בְּיוֹם קַיִץ, יוֹם חֹם / ח"נ ביאליק – רעיונות למאכלים במדורה ומתכון לפודינג לחם

(מתוך פרויקט בן יהודה)

העיניים נפקחות מעצמן והעולם בנתיים עוד רק קצת מואר. פה הגוף והשמש מחליטים בשבילי מתי לקום. אני חומק מהמיטה, מקווה מאוד שהשאר עדיין ישנים. מדליק את האש מתחת לקומקום המעוצב ומכבה אותה שנייה לפני שהוא מתחיל לצרוח. רק שלא יתעוררו. שעות הבוקר האלה יקרות לי כל כך ואני לא רוצה לחלוק את הקסם שלהן עם אף אחד אחר. אני מכין כוס תה ירוק גדולה, לא זקוק לקפאין כדי להתעורר. את הקפה שלי אשתה מאוחר יותר בשביל ההנאה גרידא. כך בעצם צריך לשתות קפה תמיד, אני נזכר. אני צועד בזריזות על המזח הקצר שמוביל אותי אל מי האגם ומתיישב בסופו. הגעתי. עכשיו נותר רק לנשום עמוק ולתת לעולם לעשות את שלו. ממני נדרש רק להיות נוכח.

בכלל לא ידעתי שהייתי צריך חופש. הייתי אולי צריך להבין, כי קמתי בבקרים עם טעם מר שגם משחת השיניים לא הצליחה להעביר. והקפה ששתיתי רק עצבן אותי יותר, וכעסתי על האנשים בסאבוואי, והקולגות בעבודה עיצבנו אותי, והחיים נראו קצת מעייפים ומשעממים והתקליט השבור שלי, ההוא שמתנגן לו בזמנים כאלה שוב התחיל לצעוק לי בראש בקולי קולות: מה עכשיו? לאן אתה הולך? מה הצעד הבא?

אני חוזר לכאן כל שנה. סוף סופה של מיין, ממש לפני שכבר נהייה קנדה, אצל חברים שהם כבר כמו משפחה. בית על אגם, חשמל מגנרטור, אין קליטה בפלאפון, אנשים נחמדים. מה עושים בחופשה כזאת? לא כל כך הרבה. קוראים. נחים. מצלמים. בוהים בלי סוף. שוחים. ומתכננים ארוחות. קצת שכחתי איך זה להיות במצב של חוסר מעש. אני מחליט לא לתת למחשבות הטורדניות על העתיד להשתלט עלי כאן. הן מבליחות פה ושם ואני הודף אותן בעזרת השלווה המקומית.

ולפעמים כל מה שצריך זה להפסיק לדאוג לרגע ולהניח לעולם לפעול את פעולתו. ביום שחזרתי למשרד קיבלתי קידום מיוחל וכעת אני מנהל את צוות הטיפול הדיאלקטי התנהגותי (DBT) של הקליניקה. אחריות גדולה ומשמחת אחרי הרבה זמן של השקעה והתמחות בשיטת הטיפול הזו. אז חזרתי עם כוחות מחודשים מהמנוחה ועם תירוץ טוב להפסיק לכמה חודשים את המחשבות הטורדניות שלי לגבי העתיד.

הפוסט הזה הוא פוסט של מאכלים של חופשה בטבע. את רובם מכינים באש עצמה. הקיץ יגמר אוטוטו, הנה כמה דרכים להיפרד ממנו במלכותיות. צאו לטבע. הדליקו אש. היא עושה את האוכל הרבה יותר טעים ומרוממת גם את הנפש.

למנה עקרית – שידור חוזר למטפונה מהקיץ הקודם, על פי דרישת הקהל המקומי. את ההוראות המלאות תוכלו למצוא בפוסט משנה שעברה. בעקרון מדובר בעוף שלם שנצלה במדורה בתוך נייר כסף, עם המון תבלינים, מילוי אורז וירקות מכל הסוגים מסביב. פרויקט? כן. שווה את זה? לגמרי!

כתוספת בצד – כל מיני ירקות צלויים: דלורית שלמה. גל הציע בזמנו לעשות אותה במיקרו ואני חשבתי לעצמי: אם במיקרו, למה לא באש? עוטפים בנייר כסף ומכניסים לאש. בסוף חוצים, ממליחים ויוצקים קצת שמן זית. יוצא מעושן וטעים. חציל באש כולנו מכירים, ובסוף חובה לטפטף מעל לימון, שמן זית איכותי, פטרוזיליה וטחינה. יש לכם סלקים? מעולה. לפתות? יאללה! בטטות? נהדר. בצלים? קלאסי…

הכנתי גם תפודים ממולאים בביצה, שזה פרויקט נחמד ואסטתי. מקפדים ושומרים בצד את ראשו של התפוד, מיישרים גם טיפה את הרגליים כדי שיעמוד בקלות על המשטח. יוצרים חלל בגודל של ביצה בתוך התפוד. הכי קל בעזרת קולפן כזה שיש לו גם שפיץ וגם צורה קעורה. אפשר גם עם סכין קטנה ו/או כפית. נזהרים לא לחורר את התחתית. אם יש חור קטן, לא נורא, משתמשים בחתיכת תפוד שהוצאנו כדי לסתום אותו.

מפלפלים וממליחים את הבפנוכו של התפוד ושוברים לתוכו ביצה בשלמותה. מניחים מעל את הראש ששמרנו בצד. מעמידים במרכז של רצועת נייר כסף מקפלים את שני צידי הרצועה מעל הראש באופן מהודק כדי שהראש לא יזוז והביצה לא תישפך. עוטפים לגמרי ומכניסים לאש. אני השתמשתי כאן בתפודים בינוניים בגודלם אך עדיף בהרבה תפודים גדולים. כך נשאר יותר תפוד ויש פחות סיכוי שהתפוד עצמו ישרף. יוצאת ביצה קשה בתוך תפוד במדורה. להתמוגג.

ואי אפשר בלי קינוח. חותכים בננה בשלה עם הקליפה לאורכה ודוחפים פנימה מכל טוב. קוביות שוקולד וחמאת שקדים היו ה-להיט. אבל אתם מוזמנים לדחוף לה מה שבא לכם. עוטפים בנייר כסף ומכניסים לאש ל-10 דקות עד רבע שעה. פותחים ואוכלים מיד. הבננה נהיית קרמית, השוקולד נמס ומתערבב עם חמאת השקדים שמתקשה קצת. תענוג.

ועוד דברים שאכלתי – מיין היא מדינת הלובסטר. בלילה השני היינו 20 אנשים והכנו 25 לובסטרים. זו הייתה חוויית הלובסטר הראשונה בחיי, וזה פרויקט מרשים, אם כי אכזרי. את הלובסטר המוכן טובלים בהמון חמאה. פחות טעים ממה שציפיתי, אבל גם לא רע בכלל. לא נראה לי שאחזור על הסיפור הזה אי פעם בזמן הקרוב.

באחד הבקרים גם אפיתי לחם. בלי מתכון. והאמת שהוא יצא יותר יפה מאשר טעים. בעצם אני כבר יודע שהכנת לחם בבית (מלבד מתכון אחד מיוחד שאני עוד אשתף פה כי הוא גאוני) זה לא שוס גדול. חלה כן, עוגות שמרים וודאי וודאי, אבל לחם בתנור ביתי, פחות.

בכל אופן, אכלנו קצת מהלחם לארוחת בוקר והשאר עמד לו, וכדרכו של לחם, במיוחד לחם ביתי, התקשה במהירות. אז יום למחרת הכנתי ממנו פודינג לחם. זה כבר היה שוס רציני! כל כך טעים, ומנחם. מינון מדויק של קרמי, פחמימתי, פירותי ומתקתק. הנה ככה:

מצרכים לפודינג לחם

• 2 כוסות שמנת עשרה אחוז
• 2 כוסות חלב (אפשר גם 4 כוסות חלב במקום השמנת)
• 3 ביצים
• כפית וחצי תמצית וניל
• 3/4 כוס סוכר
• כ-9 כוסות של קוביות לחם שישב על השיש יום יומיים – שלי היה מקמח מלא והכיל אוכמניות. לא להשתמש בלחם עם טעמים דומיננטיים או מלוח מאוד…
• 1 כוס אוכמניות קפואות
• 1/2 חצי כוס ריבת פטל

מעל

• 10 גרם חמאה
• כף סוכר ומעט קינמון

מערבבים את כל חומרי הבלילה היטב בקערה גדולה עד שהסוכר נמס. מוסיפים קוביות לחם ונותנים להן לטבוע ולספוג את הבלילה היטב. לפחות רבע שעה ואפשר גם יותר. מערבבים פנימה אוכמניות. מסדרים בתוך תבניות בשכבה אחידה. אני אוהב אותו יחסית דק, כך יש יותר שטח פנים ויותר מהפודינג נהייה פריך בתנור. אפשר גם בתניות לואוף אם רוצים אפקט יותר רטבטב. עם כפית מחדירים שלוליות של ריבת פטל לתוך ומעל הפודינג. מניחים גושי חמאה קטנים בתפזורת מעל הכל, מפזרים כף סוכר ומעט קינמון. אופים כ-35 דקות בחום של 180 מעלות. עד הזהבה קלה והתגבשות הנוזלים. נותנים לפודינג להתקרר מעט. אפשר להגיש חמים, או בטמפ' החדר. טעיייייייייייייייייייייייייייייייייים.

אכלנו עוד הרבה דברים. מיין מתפארת באוכמניות הפראיות והן מתלוות לכל דבר שזה כיף גדול. בעיקר פשוט נחנו. נחתי. כשחזרתי הבייתה מצאתי שוב את האנרגיה שאבדה לי בלי ששמתי לב. מזל, כי יש לי הרבה עבודה בתפקיד החדש!

אוכלים מאכלים של אש, ממלאים מצברים וזוכרים לתכנן חופשות גם אם חושבים ששטויות, לא באמת צריך את זה, זה רק מותרות.

הערה / מאיר ויזלטיר – ירקות שורש בדבש, שמן זית ומרווה

 

 

שריטה על תקליט גורמת למחט הפטיפון לקפוץ לנקודה קודמת ולחזור על מקטע בשיר שוב ושוב. תקליטים שבורים. לכולנו יש אותם. התהיות שיש לנו עם עצמנו לגבי עצמנו והעולם. על הערך שלנו, החיים שלנו, היחסים שלנו, היכולות שלנו, הבחירות שלנו… פעם בתקופה הם נכנסים שוב למחולל המוזיקה הישן ומשגעים אותנו. כל אחד והשריטה-בתקליט הפרטית שלו. הן מתפתחות איתנו עם השנים אבל בעצם נשארות גם בדיוק אותו הדבר. מנגנות את אותם אקורדים צורמים באוקטבות מתחלפות, מקצבים משתנים, סולמות מבלבלים. אלו סכמות שמופעלות באופן אוטומאטי ומפעילות אותנו. מוכרות לנו היטב, לא נעימות, אבל יחד עם זאת חלק בלתי נפרד מאיתנו. אולי אפילו התרגלנו אליהן עד כדי נוחות.

התקליט השבור שלי, זה שאני מ-ש-ג-ע את כל החברים שלי איתו פעם בתקופה, הוא "מה הצעד הבא?" "לאן אני הולך?" ו"האם אני עושה את הבחירה הנכונה?". זה קורה אחת לכמה חודשים וכבר למדתי שלרוב אחרי תקופה שבה הצלחתי פשוט לחיות קצת בלי לחשב ולתכנן את העתיד. משהו, מישהו מכניס את התקליט הישן לפטיפון וזהו, הלך עלי. אני יודע שעכשיו אתעסק בשאלות האלה שוב ובתחושות שהן מעלות: אני מרוויח מספיק כסף? (לא. וכעו"ס מה יהיה? צריך להרוויח יותר. מה עם העתיד?). האם בחרתי את החיים שלי או שהם בחרו אותי (בחרתי קצת, נסחפתי קצת. הגיע זמן לשנות. רגע, לשנות?)? לחזור לארץ עכשיו? (כן) עוד מעט? (כן) אולי לא? (כן) לפעמים זה מועיל להתבלבל קצת, לבחון. ככה "שירה אכילה" נולד. ולפעמים זה ממש לא מועיל. כי כבר בחרתי. כי אני כבר מי שאני ומה שאני, ומפסידים כשמחליטים, אבל גם מרוויחים. מצטמצים אבל גם נהיים יותר מרוכזים. וגם אם תשימו לב לא מדובר בסתם תהיות. מתלווה אליהן תמיד גם איזה שיפוטון. וכשאני אומר שיפוטון אני מתכוון כזה שמתקבל בבית משפט עליון. 

אין לי תשובה טובה לאיך להתמודד עם התקפי התהיות האלה אבל כן שמחתי כשזיהיתי שלכל מי שאני מכיר יש כאלה. לא כי "צרת רבים…", אלא כי לפחות זה אנושי. כל אחד עם השאלות והמורכבויות של עצמו. וכשמזהים משהו כתופעה, אישית וגם קבוצתית, נוצרת מידת ריחוק בריאה ממנו. הוא מפסיק להגדיר אותנו כמשהו מהותי אלא הופך להיות רק עוד חלק מאיתנו, מבין הרבה חלקים. זה עוזר בהתמודדות. את לקוחות הטיפול הדיאלקטי ההתנהגותי אנחנו מלמדים להבדיל בין "אני עצוב", לבין "אני מרגיש עצוב". מידת ריחוק. התבוננות שהיא גם חיצונית. עוברת עלי עצבות, לא המהות שלי היא עצבות (או כל רגש אחר). אני מעתיק את ההבנה הזו גם לכאן.

 

ואולי הפתרון הוא להבין שיהיו תקופות כאלו, שבהן ההרהורים משגעים, מתנגנים בלופ בלתי נפסק, וצריך לתת להם לעשות את שלהם ולחלוף. לא להילחם בהם יותר מידי ובאותו הזמן להסתכל להם בעיניים ולבחון אותם. להציב מולם את העובדות בשטח. האם כל הדברים האלה שפתאום נראה לי שלא עובדים נכון אכן לא עובדים נכון? או אולי זה רק התקליט השבור המוכר שחזר לנגן וכדאי לנסות להחליף תקליט…

מה התקליט השבור שלכם?

נראה לי שהדבר שאני מכין בבית הכי הרבה זה ירקות בתנור. זה כל כך קל, מצריך מעט עבודה והחום של התנור מרכז את טעמי הירקות להפליא. הבעיה היא שאחרי עשרות ואולי מאות פעמים שזאת הייתה הארוחה שלי זה קצת נמאס. עוד תקליט שבור בחיי. אז חיפשתי דרך לחדש וצורת ההכנה הזו מאוד נחמדה. עדיין פשוטה, אבל משנה את הטעמים הרגילים שלי.

ירקות שורש בדבש, שמן זית ומרווה.

מכל הירקות שניסיתי הכי טעימים היו גזר, סלק והשוס האמיתי – לפת. צחורה ועדינה למראה, אבל בעלת טעם אופייני דומיננטי. אני אוהב לראות איך המיץ של הסלק מכתים אותה.

3-4 לפתות בינוניות

3-4 סלקים בינוניים

4-5 גזרים בינוניים עם העלים בשביל הרושם

כ-10 שיני שום

לרוטב:

3 כפות שמן זית

2 כפות דבש

חצי כפית מלח

פלפל גרוס

כ-10 עלי מרווה

 

עלי טימין טריים שנפזר על המנה מוכנה

 יוגורט טעים.

 

קוצצים את המרווה. ממיסים את הדבש במיקרו קצת. מערבבים את כל החומרים ביחד מלבד עלי הטימין והיוגורט.

 

חותכים את ירקות השורש. לגזרים משאירים 2 ס"מ עלים בשביל הרושם וחוצים אותם לאורכם. לפתות לשמיניות. הסלקים לוקחים יותר זמן אז כדאי לחתוך אותם לפרוסות דקות יותר מהשאר. מערבבים הכל ביחד בתבנית. אופים עד שהם כולם מתרככים.

מגישים על תלולית או שלולית של יוגורט. לא שוכחים לטפטף את הרוטב המרוכז והסגול מהתבנית ולפזר עלעלי טימין.

 אוכלים ירקות בתנור קצת אחרת, בודקים את מלאי התקליטים הנפשיים ואת מצבם, אולי הגיע הזמן להחליף תקליט?

רק מקברי לילות / לאה גולדברג – חציל בגריל עם מיסו ומחשבות על שמחה ואושר

 

 

כבר כתבתי בעבר על ההתמחות שלי בטיפול דיאלקטי התנהגותי (ועכשיו פתאום אני רואה שגם שם זה היה במתכון על חציל… מעניין….), די בי טי (DBT – Dialectical Behavioral Therapy). יש בטיפול הרבה מרכיבים ואחד החשובים הוא קבוצה של למידת מיומנויות. הקבוצה היא לא קבוצת תמיכה, אלא קבוצה לימודית שבה שני מנחים מלמדים מיומנויות מארבעה תחומים. אחת ממיומנויות הבסיס היא מיינדפולנס – קשיבוּת, ובכל פתיחה של קבוצה מעבירים תירגול של קשיבות. העקרון פה הוא עקרון של מדיטציה שעברה התמערבות. תרגיל קצר שבו מתבקשים המשתתפים למקד את תשומת הלב שלהם במשימה, לשים לב למחשבות שלהם ואחר כך לדווח על התהליך – התרגול הבסיסי ביותר הוא נשימה, אבל התרגילים מגוונים. אנחנו מלמדים שהקשיבות בדי בי טי מתחלקת לשלוש מיומנויות: התבוננות, תיאור והשתתפות פעילה. אני יכול לכתוב על זה עמודים שלמים. אבל אני לא אעשה את זה. אני רק אגיד עוד שהמטרות העיקריות של תרגול הקשיבות הן להגביר את היכולת להתבוננות עצמית ואת היכולת לשלוט בפעולה של המוח.

 

השבוע אני הייתי אחראי על תרגול הקשיבות ובחרתי תרגול של תיאור. כל משתתף קיבל דף עם שמות של חמישה רגשות (אושר, כעס, עצב, חרדה, פחד) ובזמן שהוקצב היה צריך לתאר איך הרגשות האלה באים לידי ביטוי אצלו. איך זה מרגיש להרגיש, תנסו גם אתם. לא עשיתי את התרגיל הזה אף פעם והתוצאה הייתה מעניינת. כעס, עצב, חרדה ופחד היו רגשות שידעתי לתאר די טוב איך הם מרגישים לי. אושר לא. יש לי חוויות של אושר בחיים, אבל הכי קרוב לתיאור שהצלחתי לתת לו זה שלווה. זה מאוד עניין אותי אז שאלתי הרבה חברים איך היו מתארים "אושר" וחשבנו על תחושה של להיות מרוצה, ש"הכל במקום", שאין צורך לנוע קדימה ברגע זה. עדיין, משהו בתיאור הזה חמקמק וליד.

שמחה אני יודע להגדיר קצת יותר טוב מזה, היא יותר ברורה לי. אני יודע מה הגוף שלי מרגיש כשאני שמח – למשל בהצגה טובה או בזמן ארוחה טובה, או כשאני פוגש מישהו שאני מאוד אוהב, אבל שמחה, כמו שאני רואה אותה, היא מצב יותר מוגבל בזמן. אושר אמור להתפרס לאורך תקופה. אנחנו שואפים לחיות ב"אושר", באגדות הם חיים "באושר ועושר". אבל מהו בדיוק? קשה להגיד… ועדיין אני, ורובנו לדעתי, רודפים אחריו. זה באמת גרם לי לרגע לחשוב ולנסות להבין אחרי מה בעצם אני רודף. אז אני יודע לתאר איך זה מרגיש כשאני מרגיש שמח אבל לא בטוח איך זה מרגיש להרגיש אושר. זה הוביל אותי למחשבה רדיקלית. אושר הוא המצאה תרבותית יותר מאשר תצפית שמתארת רגשות של בני אדם. אין תחושה כזאת באמת. הוא בעצם עניין סטטיסטי. ככל שנייצר יותר רגעים של שמחה או של היעדר רגשות שליליים, ככה נצבע תקופות כיותר מאושרות… האושר כמצב מתמשך לא נראה לי קיים.

  

אז אני מוריד את ה"אושר" מהטו דו ליסט שלי ובמקומו שואף למיצוי עצמי וליותר רגעים של שמחה ופחות רגעי כעס/חרדה/עצב. יש משהו בחידוד הזה שגורם לי לאנחת רווחה, לא עוד מרדף אחרי מושג לא מובן, כללי ומומצא, אלא הבנה יותר פרקטית של השאיפות שלי.

יופי, אז עכשיו אפשר סוף סוף להתפנות להכנת חצי בגריל עם מיסו. המיסו בלי ספק גרם לי לשמחה כשהוא נכנס לי למטבח. הוא טעים ומעניין ואפשר לשלב אותו בכל מיני מנות – מוקפצים, כרוטב לדגים, במרק המסורתי וכמו כאן כרוטב בגריל. את המנה הזאת הכנתי בארוחה שאירחתי בראש השנה והיא הייתה ה-להיט.

 

המיסו הוא משחה שנוצרת  על ידי התססה של דגנים שונים והוא בא בכל מיני צבעים וטעמים שנקבעים על פי היחסים בין הדגנים וזמן התסיסה. מיסו יכול להיות חסר גלוטן או לא, צריך לוודא ברשימת המרכיבים. במתכון הזה, (ובכלל אם רוצים לעשות ניסויים בבית) משתמשים במיסו הלבן, שירו מיסו. הטעם שלו עדין ומתוחכם קצת יותר והוא מאפשר להגיע לתוצאות טעימות בקלות. המיסואים האחרים הרבה יותר כבדים ומצריכים עבודה יותר מדויקת כדי שהם לא ישתלטו בברוטליות על הטעמים. קונים אותו בשקית אטומה או בקופסת פלסטיק ומעבירים אותו לצנצנת זכויכת במקרר. הוא מחזיק מלאאאאאאאאא זמן.

 

אז מה צריך? אפשר לגוון את הרוטב. הכי חשוב זה המיסו הלבן… אני מציע פה שילוב שאני נהנתי ממנו, אבל בהחלט אפשר לאלתר. שימו לב שהמיסו בעצמו די מלוח. לצילומים השתמשתי בסויה, אבל התחרטתי מאז ואני מוציא אותה מהמתכון כי היא גרמה למליחות מוזגמת. תעשו כאילו היא לא שם בבקשה.

זה מתכון שמתאים לכ-6 חצילים יפניים. חצילים ארוכים ולא שמנים.

3/4 כוס מיסו לבן

4 כפות של מירין

2 כפות של חומץ אורז

2 כפיות של ג'ינגר מגורר דק

2 כפות דבש או סוכר חום

כף של שמן שום שום קלוי

בצל ירוק ושום שום קלוי לקישוט

כ-2 כפות של שמן צמחי להברשת החצילים

 

מאוד פשוט להכנה.

את החצילים פורסים לשניים ומושחים היטב בשמן משני הצדדים. 

דוחפים אותם לתנור שחומם ל-220 מעלות לכ-25 דקות. תלוי בגודל שלהם, אנחנו רוצים שהם יתחילו לשנות צבע ויהפכו רכים יותר.

 

מוציאים את החצילים ומדליקים את הגריל. מושחים שכבה של מיסו על כל חציל. קצת הגזמתי פה בצילומים וזה יצא טעם מאוד מאוד חזק. שכבה נאה, אך לא נאה מידי בבקשה.

מחזירים לגריל ל-7-10 דקות ומשגיחים. אנחנו רוצים שהמיסו יבעבע וישחים מעט, אך ממש לא ישרף. מוציאים. נותנים לזה טיפה להתקרר, מפזרים את השום שום ואת הבצל הירוק ומגישים.

 

מתרגלים אכילה תוך כדי קשיבות ומוסיפים עוד חוויה של שמחה לסטטיסטיקה של האושר שלנו.