אני לא מבין אנשים ששוכחים לאכול לפעמים. אתם יודעים על מי אני מדבר, אלה שמספרים לכם בדרך אגב כאילו נואו ביג דיל, איך אתמול הם עבדו כל היום ופתאום באמצע הלילה הם נזכרו שלא אכלו שום דבר מאז הבוקר ואז הם ה-כ-ר-י-ח-ו את עצמם לנשנש איזה משהו. באופן ברור אני והאנשים האלה קורצנו מחומרים גנטיים שונים מאוד. זן אחר של בני אדם, התפתחות אבולוציונית הפוכה.
הייתי בארץ שבועיים. גם ככה ביום-יום הרגיל אני מחשב את הלו"ז שלי דרך ארוחות ונשנושים, במצוד אחר מצרכים לבישולים ובהכנת רשימות בלתי נגמרות של מסעדות שאני לא אגיע אליהן בחיים. אבל כשאני מבקר בארץ (פלוס 4 ימים בפריז בפעם הראשונה בחיים…) כל הסיפור הזה של אוכל יוצא מכלל שליטה. כי אני מאוד אוהב לאכול… אבל לא רק, גם בגלל שאוכל הוא הרבה יותר מפעולה בלעדית של הפה – הוא פעולה של הרגליים – דרכו אני חוקר וחווה מקומות, הוא פעולה של הלב – איתו אני מראה לאנשים שאיכפת לי מהם והם מראים לי, הוא פעולה של השכל – איתו אני שובר קרח בסיטואציות חדשות והוא פעולה של הידיים – דרכו אני יוצר ביחד עם אנשים אחרים. אז אתם מבינים שבאמת אי אפשר להיות מופתעים לגמרי מהאוובר וואייט שסחבתי איתי לטיסה חזרה… ולא, אני לא מדבר על מה שהיה במזוודה…
כבר יש לי מסורות קולינריות כשאני מגיע. אנשים שאני מבשל איתם, אנשים שמבשלים בשבילי, אלה שלוקחים אותי למסעדות החדשות האהובות עליהן – האוכל מוצא את עצמו כמעט בכל מפגש. אחת המסורות האהובות עלי היא המפגש עם אפרת מהבלוג שכבר לא באמת צריך להציג לאף אחד – אז מה את עושה כל היום. הייתה לנו דילמה הפעם – רצינו להספיק לפטפט ולהשלים הרבה פערים, וזה קשה בזמן צילומים ובישולים, רצינו לאכול (דה…), ורצינו גם שיצא פוסט משותף. אז אפרת הבריקה והציעה שניפגש לארוחת צהריים ירושלמית-חורפית שנכין, נצלם וגם נאכל ביחד. כל אחד הביא מתכון ומצלמה. אפרת גם סיפקה את האור, הכלים ובעיקר את הקסם שהיא מכניסה לכל דבר שהידיים שלה נוגעות בו (ואני אגלה לכם בסוד שהיום – היום! יום ההולדת שלה – איזה כיף שאני יכול לאחל לה ככה יום הולדת שמח!!)
הרבה דברים אפשר להגיד על אפרת והבלוג (והספר, והמדור ו….) המהמם שלה אבל אני רוצה לספר לכם על החוויה האישית שלי איתה: אפרת נותנת לי השראה. כל מפגש איתה נותן לי פוש של מוטיבציה לעשות את מה שאני עושה יותר ברצינות ויותר טוב. איך אפשר שלא אל מול יכולות העל שלה, הרצינות שלה והכשרון הבלתי נגמר (ראיתם את התרנגול שהיא עשתה למקור ראשון לפני שבוע?!). כל דבר שהיא מניחה עליו את הידיים שלה ומכוונת אליו את עדשת המצלמה הופך לזהב. ויש בה נדיבות שאני מאוד מעריך. מכל מפגש איתה אני גם יוצא עם משימה, וכבר למדתי שמה שאפרת אומרת לי לעשות, אני עושה – בשנה שעברה זה היה לפתוח אינסטגרם לבלוג והיום זו אחת המדיות האהובות עלי. השנה זה להעמיק את הידע שלי בעריכת תמונות. מה יהיה במפגש הבא שלנו?? אני כבר לא יכול לחכות!
אז נפגשנו לבוקר של כיף אצל אפרת במטבח-סטודיו. היא הכינה מרק ירקות איטלקי ואני הוספתי בצד לחמניות פופ אוורז (pop overs) שלמדתי להכין מהתוכנית המעולה של אלטון בראון Good Eats. יצאה ארוחה בדיוק כמו שדמיינו. הלחמניות גבינתיות וטעימות, פשוטות מאוד להכנה רק צריך לעקוב אחר השלבים החשובים. והמרק שתמצאו אצל אפרת היה עשיר, מלא בטעמים ומחמם לב ובטן. שימו לב שביום הצילומים הלחמניות לא מימשו לגמרי את פוטנציאל התפיחה שלהן כי באשמתי לא חיממנו את התנור מספיק. כמה מעלות יותר מספקות לחמניות תפוחות בהרבה. הן טעימות בכל מקרה, לזה אני יכול לערוב וגם אפרת. שמעתי שאפילו הפיצים זללו אותם. כבוד.
אז הנה, ככה:
מכינים בלילה פשוטה ונוזלית שיש בה מעט שומן ואין בה חומרי התפחה. ההתפחה מתרחשת בעקבות האוויר שמוחדר על ידי ערבול במעבד מזון או בלנדר ותנור מחומם היטב מראש – הן לא נועדו להכנה במיקסר לכן. כשהתנור בטמפרטורה הנכונה (220 מעלות) הן תופחות מאוד ונוצר באמצע שלהן כיס אוויר גדול. כאן הן מדגמנות כיס אוויר קטן.
חומרים ל-12 לחמניות
- 4 ביצים
- 2 כפות חמאה (30 גרם) מומסת
- 2 כוסות חלב בטמפ' החדר
- 2 כוסות קמח לבן
- 2.5 כפיות מלח
תוספות אפשריות: כפית אורגנו / כפית רוזמרין קצוץ דק / כף עירית קצוצה היטב / חצי כפית אבק שום
משתמשים בתבנית למאפינז אשר משמנים ה-י-ט-ב בחמאה ומקמחים. שימו לב שיש מעט מאוד חמאה במתכון ולכן צריך לשמן היטב אחרת תהייה לכם קטסטרופת הידבקות.
מחממים תנור ל-220 מעלות.
כשהתנור מגיע לחום המבוקש מעברלים היטב במעבד מזון או בבלנדר (כזה שעושים בו שמוזיז) את כל החומרים במשך כ-20 שניות. מיד שופכים לתוך פינכות המאפינז המשומנות ומקומחות, ממלאים אותן כמעט עד הסוף. מכניסים לתנור. התזמון חשוב – אנחנו רוצים לשמור את בועות האוויר בתוך הבלילה באפייה, לכן לא לתת לבלילה לשבת לפני ששופכים אותה.
כ-40 דקות יקח להן להיאפות ובזמן הזה הן תתפחנה ותשחמנה. מוציאים, מניחים להן להתקרר ומחלצים מהתבנית בעזרת סכין דקה. הן טעימות לבד, הן מעולות כשטובלים אותן במרק, או עם חמאה וריבה או עם חביתה. או כל ממרח אחר…
נהנים מכל האוכל הזה שיש לנו בחיים, מודים על חברויות מעולות וחוגגים יום הולדת לאפרת, זה היום! מזל טוב!!
רוצים להיזכר במפגש הקודם של אפרת ושלי שבו הכנו פיצות מעולות? הנה – כאן!
והאם יצא לכם לראות את פוסט פורים 2014 שבו התחפשתי לאפרת? זה אחד הפוסטים האהובים עלי בהיסטוריה של הבלוג.
שירה אכילה 