שוכני בתי חומר / שלמה אבן גבירול – עוגת רסק תפוחים ותבלינים סתיווית ומספקת

שֹׁכְנֵי בָתֵּי­‑חֹמֶר / שלמה אבן גבירול

[…]

(מתוך פרויקט בן יהודה, והנה הלינק לעיבוד המחשמל של ברי סחרוף ורע מוכיח)

הופעה די קטנה ואינטימית, בזאפה בירושלים. האולם חשוך ושקט ועל הבמה שממש ממוקמת בין הצופים מיטב הכשרונות המהממים של המוזיקה הישראלית. העיניים שלי זזות מנגן העוד, לנגן כלי הנשיפה, לשי צברי שהקול שלו מעביר בי ברטט, לרע מוכיח שמבעד להבעות המבוגר שלו רואים את פני הילד שעדיין יש לו ואל סחרוף שנראה כמו ברק שירד מן השמיים. באותו הזמן בקהל מסביבי עשרות טלפונים מונפים באוויר, חלק בסטילס עם פלאש, חלק עם הפלא הנייד מעל הראש במשך הופעה שלמה (!), בוידאו. התאורה די רעה, הצילום יהיה מעפאן, ויש דיסק שתוכלו לרכוש עם המוזיקה באיכות ששווה יהיה לכם להקשיב לה בבית. ונגיד שאתם ממש מתקמצנים – תמצאו את כל ההופעה ביו טיוב של סחרוף באיכות טובה. מה השכר שבצילום?

אני שופט עוד לפני שבכלל התחילה ההופעה. אז כדי להניח קצת אני מסביר לעצמי שאני שולף מצלמה לפני כל דבר שאני אוכל, אז אולי כדאי לתרגל פה קצת צניעות. אני מנסה להרחיב מעט את ההבנה שלי לגבי עצמי ולהחיל אותה גם על היושבים סביבי. זה עובד לרגעים ונוצר לי קצת יותר מרווח להבנה ואיתו מקום להנות מההופעה.

אבל זה חוזר בגל בגלל הזוג שיושב לידי… אוי הזוג היפה שיושב לידי. ללא ספק צמד אנשים אטרקטיביים. צעירים ממני בוודאי, נאים, מאוהבים כפי הנראה. אבל פחות. פחות בעניין של ההופעה. באחד הרגעים היפים ביותר, האולם מוחשך לחלוטין והפוקוס נקרא אל נגן המרימבה המרהיב שמפיק בשתי ידיו צלילים ומקצבים שלא ידעתי שבכלל אפשר. והזוג היפה? הם עושים סלפי עם פלאש. אולם שלם חשוך, ספוט על כשרון-על שמופיע ממש עשרה מטר מאיתנו, והם בלי להתבלבל מבזיקים לעבר עצמם ואלי, שנקלע לתוך הסיטואציה בעל כורחי, נגן המרימבה אפילו לא בפריים. נפשי העדינה שבאה להנות מן המופע לא ידעה את נפשה שלה מרוב תדהמה. משהו מתחיל להתבשל בתוכי. חום שעולה מן הבטן אל החזה ומציף את הראש. תשומת הלב נקראת מן הנגן ואפילו מהזוג היפה ואל משהו שקורה בפנים.

בסלפי הראשון עוד אמרתי ניחא. אבל אז היא גללה את התמונות והבינה שהיא לא אוהבת את התוצאה ומיד עשו פוזה לסלפי שני. תחושת החום מתעצמת ודיאולגים פנימיים מתחילים. אני אומר לעצמי, טוב אולי אתה כבר רגיל לניו יורק, לאמריקאיים ולקדושת הקהל שיש להם, שם אפילו להשתעל זה חטא. אבל זה לא עוזר. ההתנשאות והכעס מבעבעים. מזמן אני לא שם לב למרימבה. תשומת הלב שלי נתונה ליפים ובמיוחד לתאטרון שיש לי בראש. כן להגיד, לא להגיד. אני מיואש מהאנושות כולה ברגע הזה. החימה עולה ואיתה גם מטפס הפחד מפני עימות. ואז מגיעה הפעם השלישית. משהו לא מצא חן בעיניהם בשתיים הקודמות ואני כבר רואה את הפוזה שהם דופקים ואת הפלא נשלף קדימה. אני לא מצליח להכיל את עצמי יותר….!

אוי כמה נעים לכעוס ולהיות צודק. כמה סיפוק יש בצדק המוסרי הזה. בהתנשאות, בתחושה, לא – בידע! שאני בצד הנכון והם, הו- הם! כסילים, תתים. הם טועים! הם לא מבינים! אש הצדקנות בוערת בחוזקה בחזה שלי ומגיחה החוצה מכל פתח שהיא מוצאת.

אני מרגיש שלוקחים ממני איזה משהו, שמצרים על החוויה שלי, שמונעים ממני את החופש ומכריחים אותי לחוות משהו שלא הייתי רוצה לחוות. ובראש שלי אני כבר מנהל איתם שיחות. לא, לא שיחות, ריבים. אני צועק עליהם. אולי גם מקלל. האמת שאני מפיל להם את הטלפון מהיד אולי "בטעות" ו"מתנצל" ומקווה בלב שהוא יישבר. או שאני עושה את זה בכוונה: ניגש אליה בזמן שהיא גוללת בין התמונות, מעיף את הפלאפון מהיד וצועק "קצת כבוד!" וממשיך באיזו הרצאה מלאת צדק ואגו וכעס מוסרי יוקד על תרבות ואמנות וישראלים ו…

וכל העת הזאת יש עוד קול קטן ונוכח ששואל – אולי אני יכול להניח את הטוב ביותר לגבי האנשים האלה שלצידי? במקום לכעוס עליהם כל כך בראש מראש, במקום לחשוב שהם בכוונה פוגעים בי או שהם עושים את מה שהם עושים כי הם לא רואים אותי ולא מכבדים אותי, אולי אניח אחרת. אולי להם זה לא היה מפריע במצב ההפוך. אולי אחליט שהם לא יודעים שמה שהם עושים כל כך מפריע (לי) ופשוט אבקש מהם להפסיק?

בלי לשצוף, בלי לגעוש בלי הלהט הצדקני והמוסרני שרק יגרום להם לעשות ההפך ממה שאני רוצה. כי אם אנסה להגביל אותם, הם כנראה ינסו להגביל אותי יותר חזק. במקום לקחת חופש אחד של השני, אולי ננסה, לפחות בתור צעד ראשון, לנהל משא ומתן על החופש המשותף.

אנשים לא באים עם הוראות הפעלה. זה היה יכול להיות ממש מעולה אם כן. אם כשהייתי פוגש מישהו חדש הייתי יכול להגיד היי, אני יובל ולתת לו ספרון שמסביר איך להתייחס אלי (או פשוט לדחוף איזה דיסק און קי לפופיק שלו ולהעלות את התוכנה): מה משמח אותי, מה מעצבן אותי, מה אני אוהב לאכול… כמה קל זה היה. כמה חיכוכים היו נמנעים. אבל מכיוון שעוד לא עלינו על דרך כזאת הדבר שאנחנו כן יכולים לעשות זה לבטא את עצמנו. לא בטוח שיכבדו את מה שאנחנו מבקשים, ורק אולי נצליח לנהל משא ומתן על הגבולות המשותפים, אבל מה שבטוח זה שזה יעלה את הסיכוי שנקבל מה שאנחנו רוצים.

אפשר להגיד "יא בן זונה תפסיק כבר!". או "תגיד נפלת על השכל עם המצלמה המפגרת הזאת?" או אולי – "לצלם במהלך הופעה זה ממש מעצבן ולא מכובד", או אולי פשוט "סליחה, הפלאש ממש מסיח את דעתי ומקשה עלי להנות מההופעה, יש מצב שתחכו עם זה לאחר כך?". כן, זה פגיע לבקש את מה שרוצים ממישהו אחר כי אולי יסרבו לנו, ומה אז? או שנילחם או שנוותר, אבל לפחות נדע שניסינו.

אז לקראת "אחרי החגים" שזה עתה נחתו עלינו אני קובע לעצמי חוקים ומנסה לעמוד בהם מעכשיו:

1. לזכור שמה שמפריע לי לאו דווקא מפריע לאחרים
2. להניח מראש שאנשים מתכוונים לטוב ולא רוצים לפגוע
3. לא לתת לצדקנות להבשיל. לנסח בראש את הבקשה (לא דרישה) באופן הכי אישי
4. לא להכליל, לדבר על עצמי, להסביר את העובדות ולנסח את איך שזה משפיע עלי
5. להניח בצד מילים וטונים שיפוטיים
6. לתת אלטרנטיבה למה יעשה לי נעים

בואו נראה לאן זה לוקח אותי.

עוגת רסק תפוחים נימוחה, עשירה ומלאה בסתיו

זוכרים ששנה שעברה הכנתי רסק תפוחים ביתי? אז השנה עם פרוץ עונת התפוחים הכנתי את העוגה הזאת (מפה) שהמרכיב המרכזי שלה הוא רסק התפוחים, והיא אחת הכי מספקות שיצא לי להכין. אם הכנתם רסק זה נקודות בונוס, אבל אפשר גם עם רסק קנוי, שימו לב שאתם קונים אחד שהוא רק תפוחים, בלי סוכר נוסף וכו'.

מצרכים

מספיק ל-2 תבניות לואוף (Loaf) קטנות, או תבנית לואוף אחת גדולה

• 2 כוסות קמח לבן
• ½ 1 כפיות אבקת סודה לשתייה
• 1 כפית מלח
• ¼ כפית פלפל שחור טחון
• 2 כפיות קינמון
• 1 כפית אבקת ג'ינג'ר
• ¼ כפית פלפל אנגלי (Allspice)
• 2 ביצים
• 1 כוס סוכר לבן
• ½ כוס סוכר חום
• ½ 1 כוסות רסק תפוחים (לא ממותק)
• 2/3 כוס שמן צמחי
• 1 כפית תמצית וניל
• תפוח לקישוט

מחממים תנור ל-170 מעלות ומשמנים ומקמחים תבניות

מנפים ביחד את החומרים היבשים (מלבד הסוכר): קמח, סודה לשתייה, מלח, פלפל שחור, קינמון, ג'ינג'ר, אול ספייס

בקערת נפרדת טורפים ביחד את הסוכר הלבן והחום עם הביצים עד שהתערובת אוורירית. מערבבים פנימה את השמן, רסק התפוחים והוניל

מקפלים את החומרים היבשים לתוך קערת הרטובים ומערבבים עד שאי אפשר לדעת מי הוא מי, ולא יותר מזה.

מעבירים לתבניות ופורסים מעל חתיכות דקות של תפוח ללא קליפה

מעבירים לתנור ואופים כ-45 דקות

אוכלים עוגת רסק תפוחים סתיוית בלהט צדקני מודע ומיישמים החלטות של אחרי החגים.

ועוד סערה צדקנית אחת לסיום, והודעה משמחת וחשובה:

סערה צדקנית: פלאש זה לא מחמיא! לא לאנשים ולא לאוכל ולא באופן כללי, אלא אם משתמשים בפלאש מקצועי ומכוונים אותו לא ישירות לפנים וזו כבר אמנות בפני עצמה. אם אתם רוצים את התאורה היפה ביותר, זו שכל דבר נראה בה נהדר, חכו לחצי שעה שלפני השקיעה, צאו החוצה והצטלמו. עכשיו תקשיבו טוב – אל תפנו את הגב לשקיעה כי לא תצליחו לתפוס גם את עצמכם וגם את השמש הנעלמת. ניגודי האור יבלבלו את המצלמה שלכם ואו שהשמש תצא שרופה או שאתם תצאו סופר כהים. במקום – פנו אל השקיעה וצלמו את עצמכם מכיוון השמש, כך תוכלו להישטף באורה הזהוב והקסום ויצאו לכם תמונות הו-כה-נפלאות. נסו ולא תתחרטו. איך אומרים? אתם עוד תודו לי. אז זה.

והודעה חשובה ומשמחת: סדנאות הבית של אורית גידלי ואשכול נבו מגיעות לניו יורק! סופ"ש שלם שבו נחדד חושי כתיבה ויכולות הבעה עם אורית (שהיא גם חברה טובה ואהובה, פוּל דיסקלוז'ר) ועם אשכול שיהיה מרצה אורח. שבת ה-10 וראשון ה-11 בדצמבר בבית הכנסת סטיוון וייז תחת התוכנית "חופשי במנהטן". אני מתרגש מזה נורא וכבר נרשמתי, ברור. קוראים ניו יורקים שמעוניינים להצטרף עוד יכולים לעשות זאת, הינה הלינק (המחיר שווה במיוחד כי זו הפעם הראשונה שהם באים לניו יורק):  https://swfs.ticketleap.com/chofshi-bmanhattan-presents-writers-workshop/details

והם פתחו גם אירוע פייסבוק

בואו נלמד לכתוב ביחד! אני מבטיח להביא את העוגה למפגש הראשון 🙂

מעשה שהייתי / עמיחי חסון – רוטב ג'ינג'ר גזר לסלט ומחשבות בין בושה לגאווה

(מתוך מדבר עם הבית / עמיחי חסון, ע"מ 14. הוצאת אבן חושן 2015)

אני עדיין לא ממש מבין מתי אהפוך להיות הגרסה המבוגרת של עצמי. הגרסה הזו שמבינה בעולם. שיודעת להתנהל עם כסף, לחסוך, להשקיע, זו שאומרת את הדבר הנכון בלוויות ושבעות וזוכרת ימי הולדת של כולם ולקנות מתנות מתחשבות, שיודעת להחליף סיליקון באמבטיה ולתקן את המדיח כשהוא מתקלקל. שמבינה בהכל קצת עד הרבה ויודעת איך העולם פועל. נו. אבא שלי.

כמה שאני לא משתנה אני תמיד איכשהו נשאר אני. הגוף נמתח ומתכווץ, השרירים גדלים וקטנים, מחשבות באות והולכות. אני מסתכל בתמונות מלפני כמה שנים ומזהה קמטים חדשים, אחד שמפריע לי במיוחד במקום שבו השפם הופך ללחי. גם הזקן שלי מלבין, נוגה קוראת לזה "הלבּנה" שלי. וכל הזמן אני אני, אף פעם לא מישהו אחר. לפעמים קצת יותר או פחות לחוץ. לעיתים קצת יותר שמח או יותר עצוב ועדיין אותו גרעין של אני כמו שהייתי לפני עשרים שנה. אז, חשבתי שיום אחד יגיע הגונג שאחריו אהיה מבוגר. הרגע, הטרנספורמציה. לא קרה עדיין. עכשיו אני מבין שהוא כנראה גם לא יבוא. אנחנו אנחנו כל הזמן. אהיה בן 40 ואז 50 ועדיין אהיה אני, בדיוק במקום שבו אני נמצא. מלחיץ קצת. כנראה שזה המקום שממנו צומחים משברי אמצע חיים.

ואולי אני פשוט לומד להתרגל לכל מצב מחדש וחושב שהיי, הנה זה אני וככה תמיד הייתי. הרי לפני לא כל כך הרבה זמן לא היה לי מושג שאני יכול להיות מחוץ לארון ולהרגיש עם זה בסדר כל כך. לא תיארתי לעצמי שאכתוב על זה בנונשלנטיות ובלי ממש להתרגש בבלוג שקוראים אותו הרבה אנשים.

אני בהחלט מרגיש שלם יותר בכל יום שעובר. ואולי מהמקום הזה אני יכול לכתוב ולהתעמת סוף סוף גם עם הבושה שמלווה אותי תמיד. הולכת ומצטמקת אמנם עם השנים, אך עדיין שם. כמו רעל שהגוף שלי עוד לא הצליח לגמרי לשטוף החוצה. בושה קטנה על זה שיש לי חבר, לא חברה, על זה שבמשפחה שתהייה לי לא תהייה אמא, בושונות על זה שדברים של ״גברים״ לא ממש מעניינים אותי. ואחרי ימים שאני מנסה לכתוב את כל זה פתאום בדרך חזרה הבייתה מהעבודה הבנתי. זה חודש הג-א-ו-ו-ה!

גאווה היא ההפך מבושה. היי. אני לא היחיד. איזו חוויה מטופשת זו להבין את מה שאחרים כבר הבינו, מסבתר, לפני מלא מלא זמן. הגאווה כקונטרה לבושה של קהילה שלמה ויחידים במשך שנים. טוב, אני נרעש מההבנה הזאת. טריוויאלית ככל שתהייה. פתאום אני מבין.

רגש מוזר הוא הבושה. כנראה שבמקור הוא נועד להכניס אותנו לתלם, כדי שלא ניפלט מהעדר שלנו, למנוע דחייה (ראיתם את הדוגמה המאלפת במשחקי הכס? אומר ולא אוסיף שלא יאשימו אותי בספוילריזציה). אבל היום כשיש כל כך הרבה קהילות שאנחנו יכולים להיות חלק מהן הוא כבר קצת פחות רלוונטי. והעברית בעצם, לא ממש מצליחה טוב איתו כי אנשים אומרים אני מתבייש או ״תתבייש לך!״, ומתבייש הוא בכלל מביישנות שזה קרוב משפחה רחוק של הבושה. האנגלית קצת יותר ברורה: Shame מול  Shyness או embarrassment  ואומרים "!Shame on you".

פתאום בן רגע כל האנטי שלי שכנראה נבע מבושה לגבי הגאווה מתפוגג. הגאווה שהקהילה שלי דואגת לציין פעם בשנה נראית לי עכשיו כל כך נבונה. היא לא גאוותנות ולא מגיעה מאגו נפוח או רצון להוציא עיניים בפרהסיה. היא פשוט פעולה הפוכה לבושה. היא ההפך מלהרגיש בושה על מי ומה שאנחנו, על אורח החיים שלנו, על הסקס שלנו, על המשפחות שלנו ועל הלא משפחות שלנו. היא פעולת הזיקוק ממה שהחברה במודע או שלא במודע מטפטפת לנו מגיל אפס. היא להגיד מותר להיות עצמך בלי הפחד שינדו אותך מהעדר.

*****כתבתי והכנתי לפרסום והנה בית המשפט העליון קבע אתמול שנישואים הם זכות חוקתית של כווווולם. כל המדינות בארה"ב מחויבות כעת לחתן זוגות חד מיניים וזכויות פדרליות כולן חלות בכל מקום. כשכנסנתי לפיד שלי בפייסבוק אחר הצהריים וראיתי את התגובות של כל חברי בכיתי. לא היה לי מושג שאתרגש מזה כל כך. אבל הנה הזכויות שלי פתאום שוות. מאבק אחד נגמר. החברה מאשרת אותי וכבר לא פולטת אותי החוצה מתוכה ויש לי טיעון מנצח לכל איש חושך שינסה לומר לי אחרת. זה מרגיש נעים.****

---

באמת שניסיתי למצוא קישור יצירתי למתכון. אין לי. מלבד זה שרוטב גזר ג'ינג'ר לסלט מככב אצלנו כבר שבועות והוא כל כך טעים ומיוחד שגם אתם צריכים לנסות. קרדיט פיתוח המתכון הולך ללוני שלצערו לא יוכל להנות מאור הזרקורים כי עברית היא (עדיין) לא הצד החזק שלו. בישול לעומת זאת, כן. אל תדאגו. אני אתרגם לו (וכן, להיות מוזמנים לארוחת ערב אצלנו זה ממש כיף…איף איי מיי סיי סו מייסלף).

הרוטב הזה מעולה. פשוט להכנה ומיוחד. מזדווג היטב עם סלט חסה, ולאחרונה גם הקפצנו זוקיני והוספנו את הרוטב ויצא אדיר. הוא מחזיק בערך שלושה ימים במקרר.

מצרכים

• 6 גזרים בינוניים
• כ-4 ס"מ שורש ג'ינג'ר טרי
• חצי אבוקדו (לא לוותר!)
• 2 שיני שום
• 4-6 חלקים לבנים של בצל ירוק או רבע בצל לבן רגיל
• 1.5 כפית מלח
• 2 כפיות רוטב דגים (או כפית מלח נוספת במקום)
• 3 כפות חומץ אורז (חומצים אחרים עובדים הרבה פחות טוב)
• 2 כפות מירין (או כפית דבש)
• 2 כפות שמן (אפשר זית עדיף שמן יותר נייטרלי)

הכנה: מקלפית את הגזר. טוחנים גזר, בצל ושום ביחד עד דק, מוסיפים חצי אבוקדו כדי לקבל מרקם קרמי. מוסיפים את כל שאר המרכיבים וטוחנים היטב עד שהכל מתאחד. הרוטב סמיך. אך אם הוא סמיך מידי אפשר להוסיף עוד קצת שמן או כף מים ולבדוק שוב. טועמים, מתקנים תיבול. מוסיפים בנדיבות לסלט חסה. יאם.

אוכלים סלט ברוטב ג'ינג'ר גזר כי זה טעים, חושבים על הבושות שלנו ופועלים להן פעולות הפוכות.

רוצים עוד רעיונות מעולים לרטבי סלט? קפצו אל עלמה.

רוצים לקרוא פוסט נוסף בנושא גאווה שכתבתי לפני כמה שנים? הנה, ממש כאן.

הנחל שר לאבן / לאה גולדברג – ג'ינג'ר אייל ביתי סוגר מעגל

(מתוך לאה גולדברג שירים ב', ע"מ 11, ספרית פועלים)

שקט, דממה, הס, דומיה.

אני מביט באגם מעל סלע.

רוח נושבת- מחשקת את המים על האבנים הפזורות מסביב. היא מלטפת את פני – מסרקת את האגם; גלים גלים נעים לכיווני. עננים מחביאים ומגלים את השמש לסירוגין, מאירים ומצלים את פני. דמעות מתוקות של גשם עדין מלחלחות לי את הפנים. כל טיפה תזכורת מנחמת לצער והיופי בעולם. כל עונות השנה חולפות מול עיני, או אולי זה פשוט מה שקוראים לו אביב.

שני אווזים מנמיכים עוף ובמפגש עם המים מתיזים לכל עבר. האגם מפנה להם מקום, נכנע להם לרגע מופתע אחד ובולע אותם אל תוך השגרה המימית העקשנית שלו. אם הייתי מפספס את שניית הנחיתה הייתי עלול לחשוב שהיו שם מאז ומתמיד.

האוויר קריר ומרענן, צמרות העצים נעות בהתאמה מרגיעה, עלים ותיקים כבר מזמן פינו את מקומם על הענפים שמתכסים שוב בניצנים חדשים של אביב. הם ממתינים לתורם להיטמע בחזרה אל תוך הקרקע המוכרת להם היטב מהמחזורים הקודמים, מקבלים את ההתפרקות הבלתי נמנעת שלהם בהשלמה, מתוך ידיעה שגרסה מחודשת שלהם עוד תשוב ללבלב בעונה הבאה אחרי מנוחה באדמה.

אני פורש את הידיים לצדדים אצבעות מתוחות, מתמסר לרגע, מרגיש את משקל הגוף שלי נע מהעקבים לאצבעות הרגליים, את המסה שלי נכנעת לכוח הכבידה. אני משחרר את עצמי לתוך המים הצוננים, מגיח מתוכם אחרי מספר שניות והריאות, שהתכווצו מהלם הקור, מתרחבות בעוצמה, מתמלאות אוויר חדש.

לכמה רגעים אני הוא אני ורק אני. בלי טכנולוגיה, נקי מהסחות, נטול מטענים. פשוט, כמו ביום בו נולדתי. בדיוק לפני 32 שנה.

 

---

ג'ינג'ר אייל ביתי – אותו אחד ששתיתי ביום ההולדת שלי לפני 3 שנים, וכתבתי עליו בפוסט הראשון של הבלוג (כמה דברים השתנו מאז!). סוגר מעגל עם עצמי ועם קוראים שביקשו מתכון מדויק. ללא ספק משקה מנצח לימים חמים מנשוא של קיץ ולילותיו הנעימים עד כאב.

תצטרכו:

•  400-500 גרם ג'ינג'ר טרי
• 2 כוסות סוכר לבן או חום – הלבן עושה צבע קצת יותר סימפטי לתרכיז, החום קצת יותר טעים.
• 5 כוסות מים
• פלפל חריף אחד אם רוצים – אני אוהב את המשקה הזה חריף
• קליפה מלימון אחד או שילוב של ליים ולימון

מקלפים את הג'ינג'ר. מגררים על פומפיה גסה או במעבד מזון עם דיסקית גירור. שמים את כל הרכיבים בסיר ומביאים לרתיחה, מנמיכים את האש ומבשלים כשעה עם מכסה פתוח למחצה, מערבבים מידי פעם. מסננים, סוחטים את הג'ינג'ר. מאכסנים במקרר בכלי אטום. כשרוצים משקה מרענן מערבבים כמה כפות תרכיז ג'ינג'ר עם סודה ומיץ לימון. אם מספיק מאוחר ביום (וכבר חמש אחר הצהריים איפשהו בעולם…), אפשר להוסיף שוט של וודקה. ואם יש לכם קוניאק או ויסקי, גם הם ישתלבו טוב.

שותים משקה ג'ינג'ר מרענן, סוגרים מעגלים ופותחים חדשים.

 

 

 

הדליקו נר / זלדה – ארוחת חג מהבלוגים, סוג של בלוג דיי

 

 

אני לא אדם דתי. להפך. אני מאוד חילוני. אבל אני גם אוהב מסורת. אני חושב שהרבה יותר קשה לנו החילוניים לחיות באופן מסורתי. כי כשאין מסגרת דתית שמספקת את מסורת העשה ואל תעשה, עלינו המלאכה ליצור אותה. אני מגדיר את עצמי יהודי באופן תרבותי, כי גדלתי בישראל, ספגתי את היהדות שהייתה סביבי, נטמעתי בתוך סיפורי התנ"ך שלמדתי בבית הספר, התעצבתי סביב החגים היהודיים והתבנתתי בעברית. אבל לא גדלתי בבית הכנסת ובטח ובטח שלא באורח חיים דתי בכל צורה. התפילה היהודית לא סוחטת אצלי את בלוטות הרגש כי לא הותניתי לכך (שירה עברית לעומת זאת, כן). ובכל זאת, מי היה מאמין, בשנה האחרונה התחלתי ללכת לבית כנסת. זה אמנם לא בית כנסת רגיל, זה בית כנסת שהוקם עבור הקהילה הגאה של ניו יורק, קהילת בית שמחת תורה (CBST), אבל זה עדיין מאוד בית כנסת. הסידורים נכתבו מחדש כך שיכללו יותר מינים (והם אפילו כוללים שירי משוררים!), הרבות לסביות, הקהל להט"בי מכל הקשת המגדרית/נטייתית + חברים סטרייטים, והאוריינטציה היא סביב יהדות מתקדמת של זכויות אדם. אני מתרגש מזה כל פעם מחדש. אבל אני בעיקר מתרגש מקהילה. הלכתי בשביל הקהילה. נשארתי בשביל הקהילה והמסורת. בשביל התחושה של העשייה המשותפת, של השותפות והביחד. יחס מורכב יש לי אל הדת. יחס שמשתנה כל הזמן. גם לזלדה היה יחס מורכב עם הדת. באופן אחר לגמרי. וגם קצת דומה.

אגב, להתפלל אני יודע רק במבטא אמריקאי כבד.

 

הבנתי גם שאני צריך ליצור את המסורות של עצמי וגם שכשאנשים מגיעים אולי לאיזשהו גיל הם מוכנים לוותר קצת על הציניות ואפילו מחפשים חוויות של רוחניות וקירבה. אני בכל אופן, לומד לשים את הציניות בצד לפעמים, ומוכן יותר בקלות לחוות חוויות שאחרת הייתי קורא להן בשמות כמו דביקות, פשטניות, שטחיות, ב"שקל" וכו'. אני לומד להשתתף ולא רק להביט מהצד ואפילו להנות מהן. אז אני מארח בחגים הגדולים ארוחה אצלי ומזמין אנשים, יהודים ולא יהודים, ישראלים ולא ישראליים, אנשים שפגשתי במקומות שונים. אני מבשל את כל האוכל, הם מביאים את היין ואת הנכונות להשתתף ולא להביט מהצד. בערב השני של פסח ביקשתי מכל אחד להביא משהו (שיר, סיפור, כתבה) שקשורים לחופש שלו בעותקים לכולם. הייתי נורא בלחץ שאנשים לא ישתפו פעולה וכמעט שביטלתי את הקטע האמנותי. אבל כשהתיישבנו במעגל, 15 אנשים, וכל אחד הקריא את מה שהוא הביא והסביר על החופש שלו נפל לי אסימון. אנשים מחפשים משמעות, מחפשים חיבור, מחפשים לחלוק. כל אחד הלך הבייתה עם ספרון שמורכב מהחופש של כולנו. אבל יותר מזה, עם תחושה שהוא חווה אינטראקציה משמעותית עם אנשים אחרים. התגובות היו חזקות בימים שאחרי.

לכבוד ארוחת ראש השנה אתמול ההוראות שלי כבר היו הרבה פחות מגומגמות. כל אחד התבקש להביא מתנה עטופה. החפץ חייב היה להיות משהו משומש, לא יקר, משהו שמילא פונקציה בחיים של הנותן ושהוא מוכן עכשיו להיפרד ממנו ולתת לו לשמש מישהו אחר. כשהאורחים הגיעו הם כתבו כרטיס ברכה עם איחול לשנה החדשה והסבר קצר על המתנה שלהם. אני אספתי את הכרטיסים ואחרי האוכל כל אחד שלף כרטיס, הקריא אותו ואז כותב הכרטיס העניק לו את המתנה שהוא הביא. היו מתנות מלבבות – ספרי בישול משומשים היטב, כוס קידוש ראשונה, ספרי קריאה אהובים ועוד ועוד. כששלחתי מייל על הארוחה הזמנתי כל מי שיש לו מסורת שהוא רוצה שנמלא ביחד שיביא אותה, וחברה חדשה שזו הפעם הראשונה שבה השתתפה בחג יהודי, הביאה מגילות קלף קטנות מגולגלות וחתומות בכוכב. בתוך המגילות הסתתר ציטוט שהיא אוהבת ולסיום החלק האמנותי כל אחד שלף ציטוט והקריא אותו. אני הצעיר היה חושב שזה נדוש, ומטופש קצת, דביק. אני הבוגר יותר התרגש נורא מהמחווה והסכים להשתתף בלב מלא ולמצוא אמת בציטוט שקיבלתי. היה ערב מיוחד.

 

טוב, אבל כל החגיגה הזאת הייתה בכלל רק תירוץ לבשל את כל המתכונים שאגרתי בחודשים האחרונים. ואם במסורות עסקינן, בלוג דיי היה ב-31 לאוגוסט ובמסגרתו, כל בלוגר מתבקש להמליץ על בלוגים שהוא אוהב ועוקב אחריהם. אז ארוחת ראש השנה אצלי הייתה ארוחה מהבלוגים – המתכונים נלקחו מהבלוגים האהובים עלי. והנה המנות המככבות (אנא סלחו על איכות התמונות הירודה הפעם… לא קל לבשל ל-20 איש ולייצר תנאי תאורה נאותים…):

מ"בצק אלים", האמא של בלוגי האוכל, הכנתי את סלט הברוקולי הנא, המעולה ואת לביבות הבטטה של אורנה ואלה. מאיה היא כמובן האורים והתומים של כולנו בכל מה שקשור לבלוגספירה.

הילה מ"ביסים" מבשלת בדיוק לטעמי תמיד וגם כל פעם שהיא מפרסמת פוסט זה קולע בדיוק למה שיש לי במקרר. חוצמזה שהיא תמיד גורמת לי לחייך וכל מתכון אצלה הוא בונבוניירה. לארוחה הזאת הכנתי את סלט הקייל החי שלה וקציצות של ירוקים עם בורגול שהיו אלוהיות. אני שידכתי אותן למטבוחה פלפית ביתית שהייתה רוטב מושלם בשבילן.

מהבלוג היפיפיה והטבעוני "לא על החסה לבדה" הכנתי את קציצות הסלק המעולות! הן יצאו מושלמות וקצרו שבחים עם רוטב של טחינה מאוד לימונית.

 

מהבלוג המהמם של גל, פתיתים, הכנתי את המנה האחרונה הלא תאומן הזאת. אגסים ביין עם כתר של שוקלוד ופיסטוקים. בחיים לא הייתי כל כך גאה במשהו שהכנתי. באמת.

 

עוד לקינוח הכנתי את העוגה האיטלקית של "אז מה את עושה כל היום", שהוא בלוג מופתי. העוגה הזאת היא פלא. נעלמה אחרי שניות ואני עדיין יכול לדמיין את המרקם הנימוח שלה והטעמים העדינים והמרעננים. בכלל אפרת כבלוגרית מובילה מייצרת אווירה רשתית כל כך נעימה! אני לומד ממנה המון על איך להתנהל בעצמי בתוך העולם הוירטואלי. עוד מהממת אחת.

 

מה עוד אכלנו? היה סלט קפרזה עם חלפיניו אדומים, היו חצילונים יפניים בגריל עם רוטב מיסו, ששמעתי שהיו מעולים ועד שהגעתי בעצמי לשולחן כבר לא נותרו (יגיע עליהם פוסט בקרוב). היו תפוחי האדמה המשוטחים מתוך "שירה אכילה" שתמיד מתקבלים באהבה. היו פטריות שיטאקי שבושלו בציר על פי מתכון של מומופוקו והונחו על גבי חיטת פארו. היה גם קוקטייל וויסקי שהמצאתי בשיתוף חבר ברמן שכלל סירופ סוכר שבושל עם מלא תפוחים, קימנון, צ'ילי וג'ינג'ר, סונן ונמזג מעל קרח + שפריץ של סודה וכמה טיפות ביטרז (ליטר הוויסקי הסתיים עד סוף הערב, מה שאומר שלפחות 33 קוקטיילים כאלה נמזגו… כלומר הצלחה מסחררת). לקינוח היה גם גלגל של ברי עם דבש חם מעל ופטל ותאנים צלויות עם גבינה כחולה ודבש טימין חם. בקיצור (למעשה, באריכות רבה…). הייתה אחלה ארוחה. דרך נהדרת להתחיל את השנה החדשה. ותודה לכל הבלוגרים הנהדרים שעושים את זה כל כך יפה, ובעיקר כל כך טעים!

 

ועכשיו לעוד שני בלוגים שאני קורא באדיקות:

1. ג'ינג' – טוב, כבר כתבתי מלא על אורית גידלי. משוררת מוכשרת, סופרת רגישה, אוהבת מקצועית, מלהטטת במילים כמו אף אחד אחר. ויש לה גם בלוג. מזל, ככה אני יכול לעשות לה סטוקינג. הוא לא קשור לאוכל. הוא קשור לחיים.
2. ועוד אחד מצוין – מדע בצלחת, הבלוג של נעמי זיו. נעמי היא מדענית ואוהבת אוכל והיא עונה על שאלות של הקוראים אודות המדע של האוכל. אני כל פעם לומד משהו חדש! כיף כיף כיף!

ולסיום, עוד תמונה של האגסים. כי ואו. באמת. פשוט ואו.

 

זהו. סיימתי. שנה טובה לכולנו!