Going Home: New Orleans / Sheryl St. Germain – מדריך ניו-אורלינס

untitled (1 of 1)-3

Fullscreen capture 10182014 114707 AM.bmp
 

(מתוך אתר Poetry Foundation, לחיצה על הקישור תוביל אותכם לשיר המלא היפיפה)

איך לא הייתי בניו אורלינס עד היום? ואיך אתם לא הייתם? ואם הייתם – איך לא סיפרתם לי עליה?! כמו שום מקום אחר שביקרתי בו עד היום. עיר עם אופי, קסם ושמחת חיים יוצאת דופן. עיר שהאטיות בה לא משעממת, עיר ידידותית וגם מחוספסת. עיר של נוודים, של טיפוסים, של תיירים ומקומיים. עיר שהג'ז יצא ממנה והיא מישמש של תרבויות מפתיעות: צרפתים-קנדיים, ספרדים, אינדיאנים, שחורים עם עבר של עבדות, אמריקאיים דרומיים, מהגרים וייטנאמים. עיר נמל שאין כדוגמתה. ומה שמאחד את כולם כאן זה האוכל והאלכוהול והמוזיקה. ניו אורלינס היא עיר של נהנתנות, של הדוניזם, עיר שמגרה את כל החושים ביחד. עיר עם רבדים עמוקים של היסטוריה, אכזרית לעיתים, מפתיעה לפעמים, מעניינת תמיד ויפה, כה יפה.

Balconies 2

המוטו שלי לטיול הזה היה – כמה כבר אפשר להשמין ב-3.5 ימים?? ועל כן אכלתי הכל. כל הזמן. בלי חישובים, בלי רגשות אשם. ברומא נהג כרומאי. בניו אורלינס אכול ושתה כל היום (והמשפט המבריק: You can’t drink all day if you don’t start in the morning). אני מגיש לכם פה את הטיול שאנחנו עשינו, שמרכז בעיני את עיקר האטרקציות של העיר אך בהחלט לא את כולן. קל לגלות את העיר לבד וכדאי להסתובב ולהכיר אותה בעצמכם, ללכת בעקבות האף, האוזניים והלב. כל מקום שאכלנו בו, בין אם קיבלנו עליו המלצה או לא, היה מצוין. נפלנו רק פעם אחת במסעדת Acme שאני ממליץ לא להגיע אליה. חוצמזה בין אם תלכו אחר ההמלצות שלי ובין אם לא, ההנאה מובטחת. חם ולח, אז הכינו את עצמכם מראש. וגם היזהרו מזמני שיא כמו מארדי גרא ופסטיבל הג'ז בהם העיר מתמלאת עד אפס מקום.

Balconies 4

דברים שאוכלים בניו אורלינס (הכל וכל הזמן, כבר סיכמנו, כן?): קודם כל הכל מטוגן. בניגוד להכל-המטוגן שאוכלים בשאר ארצות הברית פה הם יודעים איך לעשות את זה. השמן טרי, הטמפרטורה מדויקת והמוצרים מובחרים. דבר שני – פירות ים: הם טריים, מקומיים, זולים וטעימים בטירוף: סרטנים, שרימפ (החוק שלנו היה שצריך שיהיה שרימפ בכל ארוחה), קרוֹ-פיש שזה דומה ללובסטר וצדפות. מאכלים מקומיים: Clam Bake – שזה סיר ענק ובו שכבת תירס, שכבת צדפות, שכבת סרטנים, שכבת שרימפ וכו' וכו' שמרתיחים, שופכים על השולחן ואוכלים. זה מאכל עונתי שלא ממש היה כשביקרנו, אבל כדאי להכיר אותו. Gumbo – בין נזיד למרק מלא בכל טוב, Jambalaya – אורז "מלוכלכך" עם ירקות, בשר ושרימפ. אוכלים צדפות נאות/אפויות/מטוגנות/על הגריל, עגבניות ירוקות מטוגנות, בשרים קצת אחרים כמו קרוקודיל ומרק צב. Étouffée שהוא רוטב סמיך מקומי שעוטף מיני בשרים ובעיקר שרימפ, וגולת הכותרת (אחת מהן לפחות) פו-בוי: כריכים ממולאים בשרימפ או מילוי אחר שמוגשים כמעט בכל מקום. כל מסעדה מגישה פודינג לחם "הכי טוב בעולם" ותמצאו גם פאי פקאן לרוב. אוכל קראולי וקג'וני עם השפעות מערביות. תאווה לחיך, לאף ולעיניים. באופן כללי ההמלצה שלי היא ללכת על מלא מנות ראשונות וברוב המקרים לוותר על עקריות או לקחת מעט מהן. כך אפשר לטעום יותר.

untitled (20 of 130)

מה שותים? הכל וכל הזמן (טוב, די עם זה. הבנו). הבירות המקומיות הנפוצות הן Abita ו-Nola ושתיהן היו לי טעימות. קוקטיילים של וויסקי ובראשם ה-Sezerac נפוצים כמו גם קוקטיילים של רום. Pimm's Cup הוא קוקטייל מקומי נחמד על בסיס ג'ין ואני ממליץ על הגרסה עם הג'ינגר בִיר. המנות נדיבות. תתכוננו להשתכר ומהר. תזמינו ליד איזו פלטת טוגנים שתעזור בספיגת האלכוהול. הלילה עוד צעיר.

Booze 2

מילה על בטיחות – תיזהרו. כמה מילים: בעיר יש הרבה פשע, במיוחד מאז קטרינה ויש בה את אחוז הרציחות מהגבוהים בארצות הברית. שימו לב לכיסים שלכם, הקפידו להסתובב במקומות הומי אדם בערבים ובלילות קחו מונית ממקום למקום. הפעילו שיקול דעת. אנחנו כמעט ולא הרגשנו אי נוחות אך יש כל מיני סיפורים.

Streets

הרובע הצרפתי (French Quarter) הוא המרכז התיירותי ולא במקרה. השכונה שגובלת בנהר המיסיסיפי יפיפיה עם סגנון בנייה שאני לא ראיתי לפני כן. זה לא אירופה. זה לא אמריקה זו הכלאה מקסימה. כל בית יותר יפה מהשני והמרפסות כמו מתחרות ביניהן מי תהייה יותר מרשימה. הרובע מהפנט בלילה כשהתאורה העמומה מדגישה את היופי שלו ומעמעמת את הבלאי. כמובן שלא כדאי לפספס אותו גם במהלך היום. הרחובות המרכזיים הם אלו שמקבילים למיסיסיפי ואני ממליץ פשוט לעשות שתי וערב ביום וגם בלילה. מבקרים ב-Jackson Square, נכנסים לחנויות וודו, טועמים פרליניים מקומיים ורטבים חריפים מכל המינים והסוגים.

greens

האוכל ברובע קצת יותר יקר, אם כי אפשר למצוא גם מקומות זולים יחסית. אחד מהם הוא ה-Gumbo Shop שמגישה אוכל מקומי טעים. במיוחד נחמד במהלך היום לטייל על Royal street, כמעט בכל פינה תמצאו להקה שמנגנת. והמוזיקה, אחחחחח המוזיקה. כיף בלתי נגמר, הנאה רב חושית, מופעים מכל הלב והיישר לתוך הנשמה.

Bands

תחנת חובה ברובע היא Café Du Monde הידוע שמגיש אך ורק beignets שהן גרסה נפלאה של סופגנייה. בצק מטוגן עם מלא אבקת סוכר. אני באמת לא מחובבי הז'אנר אבל הן היו טעימות בטירוף, עד כדי כך שחזרנו שוב. עדיף לא להגיע בבוקר אז התור ארוך מאוד. מגיעים ואם יש שולחן פנוי מתיישבים מיד, גם אם הוא מלוכלך! אל תחכו שיושיבו אותכם. יגיע אליכם מלצר כעוס ואתם תזמינו בֵן-יֵיי וקפה אוֹ-לֶיי. בכל צלחת 3 סופגניות. אני ממליץ על חישוב של 2 סופגניות לאדם. לפחות. הן לא גדולות. האייס קפה ממותק יתר על המידה, אפשר לוותר עליו. הם יביאו את ההזמנה שלכם ואת החשבון בו"ז. אם אתם רוצים עוד משהו זה הזמן להזמין כי לא תראו מלצר שוב. אפשר גם להזמין מחלון הטו גואו ולאכול בככר על ספסל או ללכת לפרק שנמצא על המיסיסיפי.

untitled (26 of 130)

בקרבת קפה דו מונד תמצאו את ה- French Market, דוכנים לממכר פירות ים מטוגנים ואוכל מקומי אחר, נחמד לעשות שם סיבוב ו…לאכול עוד. בהמשכו יש דוכנים של סובינירים זולים מייד אין צ'יינה…

untitled (65 of 130)

Bourbon street הוא רחוב הבילויים הידוע לשמצה. וככל שמתקרבים לרחוב Canal כך עולה רמת הסליז. במיוחד בשעות הלילה במיוחד במיוחד בסוף השבוע, המוני אמריקה מכל המינים, הגדלים, המגדרים והגזעים שותים עד שוכרה, ואז עוד קצת ועושים שטויות. חרוזי מארדי גרא תמצאו בכל מקום והם באופן מסורתי מוענקים למי שתחשוף את שדיה ברחוב. גם גברים יכולים להשתתף. בניגוד לשאר ארצות הברית, שתיית אלכוהול בפרהסיה מותרת בניו אורלינס והאמריקאים, גוד בלס דם, מנצלים את זה עד תום על בורבון סטריט. לא תחנת חובה והפעילו שיקול דעת אם אתם בוחרים כן להגיע. untitled (110 of 130)

רחוב Frenchman שהוא תחילתה של שכונת Marigny הוא אחד המוצלחים ביותר למוזיקה, בעיקר בין Royal ו-Decature. בכל ערב נתון הבארים המקומיים מתמלאים באנשים ולהקות מקומיות מצוינות. הטקטיקה שלנו הייתה לתת למוזיקה להוביל אותנו. התיישבנו בכל מקום שהייתה להקה נחמדה. הזמנו משקה ופלטת טוגנים קטנה. כשנמאס לנו המשכנו למקום הבא. The Maison – היה טעים וכיף. Three Muses זכור במיוחד לטובה בזכות האווירה המצוינת והאוכל, עוד ברחוב נמצא ה-Spotted Cat בו לא ביקרנו אך ידוע במוזיקה טובה, אם כי הם דורשים תשלום בכניסה, שאר המקומות לא. לאורכו של הרחוב בכל פינה להקות שמנגנות בכל מיני סגנונות. תנו להם טיפים. כך הם מתפרנסים והם נותנים את כל הלב. אפשר לבלות כמה ערבים ארוכים בכיף רק על הרחוב הזה. התמזל מזלנו וראינו מופע מחווה לאחיות בוסוול שבין המופיעות המעולות היו האחיות לוז הישראליות ששמחנו להכיר.

untitled (126 of 130)

טיול יום נחמד מחוץ לרובע הצרפתי הוא לקחת את החשמלית הישנה (ושמה תשוקה. טוב לא בדיוק, החשמלית ושמה תשוקה הידועה מהמחזה של טנסי וויליאמס דווקא נעה יותר מזרחה ועברה ברחוב Desire… היא כבר לא קיימת בימינו – תודה רוני על הדיוק בפרטים!) על רחוב St. Charles, תופסים אותה מהפינה של רחוב Canal  ו Carondolet ומזהים אותה על פי צבעה הירקרק, שאר החמשליות בעיר בצבע אדום. משלמים בעודף מדויק 1.25 לנסיעה או 3 דולר לחופשי יומי (משתלם ביותר). נוסעים לאיטכם על הרחוב שבמהירות מחליף את נופו ומציג אחוזות מפוארות ומרשימות שמעלות ניחוח קצת אפל של ימים בהם עבדות הייתה הנורמה באיזור. יורדים ב- Audborn Park. מטיילים בו לכיוון דרום ונהנים מנוף של מקומיים, מהעצים הגדולים והקסומים וממפלט מההמולה העירונית. אחרי הליכה לא ארוכה מגיעים לגן החיות העירוני. יש לי חיבה גדולה לגני חיות, אך לזה לא נכנסנו. אנחנו עקפנו אותו וישבנו למנוחה קלה על המיסיספי שמאחוריו. אתם יכולים ללכת בעקבותינו, או לעלות מיד על קו 11 (inbound) שנוסע על רחוב Magazine, רחוב מודרני מלא במסעדות וחנויות מעוצבות בין שכונות יפות ונקיות. שכונת Garden היא שכונה עם בתים יפים ובתוכה גם בית הקברות מספר 2 שמעניין להסתובב בו ובדרך גם לראות קצת את השכונה.

Streetcar

ההצעה שלי היא לרדת מהאוטובוס איפשהו באזור Constantinople שעל פינתו תמצאו או ה-snowizard שיגיש לכם את הסנו בול המפורסם של ניו אורלינס. המציאו כאן מכונה מיוחדת שמגרדת את הקרח במיוחד דק ורך ידה ידה ידה. מטביעים את הקרח בסירופ מתוק ופלורסנטי. זו חוויה נחמדה. בטח יש בעיר גם מקומות יותר פלצניים שמגישים כל מיני סירופיים יותר ידידותיים. זה כן מקבל נקודות על רענון בחום והלחות.

untitled (72 of 130)

ממשיכים על הרחוב לכיוון צפון-מזרח ומחפשים מה לאכול. אנחנו התיישבנו לצהריים ב- Joey’s K שהיה מקום מעולה. לבבות ארטישוק מטוגנים, עגבניות מטוגנות ירוקות מענגות עם שרימפ, פסטה מנחמת עם שרימפ ושאר הפתעות, צבטות סרטן מצוינות ולקינוח חתיכת ענק של פודינג לחם שאכלתי טובים ממנו. טעים וכיף לשבת שם, כמו רוב המקומות בניו אורלינס. אם אתם באזור בסופש בזמן של בראנץ, אז לכו ל- Atchaflaya המצוינת שמגישה בראנצ'ים עם טוויסט דרומי במחירים סבירים. כל מה שדגמנו היה מצוין, כולל נקניקיית התנין. לחם תירס עם חלפיניו, עגבניות ירוקות מטוגנות עם ביצים עלומות ובשר סרטן, לביבת סרטן עם ביצים עלומות מעליה, קפה ללא הגבלה ובאר של הרכב בעצמך בלאדי מארי. מתמלא מאוד בסופשים, מומלץ להזמין מראש ב-open table, או להגיע מוקדם עם הפתיחה, אך אז יושיבו אותכם רק בחוץ ולעיתים החום והלחות בלתי נסבלים. בסופי השבוע יש להקה שמנגנת. בכלל בראנץ' ג'אז תוכלו למצוא במקומות רבים בעיר. מסיימים את הסיור על Magazine כשנמאס ללכת והחנויות מתדלדלות ותופסים שוב את האוטובוס 11 עד הרובע הצרפתי (הנה, כבר השתלם לכם לשלם 3 דולר עבור החופשי היומי).

Atchafalaya 2

תלוי כמה זמן יש לכם בעיר, אם זה מעל 3 ימים, לדעתי נחמד לצאת ממנה ולראות את הסביבה המעניינת. יש טיולים שיקחו אותכם לפלנטיישינז הישנים וזה נשמע יום מעניין. אנחנו עשינו סיור בביצות. היה כיף מאוד! קצת תיירותי, מודה, אך עדיין נחמד. חוצמזה שהיינו תיירים אז… החברה שהשתמשנו בה היא Jean Lafitte שבעבור 39$ תיקח אותכם מהמלון שלכם, תסיע אותכם כ-25 דקות לביצות, תעשה לכם סיבוב של שעה וחצי בסירה בין הביצות, תראה לכם תנינים, חזירי בר, רקונים, צבים ושאר וילדע חייעס ותחזיר אותכם חזרה הבייתה. נחמד מאוד!

untitled (90 of 130)

עוד שתי שכונות מגניבות: Marigny שנמצאת צפון מזרחית לרובע הצרפתי. שכונת מגורים נעימה ובוהמיינית. כיף לעשות בה שתי וערב של הרחובות ולגלות לבד מקומות נחמדים. יותר נעימה באור היום ובשעות הערב המוקדמות. בתים יפיפיים וביניהם, גם אם בריכוז פחות גדול, בתי קפה, מסעדות נחמדות ומקומות מוזרים כמו קניון wellness עם קו אופ מעניין בתוכו. מסעדה חדשה וטעימה בשכונה נקראת The Franklin שעושה אוכל עם תחושה קצת יותר מודרנית. אנחנו פשוט הזמנו את כל המנות הראשונות שהן זולות ומיוחדות. היה טעים ומפלט נחמד אחרי המון אוכל מטוגן ויותר "דרומי".

Food 2

מצפון מזרח ל-Marigny נמצאת שכונת Bywater שלצערי לא הספקנו להסתובב בה מלבד ארוחת ערב מופלאה אחת, הטובה ביותר שאכלנו בעיר במסעדה שנקראת Elisabeth’s. כל. מה. שהזמנו. שם. היה. מעולה. ותודה לרוני על ההמלצה. כדאי להזמין מקום מראש כי המקום מוכר היטב למקומיים שנוהרים אליו להנות מהאוכל המצוין, האווירה הנינוחה והשירות הנעים. במיוחד היה כיף לשבת על הבאר בקומה השנייה, ולאכול מול מופע המשקאות של הברמנית המוכשרת והחביבה. ארטישוקים ממולאים בגבינה ואפויים, פלטת פירות ים בגריל, שרימפ בטמפורה ורוטב נפלא, עגבניות ירוקות מטוגנות ולקינוח פאי לימון, פאי פקאן ועוגת תפוחים. טעים וגם זול יחסית. מסעדה שממש לא כדאי לפספס.

Beads

מה עוד יש לומר? עיר נהדרת, שלא נמצאת באייטינררי של רוב הישראלים ואין לכך שום סיבה. ניתן למצוא טיסות ישירות מניו יורק ב-240$ שזה אחלה מחיר. אני בטוח אשוב אליה יום אחד.

Balconies

והנה גם הכנתי לכם מפה עם כל המקומות שתיארתי:

הנחל שר לאבן / לאה גולדברג – ג'ינג'ר אייל ביתי סוגר מעגל

Ginger Beer JPEG (27 of 27)-20140518

Fullscreen capture 18052014 145420.bmp

(מתוך לאה גולדברג שירים ב', ע"מ 11, ספרית פועלים)

שקט, דממה, הס, דומיה.

lemons

אני מביט באגם מעל סלע.

Ginger Beer JPEG (3 of 27)-20140518

רוח נושבת- מחשקת את המים על האבנים הפזורות מסביב. היא מלטפת את פני – מסרקת את האגם; גלים גלים נעים לכיווני. עננים מחביאים ומגלים את השמש לסירוגין, מאירים ומצלים את פני. דמעות מתוקות של גשם עדין מלחלחות לי את הפנים. כל טיפה תזכורת מנחמת לצער והיופי בעולם. כל עונות השנה חולפות מול עיני, או אולי זה פשוט מה שקוראים לו אביב.

Ginger Beer JPEG (9 of 27)-20140518

שני אווזים מנמיכים עוף ובמפגש עם המים מתיזים לכל עבר. האגם מפנה להם מקום, נכנע להם לרגע מופתע אחד ובולע אותם אל תוך השגרה המימית העקשנית שלו. אם הייתי מפספס את שניית הנחיתה הייתי עלול לחשוב שהיו שם מאז ומתמיד.

Ginger Beer JPEG (5 of 27)-20140518

האוויר קריר ומרענן, צמרות העצים נעות בהתאמה מרגיעה, עלים ותיקים כבר מזמן פינו את מקומם על הענפים שמתכסים שוב בניצנים חדשים של אביב. הם ממתינים לתורם להיטמע בחזרה אל תוך הקרקע המוכרת להם היטב מהמחזורים הקודמים, מקבלים את ההתפרקות הבלתי נמנעת שלהם בהשלמה, מתוך ידיעה שגרסה מחודשת שלהם עוד תשוב ללבלב בעונה הבאה אחרי מנוחה באדמה.

Ginger Beer JPEG (11 of 27)-20140518אני פורש את הידיים לצדדים אצבעות מתוחות, מתמסר לרגע, מרגיש את משקל הגוף שלי נע מהעקבים לאצבעות הרגליים, את המסה שלי נכנעת לכוח הכבידה. אני משחרר את עצמי לתוך המים הצוננים, מגיח מתוכם אחרי מספר שניות והריאות, שהתכווצו מהלם הקור, מתרחבות בעוצמה, מתמלאות אוויר חדש.

Ginger Beer JPEG (20 of 27)-20140518

לכמה רגעים אני הוא אני ורק אני. בלי טכנולוגיה, נקי מהסחות, נטול מטענים. פשוט, כמו ביום בו נולדתי. בדיוק לפני 32 שנה.

Ginger Beer JPEG (17 of 27)-20140518

 


ג'ינג'ר אייל ביתי – אותו אחד ששתיתי ביום ההולדת שלי לפני 3 שנים, וכתבתי עליו בפוסט הראשון של הבלוג (כמה דברים השתנו מאז!). סוגר מעגל עם עצמי ועם קוראים שביקשו מתכון מדויק. ללא ספק משקה מנצח לימים חמים מנשוא של קיץ ולילותיו הנעימים עד כאב.

Ginger Beer

תצטרכו:

  •  400-500 גרם ג'ינג'ר טרי
  • 2 כוסות סוכר לבן או חום – הלבן עושה צבע קצת יותר סימפטי לתרכיז, החום קצת יותר טעים.
  • 5 כוסות מים
  • פלפל חריף אחד אם רוצים – אני אוהב את המשקה הזה חריף
  • קליפה מלימון אחד או שילוב של ליים ולימון

Ginger Beer JPEG (14 of 27)-20140518

מקלפים את הג'ינג'ר. מגררים על פומפיה גסה או במעבד מזון עם דיסקית גירור. שמים את כל הרכיבים בסיר ומביאים לרתיחה, מנמיכים את האש ומבשלים כשעה עם מכסה פתוח למחצה, מערבבים מידי פעם. מסננים, סוחטים את הג'ינג'ר. מאכסנים במקרר בכלי אטום. כשרוצים משקה מרענן מערבבים כמה כפות תרכיז ג'ינג'ר עם סודה ומיץ לימון. אם מספיק מאוחר ביום (וכבר חמש אחר הצהריים איפשהו בעולם…), אפשר להוסיף שוט של וודקה. ואם יש לכם קוניאק או ויסקי, גם הם ישתלבו טוב.

Ginger Beer JPEG (24 of 27)-20140518

שותים משקה ג'ינג'ר מרענן, סוגרים מעגלים ופותחים חדשים.

Ginger Beer JPEG (26 of 27)-20140518

 

 

 

הדליקו נר / זלדה – ארוחת חג מהבלוגים, סוג של בלוג דיי

IMG_1139-20130906

Fullscreen capture 08092013 200152.bmp
 
 

אני לא אדם דתי. להפך. אני מאוד חילוני. אבל אני גם אוהב מסורת. אני חושב שהרבה יותר קשה לנו החילוניים לחיות באופן מסורתי. כי כשאין מסגרת דתית שמספקת את מסורת העשה ואל תעשה, עלינו המלאכה ליצור אותה. אני מגדיר את עצמי יהודי באופן תרבותי, כי גדלתי בישראל, ספגתי את היהדות שהייתה סביבי, נטמעתי בתוך סיפורי התנ"ך שלמדתי בבית הספר, התעצבתי סביב החגים היהודיים והתבנתתי בעברית. אבל לא גדלתי בבית הכנסת ובטח ובטח שלא באורח חיים דתי בכל צורה. התפילה היהודית לא סוחטת אצלי את בלוטות הרגש כי לא הותניתי לכך (שירה עברית לעומת זאת, כן). ובכל זאת, מי היה מאמין, בשנה האחרונה התחלתי ללכת לבית כנסת. זה אמנם לא בית כנסת רגיל, זה בית כנסת שהוקם עבור הקהילה הגאה של ניו יורק, קהילת בית שמחת תורה (CBST), אבל זה עדיין מאוד בית כנסת. הסידורים נכתבו מחדש כך שיכללו יותר מינים (והם אפילו כוללים שירי משוררים!), הרבות לסביות, הקהל להט"בי מכל הקשת המגדרית/נטייתית + חברים סטרייטים, והאוריינטציה היא סביב יהדות מתקדמת של זכויות אדם. אני מתרגש מזה כל פעם מחדש. אבל אני בעיקר מתרגש מקהילה. הלכתי בשביל הקהילה. נשארתי בשביל הקהילה והמסורת. בשביל התחושה של העשייה המשותפת, של השותפות והביחד. יחס מורכב יש לי אל הדת. יחס שמשתנה כל הזמן. גם לזלדה היה יחס מורכב עם הדת. באופן אחר לגמרי. וגם קצת דומה.

אגב, להתפלל אני יודע רק במבטא אמריקאי כבד.

 before after

הבנתי גם שאני צריך ליצור את המסורות של עצמי וגם שכשאנשים מגיעים אולי לאיזשהו גיל הם מוכנים לוותר קצת על הציניות ואפילו מחפשים חוויות של רוחניות וקירבה. אני בכל אופן, לומד לשים את הציניות בצד לפעמים, ומוכן יותר בקלות לחוות חוויות שאחרת הייתי קורא להן בשמות כמו דביקות, פשטניות, שטחיות, ב"שקל" וכו'. אני לומד להשתתף ולא רק להביט מהצד ואפילו להנות מהן. אז אני מארח בחגים הגדולים ארוחה אצלי ומזמין אנשים, יהודים ולא יהודים, ישראלים ולא ישראליים, אנשים שפגשתי במקומות שונים. אני מבשל את כל האוכל, הם מביאים את היין ואת הנכונות להשתתף ולא להביט מהצד. בערב השני של פסח ביקשתי מכל אחד להביא משהו (שיר, סיפור, כתבה) שקשורים לחופש שלו בעותקים לכולם. הייתי נורא בלחץ שאנשים לא ישתפו פעולה וכמעט שביטלתי את הקטע האמנותי. אבל כשהתיישבנו במעגל, 15 אנשים, וכל אחד הקריא את מה שהוא הביא והסביר על החופש שלו נפל לי אסימון. אנשים מחפשים משמעות, מחפשים חיבור, מחפשים לחלוק. כל אחד הלך הבייתה עם ספרון שמורכב מהחופש של כולנו. אבל יותר מזה, עם תחושה שהוא חווה אינטראקציה משמעותית עם אנשים אחרים. התגובות היו חזקות בימים שאחרי.

לכבוד ארוחת ראש השנה אתמול ההוראות שלי כבר היו הרבה פחות מגומגמות. כל אחד התבקש להביא מתנה עטופה. החפץ חייב היה להיות משהו משומש, לא יקר, משהו שמילא פונקציה בחיים של הנותן ושהוא מוכן עכשיו להיפרד ממנו ולתת לו לשמש מישהו אחר. כשהאורחים הגיעו הם כתבו כרטיס ברכה עם איחול לשנה החדשה והסבר קצר על המתנה שלהם. אני אספתי את הכרטיסים ואחרי האוכל כל אחד שלף כרטיס, הקריא אותו ואז כותב הכרטיס העניק לו את המתנה שהוא הביא. היו מתנות מלבבות – ספרי בישול משומשים היטב, כוס קידוש ראשונה, ספרי קריאה אהובים ועוד ועוד. כששלחתי מייל על הארוחה הזמנתי כל מי שיש לו מסורת שהוא רוצה שנמלא ביחד שיביא אותה, וחברה חדשה שזו הפעם הראשונה שבה השתתפה בחג יהודי, הביאה מגילות קלף קטנות מגולגלות וחתומות בכוכב. בתוך המגילות הסתתר ציטוט שהיא אוהבת ולסיום החלק האמנותי כל אחד שלף ציטוט והקריא אותו. אני הצעיר היה חושב שזה נדוש, ומטופש קצת, דביק. אני הבוגר יותר התרגש נורא מהמחווה והסכים להשתתף בלב מלא ולמצוא אמת בציטוט שקיבלתי. היה ערב מיוחד.

 new chazilim

טוב, אבל כל החגיגה הזאת הייתה בכלל רק תירוץ לבשל את כל המתכונים שאגרתי בחודשים האחרונים. ואם במסורות עסקינן, בלוג דיי היה ב-31 לאוגוסט ובמסגרתו, כל בלוגר מתבקש להמליץ על בלוגים שהוא אוהב ועוקב אחריהם. אז ארוחת ראש השנה אצלי הייתה ארוחה מהבלוגים – המתכונים נלקחו מהבלוגים האהובים עלי. והנה המנות המככבות (אנא סלחו על איכות התמונות הירודה הפעם… לא קל לבשל ל-20 איש ולייצר תנאי תאורה נאותים…):

מ"בצק אלים", האמא של בלוגי האוכל, הכנתי את סלט הברוקולי הנא, המעולה ואת לביבות הבטטה של אורנה ואלה. מאיה היא כמובן האורים והתומים של כולנו בכל מה שקשור לבלוגספירה.

הילה מ"ביסים" מבשלת בדיוק לטעמי תמיד וגם כל פעם שהיא מפרסמת פוסט זה קולע בדיוק למה שיש לי במקרר. חוצמזה שהיא תמיד גורמת לי לחייך וכל מתכון אצלה הוא בונבוניירה. לארוחה הזאת הכנתי את סלט הקייל החי שלה וקציצות של ירוקים עם בורגול שהיו אלוהיות. אני שידכתי אותן למטבוחה פלפית ביתית שהייתה רוטב מושלם בשבילן.

מהבלוג היפיפיה והטבעוני "לא על החסה לבדה" הכנתי את קציצות הסלק המעולות! הן יצאו מושלמות וקצרו שבחים עם רוטב של טחינה מאוד לימונית.

 kzizot 2

מהבלוג המהמם של גל, פתיתים, הכנתי את המנה האחרונה הלא תאומן הזאת. אגסים ביין עם כתר של שוקלוד ופיסטוקים. בחיים לא הייתי כל כך גאה במשהו שהכנתי. באמת.

 Pears

עוד לקינוח הכנתי את העוגה האיטלקית של "אז מה את עושה כל היום", שהוא בלוג מופתי. העוגה הזאת היא פלא. נעלמה אחרי שניות ואני עדיין יכול לדמיין את המרקם הנימוח שלה והטעמים העדינים והמרעננים. בכלל אפרת כבלוגרית מובילה מייצרת אווירה רשתית כל כך נעימה! אני לומד ממנה המון על איך להתנהל בעצמי בתוך העולם הוירטואלי. עוד מהממת אחת.

 ooga

מה עוד אכלנו? היה סלט קפרזה עם חלפיניו אדומים, היו חצילונים יפניים בגריל עם רוטב מיסו, ששמעתי שהיו מעולים ועד שהגעתי בעצמי לשולחן כבר לא נותרו (יגיע עליהם פוסט בקרוב). היו תפוחי האדמה המשוטחים מתוך "שירה אכילה" שתמיד מתקבלים באהבה. היו פטריות שיטאקי שבושלו בציר על פי מתכון של מומופוקו והונחו על גבי חיטת פארו. היה גם קוקטייל וויסקי שהמצאתי בשיתוף חבר ברמן שכלל סירופ סוכר שבושל עם מלא תפוחים, קימנון, צ'ילי וג'ינג'ר, סונן ונמזג מעל קרח + שפריץ של סודה וכמה טיפות ביטרז (ליטר הוויסקי הסתיים עד סוף הערב, מה שאומר שלפחות 33 קוקטיילים כאלה נמזגו… כלומר הצלחה מסחררת). לקינוח היה גם גלגל של ברי עם דבש חם מעל ופטל ותאנים צלויות עם גבינה כחולה ודבש טימין חם. בקיצור (למעשה, באריכות רבה…). הייתה אחלה ארוחה. דרך נהדרת להתחיל את השנה החדשה. ותודה לכל הבלוגרים הנהדרים שעושים את זה כל כך יפה, ובעיקר כל כך טעים!

 IMG_1190-20130906

ועכשיו לעוד שני בלוגים שאני קורא באדיקות:

  1. ג'ינג' – טוב, כבר כתבתי מלא על אורית גידלי. משוררת מוכשרת, סופרת רגישה, אוהבת מקצועית, מלהטטת במילים כמו אף אחד אחר. ויש לה גם בלוג. מזל, ככה אני יכול לעשות לה סטוקינג. הוא לא קשור לאוכל. הוא קשור לחיים.
  2. ועוד אחד מצוין – מדע בצלחת, הבלוג של נעמי זיו. נעמי היא מדענית ואוהבת אוכל והיא עונה על שאלות של הקוראים אודות המדע של האוכל. אני כל פעם לומד משהו חדש! כיף כיף כיף!

ולסיום, עוד תמונה של האגסים. כי ואו. באמת. פשוט ואו.

 IMG_1168-20130906

זהו. סיימתי. שנה טובה לכולנו!

השתיינים / זביגנייב הרברט: בלאדי מארי

IMG_0452

Fullscreen capture 30012013 215429.bmp

בימים שבהם גדלתי בירושלים, לא היו בה הרבה מסעדות. בכלל הסצנה הקולינרית הישראלית לא הייתה מאוד מרשימה אז. מה גם, שלצאת למסעדה היה אירוע גדול אצלנו במשפחה. לא משהו יום יומי. זה בעיקר היה קורה כשהיינו חוגגים יום הולדת. או, בימי מזל מיוחדים שבהם אחד הסבים או הסבתות היו מפנקים (נורא חבל שהמילה הזאת הופקעה מהשפה העברית על ידי כל פרסומת אפשרית… היא מילה כל כך נחמדה…) אותנו בארוחה בחוץ.

 IMG_9905

סבא וסבתא שלי הגיעו לארץ מפולין אחרי המלחמה. על סבא שלי אפשר היה להגיד באופן מאוד ברור שאפשר להוציא את הפולני מפולניה אבל אי אפשר להוציא את פולניה מהפולני. התרבות, השפה, המבטא, המשפחה וההרגלים הפולניים נשארו טבועים בו עמוק עמוק. אלכוהול לא היה משהו שגדלנו איתו בבית. רק בשנים האחרונות גילינו כולנו כמה הוא גאוני באירועים משפחתיים רבי משתתפים. מאז כולם נהנים בהם. אבל עד הגילוי הפלאי הזה, אף אחד לא שתה. חוץ מסבא שלי. כשהיינו יוצאים למסעדה סבא שלי היה מזמין כוסית של וודקת פינלנדיה קפואה בתור התחלה. הוא היה יושב בראש השולחן, מרוקן אותה במיומנות ומתלונן שהיא לא מספיק קרה בעברית מטובלת במבטא פולני. בימים ההם כילד, ידעתי שאני עד לאיזה טקס, רק לא הבנתי מהו. גם אחר כך כמתבגר ומבוגר צעיר שמתנסה לראשונה בשתייה חריפה לא הבנתי. רק עם ההגעה שלי לניו יורק אני חושב שהתחלתי להבין: וודקה זה לא טעם. וודקה זו תחושה. המגע שלה על הלשון, הניחוח החמקמק והחום החלק שמתפשט בגוף, שממש מאפשר לעקוב אחר המסלול שלה מהלוע ועד הקיבה. זו תחושה של גלות, תחושה של קירבה ובדידות. אני גרסה מעודנת של סבי. מרכך את הוודקה שלי עם סודה והרבה פלחי ליים. ככה למדתי לשתות אותה אחרי נסיונות ותעיות.

סבא שלי לא היה "שתיין", אני לא חושב. אבל הוא בהחלט בא מתרבות של שתייה חריפה. גם זביגנייב הרברט מגיע מאותה תרבות. לא יודע למה, אבל בעיני יש איזו רומנטיקה בשתיינות הפולנית. לפי השיר נראה שגם הרברט מסכים איתי. בכלל יש איזו פרקטיקה פואטית בשירה הפולנית, פשוטה ונוגעת לליבי. רק לאחרונה התחלתי להתוודע אליה ממש, אמנם את שימבורסקה כבר הכרתי מזמן, אבל יש עוד רבים. אני מקווה למצוא עוד פנינים ממנה ולשתף פה.

IMG_0300

אלכוהול "כבד" אף פעם לא היה הדבר שלי, אבל אני במסע להכיר ולהבין אותו. הוודקה היא  התחלה מצוינת. אז בימים שבהם אני יוצא ורוצה לשתות משקה קצת יותר כבד מבירה אני מזמין וודקה עם סודה. ניסיתי כל מיני וודקות. בעיני אבסולוט היא ממש לא רעה בטווח היותר נמוך וקטל וואן וסטולי טובות יותר, אך יקרות יותר. אבל אני עוד ממש לא מומחה לעניין. וודקה מחזיקים בפריזר והיא לא קופאת. פלא. אבל הקור בהחלט משפיע עליה ומכווץ את הטעמים, הגם ככה מאוד עדינים שלה, עוד יותר.

במסגרת הפוסט הקודם, ולכבוד השבת המשפחתית שלנו, הכנתי עם אחי בלאדי מארי, גם הוא קוקטייל מבוסס וודקה. זה מה שנקרא "קוקטייל בוקר". אל תשאלו אותי בדיוק למה. אולי בגלל כל הירקות שמסווים את האלכוהול. בכל אופן, אל תטעו. הוא בהחלט אלכוהולי. אם עושים אותו נכון, הוא חוויה ממש נחמדה. בשום אופן אל תחלמו אפילו על לקנות תערובות מוכנות לבלאדי מארי כי זה יוצא מגעיל. אם אתם הולכים על המשקה הזה, לכו עליו עד הסוף.

IMG_0306

הסודות להכנת בלאדי מארי טוב הם לא רבים, אך מהותיים.
ראשית, צריך להשתמש במוצרים איכותיים. הוודקה צריכה להיות מאיכות טובה וחשוב באותה המידה שמיץ העגבניות, שהוא הבסיס של המשקה הזה, יהיה גם הוא מאיכות גבוהה. איך יודעים? בודקים במרכיבים. אנחנו לא רוצים תיבול, לא רוצים חומרים משמרים, ומעדיפים שהוא לא יהיה מרכז.

IMG_9910
שנית, מיץ עגבניות כשלעצמו זה ממש לא טעים לדעתי. את מיץ העגבניות הבסיסי שלנו צריך לעבות, להעמיק ולגוון בטעמים נוספים. השף אומר שזה בעצם סוג של גספצ'ו אלכוהולי. אנחנו נעבוד על החלק הזה של עיבוי הטעמים בכל שלבי ההכנה.

מתחילים דווקא בקישוטים. כל כוס תקבל גבעול של בצל ירוק שאת הלבן בלמטה שלו חתכנו למניפה, וגבעול של סלרי. הם מתחכמים את המראה, מוסיפים לטעם וגם עושים שלא יהיה משעמם, כי אפשר להשתמש בהם בשביל להעביר את המשקה מהכוס לפה ואפילו לקחת ביס.

 garnishes

בנוסף, נקשט את פיית הכוס במלח וזרעי סלרי. זרעי סלרי קונים בחנות התבלינים. כותשים אותם כמה שאפשר בעלי ומכתש. מערבבים כמות שווה של זרעי סלרי ומלח. את פיית הכוס משפשפים בפלח לימון ומיד מטבילים את הכוס בתוך הזרעים המומלחים. עושים לכוס כתר.

IMG_0277-tile

בתור שונא סלרי מושבע היה לי טיפה קשה עם הזרעים, אם כי הם מאוד התאימו למשקה. אני מדמיין שאפשר לעשות את אותו הדבר גם עם פלפל שחור גס אולי. או אולי גם עם זרעים אחרים כמו זרעי כוסברה. לא יודע. תנסו ותספרו לי. יופי. הקישוטים מוכנים.

IMG_9941

אז בואו נכין בלאדי מארי כבר.  מה צריך? אלה כמויות שמספיקות למשקה אחד גדול גדול או לשניים בינוניים. הכמויות שמוצעות פה יוצרות משקה חזק באלכוהול ובטעמים. אפשר לשחק עם הכמויות לטעמכם.

250 מ"ל מיץ עגבניות איכותי
60 מ"ל וודקה טובה
20 מ"ל ג'ין (אפשר לוותר על הג'ין אם אין ועדיין יוצא מצוין. הוא לא מרכיב "קלאסי")
כ-15 טיפות טבסקו
כ-3 טיפות רוטב וורצ'סטר
כ-2 טיפות רוטב צדפות
מיץ מחצי לימון
פלפל שחור גרוס
כחצי כפית חזרת
לקישוטים:
יתד סלרי וגבעול בצל ירוק, אחד עבור כל כוס
מלח
זרעי סלרי

כדאי להשתמש בשייקר. אבל אם שכחתם את שלכם, כמו שלנו קרה, אפשר גם צנצנת גדולה עם מכסה שנסגר טוב.

 shaker

משתמשים בוודקה קפואה ומיץ עגבניות קר קר. את השייקר ממלאים בהרבה קרח. ככל שיהיה יותר קרח והמרכיבים יהיו קרים מלכתחילה, פחות קרח ימס פנימה וימהל לנו את המשקה. כלומר ריכוז האלכוהול והטעמים יהיה יותר גבוה. כלומר נהייה מבסוטים יותר. אמן.
לתוך השייקר מוסיפים שניים שלושה למטאים של בצל ירוק שחבטנו בו היטב וכמות נדיבה של עלי סלרי שמוללנו באצבעות קצת. אלה חומרי טעם שלא יכנסו לתוך הכוס בסופו של עניין, הם רק שם כדי לשדרג את מיץ העגבניות (באמת, אף פעם לא הבנתי אנשים ששותים מיץ עגבניות ככה וסתם, ועוד שאלה ברומו – למה בטיסות כולם שותים מיץ עגבניות תמיד? העולם הזה לפעמים מאוד לא ברור לי).

IMG_0338

מוסיפים את הוודקה והג'ין (הג'ין מוסיף עוד קצת תחכום טעמים ועוד קצת אלכוהול. אפשר לוותר עליו אם אין). אנחנו ספרנו כ-15 טיפות טבסקו, 3 טיפות רוטב וורצ'סטר ושתי טיפות של רוטב צדפות שהביאו אותנו לכדי סיפוק, אבל אתם יכולים לשחק עם זה לפה ולשם. מוסיפים גם מיץ מחצי לימון. לא הוספנו חזרת כשהכנו כי לא חשבנו על זה אז, אבל לדעתי זה יכול להיות מבריק שם בפנים. מנערים טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב. מסננים לתוך הכוס המקושטת. מנסים לא להרוס את הכתר היפה שיצרנו. מוסיפים כמה קוביות קרח, קצת פלפל גרוס מעל הכל, תוקעים פנימה יתד סלרי ומכחול של בצל ירוק ומגישים מיד.

IMG_0379

נהנים מהתחושה של הוודקה ומכל הטעמים השונים שערבבנו והפכו לאחד וחושבים על הגלות וגם קצת על הבית.

ימים לבנים / לאה גולדברג: ג'ינג'ר אייל ביתי

************************************************* את הפוסט הזה כתבתי בספטמבר 2011. הכנתי, צילמתי, כתבתי, ערכתי והייתי ממש לא מרוצה מהתוצאה. אז גנזתי ולא התחלתי את בלוג חלומותי. המסקנה הייתה – צריך מצלמה חדשה. עכשיו (ספטמבר 2012) סוף סוף יש לי. אז אני מצרף את הפוסט הזה. בלוגרים כותבים שתמיד הם מובכים מהתמונות הראשונות שלהם ושמשתפרים עם הזמן והנסיון. אז אני סולח לעצמי מראש ומבטיח להשתפר ***************************************************************

ימים לבנים / לאה גולדברג

"כָּל-כַּךְ קַל לָשֵֹאת שְתִיקַתְכֶם, יָמִים לְבָנִים וְרֵיְקִים!
הֵן עֵיְנַי לָמְדּו לְחַיֵךְ וְחָדְלוּ מִֹשֶכְּבָר
לְזָרֵז עַל לוּח-שָעוֹן אֶת מֵרוֹץ הַדַּקִּים.
יְֹשָרִים וּגְבֹהִים הַגְֹּשָרִים בֵין אֶתְמוֹל וּמָחָר".

(מתוך לאה גולדברג שירים א', ע"מ 53, ספרית פועלים)

הפוסט הראשון שלי חייב להיות לאה גולדברגי. כי בשבילי אין משוררת יותר מרגשת ממנה. אני יכול להעריך אסתטיקה ושפה גבוהה בשירה, מטונימיות וסינכדוכות, מקצבים יאמבים וטרוכאים מושלמים. אבל האמת היא שאני מודד שירים בעיקר לפי כמה הם מרגשים אותי. ולאה גולדברג מרגשת אותי כמעט תמיד. "ימים לבנים" הוא שיר מולחן די מוכר אבל העמקה במילים שלו חושפת כל כך הרבה רבדים חבויים. אבל אני לא נכנס לזה (טוב, "הָאֵם הַלֵּאָה" – לאה גולדברג… איזה יופי… אבל די מספיק עם זה), לא לשם כך התכנסנו. אז לשם מה יש מי שישאל והתשובה היא כזאת: שירה ואוכל הם שניים מהדברים האהובים עלי ולא התחשק לי לייצר עוד בלוג בישול רגיל ולכן במקום סתם מתכונים מצולמים עם הוראות יש גם בונוס. שיר. קצת כמו חולצה ותקליט, אבל שיר ומתכון. הצימודים של השירים והמתכונים הם לגמרי פרי הדמיון שלי ונבחרים על פי הקשר הלגמרי מופרך שנוצר אצלי בראש בין השירים לדברים שאני אוכל ושותה. ב"ימים לבנים" קשה לי להיכנע לאווירת הלובן הקיצי המשתקת וחונקת (אם כי מתקתקה) ולכן הצטרף אליו אצלי בראש מתכון קיצי אבל עם קצת פלפל (פיגורטיבי וגם אמיתי). לפניכם המתכון שלי לשיכר זנגביל ביתי (הרי הוא ג'ינג'ר-אייל – הוריי!).

את יום ההולדת ה-29 שלי חגגתי ברד הוק ברוקלין, שם עשיתי את ההכשרה המעשית שלי השנה במסגרת התואר השני שאני עושה בעבודה סוציאלית קלינית ב-NYU. בשכונה, שעוברת מגמה של ג'נטרפיקציה בשנים האחרונות, החלו לצוץ בתי קפה ומסעדות על טהרת המקומי-אורגני, מילות הקסם של הקולינריה הניו יורקית שגם מקפיצות את מחיר האוכל ב-30% בכיף. אני עבדתי עם האוכלוסיות הוותיקות של השכונה, השחורים וההיספנים שגרים בפרויקטים הממשלתיים, שבוודאי לא מגיעים לכל המסעדות האלה ובכלל תהליך הג'נטרפיקציה דוחק אותם החוצה מהשכונה לאט אך בנחישות. בכל אופן, תמיד היה לי מוזר ללכת לכל המקומות האלה במהלך השנה בידיעה שהקליינטים שלי בוודאי לא מבקרים שם. אבל זה היה יום ההולדת שלי. אז כדי לציין את התאריך הלכתי לבית קפה אורגני-מקומי-מתומחר-יתר-על-המידה בהפסקת הצהריים. האוכל היה טעים ולא מפתיע אבל הג'ינג'ר אייל הביתי שהזמנתי, אוי הג'ינג'ר אייל הביתי… כששאלתי את המלצרית איך הם מכינים את המשקה, שהוא אחד המרעננים שיצא לי לטעום והתאים לי מאוד לימות הקיץ שכבר התחילו לבצבץ מתוך הקור פה, היא לא הסכימה לגלות. היא רק אמרה שהם מכינים את הסירופ במקום על ידי בישול של גינג'ר ותבלינים בסירופ סוכר. ברור שמאותו הרגע ג'ינג'ר אייל ביתי לא הפסיק להעסיק את המחשבות שלי, חיפשתי מתכונים, בדקתי מחירים וכשסיימתי סוף סוף את הסמסטר גם ניגשתי לעבודה. הרעיון באמת פשוט וקל וזה יוצא לא פחות מאדיר. עובד מצוין כסירופ לסודה, מים קרים וגם כבסיס לכל מיני קוקטיילים (בנתיים הלהיט הקיצי החדש פה אצלי כשבאים חברים זה וודקה, סודה, סירופ ג'ינג'ר והרבה מיץ לימון). אז ככה מכינים את המשקה המופלא:

דבר ראשון שצריך להחליט זה אם להשתמש בסוכר חום או לבן. אני ניסיתי גם וגם. הסוכר הלבן יוצר משקה יותר נעים לעין בסופו של דבר, מבחינת טעם דווקא העדפתי את החום כי הוא יותר קרמלי. אפשר גם לשלב. אחרי שבחרנו את סוג הסוכר ניגשים לעבודה. חוצים את הפלפל החריף ופולים ממנו את כל הגרעינים. מקלפים את הג'ינג'ר ועם הקלפן מקלפים גם את הלימונים בעדינות (אני השתמשתי גם בליימים, אבל יותר קשה להשיג אותם בארץ…), רק את הצבעוני בלי הלבן המר. את הג'ינג'ר מגררים בפומפייה גסה ישר אל תוך הסיר שאיתו נעבוד. הג'ינג'ר יגיר הרבה מיץ בזמן הזה ואנחנו לא נבזבז אף טיפה שלו. חלק מהג'ינג'רים שנתקלתי בהם היו מאוד סיביים ולכן היה קשה לגרר אותם. מה שקצת עזר היה לחתוך אותם לחתיכות קצת יותר קטנות, בגודל של 4-5 ס"מ ולא לעבוד עם חתיכות גדולות. אם ממש לא הולך או אין פומפייה אפשר גם לקצוץ לקוביות קטנות. זה עדיין יעבוד, רק שהטעם יהיה פחות חזק. כמה שיותר קטן וקצוץ הג'ינג'ר ישחרר יותר טעמים לסירופ. תעשו את השיקול בעצמכם.

נפלא. החלק הקשה כבר מאחורינו. לסיר שאליו גיררנו את כל הג'ינג'ר מוסיפים 4 כוסות סוכר, 6 כוסות מים וחצי מקליפות הלימונים. סירופ סוכר פשוט לרוב מורכב ממים וסוכר ביחס של 1:1. מכיוון שהסירופ שלנו יתבשל בערך שעה והמים יתאדו הוספתי עוד שתי כוסות מים ככה שהיחס במקרה הזה הוא 1:1.5.

אבוי, ואז גיליתי שהסיר שבחרתי קטן מידי. אז החלפתי לסיר אחר.

אוקיי, מניחים מעל הלהבה הגבוהה ונותנים לכל הסיפור לרתוח. מנמיכים את האש ומבשלים כשעה בלי כיסוי, בערך שליש מהמים אמורים להתאדות. מערבבים מידי פעם. יופי. כמעט נגמר.

הנה, מה שנשאר אחרי הבישול:

מורידים מהאש ונותנים לסירופ להתקרר. כשהסירופ קר מוסיפים אליו את שארית קליפות הלימון ואת הפלפל. למה ככה? כדי להעמיק את הטעם. קליפות הלימון המבושלות נותנות טעם מאוד ספציפי, קליפות הלימון הטריות מוסיפות רעננות. ניסיתי גם להוסיף מיץ לימון לסירופ בשלב הזה והאמת היא שאחרי יומיים במקרר זה כבר לא היה מורגש כמעט בכלל. אם רוצים משקה חמוץ (ומי לא רוצה משקה חמוץ באמצע הקיץ…) מוסיפים מיץ לימון טרי ישר לכוס. מילה על הפלפל – אני נהנה מהמשקה הזה כשהוא ממש חריף משום מה, ואני לא מת על חריף באופן כללי. הג'ינג'ר חריף גם ככה בפני עצמו. אולי לא כולם ירצו להוסיף פלפל שלם או פלפל בכלל. לאלו שממש מפחדים, תזכרו שתמיד אפשר להוסיף אחר כך עוד חריפות, אבל להוריד חריפות יהיה מאוד קשה.

השלב הכמעט אחרון הוא השלב השנוא עלי. לחכות… אחרי שהסירופ מתקרר לגמרי והוספנו לו את הפלפל וקליפות הלימון מכניסים אותו למקרר ונותים לו לעמוד לפחות 24 ומומלץ אפילו להגיע עד ל-48 כדי למצות את הטעמים. חשוב חשוב חשוב לשמור את הסירופ בכלי אטום אחרת טעם הג'ינג'ר מאוד נחלש. כשכבר אי אפשר להתאפק מסננים במסננת דקה ונותנים לכל הסירופ לטוף מהג'ינג'ר (אפשר לעזור לו קצת עם לחץ). אני לא אוהב חתיכות צפות ולכן מסנן. מי שישאיר את הג'ינג'ר או חלק ממנו יזכה לטעמים יותר חזקים לאורך זמן… עכשיו נותר רק לבקבק או לצנצן ולשמור במקרר לעת צרה וזיעה נוטפת. רציתי לתת הערכה לכמה זמן הסירופ מחזיק במקרר, אבל הוא תמיד נגמר כל כך מהר…