שוכני בתי חומר / שלמה אבן גבירול – עוגת רסק תפוחים ותבלינים סתיווית ומספקת

apple-sauce-cake-2-of-4-2

שֹׁכְנֵי בָתֵּי­‑חֹמֶר / שלמה אבן גבירול

fullscreen-capture-10302016-120642-pm-bmp

[…]

(מתוך פרויקט בן יהודה, והנה הלינק לעיבוד המחשמל של ברי סחרוף ורע מוכיח)

הופעה די קטנה ואינטימית, בזאפה בירושלים. האולם חשוך ושקט ועל הבמה שממש ממוקמת בין הצופים מיטב הכשרונות המהממים של המוזיקה הישראלית. העיניים שלי זזות מנגן העוד, לנגן כלי הנשיפה, לשי צברי שהקול שלו מעביר בי ברטט, לרע מוכיח שמבעד להבעות המבוגר שלו רואים את פני הילד שעדיין יש לו ואל סחרוף שנראה כמו ברק שירד מן השמיים. באותו הזמן בקהל מסביבי עשרות טלפונים מונפים באוויר, חלק בסטילס עם פלאש, חלק עם הפלא הנייד מעל הראש במשך הופעה שלמה (!), בוידאו. התאורה די רעה, הצילום יהיה מעפאן, ויש דיסק שתוכלו לרכוש עם המוזיקה באיכות ששווה יהיה לכם להקשיב לה בבית. ונגיד שאתם ממש מתקמצנים – תמצאו את כל ההופעה ביו טיוב של סחרוף באיכות טובה. מה השכר שבצילום?

apple-sauce-cake-9-of-20

אני שופט עוד לפני שבכלל התחילה ההופעה. אז כדי להניח קצת אני מסביר לעצמי שאני שולף מצלמה לפני כל דבר שאני אוכל, אז אולי כדאי לתרגל פה קצת צניעות. אני מנסה להרחיב מעט את ההבנה שלי לגבי עצמי ולהחיל אותה גם על היושבים סביבי. זה עובד לרגעים ונוצר לי קצת יותר מרווח להבנה ואיתו מקום להנות מההופעה.

spices

אבל זה חוזר בגל בגלל הזוג שיושב לידי… אוי הזוג היפה שיושב לידי. ללא ספק צמד אנשים אטרקטיביים. צעירים ממני בוודאי, נאים, מאוהבים כפי הנראה. אבל פחות. פחות בעניין של ההופעה. באחד הרגעים היפים ביותר, האולם מוחשך לחלוטין והפוקוס נקרא אל נגן המרימבה המרהיב שמפיק בשתי ידיו צלילים ומקצבים שלא ידעתי שבכלל אפשר. והזוג היפה? הם עושים סלפי עם פלאש. אולם שלם חשוך, ספוט על כשרון-על שמופיע ממש עשרה מטר מאיתנו, והם בלי להתבלבל מבזיקים לעבר עצמם ואלי, שנקלע לתוך הסיטואציה בעל כורחי, נגן המרימבה אפילו לא בפריים. נפשי העדינה שבאה להנות מן המופע לא ידעה את נפשה שלה מרוב תדהמה. משהו מתחיל להתבשל בתוכי. חום שעולה מן הבטן אל החזה ומציף את הראש. תשומת הלב נקראת מן הנגן ואפילו מהזוג היפה ואל משהו שקורה בפנים.

apple-sauce-cake-1-of-20

בסלפי הראשון עוד אמרתי ניחא. אבל אז היא גללה את התמונות והבינה שהיא לא אוהבת את התוצאה ומיד עשו פוזה לסלפי שני. תחושת החום מתעצמת ודיאולגים פנימיים מתחילים. אני אומר לעצמי, טוב אולי אתה כבר רגיל לניו יורק, לאמריקאיים ולקדושת הקהל שיש להם, שם אפילו להשתעל זה חטא. אבל זה לא עוזר. ההתנשאות והכעס מבעבעים. מזמן אני לא שם לב למרימבה. תשומת הלב שלי נתונה ליפים ובמיוחד לתאטרון שיש לי בראש. כן להגיד, לא להגיד. אני מיואש מהאנושות כולה ברגע הזה. החימה עולה ואיתה גם מטפס הפחד מפני עימות. ואז מגיעה הפעם השלישית. משהו לא מצא חן בעיניהם בשתיים הקודמות ואני כבר רואה את הפוזה שהם דופקים ואת הפלא נשלף קדימה. אני לא מצליח להכיל את עצמי יותר….!

apple-sauce-cake-6-of-20

אוי כמה נעים לכעוס ולהיות צודק. כמה סיפוק יש בצדק המוסרי הזה. בהתנשאות, בתחושה, לא – בידע! שאני בצד הנכון והם, הו- הם! כסילים, תתים. הם טועים! הם לא מבינים! אש הצדקנות בוערת בחוזקה בחזה שלי ומגיחה החוצה מכל פתח שהיא מוצאת.

אני מרגיש שלוקחים ממני איזה משהו, שמצרים על החוויה שלי, שמונעים ממני את החופש ומכריחים אותי לחוות משהו שלא הייתי רוצה לחוות. ובראש שלי אני כבר מנהל איתם שיחות. לא, לא שיחות, ריבים. אני צועק עליהם. אולי גם מקלל. האמת שאני מפיל להם את הטלפון מהיד אולי "בטעות" ו"מתנצל" ומקווה בלב שהוא יישבר. או שאני עושה את זה בכוונה: ניגש אליה בזמן שהיא גוללת בין התמונות, מעיף את הפלאפון מהיד וצועק "קצת כבוד!" וממשיך באיזו הרצאה מלאת צדק ואגו וכעס מוסרי יוקד על תרבות ואמנות וישראלים ו…

Apple Sauce Cake (17 of 20).jpg

וכל העת הזאת יש עוד קול קטן ונוכח ששואל – אולי אני יכול להניח את הטוב ביותר לגבי האנשים האלה שלצידי? במקום לכעוס עליהם כל כך בראש מראש, במקום לחשוב שהם בכוונה פוגעים בי או שהם עושים את מה שהם עושים כי הם לא רואים אותי ולא מכבדים אותי, אולי אניח אחרת. אולי להם זה לא היה מפריע במצב ההפוך. אולי אחליט שהם לא יודעים שמה שהם עושים כל כך מפריע (לי) ופשוט אבקש מהם להפסיק?

בלי לשצוף, בלי לגעוש בלי הלהט הצדקני והמוסרני שרק יגרום להם לעשות ההפך ממה שאני רוצה. כי אם אנסה להגביל אותם, הם כנראה ינסו להגביל אותי יותר חזק. במקום לקחת חופש אחד של השני, אולי ננסה, לפחות בתור צעד ראשון, לנהל משא ומתן על החופש המשותף.

apple-sauce-cake-12-of-20

אנשים לא באים עם הוראות הפעלה. זה היה יכול להיות ממש מעולה אם כן. אם כשהייתי פוגש מישהו חדש הייתי יכול להגיד היי, אני יובל ולתת לו ספרון שמסביר איך להתייחס אלי (או פשוט לדחוף איזה דיסק און קי לפופיק שלו ולהעלות את התוכנה): מה משמח אותי, מה מעצבן אותי, מה אני אוהב לאכול… כמה קל זה היה. כמה חיכוכים היו נמנעים. אבל מכיוון שעוד לא עלינו על דרך כזאת הדבר שאנחנו כן יכולים לעשות זה לבטא את עצמנו. לא בטוח שיכבדו את מה שאנחנו מבקשים, ורק אולי נצליח לנהל משא ומתן על הגבולות המשותפים, אבל מה שבטוח זה שזה יעלה את הסיכוי שנקבל מה שאנחנו רוצים.

apple-sauce-cake-20-of-20

אפשר להגיד "יא בן זונה תפסיק כבר!". או "תגיד נפלת על השכל עם המצלמה המפגרת הזאת?" או אולי – "לצלם במהלך הופעה זה ממש מעצבן ולא מכובד", או אולי פשוט "סליחה, הפלאש ממש מסיח את דעתי ומקשה עלי להנות מההופעה, יש מצב שתחכו עם זה לאחר כך?". כן, זה פגיע לבקש את מה שרוצים ממישהו אחר כי אולי יסרבו לנו, ומה אז? או שנילחם או שנוותר, אבל לפחות נדע שניסינו.

אז לקראת "אחרי החגים" שזה עתה נחתו עלינו אני קובע לעצמי חוקים ומנסה לעמוד בהם מעכשיו:

  1. לזכור שמה שמפריע לי לאו דווקא מפריע לאחרים
  2. להניח מראש שאנשים מתכוונים לטוב ולא רוצים לפגוע
  3. לא לתת לצדקנות להבשיל. לנסח בראש את הבקשה (לא דרישה) באופן הכי אישי
  4. לא להכליל, לדבר על עצמי, להסביר את העובדות ולנסח את איך שזה משפיע עלי
  5. להניח בצד מילים וטונים שיפוטיים
  6. לתת אלטרנטיבה למה יעשה לי נעים

בואו נראה לאן זה לוקח אותי.

befor-and-after

עוגת רסק תפוחים נימוחה, עשירה ומלאה בסתיו

זוכרים ששנה שעברה הכנתי רסק תפוחים ביתי? אז השנה עם פרוץ עונת התפוחים הכנתי את העוגה הזאת (מפה) שהמרכיב המרכזי שלה הוא רסק התפוחים, והיא אחת הכי מספקות שיצא לי להכין. אם הכנתם רסק זה נקודות בונוס, אבל אפשר גם עם רסק קנוי, שימו לב שאתם קונים אחד שהוא רק תפוחים, בלי סוכר נוסף וכו'.

מצרכים

מספיק ל-2 תבניות לואוף (Loaf) קטנות, או תבנית לואוף אחת גדולה

  • 2 כוסות קמח לבן
  • ½ 1 כפיות אבקת סודה לשתייה
  • 1 כפית מלח
  • ¼ כפית פלפל שחור טחון
  • 2 כפיות קינמון
  • 1 כפית אבקת ג'ינג'ר
  • ¼ כפית פלפל אנגלי (Allspice)
  • 2 ביצים
  • 1 כוס סוכר לבן
  • ½ כוס סוכר חום
  • ½ 1 כוסות רסק תפוחים (לא ממותק)
  • 2/3 כוס שמן צמחי
  • 1 כפית תמצית וניל
  • תפוח לקישוט

spoon-full-of

מחממים תנור ל-170 מעלות ומשמנים ומקמחים תבניות

מנפים ביחד את החומרים היבשים (מלבד הסוכר): קמח, סודה לשתייה, מלח, פלפל שחור, קינמון, ג'ינג'ר, אול ספייס

בקערת נפרדת טורפים ביחד את הסוכר הלבן והחום עם הביצים עד שהתערובת אוורירית. מערבבים פנימה את השמן, רסק התפוחים והוניל

מקפלים את החומרים היבשים לתוך קערת הרטובים ומערבבים עד שאי אפשר לדעת מי הוא מי, ולא יותר מזה.

apple-sauce-cake-14-of-20

מעבירים לתבניות ופורסים מעל חתיכות דקות של תפוח ללא קליפה

מעבירים לתנור ואופים כ-45 דקות

apple-sauce-cake-4-of-4-2

אוכלים עוגת רסק תפוחים סתיוית בלהט צדקני מודע ומיישמים החלטות של אחרי החגים.

apple-sauce-cake-11-of-20

ועוד סערה צדקנית אחת לסיום, והודעה משמחת וחשובה:

סערה צדקנית: פלאש זה לא מחמיא! לא לאנשים ולא לאוכל ולא באופן כללי, אלא אם משתמשים בפלאש מקצועי ומכוונים אותו לא ישירות לפנים וזו כבר אמנות בפני עצמה. אם אתם רוצים את התאורה היפה ביותר, זו שכל דבר נראה בה נהדר, חכו לחצי שעה שלפני השקיעה, צאו החוצה והצטלמו. עכשיו תקשיבו טוב – אל תפנו את הגב לשקיעה כי לא תצליחו לתפוס גם את עצמכם וגם את השמש הנעלמת. ניגודי האור יבלבלו את המצלמה שלכם ואו שהשמש תצא שרופה או שאתם תצאו סופר כהים. במקום – פנו אל השקיעה וצלמו את עצמכם מכיוון השמש, כך תוכלו להישטף באורה הזהוב והקסום ויצאו לכם תמונות הו-כה-נפלאות. נסו ולא תתחרטו. איך אומרים? אתם עוד תודו לי. אז זה.

והודעה חשובה ומשמחת: סדנאות הבית של אורית גידלי ואשכול נבו מגיעות לניו יורק! סופ"ש שלם שבו נחדד חושי כתיבה ויכולות הבעה עם אורית (שהיא גם חברה טובה ואהובה, פוּל דיסקלוז'ר) ועם אשכול שיהיה מרצה אורח. שבת ה-10 וראשון ה-11 בדצמבר בבית הכנסת סטיוון וייז תחת התוכנית "חופשי במנהטן". אני מתרגש מזה נורא וכבר נרשמתי, ברור. קוראים ניו יורקים שמעוניינים להצטרף עוד יכולים לעשות זאת, הינה הלינק (המחיר שווה במיוחד כי זו הפעם הראשונה שהם באים לניו יורק):  https://swfs.ticketleap.com/chofshi-bmanhattan-presents-writers-workshop/details

והם פתחו גם אירוע פייסבוק

בואו נלמד לכתוב ביחד! אני מבטיח להביא את העוגה למפגש הראשון 🙂

%d7%a1%d7%93%d7%a0%d7%90%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%95-%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%a7

20 תגובות על “שוכני בתי חומר / שלמה אבן גבירול – עוגת רסק תפוחים ותבלינים סתיווית ומספקת

  1. חלי הגיב:

    נפלא ומרגש. וברוח הפוסט:
    סליחה, שגיאות כתיב מסיחות את דעתי. יש מצב לתקן?
    כלי הנגינה הוא עוד
    אתה מחיל את ההבנה על מישהו (ולא מכיל מתכולה)
    אנחנו שוצפים וגועשים (כמו הר געש ולא כמו צבע גואש)

    באמת תודה:)

  2. yama הגיב:

    כל כך אתה מהמם, וכלכך אני מסכימה איתך והרגשתי (שוב!!) שאתה כותב אותי.
    כמה אני מתענה…. כמה אני מתענה בגלל אנשים שמקשקשים כשהרב בבית הכנסת מדבר, והוא רואה אותם. ואת הזוג שעוקף בתור לאוטובוס אנשים שחיכו חצי שעה על הרגליים, ובהופעת תזמורת, ובשיעורים באוניברסיטה, ויש עוד כל כך הרבה שאני פשוט יושבת קפוצה באופן טבעי. וזה לא כיף ולא נכון.
    ואז החלטתי! או שאומר כשזה מפריע לי, או שאשתוק ואחליט פשוט להתעלם, כי אי אפשר ככה, וגם לגוף ולנפש שלי מגיע כבוד.
    וגם לאותם המרעישים שקצה הנפש מהם (כי הם בכל מקום, מצלמים, מדברים, מתלחששים, עוקפים וכו')- גם להם מגיעה הזכות לדעת שזה מפריע לי ואולי הם לא חשבו על זה.
    וזה מדהים הצורה שבה כתבת, כי אתה עדין כלכך, ונכון ואמיתי. ובאמת-באמת- אף אחד לא נולד עם רשימת הפעלה לאנשים שסביבו, ותודה לאל על כך, הייתי שמחה שיגלו אותי מידי פעם, או שלא כל הקרביים שלי יהיו גלויים לכולם כל הזמן. ובאמת-באמת, הם לא מתכוונים.
    מצטרפת אליך: השנה להיות סלחנית יותר.
    תודה לך יובל יקר!!

  3. העוגה נראית מנחמת כאילו נוצרה לקפה של אחרי החגים.
    מאוד מזדהה עם הזעם שתיארת כאן. אני מנסה להיגמל משיפוטיות כי היא מרגישה לי כלכך פאסה וכלכך נטולת סקסאפיל, אבל לעתים קרובות אני שוב נופלת אליה.
    חזרתי לא מזמן מניו יורק ובאמת התרשמתי שם מהקוד האתי של הקהל (וגם מכך שבמפתיע, העיר יקרה אבל ההופעות בה פחות). אולי בארץ זה לא עובד כי הופעות הן כלכך יקרות, שהצופים מרגישים כאילו קנו את זכותם לעשות בהן הכל.

    • העוגה באמת נהדרת. אני לא משוויץ סתם, נשבע. ולהגיד על השיפוטיות שהיא נטולת סקסאפיל זה אחד הדברים הנפלאים ששמעתי , אני נופל בה יום יום שעה שעה… מקווה שנהנית בניו יורק. אני דווקא הייתי חושב שככל שאתה משלם יותר כך אתה רוצה להשקיע יותר במופע… אבל ההגיון שלי לא למיד עובד בדברים האלה…

  4. רעות הגיב:

    פוסט נהדר לאחרי החגים. והעוגה נראית ה-דבר להתכרבלות עם כוס תה וספר טוב כשבחוץ חורף זועף….
    חורף טוב ושגרה שמחה!

  5. גל הגיב:

    הלוואי והיתה לי הסבלנות שלך.
    והעוגה. אוי.

  6. יהונתן הגיב:

    יובל יקר,
    כתמיד, הפוסטים שלך נוגעים בעצבים החשופים שלי. תודה רבה.

    סליחה על בורותי…
    מהי תבנית לואווף?
    מה הוא אול ספייס? איפה קונים?

  7. יעל ר. הגיב:

    זה לא רק אתה. ההתנהגות הזו בהופעות מוציאה גם אותי מדעתי.
    בקיץ קפצתי לחו"ל לראות את ארקייד פייר בהופעה מיוחדת ל-2000 איש בלבד במועדון קטן שכל כך שונה מאצטדיוני הענק הרגילים שלהם. אנשים הגיעו 7 שעות קודם כדי לעמוד בתור בשמש הקופחת כדי לתפוס מקום בשורה הראשונה. והנה, בחורה אחת עומדת בשיא של הפרונט ועסוקה בסלפי. פעם אחת, פעמיים, הנה, רגע, היא עומדת ועונה לוואטסאפ, עוד סלפי, עצירה עם הפניית גב נוספת לבמה כדי לשלוח סמסים… ואז סולן הלהקה, שנמצא חצי מטר ממנה התכופף, ובלי לפתוח את עיניו או להחסיר פעימה מהשיר, תפס את הסלולארי והשליכו הרחק לתוך הקהל, שמחא מחיאות כפיים רמות…

  8. רונית הגיב:

    עוגה נפלאה,
    הכנתי,
    יצא נהדר
    (בשתי תבניות אינגליש קיי רגיולת).
    תודה

  9. יעל הגיב:

    הי יובל, תודה על הפוסט.
    בנוגע לשיפוטיות- אל תשפוט גם את עצמך על זה שמשהו מפריע לך. הם באמת טיפוסים מעצבנים ומותר להתעצבן עליהם, ומרוב עדינות ומודעות רוחנית אנחנו לפעמים רומסים כמותם ממש את זכותנו הטבעית לשקט בחיים.
    צריך להיות גם ערס לפעמים, ולזכור שמי שגוזל לך את המרחב כבר אינו תינוק שלא יודע איך להתנהג בציבור, אלא אדם בוגר המרשה לעצמו להתעלם מהסובבים אותו לטובת המסך. זו תופעה עולמית של נסיגה חברתית, אוטיזם הנובע מהטכנולוגיה ומשגשג ומוצדק בחסותה, ולא רגישות יתר שלך. העובדה שאתה סובל ממנה מצביעה על כך שלא שכחת את השאיפה שלך לאינטימיות עם העולם, ואת ההסכמה שלך לחוות את חייך בהווה ולשחרר את החוויות לתהום הנשיה עם חלוף הרגע. למעשה, אתה מסכים למות, להשאר נטול עדות ושיור- פרט לעדויות שאתה יוצר בהסח הדעת או לאחר מעשה. ולא שלא צילמתי ומצלמת- אבל יש משהו באמת מעצבן בסלפי, ובייחוד- בסלפי בארוע שנועד לחלוקה.
    מעבר לכך, הנה שיר על טיפוס כזה שנעץ בי את מצלמתו החולקת עם העולם לפני כמה שנים. תופעה הדומה ברוחה לזו שאתה מתאר, רק מזוית שונה במקצת. וכאמור- מותר לכעוס על מי שגוזל לך את המרחב. הוא לא תינוק.

    בהעדרי

    ריקא אחד צילם אותי בהעדרי,

    צילם כדי להתמלא.

    גנב צללים

    או שמא- גנב אורות.

    כך או כך,

    אני רקדתי

    ומשקלו של העולם נותר כשהיה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s