הסתרת נפשך / זלדה – עוגת מאצ'ה מיל-קרפ חגיגית

"הִסְתַּרְתָּ אֶת נַפְשְׁךָ מִמֶּנִּי

וְלֹא הָיָה בִּי עוֹד קוֹל הַנָּהָר הַמָּלֵא,

הָעוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו."

(הסתרת נפשך, מתוך פנאי / זלדה, ע"מ 62, הוצאת הקיבוץ המיוחד 1972)

האצבעות שלו זזות באופן מסונכרן על הקלידים. פסנתר כנף בין הספסלים באמצע הפארק, כאילו ששם הוא תמיד מוצב. השמש שמש של אביב, קרניים מלטפות ולא חנפניות. עוד לא מספיק חם להוריד את הסוודר וכבר לא צריך מעיל או כובע. הרוח נושאת באוויר עלים ישנים ופרחים חדשים שנושרים כל העת מהעצים שמצלים עלינו ונותנים לקרניים לחדור בנצנוצים. הן מכתימות את העולם בדוגמה מתוכננת.

מוזיקת פסנתר נוגה. היונים חגות מעלינו בעיגולים מתוזמנים חסרי מעש, כאילו שהן שם בהוראת במאי. מסביב אנשי ניו יורק מתאספים בסקרנות חסרת עניין. מקשיבים, נפעמים לשנייה, נבהלים ומכבים בזריזות את הרגש, אולי משלשלים דולר לדלי כתודה או מתוך בושה על הרגשנות הבלתי קרויה. לא אמורים להתרגש פה גם לא מפסנתר כנף בלב פארק.

אם לרגע היה יכול העולם לעצור הייתי מבקש ממנו לעצור ברגע הזה. לתת לקלידים להמשיך לפרוט על הלב שלי ולציפורים במשק הכנפיים שלהן לאוורר את הדחיסות שהנפש שלי צברה במהלך החורף. הייתי נותן לעלים שנושרים לכסות אותי ולהיות לי לשכבת עור נוספת שתגן עלי מפני קשי העורף ועייפי העיניים שצובאים על רחובות העיר הזאת ומאיימים להקשיח אותך כי פעם מישהו עשה להם בדיוק אותו הדבר.

הייתי נותן ללב המשתאה שלי שפועם בלי הפסקה כבר 34 שנים להחסיר פעימה ולנוח לרגע מעמל החיים החם שהוא דופק בי. הייתי נותן לרגשות שלי לחמוק החוצה לרגע, להתנועע לצלילי הפסנתר ולרקוד בחופשיות לעיני כל שאר היושבים, השמש שוטפת אותן באור. בושה וכעס וחרדה היו מתישות את עצמן לצלילי המוזיקה ואולי נותנות סוף סוף מקום לקצת שמחה להגיח, להגיע ולהנות מן השמש החדשה.

הייתי נותן לאותה השמש לשטוף את העור הלבן החורפי שלי ולהחדיר בו את הגוונים של עונות השנה. נותן לקרניים לחדור דרך הגוף הקשוח, להמיס את גושי הקרח שהחורף והעיר הקפיאו בו, ולמים לטפטף החוצה דרך צידי העיניים. שלוליות של קור לב היו נקוות מתחת לספסל שלי ומתחברות ביובלים אל השלוליות שנוטפות ונקוות תחת כל אלו שסביבי. נהר של טפטופי לב היה זורם במורד וושניגטון סקוואר פארק, ומנקז אל נהר ההדסון את החורף שהצטבר בכולנו במשך שנים.

הייתי צובר כל קרן זהובה יקרת מציאות, לא נותן לאור שבוקע מבין הענפים החדשים לדהות ומזהיב את כל הפארק בנוגה האביבי. זוהר גדול היה מתפשט מעלינו לצלילי הקרשנדו הדרמטיים, מטפס אל מעל הפארק, ושוטף את השכונה והאי והעיר.

וכשהקונצ'רטו היה נגמר, עם תו הסיום כשהעולם היה חוזר שוב לסוב על ציריו הייתי נותן לקלות החדשה שבי לרחף אותי בין רחובות העיר. קל ממשקל הקרח שנמס, מרוכז יותר ומוסווה על ידי עור העלים החדש שלי, הייתי משייט בחזרה הבייתה בדרך הארוכה מחייך מלוא העיניים אל עבר השבים וההולכים, מוכן לעונה החדשה ולמה שהיא תביא עמה.

---

עוגת מאצ'ה מיל-קרפ

כזאת שמגישים בחתונה או באירוע מיוחד. כזאת שההכנה שלה היא פרויקט של אהבה וחשובה לא פחות מהאכילה. כזאת שכל מי שיראה אותה יזדקף ואז ימס מהקסם. שכבות-שכבות של קרפים דקיקים וביניהם קרם עשיר וקטיפתי של וניל ומאצ'ה. ההשראה היא מעדניה בשם Lady M שיש לה כמה סניפים בניו יורק עם מיני מיל-קרפ חלומיים, ביניהם גם הכוכבת הזו. המתכון מתוך אהוב ליבי, מדור האוכל של הניו יורק טיימס פלוס שינויים קטנים. מתחילים.

יום לפני מכינים את בלילת הקרפ ואת הקרם פטיסייר מאצ'ה. הבלילה חייבת לילה במקרר, גיבושון מרכיבים. הקמח סופח אליו את הנוזלים והגלוטן נרגע ככה שיוצאים קרפים אחידים, משיים, ויפים. אם אין לכם לילה השאירו במקרר לפחות לכמה שעות. את קרם הפטיסייר אפשר להכין גם ביום הרכבת העוגה אך הוא צריך להתקרר לגמרי לפני הרכבתה.

לבלילה (יום לפני) –

• 3 כוסות חלב
• 170 גרם חמאה
• 6 ביצים
• 1.5 כוסות קמח לבן
• 7 כפות סוכר
• קורט מלח
• כפית תמצית וניל

מחממים את החלב עד שיוצאים ממנו אדים ונותנים לו להתקרר מעט בצד. ממיסים את החמאה במיקרו או בסיר קטן. בקערה טורפים ביצים, קמח, סוכר ומלח. מוסיפים לאט את החמאה המומסת, החלב ואת הוניל. הבלילה נוזלית וזה בסדר. שופכים אותה לכלי עם משפך שיקל על הכנת הקרפים, מכסים ומקררים במשך לילה. אני הכנסתי אותה לבנדר וזה עבד מעולה.

לקרם פטיסייר מאצ'ה (יום לפני) –

• 6 חלמונים
• ½ כוס סוכר
• 1/3 כוס קורנפלור
• 2 כוסות חלב
• 1 תרמיל וניל חצוי ומגורד או כף תמצית וניל אמיתית
• 2 כפות אבקת מאצ'ה (2.5 כפות לטעם מודגש יותר)
• 50 גרם חמאה

בקערה טורפים ביחד היטב חלמונים, סוכר וקורנפלור. מביאים את החלב עם תרמיל הוניל החצוי לסף רתיחה. מוציאים את מקל הוניל, מוסיפים 2 כפות מאצ'ה וטורפים היטב. מזרזפים כחצי מן החלב הירוק לתוך תערובת הביצים תוך טריפה מתמדת. זה מה שנקרא השוואת טמפרטורות. כעת מוסיפים את תערובת הביצים והחלב אל תוך הסיר וממשיכים לטרוף מעל אש בינונית עד שהקרם מסמיך לגמרי. זה יקרה פתאום. מורידים מהאש, מחכים כעשר דקות ומערבבים פנימה את החמאה. עוטפים בניילון נצמד שממש נוגע בקרם אחרת יתפתח קרום ומקררים לגמרי. שומרים במקרר.

להרכבה ביום עצמו

• מעט חמאה לטיגון
• 2 כוסות שמנת מתוקה להקצפה + 2 כפות סוכר
• 2 כפות מאצ'ה מנופות ביחד עם 2 כפות אבקת סוכר

הכנת הקרפים

מוציאים את הבלילה מהמקרר לפחות כשעה לפני ההכנה כדי שתגיע לטמפרטורת החדר. חלק מהמוצקים שקעו בשלב זה והחמאה צפה ועל כן מערבבים כמה שצריך לכדי אחידות ולא יותר מזה. מחממים מחבת אל-דבק (טפלון למשל) על אש בינונית. משמנים בשכבה אחידה ודקה של חמאה. שופכים כחמישית כוס בלילה למרכז המחבת ומיד בתנועות מעגליות מכסים את פני כל המחבת בבלילה. כדי למנוע מהעוגה להיות גבוהה יותר במרכז צריך להתאמץ על קרפים שווים בעוביים גם בצדדים. זה עניין של מהירות התנועה העיגולית ודיוק, אחרי שניים שלושה תמצאו את הטכניקה שמתאימה לכם.

נותנים לקרפ כדקה על הצד הראשון ואז הופכים. אם אתם יודעים לעשות פליפורמה כמו השפים בטלויזיה לכו על זה. אני שמתי כף עץ מעל הקרפ, בתחילה תליתי פאה אחת שלו על הכף עד שהיא טיפה התקררה ואז עם האצבעות הפכתי את הקרפ. הוא זקוק רק לשניות מועטות על הצד השני ומשם לצלחת ולקרפ הבא. משמנים את המחבת קלות כל 4-5 קרפים.

אנחנו צריכים 20 קרפים ואם יצאו כמה יותר (ויצאו), הם טעימים בטירוף כשלעצמם, או כעוד שכבה או שתיים על העוגה, למה לא? נסו להכין קרפים כמה שיותר דקים ואחידים. ואם אתם ממש אשפי-מטבח תוכלו לעבוד עם שתי מחבתות כל עוד הן באותו הגודל. קרפ יפה במיוחד שימו בצד כדי לסגור איתו את העוגה. עורמים קרפים אחד על גבי השני. הם לא ידבקו, אל דאגה.

סיום קרם פטיסייר

כשהקרם קר לגמרי מעבירים אותו דרך מסננת דקה כדי להגיע למרקם חלק לגמרי. מקציפים שתי כוסות של שמנת מתוקה לקצפת יציבה ומוסיפים 2 כפות סוכר בהדרגה. מוסיפים לקרם פטיסייר כמה כפות של קצפת ומערבבים היטב כדי לפתוח את הקרם. את שאר הקצפת מקפלים פנימה.

הרכבת העוגה

על צלחת שטוחה בגודל הקרפים מניחים קרפ, פורסים מעליו בדיוק רבע כוס של קרם ומפזרים אותו באופן אחיד, נזהרים לא לקפח את הצדדים. מניחים קרפ נוסף מעל וממשיכים. נסו לעבוד באופן מדויק ומדוד ולהניח קרפ על קרפ באופן שווה. את הקרפ החתיך ששמרתם בצד מניחים אחרון.

מנפים 2 כפות מאצ'ה עם שתי כפות אבקת סוכר ובעזרת מסננת דקה מפדרים את פני העוגה בשכבה נדיבה של ירקרקות. נותנים לעוגה לנוח כשעה במקרר לפני שפורסים אותה.

אוכלים עוגת מאצ'ה חגיגית ונותנים לירוק של חילופי העונות ללבלב בלב.

להיות בחיים / סטיוון סונדהיים – עוגיות שוקולד, חמאת בוטנים, שקדים ושיבולת שועל בצנצנת

(מתוך המחזמר Company מאת Stephen Sondheim, תרגום לעברית – שירה אכילה)

2011 – "יש מקום שאתה חייב להכיר, פיאנו באר מהמם בווסט וילג'". טל גר בניו יורק כמה חודשים וזו הייתה אחת הפגישות היחידות שלנו בזמן הזה. גם אני עדיין הרגשתי די חדש בעיר. פתחנו את הדלת ומתוך המרתף הקטן והטחוב התפרץ קול גדול של שירה וריח סמיך-חמוץ של אלכוהול.  המון קטן של אנשים מכונסים מסביב לפסנתרן שיושב במרווח הצר שבין הפסתנר והקיר ומנצח בכשרון על המקהלה המקרית. התיישבנו ליד אחד משני השולחנות הקטנים בצד ובדיוק ברגע הזה הם התחילו לשיר את שיר הנושא מתוך בת הים הקטנה Part of Your World . אני חושב שטל היה קצת בהלם מזה שידעתי כל מילה ושבסוף השיר עמדתי צמוד לפסתנר, דמעות בעיניים ולחיים סמוקות. יש רגעים מעטים בחיים שמוצאים בהם בית, זה היה אחד מהם. בשנה וחצי הבאות פקדתי את מריז קרייסיס כמעט כל סוף שבוע ביחד עם מריה, אז חברה מהלימודים, היום חברה מהחיים, כאן למדנו לאהוב אחד את השנייה עד עומק חברי צלול.

2012 – יום שישי בערב ואני מוזג לעצמי אומץ לכוס ומתבל בסודה והרבה ליים. אני כבר שנתיים בניו יורק. הלימודים הסתיימו והביאו לפירוק חבורת האנשים שעטפה אותי במהלכם, פעם ראשונה ולא אחרונה שהטופוגרפיה האנושית שלי תשתנה פה. מריה עזבה בעקבות אהבה ואני, בוגר תואר שני, עובד על התבגרויות אחרות שידביקו את הקצב – מנסה לפרוץ את בועת היובל הלבדית שנדמה שרק אני מסוגל לראות אבל עוטפת אותי כמעט מכל עבר. היום אצא, לראשונה בחיי, לבד.

אני יורד את שלוש המדרגות המוכרות והברכיים שלי קצת רועדות. גם הלב. זה שיר מוכר מקברט, Come to the Cabaret. אני מצטרף מיד ומרגיש מאוד מודע לקיום שלי ברגע הזה. מציץ לצדדים לבדוק מי מריח את הלבדות שלי ובטוח שהתשובה היא כולם. המצח והגב שלי מרגישים חמים, רק שלא אזיע מבעד לחולצה. אני ממשיך לשיר והעיניים שלי תרות בחוסר הצלחה אחרי המלצר כי הגוף שלי רוצה להזמין כמה שיותר מהר עוד אומץ. בסוף השיר השני אני מעז להציץ שוב לצדדים. אני מופתע. מישהו מנפנף אלי. שניים מחייכים בחום. מאחורי מגיח המלצר ומגיש לי וודקה סודה עם הרבה ליים בלי שביקשתי. מכירים אותי פה. חום מתפשט במעלה הושט שלי מלמטה כלפי מעלה. אני לא בטוח אם זו הוודקה או תחושת המוכרות אבל נעים לי פה. אני מתרווח ותופס קצת יותר מקום בחלל.

המשכתי לצאת לבד. כאן התאמנתי שוב ושוב בלהיות עצמי בלי משענות.

2014 – החלל מואר ברוך במעט שרשראות של אורות קטנטנים, הקירות, הרצפה והתקרה מחופים בעץ גס ספוג סיפורים, שירים ומשקאות שפוכים. אין כאן גרם של יומרה ניו יורקית. זה רק באר קטן שבו כל ערב מתכנסים אנשים כדי לטבוע בפשטות של שירי ברודוואי, להזדכך ברגש המזוקק שלהם, ולשכוח לרגע מהמורכבות של החיים. ואני, מקומי, ביניהם.

טפיחה על הכתף. "היי, יש לי בקשה קצת מוזרה – הבחור שהייתי איתו פה נזרק החוצה כי הוא התחצף אל הבארמן ועכשיו הוא גם לא מוכן למכור לי משקאות, אם אתן לך כסף תהייה מוכן לקנות לי משקה?"

בבאר מארק מתפלא עלי –  מה פתאום שני משקאות? הוא יודע שבאתי לפה לבד הלילה. "אני קונה לאיזה בחור" עניתי והעיניים שלי לא הצליחו להחזיק את המבט השיפוטי של העיניים שלו וצנחו למטה. "האני, תזכור מה שאני אומר לך, הם תמיד צריכים לקנות את המשקאות בשבילך, לא להפך". הבאתי לו את המשקה וחזרתי לפינה שלי ליד הפסנתר. מצד העין ראיתי שגם הוא יודע את כל המילים לשיר Another Hundred People מתוך יצירת המופת של סונדהיים Company. לקח בערך חצי שנה עד שהצלחנו לתאם פגישה נוספת. היא הייתה באותו המקום, מריה חזרה אל העיר אחרי שנגמרה לה האהבה ההיא וביחד צעדנו אל מריז קרייסיס. כאן מתוך שלמדתי להיות לבד קיבלתי גם ביחד.

2016 – ערב חורפי קפוא. את הדירה שלנו מקשטים נרות בכל מיני גבהים, שרשאות של אורות קטנטנים ופרחים שסחבנו מוקדם בבוקר מטריידר ג'וז באצבעות ידיים קופאות. את הדלת מעטר ציטוט של סונדהיים. מסביבנו קומץ מהאנשים הקרובים אלינו בחיים. בלי משפחות מורחבות, רק הורים, אחים והחברים שהמרחק הגיאוגרפי מאיתנו ומהלב שלנו שווים. מודרים ממסורת החתונות כל חיינו לשנינו לא היו דמיונות חתונה מפותחים. כששני גברים חילונים-יהודים מתחתנים באמת שאין הרבה מסורת להישען עליה. אז המצאנו את המסורת לעצמנו.

במקום טקס מוכתב מראש ביקשנו מכל הנוכחים להוסיף משהו אל הטקס שהתהווה מול עינינו. רצינו שישלחו אותנו לעבר חיי נישואים לא כעדים אלא כמשתתפים פעילים בחיים. אנחנו התחלנו את הסבב בדברי אהבה לנוכחים והם נשאו אותו אל על עם זכרונות, סרטונים, חרוזים, אגדות, שירים ומילות אהבה ותמיכה, כל העת עוטפים אותנו בנוגה שבקע מעיגולי אור שהחזיקו בידיים. מריה סיימה את הסבב ובעזרת רשיון לחתן שהוציאה במיוחד עבורנו בסיטי הול ניווטה את החדר עד לרגע הקשירה וההתרה של החלפת הטבעות. "בסמכות שניתנה לי על ידי האינטרנט והעיר ניו יורק, אני מכריזה עליכם נשואים".

הגשנו עוגת מאצ'ה מיל קרפ, עוגיות של לאוואן ופחזניות קטנטנות במילוי של קרם וניל וקרם קרמל ליד שמפניה.

כשאנשים עזבו נתנו להם צנצנת עם כל הרכיבים היבשים ומתכון להכין את העוגיות האלו.

תמיד כשאנחנו מגיעים לצומת של השדרה השביעית ורחוב גרואוב הבטן שלי מתמלאת פרפרים. איזה מן ערב הולך להיות? אנחנו עוקפים את המחכים בחוץ ואני מקווה תמיד שאיזו מישהי תצעק עלינו – "יש פה תור" ונוכל להתעלם ממנה ולדעת שיכניסו אותנו מיד ושיש מקום אחד בניו יורק שמכירים אותנו בו, מקום שהיה פעם של כל אחד מאיתנו בנפרד ועכשיו הוא שלנו ביחד.

---

עוגיות שוקולד צ'יפס, נטיפי חמאת בוטנים, שקדים ושיבולת שועל

העוגיות האלה חגיגיות כי הן של החתונה שלנו וטעימות כי יש בהן מכל טוב. אפשר להכין את המתכון סתם ככה בבית ואפשר גם למלא בו צנצנות ולתת כמתנה. הכמויות כאן מספיקות לכ-20 עוגיות וחשוב מכך נכנסות באופן מדויק לצנצנות בגודל של ליטר. אנחנו השתמשנו בצנצנות מייסון עם פיה רחבה שמקלה מאוד על ההרכבה.

חומרים

• 1 כוס שיבולת שועל
• 1/2 כוס סוכר חום
• 1/2 כוס סוכר לבן
• 1/3 כוס שקדים בחתיכות קטנות
• 1/2 1 כוסות שוקולד צ'יפס (כמויות שוות של שוקולד מריר, לבן ונטיפי חמאת בוטנים)
• 1/3 1 כוס קמח לבן
• 1 כפית אבקת אפיה
• 1 כפית אבקת סודה
• ¼ כפית מלח

חומרים רטובים (לא נכנסים לצנצנת…)

• 120 גרם חמאה
• 1 ביצה
• כפית וניל

הוראות הכנה:

מחממים תנור ל-175 מעלות

מביאים את החמאה לטמפרטורת החדר וטורפים אותה ביחד עם הביצה והוניל. מוסיפים את כל החומרים היבשים ומערבבים היטב (!), הכי טוב לערבב בעזרת הידיים. זה עלול להראות קצת יבש מידי, אל תדאגו.

יוצרים עיגולים קצת קטנים יותר מכדורי פינג פונג ומניחים על גבי נייר אפייה במרווח של 4 ס"מ אחד מהשני.

אופים בין 13-15 דקות תלוי בתנור שלכם. מוציאים כשיש אותות ראשונים ביותר שהן מוכנות – כלומר כשהן טיפה משנות גוון. הן עדיין תהיינה די רכות בשלב הזה, הן תתקשנה עם הקירור. אם אופים אותן יותר מידי הן מתקשות לגמרי בקירור ובעיני פחות מהנות ללעיסה. נותנים להן להתקרר לגמרי לפני שמזיזים מהתבנית.

כמה הערות:

• ברור ואומר ליתר בטחון – אם נותנים כמתנה לא מוסיפים חמאה, ביצה ווניל לצנצנת. את אלה הברנש בר המזל שקיבל את הצנצנת יצטרך לנפק.
• מוסיפים לכל צנצנת קלף קטן של הוראות הכנה.
• מכפילים את המתכון לפי כמות הצנצנות שרוצים. שימו לב שאת הקמח, המלח, אבקת האפייה והסודה כדאי לנפות ביחד היטב לפני שמכניסים לצנצנות.
• כדי שהרכיבים אכן יכנסו כולם לתוך הצנצנת צריך לדחוס אותם היטב בכל שלב. במיוחד סוכרים וקמח.
• את השוקולד צ'יפס מניחים בקצה למעלה, בגלל שהם לא נדחסים היטב וכל מה שתשימו מעליהם יזלוג ביניהם והתוצאה תהייה בלגאן בעיניים.
• המתכון המקורי קורא לפקאנים. אנחנו השתמשנו בשקדים כי הם היו הכי זולים. לדעתי כל אגוז יעבוד…
• בשביל הצבעוניות והטעם השתמשנו בצ'יפס של שוקולד לבן, מריר ושל חמאת בוטנים. מה שתשתמשו יהיה טעים.

מחלקים עוגיות חתונה מסודרות יפה בצנצנת וטובעים בנוסטלגיה טרייה.

שוכני בתי חומר / שלמה אבן גבירול – עוגת רסק תפוחים ותבלינים סתיווית ומספקת

שֹׁכְנֵי בָתֵּי­‑חֹמֶר / שלמה אבן גבירול

[…]

(מתוך פרויקט בן יהודה, והנה הלינק לעיבוד המחשמל של ברי סחרוף ורע מוכיח)

הופעה די קטנה ואינטימית, בזאפה בירושלים. האולם חשוך ושקט ועל הבמה שממש ממוקמת בין הצופים מיטב הכשרונות המהממים של המוזיקה הישראלית. העיניים שלי זזות מנגן העוד, לנגן כלי הנשיפה, לשי צברי שהקול שלו מעביר בי ברטט, לרע מוכיח שמבעד להבעות המבוגר שלו רואים את פני הילד שעדיין יש לו ואל סחרוף שנראה כמו ברק שירד מן השמיים. באותו הזמן בקהל מסביבי עשרות טלפונים מונפים באוויר, חלק בסטילס עם פלאש, חלק עם הפלא הנייד מעל הראש במשך הופעה שלמה (!), בוידאו. התאורה די רעה, הצילום יהיה מעפאן, ויש דיסק שתוכלו לרכוש עם המוזיקה באיכות ששווה יהיה לכם להקשיב לה בבית. ונגיד שאתם ממש מתקמצנים – תמצאו את כל ההופעה ביו טיוב של סחרוף באיכות טובה. מה השכר שבצילום?

אני שופט עוד לפני שבכלל התחילה ההופעה. אז כדי להניח קצת אני מסביר לעצמי שאני שולף מצלמה לפני כל דבר שאני אוכל, אז אולי כדאי לתרגל פה קצת צניעות. אני מנסה להרחיב מעט את ההבנה שלי לגבי עצמי ולהחיל אותה גם על היושבים סביבי. זה עובד לרגעים ונוצר לי קצת יותר מרווח להבנה ואיתו מקום להנות מההופעה.

אבל זה חוזר בגל בגלל הזוג שיושב לידי… אוי הזוג היפה שיושב לידי. ללא ספק צמד אנשים אטרקטיביים. צעירים ממני בוודאי, נאים, מאוהבים כפי הנראה. אבל פחות. פחות בעניין של ההופעה. באחד הרגעים היפים ביותר, האולם מוחשך לחלוטין והפוקוס נקרא אל נגן המרימבה המרהיב שמפיק בשתי ידיו צלילים ומקצבים שלא ידעתי שבכלל אפשר. והזוג היפה? הם עושים סלפי עם פלאש. אולם שלם חשוך, ספוט על כשרון-על שמופיע ממש עשרה מטר מאיתנו, והם בלי להתבלבל מבזיקים לעבר עצמם ואלי, שנקלע לתוך הסיטואציה בעל כורחי, נגן המרימבה אפילו לא בפריים. נפשי העדינה שבאה להנות מן המופע לא ידעה את נפשה שלה מרוב תדהמה. משהו מתחיל להתבשל בתוכי. חום שעולה מן הבטן אל החזה ומציף את הראש. תשומת הלב נקראת מן הנגן ואפילו מהזוג היפה ואל משהו שקורה בפנים.

בסלפי הראשון עוד אמרתי ניחא. אבל אז היא גללה את התמונות והבינה שהיא לא אוהבת את התוצאה ומיד עשו פוזה לסלפי שני. תחושת החום מתעצמת ודיאולגים פנימיים מתחילים. אני אומר לעצמי, טוב אולי אתה כבר רגיל לניו יורק, לאמריקאיים ולקדושת הקהל שיש להם, שם אפילו להשתעל זה חטא. אבל זה לא עוזר. ההתנשאות והכעס מבעבעים. מזמן אני לא שם לב למרימבה. תשומת הלב שלי נתונה ליפים ובמיוחד לתאטרון שיש לי בראש. כן להגיד, לא להגיד. אני מיואש מהאנושות כולה ברגע הזה. החימה עולה ואיתה גם מטפס הפחד מפני עימות. ואז מגיעה הפעם השלישית. משהו לא מצא חן בעיניהם בשתיים הקודמות ואני כבר רואה את הפוזה שהם דופקים ואת הפלא נשלף קדימה. אני לא מצליח להכיל את עצמי יותר….!

אוי כמה נעים לכעוס ולהיות צודק. כמה סיפוק יש בצדק המוסרי הזה. בהתנשאות, בתחושה, לא – בידע! שאני בצד הנכון והם, הו- הם! כסילים, תתים. הם טועים! הם לא מבינים! אש הצדקנות בוערת בחוזקה בחזה שלי ומגיחה החוצה מכל פתח שהיא מוצאת.

אני מרגיש שלוקחים ממני איזה משהו, שמצרים על החוויה שלי, שמונעים ממני את החופש ומכריחים אותי לחוות משהו שלא הייתי רוצה לחוות. ובראש שלי אני כבר מנהל איתם שיחות. לא, לא שיחות, ריבים. אני צועק עליהם. אולי גם מקלל. האמת שאני מפיל להם את הטלפון מהיד אולי "בטעות" ו"מתנצל" ומקווה בלב שהוא יישבר. או שאני עושה את זה בכוונה: ניגש אליה בזמן שהיא גוללת בין התמונות, מעיף את הפלאפון מהיד וצועק "קצת כבוד!" וממשיך באיזו הרצאה מלאת צדק ואגו וכעס מוסרי יוקד על תרבות ואמנות וישראלים ו…

וכל העת הזאת יש עוד קול קטן ונוכח ששואל – אולי אני יכול להניח את הטוב ביותר לגבי האנשים האלה שלצידי? במקום לכעוס עליהם כל כך בראש מראש, במקום לחשוב שהם בכוונה פוגעים בי או שהם עושים את מה שהם עושים כי הם לא רואים אותי ולא מכבדים אותי, אולי אניח אחרת. אולי להם זה לא היה מפריע במצב ההפוך. אולי אחליט שהם לא יודעים שמה שהם עושים כל כך מפריע (לי) ופשוט אבקש מהם להפסיק?

בלי לשצוף, בלי לגעוש בלי הלהט הצדקני והמוסרני שרק יגרום להם לעשות ההפך ממה שאני רוצה. כי אם אנסה להגביל אותם, הם כנראה ינסו להגביל אותי יותר חזק. במקום לקחת חופש אחד של השני, אולי ננסה, לפחות בתור צעד ראשון, לנהל משא ומתן על החופש המשותף.

אנשים לא באים עם הוראות הפעלה. זה היה יכול להיות ממש מעולה אם כן. אם כשהייתי פוגש מישהו חדש הייתי יכול להגיד היי, אני יובל ולתת לו ספרון שמסביר איך להתייחס אלי (או פשוט לדחוף איזה דיסק און קי לפופיק שלו ולהעלות את התוכנה): מה משמח אותי, מה מעצבן אותי, מה אני אוהב לאכול… כמה קל זה היה. כמה חיכוכים היו נמנעים. אבל מכיוון שעוד לא עלינו על דרך כזאת הדבר שאנחנו כן יכולים לעשות זה לבטא את עצמנו. לא בטוח שיכבדו את מה שאנחנו מבקשים, ורק אולי נצליח לנהל משא ומתן על הגבולות המשותפים, אבל מה שבטוח זה שזה יעלה את הסיכוי שנקבל מה שאנחנו רוצים.

אפשר להגיד "יא בן זונה תפסיק כבר!". או "תגיד נפלת על השכל עם המצלמה המפגרת הזאת?" או אולי – "לצלם במהלך הופעה זה ממש מעצבן ולא מכובד", או אולי פשוט "סליחה, הפלאש ממש מסיח את דעתי ומקשה עלי להנות מההופעה, יש מצב שתחכו עם זה לאחר כך?". כן, זה פגיע לבקש את מה שרוצים ממישהו אחר כי אולי יסרבו לנו, ומה אז? או שנילחם או שנוותר, אבל לפחות נדע שניסינו.

אז לקראת "אחרי החגים" שזה עתה נחתו עלינו אני קובע לעצמי חוקים ומנסה לעמוד בהם מעכשיו:

1. לזכור שמה שמפריע לי לאו דווקא מפריע לאחרים
2. להניח מראש שאנשים מתכוונים לטוב ולא רוצים לפגוע
3. לא לתת לצדקנות להבשיל. לנסח בראש את הבקשה (לא דרישה) באופן הכי אישי
4. לא להכליל, לדבר על עצמי, להסביר את העובדות ולנסח את איך שזה משפיע עלי
5. להניח בצד מילים וטונים שיפוטיים
6. לתת אלטרנטיבה למה יעשה לי נעים

בואו נראה לאן זה לוקח אותי.

עוגת רסק תפוחים נימוחה, עשירה ומלאה בסתיו

זוכרים ששנה שעברה הכנתי רסק תפוחים ביתי? אז השנה עם פרוץ עונת התפוחים הכנתי את העוגה הזאת (מפה) שהמרכיב המרכזי שלה הוא רסק התפוחים, והיא אחת הכי מספקות שיצא לי להכין. אם הכנתם רסק זה נקודות בונוס, אבל אפשר גם עם רסק קנוי, שימו לב שאתם קונים אחד שהוא רק תפוחים, בלי סוכר נוסף וכו'.

מצרכים

מספיק ל-2 תבניות לואוף (Loaf) קטנות, או תבנית לואוף אחת גדולה

• 2 כוסות קמח לבן
• ½ 1 כפיות אבקת סודה לשתייה
• 1 כפית מלח
• ¼ כפית פלפל שחור טחון
• 2 כפיות קינמון
• 1 כפית אבקת ג'ינג'ר
• ¼ כפית פלפל אנגלי (Allspice)
• 2 ביצים
• 1 כוס סוכר לבן
• ½ כוס סוכר חום
• ½ 1 כוסות רסק תפוחים (לא ממותק)
• 2/3 כוס שמן צמחי
• 1 כפית תמצית וניל
• תפוח לקישוט

מחממים תנור ל-170 מעלות ומשמנים ומקמחים תבניות

מנפים ביחד את החומרים היבשים (מלבד הסוכר): קמח, סודה לשתייה, מלח, פלפל שחור, קינמון, ג'ינג'ר, אול ספייס

בקערת נפרדת טורפים ביחד את הסוכר הלבן והחום עם הביצים עד שהתערובת אוורירית. מערבבים פנימה את השמן, רסק התפוחים והוניל

מקפלים את החומרים היבשים לתוך קערת הרטובים ומערבבים עד שאי אפשר לדעת מי הוא מי, ולא יותר מזה.

מעבירים לתבניות ופורסים מעל חתיכות דקות של תפוח ללא קליפה

מעבירים לתנור ואופים כ-45 דקות

אוכלים עוגת רסק תפוחים סתיוית בלהט צדקני מודע ומיישמים החלטות של אחרי החגים.

ועוד סערה צדקנית אחת לסיום, והודעה משמחת וחשובה:

סערה צדקנית: פלאש זה לא מחמיא! לא לאנשים ולא לאוכל ולא באופן כללי, אלא אם משתמשים בפלאש מקצועי ומכוונים אותו לא ישירות לפנים וזו כבר אמנות בפני עצמה. אם אתם רוצים את התאורה היפה ביותר, זו שכל דבר נראה בה נהדר, חכו לחצי שעה שלפני השקיעה, צאו החוצה והצטלמו. עכשיו תקשיבו טוב – אל תפנו את הגב לשקיעה כי לא תצליחו לתפוס גם את עצמכם וגם את השמש הנעלמת. ניגודי האור יבלבלו את המצלמה שלכם ואו שהשמש תצא שרופה או שאתם תצאו סופר כהים. במקום – פנו אל השקיעה וצלמו את עצמכם מכיוון השמש, כך תוכלו להישטף באורה הזהוב והקסום ויצאו לכם תמונות הו-כה-נפלאות. נסו ולא תתחרטו. איך אומרים? אתם עוד תודו לי. אז זה.

והודעה חשובה ומשמחת: סדנאות הבית של אורית גידלי ואשכול נבו מגיעות לניו יורק! סופ"ש שלם שבו נחדד חושי כתיבה ויכולות הבעה עם אורית (שהיא גם חברה טובה ואהובה, פוּל דיסקלוז'ר) ועם אשכול שיהיה מרצה אורח. שבת ה-10 וראשון ה-11 בדצמבר בבית הכנסת סטיוון וייז תחת התוכנית "חופשי במנהטן". אני מתרגש מזה נורא וכבר נרשמתי, ברור. קוראים ניו יורקים שמעוניינים להצטרף עוד יכולים לעשות זאת, הינה הלינק (המחיר שווה במיוחד כי זו הפעם הראשונה שהם באים לניו יורק):  https://swfs.ticketleap.com/chofshi-bmanhattan-presents-writers-workshop/details

והם פתחו גם אירוע פייסבוק

בואו נלמד לכתוב ביחד! אני מבטיח להביא את העוגה למפגש הראשון 🙂

(אַל תַּחַשְׁבִי שֶׁהַחַיִּים קְצָרִים) / אוה קילפי – פודינג לחם למנה עיקרית ביחד עם אמנון יוהס

 

(מתוך הפרפר חוצה את הכביש / אוה קילפי ע"מ 154, הוצאת כרמל)

רחובות של אנשים שאני לא מכיר, אבל הייתי יכול, עוברים מולי. יכול להיות שהשולחן הזה של היפים התל-אביביים שיושבים משמאלי היו חברים טובים שלי, בטח היינו מכירים באוניברסיטה. ואולי בעצם הייתי יוצא עם אחד מהבחורים וזה לא היה עובד ואז כל הישיבה הזאת בבית קפה כרגע הייתה ממש מביכה. יכול להיות שהייתי גר ממש מעבר לפינה בדירה רועשת יותר מידי ומשופצת פחות מידי, ואולי הייתי מזמין תמיד את המנה הזאתי בדיוק וכשהייתי מגיע לקפה המלצרית הייתה מחייכת אלי ואומרת: סנדוויץ' חביתה ואמריקנו? ואני הייתי מהנהן בחיוך ומרגיש מוכר.

הייתי גר ממש פה והייתה לי בטח שגרה כזאת שבה הייתי הולך למכון כושר ישר מהעבודה, ואנשים במכון שאני מהנהן אליהם, ואיזה אחד חתיך במיוחד שאני מקווה תמיד שיהיה שם אבל אף פעם לא מדבר איתו. והייתה לי דרך שדרכה הייתי חוזר הבייתה. אולי היא הייתה הדרך הקצת יותר ארוכה במורד הרחובות הקטנים והיפים, ובימים של גשם הייתי רץ דרך הרחוב הראשי מהר מהר הבייתה כדי לא להירטב.

והייתי עושה את הקניות בשוק הכרמל כל שבוע והשלמות בטיבטעם, ומתלונן על יוקר המחייה, ויוקר הקנייה וסובל בשקט מהלחות ומשכנע את עצמי שזה לא כזה נורא ושכולם מזיעים בדיוק כמוני. הייתי נוסע לשוק עם אופניים חשמליות ופעם בטח היו גונבים לי אותם והייתי כותב פוסט קרוּע-לב בפייסבוק. היה לי בטח כלב, תערובת של כנעני ומשהו אחר, אולי הייתי מוצא אותו במצפה רמון ואוסף אותו אלי כשעוד היה גור מלא בקרציות. לא הייתי מתחרט שלקחתי אותו למרות הנביחות והאחריות כי הוא היה מביא לי הרבה שמחה, חוצמזה ההורים שלי היו לוקחים אותו כשהייתי יוצא לחופשות והיו עוזרים לי עדיין עם חשבונות לוטרינר בזמנים לחוצים בכסף.

ובכל סוף שבוע שני הייתי מבקר אצל ההורים, וכמה פעמים בשבוע מתקשר עם האחים, וקופצים לארוחת ערב או לבירה ורבים הרבה יותר אבל גם משלימים כי זה היה קל וחוצמזה בסוף השבוע כולנו ניפגש אצל ההורים.

ובטח היו לי כמה עבודות. אחת בקליניקה פרטית ואחת במקום ציבורי ואחת שבה הייתי מלמד ואף אחת מהן לא בתל אביב, למרות ששם הייתי גר. והיה לי אוטו קטן כדי להגיע איתו בין העבודות והייתי יודע בדיוק כמה פקקים יהיו לפי השעה שהייתי יוצא מהבית והייתי מספר לכולם על השיטה שלי להימנע מפקקים בגאווה של מקומי. והייתי נאבק למצוא חניה בסוף היום כשממש כבר רציתי להגיע למכון וגם היה לי פיפי דחוף מהנסיעה אבל זה היה שווה את זה כי בימי שישי בבוקר הייתי קם מוקדם ורץ בים ואז הולך לבית הקפה האהוב עלי.

עוד הייתי שותה נס קפה כל בוקר עד שאולי אבא שלי היה מפתיע אותי במכשיר של נספרסו לאיזו יומולדת. והייתי מתנגד בהתחלה ואומר שמי צריך את כל הדבר הזה וזה רק להשתעבד לעוד מכשיר במטבח ולקפסולות המטופשות האלה, אבל הייתי מתחיל להשתמש בו מיד, ואפילו קם כמה דקות יותר מוקדם מההתרגשות בבוקר הראשון. ולפעמים בסתר כשהייתי בא להורים הייתי לוקח איזה שרוול של קפסולות לתיק מהמזווה שלהם, יש להם הרבה ובטח לא יהיה להם איכפת, הייתי אומר לעצמי ומציין גם שהגיע הזמן להתבגר.

וגם הייתי לומד להיזהר בלשוני, לא להגיד שום דבר שנשמע יותר מידי שמאלני. הייתי מרגיש מיעוט נרדף והולך להפגנות, אבל גם בטח בסוף מתייאש מהחיים הפוליטיים ומתעלם מהם. בטח הייתי מרגיש הרבה יותר אשמה, והרבה יותר לחץ ושמחה על כל מיני דברים שקורים בחיים כי הייתי כל כך קרוב אליהם כל הזמן, בלי מרחק פיזי ופילטר דיגיטלי, חווה אותם בזמן אמת. הייתי מחזק את החברויות הקיימות ובערך פעם בשנה פותח את הלב גם לחברות חדשה. היינו נפגשים ומדברים אל תוך הלילה, שותים בירה וקפה וחושבים על החיים. בטח היינו מונים שוב את האנשים שאנחנו מכירים שגרים היום בחו"ל ומדברים שוב ושוב במעגלים על כסף וייאוש ותקווה ואהבה, על לקנות בית, ילדים וירושה. השיחה של הלילה הייתה נכנסת לי ללב והייתי בטח נכנס למיטה מוכה קפאין ואלכוהול ומתנדנד בין שינה לערות, חולם חלומות יקוצים וחושב מחשבות בשינה. הייתי בטח שמח במעורב עם חלקים קטנים עצובים, מרגיש שלם וגם קצת לא ובטח בלילות כאלה, כשהקיום היה מודגש הייתי חולם על איך החיים היו אם הייתי חי בברלין, או לונדון או אולי אפילו בניו יורק.

---

אם הייתי גר פה גם הייתי נפגש כל הזמן עם אמנון וכבר בטח היה לנו פרויקט גדול משותף כי הימים שבהם אנחנו מצלמים פוסטים ביחד הם מהימים הכיפים בימות השנה. כי חיפה, ושוק, וסטודיו, ובירה ויין וקפה ואוכל שהכנו והיופי שכל מה שאמנון נוגע בו ובעיקר המשפחה והחברות של מאז גיל אפס.

פודינג לחם הוא לרוב מנה אחרונה, אבל לאחרונה התחלתי להכין אותו כמנה עיקרית. הוא ממלא וטעים כל כך ויכול לקלוט אליו אלו טעמים שרק תרצו. הפעם בגרסה של עגבניות ושום בצלייה אטית, פטה, זיתים ובזיליקום.

מצרכים:

• 750 גרם עגבניות שרי בצבעים
• מעט שמן זית
• 250 גרם גבינת פטה
• זיתים שחורים וירוקים
• כ-6 שיני שום עם קליפה
• פלפל חריף קטן
• צרור בזיליקום
• 3 ג'בטות
• 3 כוסות חלב
• מיכל שמנת 10/15/30 אחוז
• 3 ביצים
• מלח פלפל

הכנות: מחממים תנור ל-180 מעלות. חוצים עגבניות שרי, מניחים בשורות יפות, ומניחים מסביבן את שיני השום בקליפתן. משפריצים שמן זית וזורים מלח פלפל, אופים כ-45 דקות ועד שהעגבניות מצטמקות ומעט מתקרמלות. נותנים להן להתקרר (משתדלים מאוד לא לאכול את כולן מיד). מוציאים את שיני השום מקליפתן וחוצים אותן. את הפלפל החריף חותכים לחתיכות קטנות. את הפטה מפוררים לחתיכות קטנות-בינוניות. את הזיתים חוצים ומחלצים מהם את הגרעין.

גודל התבנית יקבע אם תקבלו תוצאה עם הרבה קריספי בצדדים ומעט נימוח מבפנים, או פחות קריספי בצדדים והרבה נימוח מבפנים. אני אישית אוהב את האופציה השנייה ותבנית של 20X30 תספק זאת.

בקערה מערבבים את החלב, השמנת, הביצים ומלח ופלפל.

הרכבה: בוצעים חתיכות לחם קטנות מהג'בטה שעדיף אם היא ישנה וקשה אבל זה לא ממש משנה. מסדרים בתבנית שכבת לחם, מניחים בין החתיכות בנדיבות עגבניות, חתיכות פטה, חצאי שום אפוי, פלפל חריף, עלי בזיליקום קרועים, גבינת פטה וחצאי זיתים. זורים מלח פלפל ויוצקים מעל מתערובת הנוזלים. חוזרים על הפעולה עוד שכבה או שתיים.

כשכבה עליונה שמים שוב את כל התוספות. נותנים לתבנית לנוח כ-30 דקות ועד שהלחם סופח אליו את רוב הנוזלים. אופים בתנור שחומם ל-180 מעלות כ-35 דקות ועד שהפודינג תפוח והחלק העליון הושחם מעט.

נותנים לפודינג להתקרר מעט (וגם התפיחה תרד בזמן הזה) ומגישים בחתיכות גדולות לשולחן כשעוד חם ואפשר גם בטמפרטורת החדר.

אוכלים פודינג לחם למנה עיקרית וחושבים על מה אם….?

עוד פוסטים עם אמנון:

רוטב חציל שרוף עם עגבניות שרי לפסטה

קונפי ארטישוק , סלט חוביזה וסלט זעתר

אורז בר עם ירקות צבעוניים בויניגרט

"שניצל" פלפל קלוי במילוי גבינה