ויום כחֹל וים כחֹל / לאה גולדברג

וְיוֹם כָּחֹל וְיָם כָּחֹל

וְיוֹם כָּחֹל וְיָם כָּחֹל

וְאֵין גּוֹאֵל וְאֵין מוֹשִׁיעַ,

וְהַכּוֹכָב נָפֹל יִפֹּל,

וְהַכּוֹכָב אֶל תְּהוֹם הַכְּחוֹל

נָפֹל יִפֹּל מִן הָרָקִיעַ.

[* / לאה גולדברג, שירים ב' (ע"מ 155), ספרית פועלים, בני ברק 2004]

---

בכיתה י' המורה האהובה שלי במגמת ספרות, יפה, בחרה כנושא של השנה את האקזיסטנציאלים בספרות. קראנו קפקא וקאמי ואחת מהשאלות לשיעורי הבית הייתה משהו כמו "מה מהות החיים על פי קאמי?" והחלק השני של השאלה היה "ומה מהות החיים בשבילך?". אני זוכר לחשוב לעצמי שאין לי מושג ואיזו מן שאלה זאת בכלל לשאול לשיעורי בית? איך אפשר לענות על זה. אבל כשהתעמקתי קצת במחשבה הבנתי שדווקא יש לי תשובה שהפתיעה אותי – מהות החיים היא המוות חשבתי אז. אם היינו אלמותיים לא היה טעם לשום דבר כי תמיד אפשר היה להתחיל מחדש. העובדה שאנחנו מגיבים לתנועה של הזמן בגוף שבסוף מתכלה מעניקה לכל דבר שאנחנו עושים משמעות. אין סוף האפשרויות מתקבצות לחיים שיכולים לקרות רק בדרך שבה הם קרו. והנה ככה החיים שלי התקבצו בשנה האחרונה: אני עובד באופן אקסקלוסיבי מהמשרד הביתי המאולתר, פוגש מטופלים, מודרכים, תלמידים ועמיתים רק דרך המסך. בקושי יוצא מהבית, כי אין כל כך בשביל מה וקר ורואה את העולם בעיקר מהמרפסת והחלון. מתמודד עם עולם חברתי שנחתך באופן דרמטי ב-13 למרץ ואז המשיך להצטמצם. ובמיוחד רחוק מהמשפחה והחברים הקרובים בארץ, אותם לא ראיתי מאז פברואר הקודם.

• 

• 

• 

• 

הבידוד, תנו לי לספר לכם למרות שאתם כבר יודעים, קשה. הוא לא בדיוק בדידות. כל המסכים והזומים והטלפונים והטקסטים קרובים קרובים, אבל נשארים רק ליד החוויה של להיות ביחד עם מישהו עם גוף שלם שאפשר לגעת בו ועם ריח שאפשר להריח ועם האפשרות לנוע ביחד ממקום למקום ולדבר וגם לשתוק ביחד. קשה לשתוק ביחד בוידאו. אני מתגעגע לתחושה הקשורה של להיות עם חברים ומשפחה ולקחת הפסקה מהדיבור וסתם לרבוץ ביחד. אני מתגעגע לשיחות ארוכות ליד שולחן האוכל שבהם כמה אנשים יכולים לדבר ביחד והמיקרופון לא מתחרפן ואפשר לעבור בין שיחות ערות. ואני מתגעגע ללארח אנשים לארוחת ערב. אני כל כך מתגעגע ללארח אנשים לארוחת ערב.

[לפני כמה ימים רון בא לבקר, אשתו רייצ'ל והוא הם מרכז החיים החברתיים שלנו (שלא לומר כמעט כל החיים החברתיים שלנו) בחודשים האחרונים ורייצ'ל נסעה לבקר את המשפחה שלה באל איי. רון בא לארוחת ערב ולראשונה מזה מליון חודשים בישלנו ארוחת ערב למישהו שהוא לא רק שנינו. רמת ההתרגשות בדירה הייתה גבוהה בואך אקסטזה. יצאנו לסופרים מתמחים לקנות מצרכים, הכנו פיצה לפי המתכון של רוברטה'ז, טירמיסו הורס לפי המתכון של הניו יורק טיימז וסלט מרדיקיו צבעוני שקנינו בהרבה יותר מדי כסף בשוק של יוניון סקוור.]

• 

• 

• 

ותשמעו, יש לי המון מזל. עבודה טובה שאני אוהב מאוד ועדיין (טפו טפו טפו) משלמת לי ובן זוג מהמם שמרים לי ותומך בי, ודירה מספיק גדולה לשניים בנוחות עם מרפסת ונוף של העיר… ואנחנו מבשלים טוב ואוכלים טוב ולא בודדים. ועדיין המצב חרבנה. אז אני מוצא את עצמי עובד כל יום מתשע עד חמש או שש ולפעמים עוד כמה שעות פה ושם ואז נגמר יום העבודה ועושים איזה אימון גופני, ומה לארוחת ערב ובמה נצפה, ועוד קצת גלילה באינסטגרם ואולי שוב חדשות לראות אם משהו השתנה בעולם ואז למיטה, נשיקה ולישון ושוב מחר אותו הדבר.

ב-2015 כתבתי:

"ניו יורק היא עיר שרוצה שיְספרו אותה. עיר שבכל פינה מסתתרת בה אטרקציה חדשה. עיר שלכל אחד בה יש גם חיים קצת מחתרתיים, נישה שהיא רק שלו שזר לא יבין, אבל בין 9 מיליון זרים תמיד יהיה מי שיחלוק את אותה הנישה בדיוק. היא עיר שמסעדות סודיות במרתפים ובארים עם דלתות סתרים הם חלק בלתי נפרד ממנה ומי שגילה את הסוד רוצה שכולם ידעו שגילה וגם שכולם ישמרו את הסוד בשקט בשקט. מי שמרגיש שהצליח להפוך את העיר לשלו, ולו לרגע, רוצה להשוויץ בה, כמו להחזיק יד בפומבי למלך הכיתה שפתאום שם עליך, כדי שכווולם יראו."

אני קורא את הטקסט המשמח הזה ונזכר בתחושה שמעבר לכל פינה פה בעיר יש הזדמנות, מישהו להכיר, משהו חדש לצרוך, מחזמר חדש או הצגה ישנה, מסיבה. התחושה שתמיד יש מה להפסיד הפכה לתחושה שלא נותר כמעט דבר, העיר שלא ישנה הפכה להיות העיר שישנה היטב (ודווקא על שעות השינה הרבות שלי אני לא מתלונן, התלונה המוזרה שלי היא על זה שאין לי FOMO יותר). מה שעדיין פתוח נסגר בתשע או עשר והרחובות ששקקו חיים בקיץ די ריקים כי המעלות מסביב לאפס וכמה כבר אפשר להסתובב בחוץ. הקסם של החידוש התחלף באפרוריות של המוכר עד המוכר מאוד.

בארץ נכנסים ויוצאים מסגרים ובין לבין וגם במהלך, ככה זה נשמע, החיים בסך הכל נורמאליים. בניו יורק מאז ה-13 במרץ אני בסגר שלא נכפה על ידי הממשלה אבל קרה מאליו כי אני עובד עכשיו מהבית והרבה מהחברים שלנו עזבו את העיר או רחוקים וגם כולנו פוסט טראומטיים מהחודשים הראשונים בהם עשרות אלפים מתו פה ומ(חוסר) ההנהגה המזוויע והמפחיד מהממשל הפדראלי שחלחל גם למדינות. אין כזה דבר להיפגש שלא באוויר הפתוח עם אנשים שהם לא בקפסולה ובמיוחד עכשיו כשהחיסון מרגיש בהישג יד (לא באמת כי בהיעדר מערכת בריאות ציבורית אין פה שום דרך מוצלחת להתארגן על מתן חיסונים, אבל על זה בתקווה בפוסט אחר) אנחנו נזהרים משנה זהירות.

אז במקום מפגשים אנחנו מלוּוים כל הזמן במסכים. אני רוצה לסגור אותם, להפסיק לעבוד, להפסיק עם הדוּמז סקרולינג, והזומים והווטסאפים אבל כשאני עושה את זה מתגנבת לה השאלה של יפה מכיתה י' – מה מהות החיים בשבילך? ופעם יכולתי לענות עליה בקלות יותר, ועכשיו כשהמסכים סגורים והעבודה נפסקת אני שוכב על הספה ומביט בחלון ונאבק עם הרִיק. אני חושב שהבידוד ההזוי הזה שנכפה עלינו שינה לי את התשובה. אני כבר לא חושב שזה המוות שנותן משמעות לחיים. אני חושב שזה הא-נשים שסביבנו… ובהיעדרם מה בדיוק נשאר? לאחרונה במעגלים הקרובים אלי, עם החלתו של הסגר השלישי, אנשים אהובים שלי נדחקו אל סף הקיבולת שלהם לבידוד. זה הפחיד אותי. ואז אפרת כתבה לי ודחפה אותי לכתוב שוב וזה האות שהייתי צריך כי הבלוג מתרוצץ לי בתודעה כמעט כל יום. אז החלטתי שאני מרפה [רק מלכתוב את המילה הזאת יש לי הקלה קטנה. מוזר ומעניין] מהפורמט של עצמי כי אני רוצה שוב להגיד שלום והשירה, האכילה, המתכון והצילומים המדוקדקים לא מתכנסים בתוכי כרגע בדיוק ובכל זאת בא לי להחיות משהו ולהרגיש פחות מבודד ואולי על הדרך גם לרכך את הבידוד של מישהו אחר. היי לך, גם לי זה קשה. לכולנו. גם כשהכל נראה כאילו בסדר המגיפה הזאת מלאה בחוויות של אובדן, ואֵבל הוא פעולה רגשית שקשה מאוד לעשות לבד.

ולמרות שאני יודע שקשה לעשות את הפעולה הזאת לבד, ואני יודע שלדבר בטלפון עם אהובים משמח אותי, לפעמים זה לא מה שבא לי, או שאין לי את הכוח הנפשי להיות צד פעיל בשיחה, ובחודשים האחרונים מצאתי דרך חדשה להרגיש מחובר שלא כוללת לבהות במסך: התאהבתי בשני פודקאסטים ובמנחים שלהם שבאופן מוזר (אבל אני שומע מאחרים שלא בלתי רגיל) מרגישים כמו חברים קרובים אחרי שעות שביליתי איתם. אני מכין מלפוף ומרגיש גאה על יכולות המחקר של שרה ומייק מ-You’re Wrong About, ומקבב קובות למרק ורב איתם בראש (ולפעמים גם בקול רם…) על הטון המתנשא שלהם שלפעמים מעצבן אותי, וממלא עלי גפן ומרגיש שסוף סוף מישהו מדבר את עולם המושגים שלי כשמדובר במוטיבציות אנושיות לאירועים היסטוריים. או שאני יוצא להליכות ארוכות בעיר בלי יעד, עטוף במעיל, מסכה וצעיף וצוחק בקול רם מהבדיחות של בוואן ומאט (לפחות מאלה שאני מבין…) מ-Las Culturistas בזמן שאני עוקב אחרי השינויים המדאיגים שעוברים על העיר האהובה שאני גר בה.

• 

אז אין מתכון הפעם והתמונות מהתקופה האחרונה מנקודת המבט שלי ולא מהפקה, ובמקום יש שלום לבבי אליכן מניו יורק שתמיד הייתה רחוקה אבל התרחקה לי עוד הרבה בשנה האחרונה וגם כמה המלצות קטנות מדברים שמעודדים אותי או לפחות מעסיקים אותי בנתיים.

נתראה שוב בקרוב? 3>

(לחיות כמו צמח הייתי רוצה) / אוה קילפי – על ליקוט פטריות וטוסט

בתואר הראשון כשגרתי ליד באר שבע, בכפר סטודנטים מדברי, רחוק מהעולם המתועש,  בקראוון ואחר כך בבית קטן שנבנה מלבני בוץ מקומי עם גלריה מעץ למיטה, חשבתי שככה אני רוצה את החיים- שקטים, מדבריים, מלאים ברוח. התעוררתי כל בוקר למדבר מכל עבר. חלמתי שיום אחד אבנה בית שכולו חלונות אל המדבר הרחוק, שאוכל לראות גם זריחה וגם שקיעה מאותה הנקודה. וגינת ירק, ובריכה קטנה וחיים שקטים ולא גדולים מאוד ליד מכתשים ונחלי אכזב. כשהשמש הייתה שוקעת כל יום באופק החולי וצובעת את המדבר שכבר ככה בגוונים של זהב גם בנחושת, משהו בכימיה שלי היה משתנה והייתי חווה יופי אחר, חולם על שקט ושלווה שאף פעם לא ידעתי, או אולי ידעתי ושכחתי עם השנים. הלב הצעיר שלי כמה אל משהו שאבד והמדבר הזכיר לו אותו. מה זה היה עד עכשיו אני לא לגמרי בטוח. אותה ההרגשה שיש לי היום כשאני מדליק נרות סביב הדירה שלי כשעוברים לשעון של חורף והיום מתקצר. למרות החום והחול והזיעה, חיינו בסימביוזה אני והמדבר. דמיינתי את העתיד שלי בו. ואז יום אחד נסעתי לניו יורק והשתקעתי באחת השכונות הכי עירוניות שלה.

פעימת הלב של עיר, בעיקר זאת, מהירה בהרבה מזו של המדבר. צריך להתרגל וללמוד ללכת עם הזרם הבלתי פוסק של האנשים, והגירויים. אין זמן לתהות על העולם. צריך להבין את הדפוסים של המדרכות והרמזורים, לגלות ברגליים את המרחקים וללמד את המוח להתעלם מרעשים חזקים של סירנות ושיכורים. תשע שנים. כבר למדתי את קווי הסאבוואי בעל פה ואני יודע בדיוק איפה לעלות כדי לרדת מול מדרגות היציאה שאני רוצה, אני אלוף בחסכון של דקות ושניות ומסלולים יעילים. אני גם מבין גדול בהילכות המדרכה. מתי לזוז הצידה ולמי, ומתי להמשיך ללכת ולצפות שהצד השני יזוז. אני יודע כבר לעשות פרצוף ניו יורקי רוטן כשאנשים הולכים מלפני לאט ולחייך חיוך בלי העיניים כשזה מתאים. אנשים לא אומרים אחד לשני שלום ברחוב, תודה וסליחה נהגות לעיתים רחוקות, אבל את הדלת מחזיקים פה אחד לשנייה תמיד, דווקא הדלת משום מה.

• 

  Pig Skin Poisonous Pufball

• 

  Wax Cap

אני זוכר בשבועות הראשונים את החיוך שהיה מרוח לי על הפנים כשעליתי מהסאבוואי אל העיר המוארת בצבעים של סתיו, וריח של גשם בשמש הקרה. הרגשה שיש לי מה לגלות על עצמי ועל העולם אפפה אותי. כל צעד היה חדש, כל טעם היה הפעם הראשונה.

ניו יורק היא עיר של לקטים וציידים מודרניים. לא "עושים סופר", כל מצרך קונים במקום שונה. בשוק האיכרים של של יוניין סקוור יקר לנו ואנחנו בכל זאת קונים מנות קטנות של בשר ופירות ים, ובקיץ עגבניות איירלום צבעוניות שמי שלא טעם לא יודע עסיסיות מה היא, ולפעמים אפילו פירות יער כי כל היופי והעדינות. מייקל, מוכר הברווז האורגני מהחווה באפ סטייט הפך לחבר קרוב, ונותן לנו הנחה על חזה ברווז. אחי לימד אותנו לשבץ את השומן ואז לצלות אותו על אש קטנה כלפלמטה ולכפות את השומן הנוטף ממנו לצנצנת. את הבשר המרהיב אנחנו מגישים עם רוטב שזיפים באירועים מיוחדים. את השומן אנחנו שומרים בצנצנת במקרר וכשמגיעים אורחים מכינים תפוחי אדמה ובצל בתנור בשומן ברווז.

את חלב שיבולת השועל שהתמכרנו אליו אנחנו מחפשים בהואל פודס. מחפשים ולרוב לא מוצאים כי כולם רוצים אותו בימים אלה ורק לפעמים נותרים קרטונים בודדים. כשאנחנו מוצאים אותם אנחנו קונים את כל מה שנשאר על המדף. חלב רגיל לא קנינו כבר חודשים ואני לא מתגעגע בכלל. נהייתה לנו מן מסורת מטופשת לשלוח אחד לשני תמונות של מדף חלב שיבולת השועל ריק בחנות.

פעם בכמה חודשים עושים סיבוב בצ'יינה טאון וקונים בקבוקים מיוחדים של סויה וחומץ אורז ושק ענק של אורז ואולי איזה קילו שניים של שורש ג'ינג'ר שאנחנו סוחטים ומתבלים בו את הקמבוצ'ה. אחרי שבועיים בבקבוק סגור עם ג'ינג'ר הקמבוצ'ה מבעבעת בדיוק במתיקות הנכונה. תבלינים מביאים מההודי על השדרה הראשונה. חנות קסומה עם כל תבלין, עלה, פרח, שורש או פרי מיובש שהנפש חפצה בה, גם באחת עשרה בלילה. שם קניתי לראשונה בחיי שורש כורכום טרי שנכנס למאפינז המופלאות האלה. ירקות ופירות בטריידר ג'וז, יש להם אורגני בזול יחסית. אני אוהב את גבינת הפטה שלהם שמגיעה מהארץ ומשום מה תמיד מרגיש קצת אשם כשאני קונה אותה (אל תדאגו, היא יקרה כמו בארץ ואולי אפילו יותר…).

מידי פעם  מבקרים בקו אופ האוכל ברחוב ארבע. אנחנו לא חברים אבל מרשים לנו לקנות שם בכל זאת, רק בלי ההנחה. שם אנחנו קונים עדשים בכל הצבעים, סוכר, וקמחים שונים אורגניים ומקומיים כדי להאכיל את המחמצת במקרר ולהמשיך להתאמן בבצקי מחמצת. יש יין מוסקטו דאסטי שקיבלנו פעם בחינם כי מלצר שפך עלי מים במסעדה מפונפנת כשאורית ביקרה. אחרי הלגימה הראשונה לוני טען שזה מה שפרפרים שותים. מצאנו אותו בחנות המשקאות של איטלי על רחוב 23. קצת התאכזבנו מכמה הוא זול והתבאסנו שלא שפכו עלי משהו יותר רציני כמו רוטב עגבניות. מצד שני עכשיו תמיד יש לנו מיץ לפרפרים בבית, בקבוק אחד במקרר ואחד במזווה (מזווה, איזו מילה יפה זו מזווה). את היינות האחרים ואת הוויסקי קונים בחנות של הבהנחה. בקידמתה יש מדפים של יין במבצע. אנחנו בוחרים לפי הבקבוק, עד 12 דולר, שזה שדרוג מעד 8 דולר שהיה החוק כשהייתי סטודנט. פעם הייתה חנות גבינות חצי חינם בשכונה. היינו הולכים כמעט כל סוף שבוע לקנות גבינות מפונפנות בדולר או שניים ולהעמיד פנים שאנחנו עשירים של ברי וקממבר. החלטנו לא לשאול את עצמנו איך הגבינות מצאו את דרכן אל המדפים של המקררים הישנים. מידי פעם חלומי של תנובה הייתה מופיעה במקרר ובימים מיוחדים אפילו גבינת עיזים של גד. יום אחד הבעלים של החנות סגר את השאלטר והפסיק לפתוח אותה. אף אחד לא ידע מה בדיוק קרה, אבל ריח הגבינה המקולקלת אפף את כל הרחובות מסביב לשבועות.

Dead Man Fingers

• 

  Chaga

• 

  Turkey Tail

על המרפסת שלנו בקיץ אנחנו מגדלים תבלינים. ניסינו גם עגבניות וחצילים ופלפלים וקייל אבל התמורה הייתה כל כך מזערית שהפסקנו לנסות. אז אנחנו משקיעים בבזיליקום שמניב צנצנות על גבי צנצנות של פסטו בסוף העונה, ונענע שאנחנו מייבשים, למון גראס שאת הגזעים שלו הפכנו לקארי ירוק, ועירית שפרחיה קשטו את המרק בארוחת העגבניות השנתית שלנו ואת הגבעולים שלה הכנסנו לבקבוק של שמן זית. השמן היה כל כך טעים ואז העלה עובש יום אחד. את הפטרוזיליה שזו השנה הראשונה שהצליחה לנו, רגע לפני שהגיעה הקרה קטפנו וטחנו עם שמן זית, לימון והרבה שום ואז הקפאנו בקוביות, כשאנחנו מכינים מרק דלעת חצי קובייה בכל קערית מרק משנה את החיים.

• 

  Chantarelles

• 

  Chicken of the Woods, Gem Studded Puffballs, Black Trumpets

סופי שבוע הפכו להיות הזמן שבו אנחנו מלקטים את האוכל שלנו, בסיבובים מסביב לשכונה, בדרך ממקום למקום, מתוך הידע שצברנו על מתי עמוס איפה. ללקט, עוד מילה יפה, היא טומנת בחובה הרפתקאה. שתיים מהמילים האהובות עלי בשפה העברית. אני מדמיין אותן הולכות יד ביד ביער ומחפשות צרות יפות. בקיץ האחרון הוספנו עוד תחנה, קצת שונה, לשגרת הליקוט שלנו – פטריות יער טריות. זה מצריך להיכנס לאוטו ולסוע לפחות שעה ליער הקרוב ולהיות פתוחים להרפתקאה, אבל משגילינו את עולם ליקוט הפטריות החיים שלנו השתנו.**

• 

• 

  Ashen Chantarelles

• 

• 

בסוף אוגוסט האחרון איכשהו מצאנו את עצמנו מרחק שמונה שעות נסיעה מניו יורק העיר, ליד מפלי הניאגרה, בארבעה ימים של בית ספר לליקוט פטריות. ישנו באוהל, אנחנו ועוד 25 מבוגרים סקרנים ושלוש מורות, פטריולוגיות מומחיות, שהרעיפו עלינו מהידע שלהן. ליקוט פטריות זה תושב"ע קודם כל, אי אפשר ללמוד את זה מספרים. צריך לראות את הפטרייה מכל הצדדים ועל מה היא גדלה, צריך להריח, ולמשש. בכל יום יצאנו עם סלים ומשרוקיות (למקרה חירום, קל מאוד להיאבד ביער כמסתכלים רק כלפלמטה ועוקבים אחרי פטריות) ואספנו כל פטרייה שמצאנו בדרך. מידי פעם התאספנו כולנו כדי להסתכל זה על פטריותיו של זו ולשמוע עליהן מהמומחיות. בסוף הסיור, חזרה במאהל, פרשנו את הפטריות על שולחנות ארוכים והמורות שלנו מיינו אותן לפי משפחות ותתי משפחות ופתחו בפנינו דלת אל עולמן המופלא. למדנו גם איך לזהות כמה סוגים של פטריות מאכל. ביום האחרון, לארוחת צהריים, אולגה המארגנת של הכינוס הפטרייתי בישלה את כל הפטריות האכילות שמצאנו. שנים עשר זנים. מאז בכל סוף שבוע יצאנו ללקט פטריות ביער הקרוב לביתנו.**

הלכנו ביערות בחיינו, אבל כשמחפשים פטריות מגלים את היער מחדש. ההליכה הופכת אטית, הראש מופנה לאדמה והעיניים מחפשות בלי הפסקה. מדיטציה עם פרס. קשה להסביר את ההתרגשות שבמציאת פטריות על המרקמים והצבעים ההזוים שלהן. כשמדובר בפטריות מאכל על אחת כמה וכמה. נדהמנו. באמת – הוכנו תדהמה לגלות פטריות בכל מטר של יער ויותר מכך לגלות את כל הפטריות האכילות שפספסנו כל חיינו.**

• 

• 

אני מדמיין את אמהותיי ביערות האירופיים מלקטות פירות יער ופטריות ואוספות את שומן הברווז לצנצנות בשביל החורף, זה מרגיש לא "שלנו" הישראלים – לנו יש סברס וחושחשים, חמצוצים ומלוח, טעמים חזקים. פטריות עדינות ויערות עבותים זה לא בדיוק ברפטואר. (כשהיינו ילדים ההורים שלי היו לוקחים אותנו לצוד אורניות ביער ירושלים. בסוף היום היינו מנקים את השלל בחניון ואז מבשלים אותן בבית. הן היו בעיקר מימיות עם טעם חמקמק ועמום של פטריות, ריח של כלב רטוב וטיפת חמצמצות. אבל כבר אז ההתרגשות הייתה רבה. איך ההורים שלי הרגישו כל כך בטוחים ככה לאכול פטריות מהיער אני לא לגמרי מבין היום.) יערות עבותים עושים טוב לפטריות וכנראה שגם לנשמה שלי, לא רק המדבר .**

• 

• 

  
  Chlorociboria aeruginascens

• 

  Maitakes

ביער העתיק באפ סטייט ניו יורק אמריקה של הקפיטליזם והקניות, והדלק לרגע נעלמת ופתאום נדמה שהעולם מכפיף את עצמו אלינו באופן בלתי אמצעי. אנחנו מסוגלים לאסוף את האוכל של עצמנו, להתנהל מהיד לפה בקלות יחסית, לחשוב רק על ההיום. תמיד אנחנו גם אומרים באיזשהו שלב "אולי גם יום אחד נלמד לצוד". (כשניסינו לדוג בחופשה במיין לפני כמה שנים, ועלו דגים בחכות שלנו, כל כך נבהלנו שהחזרנו אותם בדחילו בחזרה לאגם. באותה חופשה גם מצאנו לראשונה פטריות אכילות. שנטרלים מזן חופי. שלחנו תמונות לנשים שאני עוקב אחריהן באינסטגרם, מומחיות הפטריות, לימים נפגוש אחת מהן במחנה הפטריות, כדי לזהות אותן. הן אמרו "תאכלו!". טיגנו אותן לארוחת בוקר. הפחד גרע מהעונג אבל בכל זאת השאיר טעם של עוד.)**

• 

• 

מאז מחנה הפטריות מצאנו עשרות קילואים של פטריות מיאטקי, חלקן גדולות מהראש שלנו, סל שלם של שנטרלים שחורות נדירות ונהדרות ושנטרלים כתומות אפרסקיות, פטריות "עוף היער" כתומות ובשרניות, פטריות חצוצרה שחורות, עדינות ופטריותיות ופטריות puff ball צחורות וטעימות. סחבנו אותן בסלי קש ואז בסלי בד ובסוף גם היינו צריכים להכניס אותן לתיקים שלנו ולחלק לעוברים והשבים במסלול כי כבר לא היה לנו מקום לעוד פטריות.**

• 

• 

יש סוג מיוחד של ווסח כשהולכים עם סלים מלאים בפטריות בר, לבושים בבגדי הייקינג, מהחנייה הרחוקה שמצאנו בחזרה לדירה שלנו בלב העיר. בסוף כל יום ליקוט, על שולחן האוכל שבפינה בסלון הצגנו את השלל שלנו לראווה. אחר כך עם בקבוק של יין, ניקינו את הפטריות. שחררנו חזרה לעולם נדלים, עכבישים וחיפושיות שמצאו בהן בית ואז ייבשנו, החמצנו, בישלנו, טיגנו והקפאנו את השלל.**

• 

  Cauliflower Mushroom

• 

  Pear Shape Puffballs

ואז הגיע נובמבר ואיתו הקור החורפי וסופ"ש אחד נסענו ליער ולא מצאנו פטרייה אחת לרפואה. כאילו מעולם לא היו שם. רק עלים מרקיבים ועצים ערומים. סוף עונת הפטריות. נשאר רק לחכות לאביב שמביא איתו את עונת המורלים. בנתיים עוד יש לנו מצבורים קפואים ומיובשים לימים הקשים והקרים של החורף בניו יורק ויש איש של פטריות מיוחדות בשוק שאנחנו עושים סביבו מעגלים ויום אחד כשיגמר לנו המלאי גם נשקיע הרבה יותר מידי כסף בפטריות היקרות שלו.**

Maitakes and Chicken of the Woods

טוסט פטריות

מצרכים

• פטריות – כמה סוגים של פטריות טריות אם ידכן משגת. אם לא, גם שמפיניון יעבדו. ביחרו את הפטריות המוצקות ביותר.
• 2-3 כפות חמאה
• שן או שתיים של שום טרי
• מלח פלפל
• שלוק יין לבן (אם יש בנמצא, לא חובה)
• פרוסות לחם טרי, מחמצת עדיף
• חופן עלי פטרוזיליה

לא צריך הרבה בשביל להנות מפטריות. טעמים חזקים מתחרים בטעמן העדין. ההנאה הגדולה ביותר בשבילי היא לאכול אותן צלויות ומטובלות בעדינות על טוסט. אם ידכם משגת – קנו כמה סוגים של פטריות, אם לא פטריות שפיניון גם יעבדו. חותכים את הפטריות לפרוסות בעובי בינוני. מחממים מחבת היטב, ממיסים גוש חמאה נדיב ומטגנים את הפטריות על אש בינונית עד חזקה עד שמרבית המים התנדפו והן משנות את צבען. מוסיפים מלח ופלפל, מעט שום כתוש וממשיכים לטגן כדקה וחצי. אם יש לכם שלוק של יין לבן מגבירים את האש ושופכים אותו על הפטריות עד שהוא מתאדה לחלוטין. מניחים על טוסט חם, לחם מחמצת יהיה מוצלח ביותר פה, ובוזקים פטרוזיליה קצוצה מעל. זהו. שלמות.

• 

• 

***יש פטריות טעימות. יש פטריות טעימות מאוד. יש גם פטריות שאחרי כמה שעות יפסיקו את פעולת הכבד שלכם ויהרגו אתכם ואין לזה תרופה. הנה למשל זאתי כאן למטה. כמה לבנה ותמימה, השם שלה הוא Destroying Angel. לא כדאי להתבלבל ולהקפיץ אותה בתוך החביתה של הבוקר. כי תמותו עד יום המחרת, כן? החדשות הטובות הן שאפשר לגעת בפטריות, להריח אותן, לחתוך אותן גם אם הן רעילות ולא יקרה לכם כלום. ככה לימדו אותנו. לעומת זאת אם תבלעו אותן תמותו. לא חבל ככה לקטוף חיים צעירים? אנא מכם, אל תאכלו פטריות שמצאתם ונראות לכם סבבה. כי קרוב לוודאי שתמותו.

There are old mushroom hunters and there are bold mushroom hunters. There are no old AND bold mushroom hunters

• 

  Destroying Angel

• 

Wolf's Milk Slime Ball

• 

  Ashen Chantarelles

• 

  Hedgehog Mushroom

החיים שיש לך / יונה וולך – פניני בלסמי בשמן בזיליקום זוהר

(מתוך תת הכרה נפתחת כמו מניפה / יונה וולך ע"מ 237, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1992)

שאריות של ילדות נמצאות בתוך כולנו. רסיסים של האהבות שאהבו אותנו, הליטופים שניחמו אותנו, הידיים שערסלו אותנו בחום. כל תא על פני הגוף שלנו הוא ארכיון למגע שנגעו בנו כל חיינו.

כל חוש הוא ספריה של זכרונות, מקוטלגים לפי ניחוחות, תחושות, צלילים וטעמים. הנקבוביות זוכרות, העור עוד מתמסר, החלל שבתוך הפה מגיב כמו שהוא יודע עוד ממזמן ופרוזדורי הריחות שבאף מפעילים רשתות עבותות ועמוקות של זכרון. החוש מקטלג את הרגש והרגש מאכסן את הזכרון.

כמו בבושקה. אני אחד גדול ובתוכי קטַנים-קטֵנים והולכים. לא איברים פנימיים בי אלא יובלים שהיו והתקבעו ונותרו חיים דוממים או חיים בועטים או חיים מקפצים ורוקדים. מאובנים יובליים שמתעוררים לפעמים וקשה לצפות מראש בכל סיטואציה מי מהם יגיב.

גן ילדים קטן יש בתוכי, משפחה מרובת ילדים. כל אחד רוצה תשומת לב, כל אחד זוכר, לא מילים, או אירועים אלא תחושות, ומצבים קיומיים.

אני הילד התמים שבגן רחל ניסה לחפור בחול לעומק עד שיגיע לצד השני של העולם

והילד המבויש שבגן ציפורה צעקו עליו שיפסיק לחטט באף

ופעם נתנו לו מרשמלו כי כל כך לא רצה להיפרד מאבא שלו בבוקר אחד מאוחר

אני הילד המבוהל כשבכיתה ב' הגיע באיחור לבית הספר בעולם שמדבר שפה שהוא לא מבין ונשלח להירשם במזכירות ודמעות זלגו מעיניו ובסה"כ המזכירה רק הייתה צריכה לעשות וי

ואותו אחד מתלהב שהיה רוקד בהפסקות בהרקדות למרות המבטים והלעג והחברה שיצקה לתוכו בושה לאט לאט עד שיום אחד הפסיק

אני הילד השמח שהולך עם אבא לשוק כל שישי אחר הצהרים כשהמחירים זולים ומקנח את הביקור בביסים מעגבניה ומיד מבצל ירוק כדי שיספיקו להתערבב בפה.

וגם הנער החרד שבטיולים של התנועה פחד יותר מכל מהנסיעה באוטובוס כי מה אם אף אחד לא ישב לידו

אני התיכוניסט המבועת שמקבל צו גיוס ראשון ונכנס מתחת לשמיכה מבוהל מהחיים והטרטורים והרובים

אני החייל הרגשן שיורה בפעם הראשונה בנשק ומההדף ואבק השריפה והכוח הבלתי נתפש בקצה האצבע מזיל דמעות והמפקד שלו קצת מרחם עליו ובעיקר צוחק עליו לפני כל שאר החיילים

אני בן העשרים וקצת האמיץ שהחליט יום אחד, מי יודע איך, לעזוב את כל הידוע ולטוס לניו יורק לחיים בלתי מוכרים.

יש כל כך הרבה ממני. חוויות רגשיות שהתקבעו ונותרו כמו שהן. נטועות עם רגל אחת בעבר ואחת בהווה והן מי שאני. ולפעמים זה המבוגר של כאן ועכשיו שמצליח להגיב לסיטואציות ולפעמים זו אחת מגרסאות העבר שלי. הנער המבוהל הוא שמגיב לאנשים חדשים שאני פוגש. והילד המתלהב הוא זה שמצליח בכל מקום עבודה למצוא את הלהט, והאני של עכשיו צריך לעשות כל הזמן משאים ומתנים עם כל האניאיים האחרים כדי שיתנו לו לפעמים פשוט להיות ולפעול מתוך הרגע, בלי כל משאות העבר.

ובעיקר אני לומד עם השנים שאני צריך לתפוס את עצמי כשעולה איזה זכרון מביך, מעורר בושה וכעס ואולי רחמים, והרי החיים מלאים באלה. לתפוס את עצמי כשהם מגיעים ומפעילים אני ישן שהופך להיות כאן ועכשיו ולתת לו, ליובל ההוא, איזו חוויה אחרת. לשלוח לו הבנה וחום, חמלה ונחת. להגיד לו עשית הכי טוב שיכולת באותו הרגע, ולתת לו לנוח. ללמוד להניח. כי הגרסה הזאת שלי באמת עשתה הכי טוב שיכלה באותו הרגע ולא טיפה פחות.

זה מצריך איזה רגע של מודעות, הבנה שאו-הנה זה ההוא מגיל 14 שמרים את הראש כרגע ומכניס הילוך.  ואז למצוא איזה דיבור שיעבוד איתו והפעם במקום לכעוס עליו ולהשתיק אותו –  להבין, לאשרר, לוותר לו.אז אני לומד לחיות עם עצמי היום ועם כל האניאיים שהולכים ושבים. זו לא אשמתם שהם כאלה. כמו רוחות רפאים שנותרו בעולם שלנו כי לא סיימו משהו, כך החלקים האלה בנו נותרים לא פתורים וחוזרים ושבים. המטלה שלנו היא ללמוד לשחרר אותם, ואולי זה לא לשחרר אלא דווקא להפוך אותם לחלק בלתי נפרד מאיתנו. צמוד צמוד.

---

פניני בלסמי

אלגנטיות ואסטיות וכל כך קלות להכנה.

• 1/2 כוס חומץ בלסמי
• 1.5 גרם אבקת אגר אגר
• 1 כוס שמן זית (נחוץ לתהליך ההכנה, אחר כך ניתן לעשות בו שימוש חוזר)
• כוס גבוהה יחסית
• טפטפת או מזרק

ראשית ממלאים כוס בשמן זית ומכניסים למקפיא. השמן צריך להיות קר מאוד אך לא קפוא לגמרי, עכור ולקראת קפיאה. מטפטפים את החומץ החם לתוך השמן ומהקור החומץ מתגבש. כשעה במקפיא מספיקה.

הוראות: מערבבים בסיר את האגר אגר והחומץ ומביאים לרתיחה תוך כדי בחישה. חשוב להביא לרתיחה אחרת האגר אגר לא מכניס להילוך ראשון ולא יניע את תהליך ההתגבשות. מערבבים תוך כדי רתיחה כ-2 דקות. מכבים את האש ונותנים לחומץ להתקרר מעט, כעשר דקות.

מעבירים את החומץ שרתח לבקבוק טפטפת או למזרק אם יש לכם. מוציאים את השמן מהפריזר ומתחילים לטפטף לתוך השמן. משחקים עם הלחץ ליצירת פנינים בגדלים שונים. נותנים לפנינים להתקרר לגמרי ואז דגים אותן בעזרת כף מחוררת או שמסננים עם מסננת דקה. אפשר לשטוף אותן במים אם רוצים. אפשר גם לא.

לשמן בזיליקום זרחני

שוטפים צרור של עלי בזיליקום, מפרידים לעלים ומניחים בקערה חסינת חום. מחממים חצי כוס שמן זית בסיר. השמן לא צריך להיות לוהט – מספיק חם שכשמכניסים לתוכו עלה יהיו מעט בועות, לא סערה שלמה. יוצקים את השמן על עלי הבזיליקום. למה? כי החום משמר את הצבע של הבזיליקום ועוזר לטעמים שלו לחדור לשמן. מכניסים את העלים עם השמן למעבד מזון וטוחנים היטב. מסננים בעזרת בד גבינה, פילטר קפה או מסננת עדינה.

חותכים פרוסות עגבניה, מניחים מעל פרוסות מוצרלה איכותית ופניני בלסמי מעל. יוצקים מסביב שמן בזיליקום. מתענגים.

אוכלים פניני בלסמי ברוטב בזיליקום זוהר ואוספים באהבה ובסבלנות את כל האניאיים שלנו.

ותודה לאחי הסוּפר מן שבזכותו המתכון והביצוע המדויק.

ארמי אֹבד אבי (משורר בניו יורק) / עמיחי חסון – מדריך ניו יורק למתקדמים

(…)

(מתוך מדבר עם הבית / עמיחי חסון, ע"מ 63, אבן חושן הוצאה לאור, 2015)

אם אתם באים לבקר בעיר האורות שלא ישנה לרגע,  בוודאי כבר הצצתם במדריך לברוקלין שכתבתי ואז חשבתם לעצמכם, אבל רגע, מה עם מדריך לשאר העיר? הנה הוא סוף סוף הגיע. הרשת מפוצצת במדריכי ניו יורק, אז מה לא תמצאו פה? את ההמלצות הקלות, הברורות, שנמצאות בכל מדריך תיירים (ההיי ליין, גלריות בצ'לסי, טיימז סקוור? למה שמישהו ירצה ללכת לטיימז סקוור??! וכו'…)מה שלא תקבלו פה זה את ניו יורק של התיירים. במקום אני הולך להציע לכם מבט פנימי ממי שגר פה כבר כמה שנים. דברים ש"מקומיים" עושים. זה לא המדריך הממוצע לעיר, פה זה ניו יורק למתקדמים (* והתמונות לקוחות מהאינסטגרם שלי וצולמו לאורך השנים ב-Union Square Green Market המעולה והאהוב עלי מאוד. ** קישורים מסומנים בקו תחתי. ליחצו ותהנו. ).

קודם כל, יש מלא שירותים שמנסים לרכז את מה שקורה בעיר. נרשמים אליהם בחינם ובתמורה הם ישלחו לכם מיילים עם דברים חינמיים ומוזלים באופן יומי או שבועי. אני כבר כמה שנים רשום ל the skint, אי מייל יומי שמרכז אירועים ועניינים ו-Gold Star (ראו פירוט בהמשך) שמרכז הנחות לאטרקציות בעיר. הרבה פעמים יש להם הנחות לדברים ממש שווים, אז שווה להירשם אליהם לתקופה שאתם באזור.

לכו לראות סרט בחינם (הקישור אולי לא מעודכן! בדקו תאריכים) בפארק או על איזה גג מעניין. כדי לקבל את כל החוויה במלואה חובה להצטייד בשמיכה ובפיקניק מפנק מראש.

סיורים במים

מנהטן היא אי. שוכחים את זה כשנמצאים עליה אך זו האמת. ממערב ההאדסון הרחב, ממזרח האיסט ריבר שבסופו של דבר מתחבר להאדסון דרך ההארלם ריבר. איך אני יודע את כל זה? כי עשיתי סיור בסירה. אחד הדברים הכי שווים שיצא לי לעשות כאן. הסיור הספציפי הזה הוא של אגודת הארכיטקטיים של ניו יורק. על גבי סירת מנוע ישיטו אותכם מסביב לכל האי במשך כ-3.5 שעות ויתנו לכם הדרכה מפי אדריכל מקומי וידען. לפעמים גם יש אדריכילים סלבז שמשתתפים. במחיר הזה תקבלו גם משקה ראשון חינם ופריסה נאה של גבינות, עוגיות ופירות. לומדים המון וגם נהנים! הסיור יקר אם משלמים מחיר מלא, כ-75 דולר, אך לרוב יש קופונים של עד 50% באינטרנט. הרבה פעמים הקופונים הללו יהיו ב-Gold star ואתם הרי כבר נרשמתם!  הם מציעים גם עוד כל מיני סיורים שאת חלקם עשיתי כמו סיור גשרים, או סיור ג'נטרפיצקיה של ברוקלין מהסירה. תמיד מרתק. בגלל שהם כאלה שוים הם מאושרים כמעניקי שעות הכשרה שלאחר הלימודים לארכיטקטיים. שימו לב שיש שתי יאכטות שונות, אחת יותר זולה ואני חושב שההבדל המהותי הוא שאין בה מזגן. יותר כיף עם מזגן.

יש עוד כל מיני סיורי סירות, ליליים, יומיים, מהירים במיוחד כמו ה- Shark, מסיבות על המים, ארוחות פאר על המים וכו'. חלק בטח טובים יותר וחלק פחות. בכל מקרה מאוד נחמד לראות את ניו יורק מהמים באיזשהו שלב.

קניות

ניו יורק היא מכה של קניות. ישנם המרכזים הגדולים בעיר (סוהו, רחוב 34 והשדרה ה-5 הידועה והיקרנית) וכמובן עוד מלא אפשרויות אחרות. תקשיבו ותקשיבו טוב –כמעט אף פעם לא צריך לקנות דברים במחיר המלא שלהם. כמעט בכל הרשתות תמיד יש מכירות. ב-gap למשל אין מצב שלא תמצאו קופון של לפחות 30% הנחה על כל הקנייה. זה נכון לגבי כמעט כל חנות אחרת ובטח ובטח בקניות און ליין. מה עושים? קודם כל נרשמים לניוזלטר של החנות שאתם אוהבים. לרוב רק על ההרשמה תקבלו 10-15% הנחה לקנייה הבאה. ועכשיו עוקבים אחרי האי מיילים היום יומיים שתקבלו הם מציינים מתי יהיו מכירות. חוצמזה לפני כל קופה, וירטואלית או אמיתית הקישו בגוגל את שם החנות ו-coupon זו תעשייה שלמה של אתרים שמרכזים קופונים ולא פעם הוצאתי פחות בדרך הפשוטה הזו.

קניית כרטיסים להצגות והופעות

1. האפשרות האהובה עלי היא ראש טיקטס Rush Tickets הם הכי זולים (באזור ה-40 דולר) והמקומות לרוב מאוד טובים. הם דורשים השקעה של זמן. הם זמינים מרגע שהקופות נפתחות באותו היום וניתנים לקנייה רק בקופה עצמה. להצגות מבוקשות במיוחד לפעמים עושים הגרלה בין המבקשים, או שאנשים מגיעים שעות מראש ומחכים בתור (שעות! אמריקאים משוגעים על תורים…). לפעמים צריך תעודת סטודנט ("סטודנט רש") בשביל לקנות את הכרטיסים, לפעמים יש הגבלת גיל. אז איך יודעים? הנה אתר שמתאר את הראש טיקטס לכל הופעה ומה צריך לעשות בשבילם.
2. יש כל מיני תוכניות שאפשר להצטרף אליהן בשביל כרטיסים זולים. שתיים שאני משתמש בהן באופן קבוע הן Hiptix שמאפשר קנייה מראש של כרטיסים מוזלים להצגות הלרוב מעולות של Roundabout Theater  (עד גיל 36). ו- LincTix  תוכנית לצעירים עד גיל 35 (וכן, הם בודקים בקופות…) של הלינקולן סנטר שגם בו ההצגות לרוב מעולות. ההרשמה לשני השירותים הללו היא בחינם. הכרטיסים אוזלים מהר אז כדאי לקנות כרטיסים מראש כמה שאפשר.
3. TodayTix היא אפליקציה יחסית חדשה שמנסה לחולל מהפכה בקניית כרטיסים. היא מציעה מידי יום כרטיסים מוזלים לשבוע הקרוב לרוב ההצגות בעיר. היא דרך טובה להשיג כרטיסים, אבל הכרטיסים הזולים הם לרוב אלו של השורות האחרונות וזה פחות כיף. שימו לב שכשקונים מהם תצטרכו לחפש את הנציג שלהם בכניסה לתאטרון כדי לקבל את הכרטיסים. הם לא יחכו לכם בקופה! שירות נוסף שהם מציעים הוא הגרלות וירטואליות לכרטיסים מידי יום. שווה להיכנס, להציץ ולנסות את מזלכם (ואם אתם קונים כרטיסים דרך האפליקציה ותקישו את הקוד AJRTE  אז אני אקבל 10$ לכרטיס הבא שלי כי הפניתי אותכם. אתם ממש לא חייבים).
4. תציצו מה יש ב-Public Theater, זה לרוב דברים טובים ויש כרטיסי ראש ב-20$ בקופות.
5. שירות נוסף שכדאי להכיר הוא Goldstar שמוכר כרטיסים להצגות, הופעות וכל מיני חוויות ניו יורקריות אחרות במחירים מוזלים מאוד. ההצטרפות היא חינם (נשבע שהם לא ממנים את הפוסט הזה, פשוט השתמשתי בשירות הרבה אז הוא חוזר על עצמו…).
6. אפשר גם, כמו פעם, לחכות בתור הבלתי נגמר של TKTS בטיימס סקוואר. אפשר גם ללכת לסניף, ההרבה פחות ידוע שלהם, בדאוון טאוון או בברוקלין ולא לחכות בתור כמעט בכלל.

חופי ים בניו יורק

כן. יש חיה כזאת. אם לומר את האמת אף אחד מהם לא מדהים. בציונים בין 1-10 הכי גבוה שהייתי נותן הוא 6 לחוף היפה ביותר שהוא סנדי הוק. והוא לא ממש בניו יורק, הוא בניו ג'רזי. מה שכן, זה מאוד מגניב שיש לניו יורק חופי ים ותודו שאתם לא חושבים על בילוי בעיר בתור בילוי על חוף הים, אבל למה לא בעצם? ביום קיץ חם ולח זה דווקא מאוד נחמד לחוות גם ככה את העיר ואת המקומיים שמגלים את הים של ניו יורק כל קיץ מחדש. אז הנה כמה חופים שנחמד לבקר בהם:

Sandy Hook Beach – החוף הנחמד ביותר, סנדי הוק, נמצא בניו ג'רזי. יש אליו מעבורת חביבה שולקחת כ- 40 דקות של הפלגה נעימה. המעבורת לא זולה במיוחד, כ-40 דולר, חפשו קופון שיעניק הנחה יפה. כמעט תמיד יש אחד (coupon seastreak sandy hook) אך לרוב הוא יהיה לשעות שהן לא שעות השיא. כשמגיעים לסנדי הוק מחכים אוטובוסים שיאספו אותכם, כלול במחיר, לחופים. שימו לב שיש כמה חופים. החוף "הצעיר" יותר שהוא גם החוף היותר גאה הוא החוף שהבגדים בו הם בגדר הצעה. אל תדאגו לא חייבים להוריד אותם, ובשלב מסוים בחוף יש שלט שאומר שאזור העירום נגמר. מעניינים במיוחד בעיני האנשים שיושבים ממש ליד השלט בצד של הלבושים. בכל אופן, מדובר בחוף יפה יחסית, עם מים נעימים ונקיים (יחסית) ועם נוף מהמם של העיר, שזו תוספת נחמדה מאוד. אין כמעט שום מקום לקנות אוכל או שתייה ולכן צריך להביא אותה איתכם. חוזרים חזרה באוטובוס ובמעבורת ועל כן שימו לב לזמנים ותכננו מראש. אפשר גם להעביר אופניים על המעבורת וזה יכול להיות טיול מאוד נחמד. המעבורות יוצאות וחוזרות מ-pier 11 שהוא הפיר של וול סטריט.

Jacob Riis Beach – היא רצועת חוף שנמצאת באזור של far Rockaway בקיץ יש חברה מצחיקה שמפעילה סקול באסז שבעבור 12 דולר יקחו אותכם הלוך וחזור מנקודות בברוקלין ומנהטן כולל פחית בירה חינם (הם גם משכירים שמשיות וכסאות ים). תחושת טיול שנתי. חוף נחמד ובסך הכל נעים. אם אתם בעניין של החלק הקווירי של החוף כשאתם מגיעים המשיכו ללכת עם הים לימינכם עד שתגיעו אליו. קשה לפספס אותו. האוכלוסייה מגוונת מאוד ומעניינת. גם לכאן כדאי להצטייד באוכל ושתייה מראש. אפשר גם להגיע בתחבורה ציבורית, אך זה יותר כאב ראש. אני מכיר אנשים שעשו את הטיול עם אופניים. גם אפשרות אם אתם מיטיבי פדלוס. בשבילי זה קצת מוגזם.

Brighton Beach – אם אתם בעניין של משהו טיפה יותר קרוב ובעיקר שההגעה אליו יותר פשוטה לכו על החוף הזה. מגיעים אליו בקלות בסאבוואי. ה-Q או ה-B יעצרו לכם בתחנה שנקראת על שמו. תחנת הסאבוואי נמצאת בלב ליבה של שכונה רוסית מאוד. הסופרים, התושבים, חנויות האלכוהול והמסעדות כולן רוסיות. כיף להסתובב שם להרגיש בחו"ל, לקנות נשנושים לים ואז ללכת אליו. לא החוף הכי מהמם, כבר אמרתי, אבל חוויה נחמדה בלב העיר. אחרי שבאתם על סיפוקכם מהחוף לכו על הטיילת לכיוון קוני איילנד. הטיילת מחודשת ויפה וכשתגיעו לקוני איילנד, ההומה מאוד, תעשו סיבוב על רכבת ההרים הישנה, ה-Cyclone שבעבור 9 דולר תעשה לכם בחילה וסחרחורת. http://www.youtube.com/watch?v=o2-RXqU4Lg8. קחו משם סאבוואי חזרה לעיר מאוד בקלות. ה-D,N,Q,F כולן מסיימות שם את המסלול שלהן ומתחילות אותו מחדש.

ניו יורק לעוד יותר מתקדמים

Roosevelt Island – האי הצר נמצא בין מנהטן לבין קווינז. שני דברים מיוחדים בו: הראשון מגיעים אליו ברכבל! והרכבל הוא חלק ממערך התחבורה העירוני ככה שעולים עליו עם כרטיס של הסאבוואי! איזה אדיר! התחנה ברחוב 59 והשדרה ה-2. כשמגיעים לאי יורדים דרומה עד שמגיעים לגן היפה שמשקיף על מנהטן ונבנה לזכרו של רוזוולט. יש פסל גדול של הפנים שלו ומאוד נעים לבלות שם. חוזרים דרך הצד המזרחי של האי שהרוחב שלו בטח לא עולה על 600 מטר. אפשר עוד קצת להסתובב, אבל מלבד פארק הזכרון היפה אני לא מצאתי שם עוד עניין גדול. אפשר גם להגיע עם ה-F, אבל זה קצת מאבד מהכיף.

Governors Island –אחד המקומות המסקרנים שמתפתחים בעיר בשנים האחרונות. פתוח רק ממאי ועד אוקטובר וישנן מעבורות שלוקחות ומחזירות ממנו מהמזח שבקצה הדרומי של העיר. ניתן לקחת אליו אופניים או לשכור אותן במקום. יש גם "רכבי" פדלים שיכולים להכיל 4 אנשים וזה כבר ממש כיף. יש בו כל מיני אירועי אמנות, גלריות ואירועי מוזיקה. יש בו מסיבת שנות ה-20 כל שנה שנשמעת מגניבה וגם חווה גדולה.

Low Line – ואם כבר 2018 אז אולי הלואו ליין נפתח. נכון ההיי ליין? אז אותו דבר מתחת לאדמה. נראה מקום מדהים! הלוואי ובאמת יצא לפועל. שיפוץ של תחנה ישנה תת קרקעית כך שאור השמש יאסף ויפוזר מתחת לאדמה. אני מתרגש רק מלחשוב על זה! בנתיים אפשר לבקר במעבדות שלהם בימי שבת וראשון.

טיולי יום מחוץ לניו יורק

לא חייבים לקחת רכב בשביל לצאת מהעיר ולפעמים זה נחמד לעשות ממנה הפסקה. הנה כמה אפשרויות נחמדות במיוחד:

Dia Beacon – הוא מוזיאון אמנות מודרנית שנמצא ליד העיירה ביקון. המוזיאון היה פעם מפעל למשהו ושמרו על המבנים כפי שהיו והתאורה כמעט כולה היא תאורה טבעית שמגיעה דרך הגג. השטח גדול והתצוגות הן בעיקר פסלים מרחבייים. האמת? אני לא עפתי על האמנות עצמה מלבד הפסלים הנהדרים של סרה, אבל כל כך יפה שם, וכיף להסתובב, ונעים לצאת קצת מהעיר כך שאני בהחלט ממליץ על חצי יום באזור. ההליכה מתחנת הרכבת בביקון קצרה ביותר, ובימי ראשון במשך כל ימות השנה גם יש שוק אכרים קטן כבונוס ממש ליד התחנה.  ה-mta מציע כרטיס משולב למוזיאון ולרכבת בתעריף מוזל. יוצאים וחוזרים מגרנד סנטרל.

Cold Spring – עיירה חביבה ביותר בדרך לביקון וגם על ההדסון עם מלא חנויות מעוצבות ובתי קפה מפולצנים ונעימים. באמת כיף להסתובב שם ולאכול בראנץ' מעולה ב-Hudson Hil’s שנסגר ב-4, הרחוב הראשי הוא main Street ושם קורים מירב הדברים המעניינים, כולל להקות שמנגנות ליד המים. אין ממש טעם להגיע לפה רק בשביל להסתובב בעיירה כי זה מעייף במהירות. מה שכן, ממש ביציאה מהעיירה יש אפשרות לעשות טיול קצר (יחסית) במעלה הר ולראות נופים מהממים של ההדסון וכל האזור. נקודת היציאה לטרק היא כ-1.5 ק"מ הליכה מתחנת הרכבת של העיירה. הנה סיפור דרך מצוין שהשתמשתי בו בעצמי. יש מפות לא ממש שימושיות בכניסה למסלול, הרבה אנשים שעושים אותו ובסופי השבוע יש גם מתנדבים בכניסה שייתנו לכם עוד אינפורמציה אם תזדקקו לה.

Blue Hill Farm – חווה שכיף להסתובב בה ולראות חיות, גידולים והרבה ירוק. בנוסף יש להם בית קפה מהמם שבו הם מכינים הכל בעצמם ממה שגדל אצלהם או אצל השכנים שלהם. האוכל מעולה וכיף לשבת שם. יש גם מסעדה סופר יקרה במקום ועוד מסעדה סופר יקרה שנמצאת בניו יורק ומקבלת את מוצריה מהחווה. אין אפשרות להגיע לכאן בלי רכב. לאחרונה הם החלו לגבות תשלום בכניסה. 20 דולר לאדם במהלך סופי השבוע. בימי השבוע חינם חינם.

Storm King Park – פארק ענק של פסלים שכיף להסתובב בו. אפשר להגיע עם אוטובוסים של coach usa ויש שתי חבילות אחת הלוך חזור ואחת שתיקח אותכם גם לקניון הענק woodberry commons בדרך חזרה. מרכז הקניות הזה הוא הסיוט הגדול ביותר שלי, אבל לחובבי הז'אנר זה דווקא נראה לי דיל ממש שווה. אפשרות נוספת היא לקחת את האוטובוס של אותה חברה מצחיקה שתיקח אותכם לחוף הים.

Ananda Ashram – הוא אשרם יפה ומעניין במרחק פיזי קצר מניו יורק, אך מרחק נפשי ענק. ממוקם על אגם קטן, המקום הוא פנינה של יופי ושקט פנימי וחיצוני. ביליתי שם את סופ"ש יום ההולדת שלי לפני כמה שנים, ולא הייתי יכול לעשות בחירה טובה מזו. יש שיעורי יוגה כמה פעמים ביום, שיעורי מדיטציה וסנסקריט כולם כלולים במחיר הלינה (הנחות לסטודנטים) והאוכל המעולה כלול גם הוא במחיר. פעם גר שם גורו ויש שם קהילה שלמה של מאמיניו. אם אתם בעניין של הפסקה מההמולה של העיר אחלה אפשרות. ההגעה בתחבורה ציבורית + מונית לא יקרה., היא לא הכי נוחה, אך גם לא מסובכת בכלל.

ואם ביוגה עסקינן – יש בעיר כמובן סטודיו-ים ליוגה בלי סוף. אני במיוחד אוהב את Yoga to the people שיש להם כמה סניפים. האהוב עלי הוא זה שב- St Marks. יש בו 5 חדרי סטודיו גדולים, התשלום הוא על בסיס תרומה והחדרים הגדולים מתמלאים עד אפס מקום. השיעורים בינוניים ברמת הקושי ואני אוהב את התחושה הקהילתית של המקום. מזרונים להשכרה ב-2 דולר. הסניף בוויליאסמבורג גם מציע שיעורי ויניאסה על בסיס תרומה ושיעורים של יוגה חמה על בתשלום.

תעשו חיים!!

רוצים עוד מידע על ניו יורק?

הנה שוב קישור לפוסט שלי על ברוקלין

והנה קישור למידע שכתבתי על חיי הקהילה הגאה כאן

והנה הפוסטים האהובים עלי מבלוגים חברים:

אז מה את עושה כל היום 1

אז מה את עושה כל היום 2

דברים בעלמה – צ'יינה טאון

דברים בעלמה – דאון טאון ברוקלין

בצק אלים אוכלת בניו יורק

מדבר מהבטן אוכל בניו יורק

מדבר מהבטן על קומפלקס Eataly

מכירים עוד פוסטים שאני לא? יש לכם המלצות משלכם? מוזמנים להוסיף.