ויום כחֹל וים כחֹל / לאה גולדברג

וְיוֹם כָּחֹל וְיָם כָּחֹל

וְיוֹם כָּחֹל וְיָם כָּחֹל

וְאֵין גּוֹאֵל וְאֵין מוֹשִׁיעַ,

וְהַכּוֹכָב נָפֹל יִפֹּל,

וְהַכּוֹכָב אֶל תְּהוֹם הַכְּחוֹל

נָפֹל יִפֹּל מִן הָרָקִיעַ.

[* / לאה גולדברג, שירים ב' (ע"מ 155), ספרית פועלים, בני ברק 2004]


בכיתה י' המורה האהובה שלי במגמת ספרות, יפה, בחרה כנושא של השנה את האקזיסטנציאלים בספרות. קראנו קפקא וקאמי ואחת מהשאלות לשיעורי הבית הייתה משהו כמו "מה מהות החיים על פי קאמי?" והחלק השני של השאלה היה "ומה מהות החיים בשבילך?". אני זוכר לחשוב לעצמי שאין לי מושג ואיזו מן שאלה זאת בכלל לשאול לשיעורי בית? איך אפשר לענות על זה. אבל כשהתעמקתי קצת במחשבה הבנתי שדווקא יש לי תשובה שהפתיעה אותי – מהות החיים היא המוות חשבתי אז. אם היינו אלמותיים לא היה טעם לשום דבר כי תמיד אפשר היה להתחיל מחדש. העובדה שאנחנו מגיבים לתנועה של הזמן בגוף שבסוף מתכלה מעניקה לכל דבר שאנחנו עושים משמעות. אין סוף האפשרויות מתקבצות לחיים שיכולים לקרות רק בדרך שבה הם קרו. והנה ככה החיים שלי התקבצו בשנה האחרונה: אני עובד באופן אקסקלוסיבי מהמשרד הביתי המאולתר, פוגש מטופלים, מודרכים, תלמידים ועמיתים רק דרך המסך. בקושי יוצא מהבית, כי אין כל כך בשביל מה וקר ורואה את העולם בעיקר מהמרפסת והחלון. מתמודד עם עולם חברתי שנחתך באופן דרמטי ב-13 למרץ ואז המשיך להצטמצם. ובמיוחד רחוק מהמשפחה והחברים הקרובים בארץ, אותם לא ראיתי מאז פברואר הקודם.

הבידוד, תנו לי לספר לכם למרות שאתם כבר יודעים, קשה. הוא לא בדיוק בדידות. כל המסכים והזומים והטלפונים והטקסטים קרובים קרובים, אבל נשארים רק ליד החוויה של להיות ביחד עם מישהו עם גוף שלם שאפשר לגעת בו ועם ריח שאפשר להריח ועם האפשרות לנוע ביחד ממקום למקום ולדבר וגם לשתוק ביחד. קשה לשתוק ביחד בוידאו. אני מתגעגע לתחושה הקשורה של להיות עם חברים ומשפחה ולקחת הפסקה מהדיבור וסתם לרבוץ ביחד. אני מתגעגע לשיחות ארוכות ליד שולחן האוכל שבהם כמה אנשים יכולים לדבר ביחד והמיקרופון לא מתחרפן ואפשר לעבור בין שיחות ערות. ואני מתגעגע ללארח אנשים לארוחת ערב. אני כל כך מתגעגע ללארח אנשים לארוחת ערב.

[לפני כמה ימים רון בא לבקר, אשתו רייצ'ל והוא הם מרכז החיים החברתיים שלנו (שלא לומר כמעט כל החיים החברתיים שלנו) בחודשים האחרונים ורייצ'ל נסעה לבקר את המשפחה שלה באל איי. רון בא לארוחת ערב ולראשונה מזה מליון חודשים בישלנו ארוחת ערב למישהו שהוא לא רק שנינו. רמת ההתרגשות בדירה הייתה גבוהה בואך אקסטזה. יצאנו לסופרים מתמחים לקנות מצרכים, הכנו פיצה לפי המתכון של רוברטה'ז, טירמיסו הורס לפי המתכון של הניו יורק טיימז וסלט מרדיקיו צבעוני שקנינו בהרבה יותר מדי כסף בשוק של יוניון סקוור.]

ותשמעו, יש לי המון מזל. עבודה טובה שאני אוהב מאוד ועדיין (טפו טפו טפו) משלמת לי ובן זוג מהמם שמרים לי ותומך בי, ודירה מספיק גדולה לשניים בנוחות עם מרפסת ונוף של העיר… ואנחנו מבשלים טוב ואוכלים טוב ולא בודדים. ועדיין המצב חרבנה. אז אני מוצא את עצמי עובד כל יום מתשע עד חמש או שש ולפעמים עוד כמה שעות פה ושם ואז נגמר יום העבודה ועושים איזה אימון גופני, ומה לארוחת ערב ובמה נצפה, ועוד קצת גלילה באינסטגרם ואולי שוב חדשות לראות אם משהו השתנה בעולם ואז למיטה, נשיקה ולישון ושוב מחר אותו הדבר.

ב-2015 כתבתי:

"ניו יורק היא עיר שרוצה שיְספרו אותה. עיר שבכל פינה מסתתרת בה אטרקציה חדשה. עיר שלכל אחד בה יש גם חיים קצת מחתרתיים, נישה שהיא רק שלו שזר לא יבין, אבל בין 9 מיליון זרים תמיד יהיה מי שיחלוק את אותה הנישה בדיוק. היא עיר שמסעדות סודיות במרתפים ובארים עם דלתות סתרים הם חלק בלתי נפרד ממנה ומי שגילה את הסוד רוצה שכולם ידעו שגילה וגם שכולם ישמרו את הסוד בשקט בשקט. מי שמרגיש שהצליח להפוך את העיר לשלו, ולו לרגע, רוצה להשוויץ בה, כמו להחזיק יד בפומבי למלך הכיתה שפתאום שם עליך, כדי שכווולם יראו."

אני קורא את הטקסט המשמח הזה ונזכר בתחושה שמעבר לכל פינה פה בעיר יש הזדמנות, מישהו להכיר, משהו חדש לצרוך, מחזמר חדש או הצגה ישנה, מסיבה. התחושה שתמיד יש מה להפסיד הפכה לתחושה שלא נותר כמעט דבר, העיר שלא ישנה הפכה להיות העיר שישנה היטב (ודווקא על שעות השינה הרבות שלי אני לא מתלונן, התלונה המוזרה שלי היא על זה שאין לי FOMO יותר). מה שעדיין פתוח נסגר בתשע או עשר והרחובות ששקקו חיים בקיץ די ריקים כי המעלות מסביב לאפס וכמה כבר אפשר להסתובב בחוץ. הקסם של החידוש התחלף באפרוריות של המוכר עד המוכר מאוד.

בארץ נכנסים ויוצאים מסגרים ובין לבין וגם במהלך, ככה זה נשמע, החיים בסך הכל נורמאליים. בניו יורק מאז ה-13 במרץ אני בסגר שלא נכפה על ידי הממשלה אבל קרה מאליו כי אני עובד עכשיו מהבית והרבה מהחברים שלנו עזבו את העיר או רחוקים וגם כולנו פוסט טראומטיים מהחודשים הראשונים בהם עשרות אלפים מתו פה ומ(חוסר) ההנהגה המזוויע והמפחיד מהממשל הפדראלי שחלחל גם למדינות. אין כזה דבר להיפגש שלא באוויר הפתוח עם אנשים שהם לא בקפסולה ובמיוחד עכשיו כשהחיסון מרגיש בהישג יד (לא באמת כי בהיעדר מערכת בריאות ציבורית אין פה שום דרך מוצלחת להתארגן על מתן חיסונים, אבל על זה בתקווה בפוסט אחר) אנחנו נזהרים משנה זהירות.

אז במקום מפגשים אנחנו מלוּוים כל הזמן במסכים. אני רוצה לסגור אותם, להפסיק לעבוד, להפסיק עם הדוּמז סקרולינג, והזומים והווטסאפים אבל כשאני עושה את זה מתגנבת לה השאלה של יפה מכיתה י' – מה מהות החיים בשבילך? ופעם יכולתי לענות עליה בקלות יותר, ועכשיו כשהמסכים סגורים והעבודה נפסקת אני שוכב על הספה ומביט בחלון ונאבק עם הרִיק. אני חושב שהבידוד ההזוי הזה שנכפה עלינו שינה לי את התשובה. אני כבר לא חושב שזה המוות שנותן משמעות לחיים. אני חושב שזה הא-נשים שסביבנו… ובהיעדרם מה בדיוק נשאר? לאחרונה במעגלים הקרובים אלי, עם החלתו של הסגר השלישי, אנשים אהובים שלי נדחקו אל סף הקיבולת שלהם לבידוד. זה הפחיד אותי. ואז אפרת כתבה לי ודחפה אותי לכתוב שוב וזה האות שהייתי צריך כי הבלוג מתרוצץ לי בתודעה כמעט כל יום. אז החלטתי שאני מרפה [רק מלכתוב את המילה הזאת יש לי הקלה קטנה. מוזר ומעניין] מהפורמט של עצמי כי אני רוצה שוב להגיד שלום והשירה, האכילה, המתכון והצילומים המדוקדקים לא מתכנסים בתוכי כרגע בדיוק ובכל זאת בא לי להחיות משהו ולהרגיש פחות מבודד ואולי על הדרך גם לרכך את הבידוד של מישהו אחר. היי לך, גם לי זה קשה. לכולנו. גם כשהכל נראה כאילו בסדר המגיפה הזאת מלאה בחוויות של אובדן, ואֵבל הוא פעולה רגשית שקשה מאוד לעשות לבד.

ולמרות שאני יודע שקשה לעשות את הפעולה הזאת לבד, ואני יודע שלדבר בטלפון עם אהובים משמח אותי, לפעמים זה לא מה שבא לי, או שאין לי את הכוח הנפשי להיות צד פעיל בשיחה, ובחודשים האחרונים מצאתי דרך חדשה להרגיש מחובר שלא כוללת לבהות במסך: התאהבתי בשני פודקאסטים ובמנחים שלהם שבאופן מוזר (אבל אני שומע מאחרים שלא בלתי רגיל) מרגישים כמו חברים קרובים אחרי שעות שביליתי איתם. אני מכין מלפוף ומרגיש גאה על יכולות המחקר של שרה ומייק מ-You’re Wrong About, ומקבב קובות למרק ורב איתם בראש (ולפעמים גם בקול רם…) על הטון המתנשא שלהם שלפעמים מעצבן אותי, וממלא עלי גפן ומרגיש שסוף סוף מישהו מדבר את עולם המושגים שלי כשמדובר במוטיבציות אנושיות לאירועים היסטוריים. או שאני יוצא להליכות ארוכות בעיר בלי יעד, עטוף במעיל, מסכה וצעיף וצוחק בקול רם מהבדיחות של בוואן ומאט (לפחות מאלה שאני מבין…) מ-Las Culturistas בזמן שאני עוקב אחרי השינויים המדאיגים שעוברים על העיר האהובה שאני גר בה.

אז אין מתכון הפעם והתמונות מהתקופה האחרונה מנקודת המבט שלי ולא מהפקה, ובמקום יש שלום לבבי אליכן מניו יורק שתמיד הייתה רחוקה אבל התרחקה לי עוד הרבה בשנה האחרונה וגם כמה המלצות קטנות מדברים שמעודדים אותי או לפחות מעסיקים אותי בנתיים.

נתראה שוב בקרוב? 3>

23 תגובות על “ויום כחֹל וים כחֹל / לאה גולדברג

  1. יעל הגיב:

    תודה! נגעת בנקודות שכל כך מעסיקות אותי ומטרידות אותי בימים האחרונים. ממש בהזמנה עבורי. תודה 🙏

  2. מיכל קרני הגיב:

    איש יקר
    לפתוח בבוקר את המייל ולמצוא את הטקסט שלך שימח אותי מאוד.בתור אוהבת שירה שלא ידעה לבשל הבלוג שלך היה אחד המורים הטובים שלי ומילותיך בדיוקן ליוו אותי כחבר מוכר ולא ידוע שיש לי..עם השימחה ,כמובן שיש צביטה מעמיקה על מה שתארת ומה שנהייה מחיינו ,היכן שנהייה. מה שאני אומרת לעצמי כתשובה לכל זה הוא – נמשיך,נזרום ,נהיה ים,נקרא לאה גולדברג ,נבשל ונהיה סבלנים.גם זה יעבור.
    תודה ששבת 🧡

  3. רונית הגיב:

    איזה כיף לקרוא שוב

  4. naamapg הגיב:

    תודה. באת לי בדיוק בזמן עם הכתיבה הרגישה והמדויקת שלך, אז בתוך כל הדברים שנשמטו מהחיים וחסרים כל כך, נזכרתי שיש גם את הבלוג היפהפה שלך.
    גם אני בורכתי במורות מופלאות לספרות, ואני איתך במסקנה שהמשמעות בסופו של דבר מתרכזת בקירבה לאנשים שאני אוהבת וכמובן בבישול ארוחות ערב עבורם. אל תפסיק לכתוב ותודה שקפצת לביקור 🙂

  5. lichtenstadt הגיב:

    יכול להיות שאני רגשנית במיוחד בתקופה האחרונה, (לא יכול להיות אלא ברור שכן) ולגמרי מצאתי את עצמי עם דמעות בסוף. איך אני שמחה שכתבת, מה נעשה בלי המילים שלך מה? ❤️
    תכתוב לנו עוד

  6. שי הגיב:

    תודה רבה!
    שיר יפהפה שלא הכרתי (וההיפוך בין הכותרת לכאורה אופטימית לטקסט הנוגה הפתיע וריגש מאוד) ופוסט נוגע ומדויק. במיוחד בתקופה כזו מאוד נעים לי לדעת שגם אנשים אחרים במקומות אחרים חווים תחושות ורגשות דומים (ההתרגשות שבלארח לארוחת ערב!), ותמיד נעים להיזכר בחוויית ניו יורק ולקוות שהיא עוד תחזור ביום מן הימים. והתמונות נהדרות!

  7. איריזטה הגיב:

    קוראת ממקום מושבי שבלונדון ומתרגשת. חוויה דומה שונה. תודה שחלקת.

  8. מאיה מהמדבר הגיב:

    הכי קרוב לניו יורק שהגעתי בשנים האחרונות, ובמיוחד בשנה האחרונה. תודה לך, ותחזיק מעמד!

  9. אורטל גנות הגיב:

    התחלתי לעקוב בשביל המתכונים, ונשראתי בזכות הכתיבה הסוחפת.
    המילים שלך חזקות, עוצמתיות ומחזקות.
    הפוסט העמוק הזה הכיל כל כך הרבה נקודות למחשבה, שיילכו איתי כל היום.
    תכתוב עוד, תתמלל את המחשבות שלך על המחשב ותשלח לנו למייל.
    כולנו לבד. ביחד ובין לבין.
    תודה

  10. Rebecca Aspler הגיב:

    כיף לקרוא. תודה רבה על הכנות שבכתיבה.

  11. gila gefen הגיב:

    היי,
    איזה מייל יפה.
    שתהיה שנה פוריה.

    גילה

    נשלח מה-iPhone שלי

  12. בתאל הגיב:

    תודה רבה שכתבת את זה. לא יודעת אם אפשר להגיד ש'כיף' לקרוא. אבל עושה איזה משהו בפנים לראות שמישהו כתב מילים שממש ממש הרגשות שלי, למרות שברור שכולם חווים רגשות כאלה דומים במצב הזה, אנחנו יחד אבל לבד. אז תודה,
    ובריאות.

  13. ריבי הגיב:

    אין פה הפקה ומתכון יש פה את הכי חשוב-אותך! התגעגעתי למילים שלך ונתת פה הצצה נעימה לעוד זוית של יובל. תודה על המילים והתמונות של ניו יורק וההרגשה שאנחנו רחוקים אבל בעצם קרובים יותר ממה שאנחנו חושבים.

  14. אירית הגיב:

    התגעגעתי

  15. Reamasesa הגיב:

    עוקב אחריך כבר הרבה מאוד זמן ונהנה מכל רגע, גם מהשתיקה שהובילה לגעגוע למתכונים, לשירים ופיסות החיים שאתה חולק איתנו
    תודה על הפוסט הזה, הוא מדוייק להפליא

  16. ליאת הגיב:

    איזה כיף שכתבת והתמונות נהדרות, מתישהו בסגר א' או ב' עשיתי בינג' על הבלוג שלך, קיצר תמשיך 🙂

  17. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    אֵיךְ זֶה שֶׁכּוֹכָב/ נָתָן זַךְ.

    אֵיךְ זֶה שֶׁכּוֹכָב אֶחָד לְבַד מֵעֵז.
    אֵיךְ הוּא מֵעֵז, לְמַעַן הַשֵּׁם.
    כּוֹכָב אֶחָד לְבַד.
    אֲנִי לֹא הָיִיתִי מֵעֵז.
    וַאֲנִי, בְּעֶצֶם, לֹא לְבַד.

  18. didialm הגיב:

    תודה שחזרת, כתיבתך ומילותך ליוו אותי ימים רבים . מחכה להמשך הפוסטים המרגשים .

  19. מיכל הגיב:

    נעים לקרוא ולהתרפק על הקול הרחוק קרוב שלך. נגע לליבי וחלקתי את הטקסט בסיומה של ארוחת ערב עם כל יושבי הבית. איחולים לימים טובים ומענגים עם שמש בשמיים ובלב 3>

  20. yotamz הגיב:

    איזה כיף לשמוע ממך! אכן זמנים קשים, והיטבת כרגיל לדייק בכל מילה. חיבוק מהשמש הישראלית!

    >

  21. איפה היית? התגעגענו!
    משמח לראות שהנה, פרצת את הבידוד והכנסת פתק עברי לבקבוק ושלחת.
    וזה העניין. לתחושתי, טלטלת הקורונה דוחקת, במי שמוכן לכך, למצוא את טעם חייו ולהושיט יד להשיגו. חוויה של בחירה וזיקוק הרצון. הבידוד, לפחות בחויה שלי, יוצא כתנועה מהאדם ע"מ שיבחר מתוך תוכו להתחבר לזולת או לדברים שבאמת חשובים לו.
    לרובנו אין מושג מה הולך באמת ומהי האמת בין כל הסיפורים, ולכן יש תחושה של חיות יתרה, של עדות לעצם החיים. כשקשה זה לובש צורה של שעמום או צורך בהסחת הדעת. צורך בלחלוק את החוויות עם הזולת רק כדי שעוד מישהו ידע שהרגע הזה באמת היה. הנה שיר שלי שנזכרתי בו בהקשר הזה:

    אנשי האויר הפתוח
    מתנשבות מלותיהם
    ללא הד
    על הדשא
    ובין העצים,
    נמוגות כאורז
    בארגז החול,
    ולך תמצא.

    שבועות 2014

    אתה מוזמן לבלוג שלי "מעלעלת בתנועה" בבלוגספוט.
    ויאללה- אם תכתוב ותצלם נוכל לקרוא ולהתענג.

    יעל

  22. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    איזה כיף שחזרת

  23. מרב הגיב:

    איזה כיף שחזרת, עם או בלי מתכונים. התגעגעתי כל כך שלאורך כל הזמן הזה המשכתי להיכנס לבלוג לפחות פעם בשבוע, לא מרפה מהתקווה ששוב ניפגש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s