(מתוך מדבר עם הבית / עמיחי חסון, ע"מ 14. הוצאת אבן חושן 2015)
אני עדיין לא ממש מבין מתי אהפוך להיות הגרסה המבוגרת של עצמי. הגרסה הזו שמבינה בעולם. שיודעת להתנהל עם כסף, לחסוך, להשקיע, זו שאומרת את הדבר הנכון בלוויות ושבעות וזוכרת ימי הולדת של כולם ולקנות מתנות מתחשבות, שיודעת להחליף סיליקון באמבטיה ולתקן את המדיח כשהוא מתקלקל. שמבינה בהכל קצת עד הרבה ויודעת איך העולם פועל. נו. אבא שלי.
כמה שאני לא משתנה אני תמיד איכשהו נשאר אני. הגוף נמתח ומתכווץ, השרירים גדלים וקטנים, מחשבות באות והולכות. אני מסתכל בתמונות מלפני כמה שנים ומזהה קמטים חדשים, אחד שמפריע לי במיוחד במקום שבו השפם הופך ללחי. גם הזקן שלי מלבין, נוגה קוראת לזה "הלבּנה" שלי. וכל הזמן אני אני, אף פעם לא מישהו אחר. לפעמים קצת יותר או פחות לחוץ. לעיתים קצת יותר שמח או יותר עצוב ועדיין אותו גרעין של אני כמו שהייתי לפני עשרים שנה. אז, חשבתי שיום אחד יגיע הגונג שאחריו אהיה מבוגר. הרגע, הטרנספורמציה. לא קרה עדיין. עכשיו אני מבין שהוא כנראה גם לא יבוא. אנחנו אנחנו כל הזמן. אהיה בן 40 ואז 50 ועדיין אהיה אני, בדיוק במקום שבו אני נמצא. מלחיץ קצת. כנראה שזה המקום שממנו צומחים משברי אמצע חיים.
ואולי אני פשוט לומד להתרגל לכל מצב מחדש וחושב שהיי, הנה זה אני וככה תמיד הייתי. הרי לפני לא כל כך הרבה זמן לא היה לי מושג שאני יכול להיות מחוץ לארון ולהרגיש עם זה בסדר כל כך. לא תיארתי לעצמי שאכתוב על זה בנונשלנטיות ובלי ממש להתרגש בבלוג שקוראים אותו הרבה אנשים.
אני בהחלט מרגיש שלם יותר בכל יום שעובר. ואולי מהמקום הזה אני יכול לכתוב ולהתעמת סוף סוף גם עם הבושה שמלווה אותי תמיד. הולכת ומצטמקת אמנם עם השנים, אך עדיין שם. כמו רעל שהגוף שלי עוד לא הצליח לגמרי לשטוף החוצה. בושה קטנה על זה שיש לי חבר, לא חברה, על זה שבמשפחה שתהייה לי לא תהייה אמא, בושונות על זה שדברים של ״גברים״ לא ממש מעניינים אותי. ואחרי ימים שאני מנסה לכתוב את כל זה פתאום בדרך חזרה הבייתה מהעבודה הבנתי. זה חודש הג-א-ו-ו-ה!
גאווה היא ההפך מבושה. היי. אני לא היחיד. איזו חוויה מטופשת זו להבין את מה שאחרים כבר הבינו, מסבתר, לפני מלא מלא זמן. הגאווה כקונטרה לבושה של קהילה שלמה ויחידים במשך שנים. טוב, אני נרעש מההבנה הזאת. טריוויאלית ככל שתהייה. פתאום אני מבין.
רגש מוזר הוא הבושה. כנראה שבמקור הוא נועד להכניס אותנו לתלם, כדי שלא ניפלט מהעדר שלנו, למנוע דחייה (ראיתם את הדוגמה המאלפת במשחקי הכס? אומר ולא אוסיף שלא יאשימו אותי בספוילריזציה). אבל היום כשיש כל כך הרבה קהילות שאנחנו יכולים להיות חלק מהן הוא כבר קצת פחות רלוונטי. והעברית בעצם, לא ממש מצליחה טוב איתו כי אנשים אומרים אני מתבייש או ״תתבייש לך!״, ומתבייש הוא בכלל מביישנות שזה קרוב משפחה רחוק של הבושה. האנגלית קצת יותר ברורה: Shame מול Shyness או embarrassment ואומרים "!Shame on you".
פתאום בן רגע כל האנטי שלי שכנראה נבע מבושה לגבי הגאווה מתפוגג. הגאווה שהקהילה שלי דואגת לציין פעם בשנה נראית לי עכשיו כל כך נבונה. היא לא גאוותנות ולא מגיעה מאגו נפוח או רצון להוציא עיניים בפרהסיה. היא פשוט פעולה הפוכה לבושה. היא ההפך מלהרגיש בושה על מי ומה שאנחנו, על אורח החיים שלנו, על הסקס שלנו, על המשפחות שלנו ועל הלא משפחות שלנו. היא פעולת הזיקוק ממה שהחברה במודע או שלא במודע מטפטפת לנו מגיל אפס. היא להגיד מותר להיות עצמך בלי הפחד שינדו אותך מהעדר.
*****כתבתי והכנתי לפרסום והנה בית המשפט העליון קבע אתמול שנישואים הם זכות חוקתית של כווווולם. כל המדינות בארה"ב מחויבות כעת לחתן זוגות חד מיניים וזכויות פדרליות כולן חלות בכל מקום. כשכנסנתי לפיד שלי בפייסבוק אחר הצהריים וראיתי את התגובות של כל חברי בכיתי. לא היה לי מושג שאתרגש מזה כל כך. אבל הנה הזכויות שלי פתאום שוות. מאבק אחד נגמר. החברה מאשרת אותי וכבר לא פולטת אותי החוצה מתוכה ויש לי טיעון מנצח לכל איש חושך שינסה לומר לי אחרת. זה מרגיש נעים.****
באמת שניסיתי למצוא קישור יצירתי למתכון. אין לי. מלבד זה שרוטב גזר ג'ינג'ר לסלט מככב אצלנו כבר שבועות והוא כל כך טעים ומיוחד שגם אתם צריכים לנסות. קרדיט פיתוח המתכון הולך ללוני שלצערו לא יוכל להנות מאור הזרקורים כי עברית היא (עדיין) לא הצד החזק שלו. בישול לעומת זאת, כן. אל תדאגו. אני אתרגם לו (וכן, להיות מוזמנים לארוחת ערב אצלנו זה ממש כיף…איף איי מיי סיי סו מייסלף).
הרוטב הזה מעולה. פשוט להכנה ומיוחד. מזדווג היטב עם סלט חסה, ולאחרונה גם הקפצנו זוקיני והוספנו את הרוטב ויצא אדיר. הוא מחזיק בערך שלושה ימים במקרר.
מצרכים
- 6 גזרים בינוניים
- כ-4 ס"מ שורש ג'ינג'ר טרי
- חצי אבוקדו (לא לוותר!)
- 2 שיני שום
- 4-6 חלקים לבנים של בצל ירוק או רבע בצל לבן רגיל
- 1.5 כפית מלח
- 2 כפיות רוטב דגים (או כפית מלח נוספת במקום)
- 3 כפות חומץ אורז (חומצים אחרים עובדים הרבה פחות טוב)
- 2 כפות מירין (או כפית דבש)
- 2 כפות שמן (אפשר זית עדיף שמן יותר נייטרלי)
הכנה: מקלפית את הגזר. טוחנים גזר, בצל ושום ביחד עד דק, מוסיפים חצי אבוקדו כדי לקבל מרקם קרמי. מוסיפים את כל שאר המרכיבים וטוחנים היטב עד שהכל מתאחד. הרוטב סמיך. אך אם הוא סמיך מידי אפשר להוסיף עוד קצת שמן או כף מים ולבדוק שוב. טועמים, מתקנים תיבול. מוסיפים בנדיבות לסלט חסה. יאם.
אוכלים סלט ברוטב ג'ינג'ר גזר כי זה טעים, חושבים על הבושות שלנו ופועלים להן פעולות הפוכות.
רוצים עוד רעיונות מעולים לרטבי סלט? קפצו אל עלמה.
רוצים לקרוא פוסט נוסף בנושא גאווה שכתבתי לפני כמה שנים? הנה, ממש כאן.
שירה אכילה 