זו כבר מסורת. שנה שנה במהלך הביקור שלי ערב אחד ארוך ומפויט אני מוזמן אל תוך ביתה ועולמה של אורית ומשפחתה. ביתן של המילים שעוטפות את יושבי ובאי הבית בחום ובאהבה, מצטעפות בעדינות סביב צווארם, מתכרבלות בנועם בחיקם, מלטפות. שרשרשאות שרשראות של אותיות, מילים ומשפטים מחברות בין הנוכחים כאן, מסלסלות אהבה ביניהם ומקשטות את הדמיון, הקירות והעולם.
כל מפגש הוא אחר אבל המסגרת כבר ידועה ומוכרת לכל הנוגעים בדבר. עושים שירה ואכילה. עושים שירה-אכילה! אורית מעניקה שורה משיר שהיא אוהבת ואני מוסיף אחת מהארכיונים שלי. המילים מופרדות (בלא מעט חוסר נוחות ועם הרבה יראת קודש) האחת מהשנייה בעזרת מספריים ומוכנסות לכובע. בר מזל אחד שולף פתק מקופל שמצפין בתוכו את ארוחת הערב כולה ואת כל הכלים המלוכלכים שנייצר.
השנה חגגנו ביחד את צאת ספר השירה השלישי שלה, ערש. בחרתי בכובד ראש ומבעוד מועד שורה מתוכו "כל התשובות במהופך". ואורית בחרה שורה גם כן. רצינו שנינו בכל מאודנו שהגורל יבחר לנו את המילה "תשובות" (אפילו לרגע חשבנו לרמות), כי איזה כיף יהיה לבשל תשובות, אבל הגורל שכידוע תמיד אומר את המילה האחרונה, בחר במהופך.
(בסלון המואר באור חורפי עמום, למרגלות ספריית השירה שפיקחה עלינו בסקרנות קפדנית סחטנו את "במהופך" ודרשנו אותה עד שהיא הפכה לעיצורים סתומים וגם ראינו דרכה את העולם כולו.) "במהופך" ראינו זהות שבין פה ושם, בין להגדיר כלפי פנים וכלפי חוץ. ב"במהופך" קראנו את האהבה שמגיעה עם חרדה ומשקיטה אותה עד שזו מגיעה שוב. מ"במהופך" הוצאנו איך שהחיים נותנים לנו תשובות מהאין, ממה שדווקא לא רואים. "במהופך" למדנו הוא החוט הדק שבין הגבולות, בין מה שקיים למה שכבר לא. במהופך הוא הרגע שבו הכל משתנה.
אני מבשל עם חומרים. אורית מבשלת עם מילים. לאורית מספיק רק להגיד את המנות והמרכיבים ואם הם נשמעים יפה ומתחברים לה בראש היא כבר מבסוטה. אני צריך להרגיש את האוכל בבטן ואת הטעמים בפה ולהעביר אותו דרך הידיים. אני רוצה לקצוץ והיא רוצה לחרוז, אני רוצה לקרוץ והיא רוצה לרמוז. אני מקפיד על זמנים והיא על מקצבים של החיים. שירה. אכילה. שירה אכילה. (וכשאתם מוכנים לקרוא על החוויה מהצד של אורית, ממש ממש כדאי לכם לקפוץ לבלוג הנהדר שלה. ליחצו כאן!)
השלב הבא במשחק הוא לבשל את המילה בעולם. אך הזמן לא היה לצידנו והאור בחושך הוא כל כך לא פוטוגני. אז עשינו במהופך. חלמנו את האוכלים שמטמירים בתוכם את מהות הבמהופך ורשמנו בדיוק מה יש במקרר. את הבישול עצמו אני עושה כבר מהצד ההפוך של העולם ורק לפי מה שהיה אצל אורית בבית באותו הרגע. קושר קשר דק של מילים ומאכלים בין מטבחים ולבבות מניו יורק ועד רחובות. רצינו סופלה שמגלם בתוכו את כל המהות של במהופך גם יחד. אבל לאור הבריאותנות המחמירה (אין שוקולד, אבל יש ממרח חרובים. מילים יפות ממרח חרובים, לא?) שנתקלנו בה במטבח היינו צריכים למצוא אפשרות אחרת. מקרונים ניצחו. כי הם סיכון. כי או שהם יעבדו ויהיו תפוחים ויפים או שיפלו. כי הם בדיוק הרגע שבו האהבה הופכת לחרדה וחוזרת שוב. וכי הם הכי טעימים מכל הדברים בעולם. אז מקרונים במילוי תמר-תפוז-וניל. אבל אין מה לדאוג הטעם יוצא ישר. אני מבטיח.
אבל רגע, שנייה, לפני המתכון ספר חדש לאורית גידלי (כי כשמדברים על משוררת אי אפשר רק בשם פרטי ולרגע אני מדבר כקורא השירה שגילה משוררת שאכלסה את תודעתו ועדיין לא ידע שהיא אדם אמיתי בעולם ושיום אחד דרכינו יפגשו) זה לא עניין שאפשר סתם כך להחליק בין שורות של פוסט. קוראי הבלוג הותיקים ודאי כבר התוודעו לאהבתי חסרת הגבולות לשירה של גידלי. מכל הדברים הרבים בה אני הכי נמשך אליה בגלל האהבה שנשפכת ממנה. הם שירים של אישה שאוהבת ושל אישה שאהבו אותה מקודקוד ועד קצה הרגל. הם שירים של אמא שמגלה את ילדיה ואת עצמה בהם, ושל אישה שאוספת אליה את אישהּ ונותנת גם להיאסף. הם שירים שמנקזים אור ואהבה בעולם. ולא כי הם לא רואים את החושך, אלא כנגדו ואיתו וממנו לפעמים. הם שירים של מי שבנפשה היא עוד ילדה שמשחקת כל הזמן בחומרים של הגדולים. אותי זה קונה.
ערש הוא ספרה השלישי. חיכיתי לו שנים. ערש הוא ספר על התמודדות עם מות אם. ספר שמגולל תמונות מחיים, ממוות, מפרידה. ספר שהוא על אמהות שיש להם ילדים שיש להם ילדים. וגם בתוך העיסוק במוות האהבה זורחת. וגם בעיסוק בכאב המשחקיות הגידלית הנהדרת, שהיא בחיים כמו בשירה ובבלוג, מפציעה. כי האהבה היא הפתרון האולטימטיבי, דרכה בורא הורה לילד את "העולם כאח" ודרכה מתקן העולם את עצמו. היא המהות האמיתית של החיים הגידליים והיא גם הפתרון לחרדה (ואני הרי חפשן בלתי נלאה לפתרונות לחרדה). ואפילו רק בשם הספר עצמו המוות והחיים – נקודת ההתחלה ונקודת הסוף – וכל תורת היחסים עצמם מקודדים – שיר-ערש-דווי, ארס. אל מול עטיפת הספר לבדה הלב שלי מחסיר פעימה. אין הרבה משוררים כאלה בסביבה, לצערי הרב. ולשמחתי הרבה גם כן.
איך מכינים מקרונים? דוקטורטים ופוסטים רבים נכתבו בנושא. יש מי שיסביר לכם יותר טוב כל שלב בשלב ואיך ומה לעשות בכל שנייה ולכן אני מפנה אליהן. אבל מתכון שנבנה רק מתוך חומרים שיש למשוררת במקרר תמצאו רק פה. רק היום. וגם ניסיתי לפשט את התהליך עד כמה שיכולתי.
אז בבקשה. מתוך מתכון של גורו המתוקים שלי, עוגיו.נט עם מילוי שהמצאנו לוני ואני ביחד רק ממה שהיה במטבח (וכן, זה בגרמים. השתדרגתי וקניתי סוף סוף ולראשונה בחיי משקל למטבח לכבוד המקרונים האלה, נראה לי שאין באמת דרך אחרת…).
כמות לכעשרים עוגיות בודדות (כ-10 עוגיות כפולות)
- 100 גרם אבקת סוכר
- 65 גרם אבקת שקדים
- 50 גרם חלבונים
- קורט מלח
- 20 גרם סוכר לבן
מעט קינמון לקישוט
להכנת המקרונים: מנפים את אבקת השקדים ואת אבקת הסוכר לתוך קערה. לא מחזירים לקערה חתיכות גדולות שנותרות בנפה.
במיקסר מתחילים להקציף את החלבונים, כשנוצר קצף ראשוני מוסיפים את הסוכר ומקציפים עד שהקצף יציב וחזק. מוסיפים לקצף כשליש מכמות השקדים-אבקת סוכר ואת המלח ומערבבים בלי להתחשבן יותר מידי בעזרת כף או לקקן. כעת מוסיפים את שני השליש הנוספים ומקפלים אותם פנימה בעדינות. מקפלים עד שנוצרת בלילה שמתחילה להיות נוזלית אך עדיין מחזיקה מעצמה.
מעבירים את הבלילה לשקית זילוף ומזלפים עיגולים קטנים על משטח עוגיות או נייר אפייה. לוקחים בחשבון שהם מעט גדלים במהלך האפייה. כשמסיימים לזלף דופקים את התבנית על השולחן כמה דפיקות עוצמתיות כדי להוציא בועות אוויר. מקשטים באבק קינמון. נותנים למקרונים לשבת בחוץ לפחות חצי שעה ועד שעה כדי שיווצר עליהם קרום. בזמן הזה מחממים תנור ל-150 מעלות ואופים את המקרונים כ-13 דקות עד שהם תפוחים, נוצרות להם "רגליים" והם קשיחים. מוציאים מהתנור ולא נוגעים עד שהם קרים לגמרי. מפרידים מנייר האפייה בעזרת סכין.
למילוי תמר-תפוז-וניל:
- 250 גר' תמר מג'הול
- 3.5 כפות מיץ תפוזים
- כל תוכו של מקל וניל אחד
- קורט מלח
טוחנים ביחד את המרכיבים. תמרים מגיעים בדרגות שונות של לחות ולכן כדי להתחיל עם פחות מיץ תפוזים ולהוסיף לפי הצורך. התוצר הסופי צריך להיות דומה למשחת שיניים בממרחיות שלו.
מכניסים לשקית זילוף מזלפים בעדינות כמות נדיבה של מילוי. סוגרים את המקרונים ונותנים להם לנוח במקרר כמה שעות ועדיף עד מחר. אוכלים בטמפרטורת החדר.
אוכלים מקרונים ממקרר של משוררת וחושבים על הכוח של מילים לעשות דברים בעולם. מה הייתם אתם מבשלים מ-במהופך?
רוצים לקרוא על המפגש בבלוג הנהדר של אורית? הנה ממש כאן!
שירה אכילה 
כמו שכתבתי אצל אורית, החיבור ביניכם גאוני, כמו שהוא לגמרי מתבקש. פוסט שת"פ אליפות.
מתחילה להגריל מילים גם, רק בלי הבישול, כי יש דברים שראוי להשאיר למומחים כמוך 🙂
היי נדיה! כיף לקרוא. מקווה שאת שורדת את הקור שנפל עלינו.
כרגע הכנסתי את הפוסט, כלומר את המקרונים עם האווירה, לרשימת המשאלות שלי… בתקווה שמישהו יבין את הרמז עוד לפני יום ההולדת שלי. פוסט מקסים, ושיתוף פעולה שכולו שיר!
רשימת משאלות זה רעיון נחמד מאוד. אולי אתחיל גם אחת. ותודה!
כה יפה!
תודה. בזכותך יצא!
צילומים מהממים!
ומגניב לגמרי לראות עד כמה שהצלחת להאניש את התמרים בצילומים 🙂
יכולה להישבע שחבורת התמרים בתמונה הראשונה זוממת משהו,
ובאחרות הזוגות מתלחששים להם, או מתנשקים, או חולקים סוד…
נשמע כמו מפגש חוייתי ומעשיר ביניכם, תודה על השיתוף!
התמרים האלה נראים תמימים. אבל הם ממש ממש לא. רכלני על.
ליובל,
פעם ראשונה שאני קוראת את הבלוג שלך. הגעתי אליך דרך הקישור בפוסט האחרון של אורית גידלי, ונדהמתי. לא יכולה להחליט מה מצא חן בעיני יותר – הכתיבה הנהדרת שלך, או הצילומים שלך, שהם פיוט בפני עצמו. מרגש להתקל באנשים עם נשמה יתרה. תודה.
ברוכה הבאה ענת. ותודה רבה רבה. כיף מאוד לקרוא.
צילומים מעוררי תאבון! כל הכבוד
תודה!
פוסט טעים ברמות..תודה לשילוב קסום של טעם ריח תמונות ומילים
תודה על הודעה משמחת מאוד 🙂
הכי כיף זה ליצור מסורות מיוחדות לביקורים בארץ, מניסיון.. והשירה של אורית: וואו וואו וואו. היא באמת מדהימה ואשרייך שזכית להכיר אותה אשכרה גם בפנים אל פנים. יצא לכם יופי של פוסט ביחד