שתי מילים על בעיית ההזדקנות… / דוד אבידן – רסק תפוחים ביתי עם טחינה וצ'יה

אני לא אדם עצוב בבסיס שלי גם לא חושב ששמח. משהו באמצע. נייטרלי עם נטייה קלה למלנכוליה קצרת טווח והתפרצויות רגעיות של שמחה. אם הייתי צריך להגדיר את המשימה הרגשית המרכזית שלי בחיים זה כנראה לסעוד את החרדה שלי. לעזור לה לנוח, להירגע ולנשום פה ושם. יש אנשים שהעצב שלהם יוצא לפעמים משליטה וצריך תשומת לב, וכאלה שזו בדידות או יאוש שמכבידים עליהם, יש כאלה שזו דווקא אנרגיה בלתי נגמרת ותמימות שמקשות. אצלי זו החרדה שעל פי רוב באה במנות קטנות-בינוניות. היא לא משתקת, רק נמצאת ברקע ומחפשת הזדמנויות להעלות את הווליום של עצמה ולעשות מסיבה.

יש לה תואר מתקדם בערמומיות. אין לה איזה מושא קבוע. במקום, היא אורבת עמוק בפנים ומחפשת סדקים דרכם תוכל להתגלות וקמטים קטנים בחיים להיתפס בהם. אם אני לא שם לב, בטעות אני יכול לגלוש לתוכה במהלך היום, כי אני מאחר בכמה דקות, או כי חלק קטן במוח שלי לשנייה לא בטוח אם כיביתי את האש מתחת לקפה (ואני יודע שכיביתי!). אבל היא מהירת תגובה, מזהה את החולשה ומסתערת, נתלית בכל הכוח ועושה המון רעש וצלצולים ופתאום המוח שלי עסוק רק בה והדרך מכאן ועד לדמיון הפרוע על איך מפטרים אותי מהעבודה והדירה שלי עולה באש קצרה, אוי כמה קצרה.

ואולי הצלחתי סוף סוף להתחקות אחר המקור שלה, או לפחות אחד המקורות. כשחושבים על זה מבינים שהמציאות המוזרה היא ששינוי הוא הדבר הקבוע היחיד בחיים שלנו. ברצינות רגע, אני לא מנסה לדבר בקלישאות. ההבנה הזאת אשכרה נחתה עלי לא מזמן. העולם משתנה כל הזמן. אני מבוגר בשתי דקות מאז שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה. התאים שלי השתנו, הגוף אחר. ולא רק אני משתנה, גם מסביבי הכל בתנועה. האוויר שאני נושם, הדרך שקרני האור נשברות במצלמה שלי. כולנו כל הזמן משתנים, אפילו אתם- מאז שהתחלתם לקרוא הזדקנתם בכמה שניות, כבר לא בדיוק אותו הדבר. הדם זורם, השיער צומח, תאים מתים ובמקומם באים חדשים והמחשבות שלנו, גם הן באות והולכות ביחד עם הרגשות ועם כל השאר.

שום דבר בעולם הזה שלנו לא קבוע למרות שהמוח שלנו מנסה בכל הכוח לשכנע אותנו שכן. אני נאחז בטקסים, יוצר שגרות וחוזר על פעולות שוב ושוב כאילו ברור שהן יניבו את אותה התוצאה, אבל השמש זרחה הבוקר שתי דקות מאוחר והיא תשקע מוקדם יותר גם כבר קצת יותר חורף מאשר סתיו, והכשלון שבחזרה המושלמת ידוע מראש. כי העולם הוא עולם אחר. יש נחמה בקביעות, היא מאפשרת לצפות את הבאות וכשאני לא יודע בדיוק למה להתכונן רמות החרדה שלי עולות.

פעם הייתה לי תרופה ברורה אליה. הייתי זוחל באמצע הלילה לתוך המיטה של ההורים שלי, שבמשך שנים הייתה רק מזרון על הרצפה, נגישה לילדים קצרי רגליים עם בטן מלאה בחרדות, ומצטנף ביניהם. אני עדיין יכול להרגיש את הההקלה שהחום ביניהם השרה עלי. הוא היה מבריח כל פחד וממלא כל מצבר. הבעיה היא שיש איזה שלב שבו להיכנס למיטה של ההורים פחות מקובל. נגיד גיל 33 כמעט 34. פחות. פחות מתאים… אז מה עושים כדי להתמודד עם הרגשות מהזן הפחות נעים?

נדמה לי שהמנגנון הכי חשוב שפיתחתי בשנים האחרונות להתמודד עם עצמי הוא להסתכל על הרגשות שלי גם מלמעלה ולא רק מתוך החוויה הסוחפת שלהם שמרגישה כל כך טוטאלית לפעמים. מצאתי הקלה בלדעת שהרגש הוא רק עוד מרכיב אחד מהמכלול הקשה להגדרה שהוא יובל. יש בי גם שכל ישר, ואינסטינקטים ויכולת לחשוב ולשקול ולהחליט החלטות לגבי ההתנהגות שלי. אני לא ר-ק רגש.

החרדה נשארת אותה חרדה, אבל היום אני מבין לליבה יותר. יודע ללטף אותה על הראש ולהגיד לה – אנחנו מכרים ותיקים וכמו שבאת ככה גם תלכי, את לא פה לתמיד. זה עוזר לרגע ואז החוויה של החרדה שוב הופכת טוטאלית ואז אני עושה את התרגיל הזה שוב וזוכה בעוד רגע של שקט. גם למדתי לפעמים להסתכל על מה שהיא מנסה לגרום לי לעשות כשהיא מבקרת – על פי רוב להימנע ממשהו – ואני מנסה להתחכם לה, למשל לפתוח את המעטפה מביטוח לאומי, למרות שמעולם לא קיבלתי מעטפה מביטוח לאומי עם חדשות טובות בתוכה. או להסתכל על ערבים כאלה שהשמש כבר שקעה בהם, ונודף מהם ריח של עצבות ולקבל אותם בזרועות פתוחות, כי הם גם חלק ממני, אבל הם לא כל-כולי.

השנה החדשה, הסתיו והחיים זימנו לי המון שינויים שקורים ממש בשבועות האלה. מחליף עבודות, עובר לחיות עם וכבר לא לבד, מנהל ומדריך ולא רק עובד מן השורה. הרבה שינוי שמביא איתו תחושות מעורבות וחוסר יכולת מוחלט להכחיש אותו ולדמיין שהכל בעצם בדיוק אותו הדבר. אני מתרגש וזו חוויה שכוללת בתוכה כרגע שמחה רבה, מהולה בלחץ ועצב. אני משתנה ביחד עם העונות והנה התפוחים הגיעו לשוק בהמוניהם. והם זולים ויפים ומלאים במיץ ולא פרסמתי מתכון לשנה החדשה אז הנה הוא בא באיחור. בכלל קשה להגיד שזה מתכון. זו דרך הכנה והצעת הגשה והיא עושה לי טוב בלב.

רסק תפוחים נשמע כמו משהו של תינוקות. אבל מאז שהתחלתי להכין אותו בבית אני אוכל כמויות אדירות שלו. הוא מספק ופרחוני בטעמים שלו, מתוק וחמוץ עם כל כך הרבה עומק ואפשר לעשות איתו המון דברים (עוגה מדהימה שמקווה שאספיק לפרסם, למשל). אני אוכל כל יום כזה מן: רסק תפוחים, טחינה גולמית וגרעיני צ'יה. משביע לי את הרעב, מהיר הכנה, ללא תוספת סוכר ונשמע ממש ממש בריא. ווין-ווין.

רסק תפוחים זה קל מאוד להכנה. במיוחד אם רכשתם מכשיר בלתי רגיל שמקלף, מלבּה ומסלסל את התפוח והופך את כל סיפור ההכנה לאטרקציה לא רגילה. אבל גם אם צריך לקלף ולחרצן בעצמכם לא מדובר בפרויקט גדול מידי. וקונים המון תפוחים ומכינים מלא מזה וזה מחזיק יופי במקרר. בזמן שהתפוחים הערומים מחכים לאחיהם הלבושים מטבילים אותם בתוך אמבטיית מים ולימון כדי שלא ישחימו.

אני אוהב את הרסק שלי נטורל. בלי תבלינים, בלי תוספת סוכר. רק מעט לימון. אתם יכולים לשחק ולהוסיף ג'ינג'ר, קינמון, ציפורן, הל… ואפילו לקחת את כל הסיפור לשלב הבא ולהכין חמאת תפוחים שזה בעצם ריבה עם יחסי ציבור משודרגים. בינינו לקרוא לדברים שהם לא חמאה, "חמאה" זו הונאה בעיני. בואו נקרא לילד בשמו. ממרח תפוחים.

אופן ההכנה: קולפים, מחרצנים, חותכים לחתיכות בינוניות ומניחים בסיר גדול. מוסיפים כ-2 ס"מ של נוזלים, סיידר תפוחים או פשוט מים. סוגרים את המכסה ומבשלים על אש בינונית כ-45 דקות ועד שהתפוחים מאבדים צורה והופכים לעיסה. יהיו בה גם חתיכות גדולות יותר. אני מצנצן בשלב הזה. מי שאוהב קרם ממש חלק יכול להעביר במעבד המזון. וזהו. כשרוצים סנֵעק מהיר (אין מילה טובה בעברית לסנעק. חטיף פשוט לא עובד) מעמיסים בקערה, מזרזפים טחינה וזרעי צ'יה, מוסיפים גם פקאנים אם ממש ממש רוצים להשקיע, וטורפים.

הפרויקט הבא – חומץ תפוחים ביתי משאריות התפוחים. דיווחים מהשטח – סטיי טיונד.

אוכלים רסק תפוחים בהנאה מרובה וזוכרים שחוויית האכילה היא רק חלק אחד קטן ממה שמרכיב אותנו.