הדליקו נר / זלדה – ארוחת חג מהבלוגים, סוג של בלוג דיי

IMG_1139-20130906

Fullscreen capture 08092013 200152.bmp
 
 

אני לא אדם דתי. להפך. אני מאוד חילוני. אבל אני גם אוהב מסורת. אני חושב שהרבה יותר קשה לנו החילוניים לחיות באופן מסורתי. כי כשאין מסגרת דתית שמספקת את מסורת העשה ואל תעשה, עלינו המלאכה ליצור אותה. אני מגדיר את עצמי יהודי באופן תרבותי, כי גדלתי בישראל, ספגתי את היהדות שהייתה סביבי, נטמעתי בתוך סיפורי התנ"ך שלמדתי בבית הספר, התעצבתי סביב החגים היהודיים והתבנתתי בעברית. אבל לא גדלתי בבית הכנסת ובטח ובטח שלא באורח חיים דתי בכל צורה. התפילה היהודית לא סוחטת אצלי את בלוטות הרגש כי לא הותניתי לכך (שירה עברית לעומת זאת, כן). ובכל זאת, מי היה מאמין, בשנה האחרונה התחלתי ללכת לבית כנסת. זה אמנם לא בית כנסת רגיל, זה בית כנסת שהוקם עבור הקהילה הגאה של ניו יורק, קהילת בית שמחת תורה (CBST), אבל זה עדיין מאוד בית כנסת. הסידורים נכתבו מחדש כך שיכללו יותר מינים (והם אפילו כוללים שירי משוררים!), הרבות לסביות, הקהל להט"בי מכל הקשת המגדרית/נטייתית + חברים סטרייטים, והאוריינטציה היא סביב יהדות מתקדמת של זכויות אדם. אני מתרגש מזה כל פעם מחדש. אבל אני בעיקר מתרגש מקהילה. הלכתי בשביל הקהילה. נשארתי בשביל הקהילה והמסורת. בשביל התחושה של העשייה המשותפת, של השותפות והביחד. יחס מורכב יש לי אל הדת. יחס שמשתנה כל הזמן. גם לזלדה היה יחס מורכב עם הדת. באופן אחר לגמרי. וגם קצת דומה.

אגב, להתפלל אני יודע רק במבטא אמריקאי כבד.

 before after

הבנתי גם שאני צריך ליצור את המסורות של עצמי וגם שכשאנשים מגיעים אולי לאיזשהו גיל הם מוכנים לוותר קצת על הציניות ואפילו מחפשים חוויות של רוחניות וקירבה. אני בכל אופן, לומד לשים את הציניות בצד לפעמים, ומוכן יותר בקלות לחוות חוויות שאחרת הייתי קורא להן בשמות כמו דביקות, פשטניות, שטחיות, ב"שקל" וכו'. אני לומד להשתתף ולא רק להביט מהצד ואפילו להנות מהן. אז אני מארח בחגים הגדולים ארוחה אצלי ומזמין אנשים, יהודים ולא יהודים, ישראלים ולא ישראליים, אנשים שפגשתי במקומות שונים. אני מבשל את כל האוכל, הם מביאים את היין ואת הנכונות להשתתף ולא להביט מהצד. בערב השני של פסח ביקשתי מכל אחד להביא משהו (שיר, סיפור, כתבה) שקשורים לחופש שלו בעותקים לכולם. הייתי נורא בלחץ שאנשים לא ישתפו פעולה וכמעט שביטלתי את הקטע האמנותי. אבל כשהתיישבנו במעגל, 15 אנשים, וכל אחד הקריא את מה שהוא הביא והסביר על החופש שלו נפל לי אסימון. אנשים מחפשים משמעות, מחפשים חיבור, מחפשים לחלוק. כל אחד הלך הבייתה עם ספרון שמורכב מהחופש של כולנו. אבל יותר מזה, עם תחושה שהוא חווה אינטראקציה משמעותית עם אנשים אחרים. התגובות היו חזקות בימים שאחרי.

לכבוד ארוחת ראש השנה אתמול ההוראות שלי כבר היו הרבה פחות מגומגמות. כל אחד התבקש להביא מתנה עטופה. החפץ חייב היה להיות משהו משומש, לא יקר, משהו שמילא פונקציה בחיים של הנותן ושהוא מוכן עכשיו להיפרד ממנו ולתת לו לשמש מישהו אחר. כשהאורחים הגיעו הם כתבו כרטיס ברכה עם איחול לשנה החדשה והסבר קצר על המתנה שלהם. אני אספתי את הכרטיסים ואחרי האוכל כל אחד שלף כרטיס, הקריא אותו ואז כותב הכרטיס העניק לו את המתנה שהוא הביא. היו מתנות מלבבות – ספרי בישול משומשים היטב, כוס קידוש ראשונה, ספרי קריאה אהובים ועוד ועוד. כששלחתי מייל על הארוחה הזמנתי כל מי שיש לו מסורת שהוא רוצה שנמלא ביחד שיביא אותה, וחברה חדשה שזו הפעם הראשונה שבה השתתפה בחג יהודי, הביאה מגילות קלף קטנות מגולגלות וחתומות בכוכב. בתוך המגילות הסתתר ציטוט שהיא אוהבת ולסיום החלק האמנותי כל אחד שלף ציטוט והקריא אותו. אני הצעיר היה חושב שזה נדוש, ומטופש קצת, דביק. אני הבוגר יותר התרגש נורא מהמחווה והסכים להשתתף בלב מלא ולמצוא אמת בציטוט שקיבלתי. היה ערב מיוחד.

 new chazilim

טוב, אבל כל החגיגה הזאת הייתה בכלל רק תירוץ לבשל את כל המתכונים שאגרתי בחודשים האחרונים. ואם במסורות עסקינן, בלוג דיי היה ב-31 לאוגוסט ובמסגרתו, כל בלוגר מתבקש להמליץ על בלוגים שהוא אוהב ועוקב אחריהם. אז ארוחת ראש השנה אצלי הייתה ארוחה מהבלוגים – המתכונים נלקחו מהבלוגים האהובים עלי. והנה המנות המככבות (אנא סלחו על איכות התמונות הירודה הפעם… לא קל לבשל ל-20 איש ולייצר תנאי תאורה נאותים…):

מ"בצק אלים", האמא של בלוגי האוכל, הכנתי את סלט הברוקולי הנא, המעולה ואת לביבות הבטטה של אורנה ואלה. מאיה היא כמובן האורים והתומים של כולנו בכל מה שקשור לבלוגספירה.

הילה מ"ביסים" מבשלת בדיוק לטעמי תמיד וגם כל פעם שהיא מפרסמת פוסט זה קולע בדיוק למה שיש לי במקרר. חוצמזה שהיא תמיד גורמת לי לחייך וכל מתכון אצלה הוא בונבוניירה. לארוחה הזאת הכנתי את סלט הקייל החי שלה וקציצות של ירוקים עם בורגול שהיו אלוהיות. אני שידכתי אותן למטבוחה פלפית ביתית שהייתה רוטב מושלם בשבילן.

מהבלוג היפיפיה והטבעוני "לא על החסה לבדה" הכנתי את קציצות הסלק המעולות! הן יצאו מושלמות וקצרו שבחים עם רוטב של טחינה מאוד לימונית.

 kzizot 2

מהבלוג המהמם של גל, פתיתים, הכנתי את המנה האחרונה הלא תאומן הזאת. אגסים ביין עם כתר של שוקלוד ופיסטוקים. בחיים לא הייתי כל כך גאה במשהו שהכנתי. באמת.

 Pears

עוד לקינוח הכנתי את העוגה האיטלקית של "אז מה את עושה כל היום", שהוא בלוג מופתי. העוגה הזאת היא פלא. נעלמה אחרי שניות ואני עדיין יכול לדמיין את המרקם הנימוח שלה והטעמים העדינים והמרעננים. בכלל אפרת כבלוגרית מובילה מייצרת אווירה רשתית כל כך נעימה! אני לומד ממנה המון על איך להתנהל בעצמי בתוך העולם הוירטואלי. עוד מהממת אחת.

 ooga

מה עוד אכלנו? היה סלט קפרזה עם חלפיניו אדומים, היו חצילונים יפניים בגריל עם רוטב מיסו, ששמעתי שהיו מעולים ועד שהגעתי בעצמי לשולחן כבר לא נותרו (יגיע עליהם פוסט בקרוב). היו תפוחי האדמה המשוטחים מתוך "שירה אכילה" שתמיד מתקבלים באהבה. היו פטריות שיטאקי שבושלו בציר על פי מתכון של מומופוקו והונחו על גבי חיטת פארו. היה גם קוקטייל וויסקי שהמצאתי בשיתוף חבר ברמן שכלל סירופ סוכר שבושל עם מלא תפוחים, קימנון, צ'ילי וג'ינג'ר, סונן ונמזג מעל קרח + שפריץ של סודה וכמה טיפות ביטרז (ליטר הוויסקי הסתיים עד סוף הערב, מה שאומר שלפחות 33 קוקטיילים כאלה נמזגו… כלומר הצלחה מסחררת). לקינוח היה גם גלגל של ברי עם דבש חם מעל ופטל ותאנים צלויות עם גבינה כחולה ודבש טימין חם. בקיצור (למעשה, באריכות רבה…). הייתה אחלה ארוחה. דרך נהדרת להתחיל את השנה החדשה. ותודה לכל הבלוגרים הנהדרים שעושים את זה כל כך יפה, ובעיקר כל כך טעים!

 IMG_1190-20130906

ועכשיו לעוד שני בלוגים שאני קורא באדיקות:

  1. ג'ינג' – טוב, כבר כתבתי מלא על אורית גידלי. משוררת מוכשרת, סופרת רגישה, אוהבת מקצועית, מלהטטת במילים כמו אף אחד אחר. ויש לה גם בלוג. מזל, ככה אני יכול לעשות לה סטוקינג. הוא לא קשור לאוכל. הוא קשור לחיים.
  2. ועוד אחד מצוין – מדע בצלחת, הבלוג של נעמי זיו. נעמי היא מדענית ואוהבת אוכל והיא עונה על שאלות של הקוראים אודות המדע של האוכל. אני כל פעם לומד משהו חדש! כיף כיף כיף!

ולסיום, עוד תמונה של האגסים. כי ואו. באמת. פשוט ואו.

 IMG_1168-20130906

זהו. סיימתי. שנה טובה לכולנו!

"כְּשִׁמְשִׁיוֹת קַיִץ בְּסוּפַת צִיקְלוֹן", מאיה אנג'לו (ועוד שיר של טשרניחובסקי): הוריקן בניו יורק וסלט נודלס וייטנאמי במטבח

שני ציטוטים הפעם, משניים שונים שונים שונים (התרגום של מאיה אנג'לו מאנגלית הוא התרגום הממש לא מקצועי שלי…).

זה היה חתיכת שבוע. שבוע כזה שקשה לסכם בשיר אחד, פסקה אחת או מתכון. שבוע של קלישאות: הפסקה שנכפית על העיר-ללא-הפסקה, איתני הטבע הגדול אל מול האדם הקטן, תלות האדם באנרגיה המתכלה וכו', אבל גם שבוע של רגעים אנושיים, נדיבות אמיתית ואין סופית ותמיכה עוטפת ורגישה. היה הוריקן. סנדי נשפה בחלונות שלנו כאילו היו שרביט של בועות סבון והזכוכית היא הסבון. מלבד סדק אחד החלונות בסוף ניצחו. לתחנת הכוח היה פחות מזל ואחרי שצפינו בה מתפוצצת בירוק ולבן בוהק איבדנו את החשמל ומאוחר יותר גם את המים. בלי החשמל עוד אפשר להסתדר, אבל כשאי אפשר להוריד מים או לשטוף כלים כבר נהייה קשה. אז נדדנו בין ספות ומיטות של חברים, שאנחנו הפכנו להיות הפגיעה הכי קשה שהם ספגו מסנדי.

בסך הכל, אם מתעלמים מהכאוס מסביב ומזה שכל הרחובות מתחת לרחוב 34 היו חשוכים לגמרי, יש איזו הנאה בתחושת התלישות, בנוודות הכפויה. פתאום מדברים עם אנשים ברחוב, תופסים טרמפים מוזרים על גשרים שאסור למכוניות לעבור עליהם כשבהן פחות מ-3 אנשים, ומבלים זמן ממושך עם חברים, שזה מתכון מצוין להתקרבות.

כששככה הסופה, כולם יצאו להסתובב ברחובות לחפש את ההרס. יש משהו אסתטי בהרס. תחושה של ריגוש סביבו. אבל מלבד בית פוטוגני אחד והחושך ההזוי, סנדי לא השאירה אחריה חותם ויזואלי עמוק פה. בג'רזי זה כבר סיפור אחר. אבל אני לא משם.

ביום שלפני הסופה התורים בחנויות האוכל היו עצומים. שורות שורות, שעות שעות, של לחץ. לא נשאר כלום על המדפים, ליטרלי. אני מילאתי בתמימות את המטבח בפרויקטים: דייסת אורז, תבשיל שורשים, חומוס ועוד פנטזיות כאלה ואחרות.

כשהלך החשמל ואיתו המקרר, אכלנו כל מה שיכולנו, זרקנו את כל השאר ויצאנו לדרך. את שאר הארוחות אכלנו בבתים של חברים או בחוץ. מצב הרוח היה טוב בסך הכל. עד שחזרנו חזרה הבייתה אחרי חמישה ימים, ואז כנראה הרשיתי לעצמי לראשונה קצת לעכל. הפוסט הזה היה מתוכנן להיות פוסט על הבאן (bùn) הויאטנאמי. כמעט שיניתי לאוכל של סופה. אבל אחרי שבערב השני במקרה נפלנו על המזללה הוייטנאמית הכי חמה בוויליאמסבורג ובבית שבו התארחנו מצאתי ספר בישול מהמם על בישול וייטנאמי חזרתי לתוכנית המקורית. אני אוכל באן בחוץ כבר חודשים (אם תלחצו פה, תוכלו לראות איפה) ובבית כבר שבועות, אז הגיע הזמן לכתוב עליו. סופה או לא סופה. קבלו אותו:

הבאן הוא בין סלט למנת נודלס ומוגש עם כל מיני תוספות – משרימפס ועד טופו, ואפשר גם בלי תוספת בכלל (ככה אני אוכל אותו בבית). תארו לעצמכם כך: הר של אטריות אורז לבנות, מסביבן ירקות קשים חתוכים לרצועות דקות. מעל שכבה נאה של תבלינים טריים ואת הכל קושר ביחד הכוכב של המנה הזאת – רוטב הנוק צ'אם.

הנוק צ'אם הוא רוטב טבילה (דיפינג סוס) שמוגש עם הרבה מאכלים וייטנאמיים. הוא עשוי מחומצה (לימון, ליים או חומץ אורז), סוכר, צ'ילי חריף, שום ורוטב דגים (רגע – אל תפסיקו לקרוא כי קראתם רוטב דגים – זה בקושי מורגש, אני נשבע, וזה בא משונא דגים רציני!). את ערימת הירקות והאטריות הסתמית לכאורה הוא קושר למנה ממש כיפית עם טעמים חזקים של חריף, חמוץ, מלוח ומתוק. שווה לנסות. ואין בו טיפת שמן! (שיווק אגרסיבי לרוטב, אני יודע, אבל אני מרגיש שהוא מתחיל ממינוס בגלל רוטב הדגים וזה לא פייר לפסול אותו רק בגלל שהוא כזה! תנו לו צ'אנס.)

מה צריך?

קודם כל קערה רחבה. זו מנה שלוקחת מקום וזה גם יפה כשאפשר לפרוש אותה על הצבעים שלה בקערה.
 
לסלט (למנה אישית גדולה):
 
אטריות אורז – שימו לב שאתם לא קונים אטריות שעשויות משעועית שנראות כמעט אותו הדבר – אלו אטריות צלופן שהופכות להיות שקופות אחרי הבישול. הן אדירות, אבל פחות מתאימות למנה הזאת.
גזר בינוי אחד
מלפפון בינוני אחד
1-2 עלי חסה
חצי כוס נבטים
חופן עלי בזיליקום (הסוג האסייאתי זה הסוג ה"נכון", יש לו עלים מחודדים וקטנים יותר. יש לו גם כמעט טעם של אניס, שנמצא ביחד עם כוסברה וסלרי בקטגוריית אוכל-שאני-לא-מסוגל-לאהוב-למרות-שאני-מנסה ולכן אני דובק בסוג האיטלקי)
חופן של עלי נענע
חופן עלי פטרוזיליה (ו/או כוסברה…בההה)
כזה אחד של בצל ירוק

על התבלינים הטריים ממש לא כדאי לוותר! אפשר להשתמש רק באחד או שניים מהם אם חייבים, אבל לא להכין בלי. עם הירקות אפשר לגוון, הסוד לדעתי הוא שזה צריך להיות ירק עם מרקם מתפצח שכזה (לא עגבניה, נגיד).

לרוטב הנוק צ'אם:
 
2 כפות מיץ ליים/לימון או חומץ אורז
2 כפות מחוקות סוכר
1.5 כפיות רוטב דגים
כף מים
שן שום קטנה
חצי כפית של פלפל חריף אדום או ירוק חתוכים דק או רבע כפית של פתיתי צ'ילי יבש

אז מה עושים?

מתחילים בלהכין את הרוטב כי המרכיבים שלו צריכים לפתח ביניהם קצת יחסים של קירבה וזה, כידוע, לוקח זמן.

הכי מוצלח להשתמש בליים. אם אין משתמשים בלימון, אם אין משתמשים בחומץ אורז.

הרוטב דורש איזון בין הטעמים השונים שלו. אחרי מחקר תיאורתי ומעשי ככה אני מציע להכין אותו:

מתחילים בלשלב את הלימון עם המים והסוכר. מערבבים עד שהסוכר נמס וטועמים. זה צריך לטעום כמו לימונדה טעימה וחזקה. אם זה לא חמוץ מספיק, או לא מתוק מספיק מתקנים. עכשיו מוסיפים צ'ילי, שן שום קטנה כתושה היטב (אם אתם מתכננים לפתח יחסים של קירבה בעצמכם אחרי הארוחה, אז אפשר לוותר על השום, אבל חבל…) ואת רוטב הדגים. אל תריחו אותו. אמרתי לא! למה הרחתם?! עכשיו אתם שוב לא מאמינים לי שזה יצא טעים…

מניחים בצד.

מבשלים את אטריות האורז עד שהן רכות, מסננים ונותנים להן להתקרר בצד. אפשר גם לשטוף במים קרים קצת.

חותכים את הירקות והתבלינים לרצועות דקות.

הרכבה:

מניחים כמות נאה של אטריות במרכז הקערה (לא יותר מידי, יש הרבה מרכיבים). מסביבן מניחים את הירקות החתוכים לפי קבוצות, כי זה יפה. על כל זה מפזרים את התבלינים ועכשיו שופכים מעל הכל את הרוטב ומגישים.

אם רוצים מעל תוספת חלבונית אפשר להקפיץ בזריזות עם סויה, דבש, רוטב דגים ושום. אוכלים עם צ'ופסטיקס ומתפלאים איך מהמיץ של הסרדינים החום הזה יוצא כזה מעדן.

מלבד זה שהמנה הזאת מממשש טעימה, הכיף שלה הוא שהיא ממלאת אבל לא כבדה בבטן. היא ארוחת צהריים מושלמת בעיני.

 

קורנליה / יונה וולך: קארי ירוק תאילנדי

 
קורנליה / יונה וולך
 …
"וקוֹרְנֶלְיָה לֹא יָדְעָה
תָּמִיד הִיא חָשְׁבָה שֶׁעוֹשִׂים לָהּ
כִּי הִיא קוֹרְנֶלְיָה."
 
(מתוך תת הכרה נפתחת כמו מניפה, יונה וולך, ע"מ 11, הוצאת הקיבוץ המאוחד)

יונה וולך היא משוררת חריפה. יש לה שירים חריפים, עם אמירות חזקות אבל גם כל כך הרבה תחכום ורגישות. גיליתי את השיר הזה לפני הרבה שנים והוא מלווה אותי כבר הרבה זמן. הוא חריף לי בכל כך הרבה ובמיוחד בתחושת האודם והצריבה, הפנימית והחיצונית. באוכל משנה לשנה אני מצליח לסבול (ואולי זו כבר הנאה?) חריפות יותר ויותר. המנה החריפה האהובה עלי היא הקארי התאילנדי הירוק. הוא זול, קל מאוד להכנה, עשיר בטעמים ובנוסף להכל הוא טבעוני (לא תמיד, לפעמים יש בו משחת שרימפס, כמו שהעירה קוראת, תודה!). חוצמזה שהוא דורש מעט מאוד מצרכים, וכאלה שיכולים לשבת במזווה או בפריזר הרבה זמן ולקפוץ למחבת ביום שכבר התייאשתי מלמצוא מה לבשל. ברור, נכין קארי!

אפשר להכין משחת קארי ביתית, ואני חסיד גדול של להכין דברים פרום סקראצ', אבל במקרה הזה, לקנות את המשחה זה הרבה יותר פשוט וזול. יש מלא מתכונים מתגלגלים באינטרנט להכנת המשחה בבית, ואם אתם מרגישים הרפתקנים לכו על זה וספרו לי איך יצא. אני קונה את הקארי הירוק שלי. הסוג שנמכר פה נמכר גם בארץ, במרכיבים שלו אין שום דבר מחשיד והוא טעים מאוד. רק שימו לב – זו מנה חריפה. אפשר למתן, אבל אי אפשר להימנע לגמרי (ראו בהמשך). אכילה עלולה להיות כרוכה בהזעה במקומות מוזרים. אני למשל, מזיע בשפם כשחריף לי.

כעקרון: מטגנים את משחת הקארי מוסיפים חלב קוקוס ואז שלל ירקות, מלח וסוכר, מבשלים כמה דקות ומגישים מעל אורז. צ'יק צ'אק. מה כדאי לדעת?

אפשר להשתמש במגוון של ירקות: פטריות, זוקיני, אספרגוס, שעועית, אפונה, פולי סויה ירוקים, ברוקולי. אני מציע פה את הגרסה האהובה עלי. היא כוללת חציל (במקור חציל אסיאתי, ארוך ודק, אבל גם החצילים הרגילים יעשו את העבודה), פטריות, שום ושעועית. אבל תגוונו לפי מה שבא לכם ויש לכם במקרר או בפריזר. כבר יצא לי להכין את המנה הזאת עם כל אחד מהירקות לעיל, חלק אפילו מהפריזר, וזה תמיד יצא טעים מאוד.

אז כמה חריף אתם אוהבים את הקארי שלכם?

זו הכמות שאני אוהב לשים. כף אחת עם בטן גדולה.

זה יוצא חריף, אבל באופן נסבל. אם אתם לא מסתדרים עם חריף שימו חצי מהכמות הזאת. אם חריף זה לגמרי הקטע שלכם שימו עוד חצי מהכמות הזאת.

מה עוד צריך?

קופסת שימורים של חלב קוקוס (תסתכלו במרכיבים, היקרים יותר לרוב לא מכילים חומרים נוספים, וזה נחמד…)
מלח
כף וחצי סוכר
3-4 שיני שום
חציל קטן
כמה פטריות (כשבוחרים פטריות הן צריכות להיות קשות וחסרות ריח, אם כשלוחצים עם האצבע הן נכנעות לה, הן לא טריות…)
כמה תרמילים של שעועית
 

אם החציל שלכם אסיאתי רזה חתיך, חותכים לסהרונים. אם הוא חציל רגיל, חותכים לקוביות  בגודל של 1.5 ס"מ על 1.5 (אבל אף אחד לא יבדוק אותכם, אז לא חייבים לדייק…). את שיני השום מחלקים ל-3-4 חלקים ואת הפטריות אני אוהב לפרוס לרבעים ככה שיהיה במה לנגוס. לשעועית מקפדים את הראשים ואז חותכים אותה לשניים.

שמים שמן בתוך מחבת עמוקה ונותנים לו קצת להתחמם. מוסיפים את משחת הקארי ומטגנים אותה. בגלל שהמשחה עשוייה בעיקר מצ'ילי חריף עלולות להיות לפעולה הזאת תופעות לוואי כמו שיעול, דמיעה קלה או התעטשויות בלתי נשלטות. זה טבעי ולגמרי שווה את התוצאה הסופית. נא לא להיבהל. השלב הזה חשוב כדי לפתוח (איזו מילה פלצנית זאת כשהיא מתווספת למילה) טעמים שחבויים במשחת הקארי והם בעצמם אפילו לא ידעו.

אחרי 2-3 דקות של טיגון מוסיפים את חלב הקוקוס ומערבבים היטב כדי שכל הקארי ימס בתוכו.

אחרי שהקארי נמס לגמרי בתוך חלב הקוקוס מוסיפים את הירקות, כולם ביחד

יופי, כמעט נגמר. מוסיפים מלח וסוכר. הסוכר ממש ממש חשוב. הוא מאזן קצת את החריפות ובעיקר מוסיף עומק משמעותי למנה. לא לוותר עליו!

אם רוצים להוסיף טופו/שרימפס/חזה עוף זה הזמן לעשות את זה (בשני המקרים האחרונים מאבדים את אפקט הטבעונות…). מטביעים את החלבון בתוך הקארי ונותנים להכל להתבשל עוד כעשר דקות תוך בעבוע נמוך. מידי פעם מערבבים בעדינות. אם אתם מחליטים לטעום וחריף לכם, תזכרו שהאורז הלבן מאוד ממתן את החריפות אז אל תיבהלו. זהו זה. מוכן.

מגישים על הר של אורז.

איכשהו תמיד יוצא שאני מכין ליד זה סלט כרוב לבן חתוך דק דק וגרעיני חמניה קלויים עם הרבה לימון, שמן זית ומלחפלפל אז כנראה שזה עובד ביחד. כדאי להכין את הסלט 20 דקות מראש כי כשהכרוב מתמסר קצת לרוטב הוא נהייה הרבה יותר טעים. מגישים על צלחת אחד ליד השני ככה שאפשר יהיה לערבב קצת בין הטעמים. אורז וסלט ביחד זו יצירת מופת.