנה (כמובן שלא באמת שלי, אני רק מתעל לכאן את הטרנד הבודהיסטי המקומי) וביג פיניש – הכל עובר. הרע, הטוב וכל מה שבאמצע, ולנו רק נותר לחיות את הרגע כשהוא שלנו, לקבל את הכאב כשאנחנו חווים אותו, להמעיט את הסבל כשאנחנו נתקלים בו ולחבק את השמחה כשהיא מגיחה.

Amnon 2015 (13 of 50)

את אמנון אתם כבר מכירים היטב מהפוסטים הקודמים שלנו ביחד. ואם לא אז תציצו עליהם, כי הם מהפוסטים האהובים עלי בבלוג (קישורים בסוף הפוסט). יש לו ידי זהב, לב רחב וכשרון לעשות את הכל פשוט יפה (אני מפנטז על היום שבו לא יפריד בינינו אוקינוס ונוכל לעשות איזה פרויקט רציני ביחד). הוא גם מעביר שיעורי ציור בחיפה. והוא גם הבן הדוד האהוב שלי שנולד חודש אחרי. בכל ביקור שלי בארץ אני מגיע אליו לחיפה ליומיים. את הערב אנחנו מבלים בתכנונים, את הבוקר בשווקים ואת היום בבישולים. הימים שאנחנו מבלים ביחד הם ימים שאני מרגיש בהם את הרגע. ימים שאני לא עסוק בהם בדברים אחרים. רק נמצא איתו. ביחד.

תיכננו אחד יצאו שלושה. ככה זה שני גרגנים אמביציוזים שהולכים לשוק: ארטישוקים בקונפי (מבושלים לאט בשמן), סלט של חובזה ובצלים, וסלט זעתר, תפוז וגבינה. הנה לכם המתכונים:

קונפי לבבות ארטישוק (עם הרבה השראה מהמתכון של ביסים). קונים ארטישוקים שלמים. חותכים אותם איפה שהלב מתחיל. את העלים זורקים. כואב, אני יודע.

כ-10 ארטישוקים טריים
כוס שמן זית
כוס יין לבן
4-5 שיני שום
מלחפלפל
פלפל חריף (לא נחוץ)
כמה ענפי טימין

קוטמים את הגבעול כמה סנטימטרים מהלב. מורידים את השכבה החיצונית בקילוף עם סכין חדה החל מהגבעול ועד לסוף הלב.

בעזרת כפית מוציאים את הליבה של הארטישוק מתוך הלב. עבודה נחושה ועדינה. מכניסים את הלב הנקי מיד למים עם לימון בל ישחיר.

במחבת עמוקה מערבבים את כל חומרי הקונפי. מעמידים את הארטישוקים ומבשלים על אש קטנה כשעה וחצי או עד להתרככות מלאה. זה מאוד יפה להשאיר את הגבועלים, אבל האמת היא שהם קצת מקשים על הבישול ואני מממליץ לקטום אותם ולהכניס אותם למחבת ביחד עם הלבבות. הארטישוקים מוכנים כשהם ממש רכים וטעימים בטירוף.

בסוף הבישול נשארים עם תמיסת הקונפי. אני ניסיתי לבשל בה גם חצילונים והם לא יצאו כל כך טעימים. אבל מה עם למשל עגבניות שרי? נראה לי שווה לנסות. או פשוט לזרוק פנימה עוד מלא שיני שום ובצל…

סלט חוביזה. אף פעם לא בישלתי עם חוביזה, אבל היא יפה ואביבית ובואדי ניסנס מצאנו זרי ענק שלה. אחרי שחולטים אותה היא עדינה ויש לה טעם ממש נהדר. והיי – בטח יש לכם אפילו בגינה ממש עכשיו.

שוטפים היטב. חולטים כ-750 גרם חוביזה במים רותחים כ-10 דקות עד שהיא לגמרי רכה. מסננים וחותכים. מטגנים בחמאה ושמן זית בצל, שום וכרישה, מוסיפים את החוביזה הקצוצה ומטגנים כ-10 דקות נוספות. מוסיפים מלחפלפל. מגישים עם יוגורט חמוץ.

סלט זעתר. שוטפים היטב זר גדול של זעתר טרי ומייבשים. מפרידים את העלים. מוסיפים חצאי טבעות דקות של בצל סגול, תפוז חתוך לקוביות וגבינה מלוחה (עדיף עיזים…). מערבבים בעדינות עם שמן זית מלח, פלפל וסומק.