A post in honor of the intrenational day against homophobia / פוסט דו-לשוני קצת אחר לרגל יום המאבק בהומופביה

Fullscreen capture 21052013 222026.bmp

״כוס אמא ׳שך, יא עומו!״ היו מילים ששמעתי שוב ושוב מגיל צעיר מאוד. לא הייתי ילד רגיל. הייתי רקדן, היו לי יותר חברות בנות מבנים. לא אהבתי לשחק משחקי כדור, ובכלל ספורט לא עניין אותי. הייתי רגיש. עניתי מאוד יפה על הסטריאוטיפ ההומואי. וככה מגיל צעיר, מאוד צעיר, כיתה ה׳ הייתה הפעם הראשונה למעשה, שמעתי ״יא הומו״ על צורותיו והטיותיו נזרק לעברי מכל מיני פינות. אפילו היה לי שם חיבה בקרב השכבות הבוגרות. קוקסי. אני מרגיש את המתח נבנה לי בחזה ואת החמוץ בבטן רק מלכתוב על החוויה הזאת. ההשפלה מחלחלת לי בין העצמות עד היום ומתחשק לי להפסיק ולכתוב ולגנוז מיד. אבל כבר הרבה זמן שמתבשל בתוכי הפוסט הזה ועכשיו הנה הוא יוצא, יומיים אחרי שממש בשכונה שלי, כמה רחובות מהבית שלי נרצח על ידי יריה מטווח קצר ישר לראש בחור ממש בגילי שכל מה שעשה לא נכון זה להיות הומו. וזה קרה באמצע הווילג', המקום שממנו יצאה תנועת זכויות האזרח והקהילה. אז היום פוסט שמתבשל בתוכי כבר הרבה זמן, בלי בישול אמיתי. ואני יודע שזה בלוג של אוכל, אבל גם קצת של דברים אחרים ואני מבטיח לא לכתוב הרבה פוסטים לא קשורים לאוכל ולכבד את קהל הקוראים של הבלוג ואת העניין שלהם, אבל הפעם, הפעם אני מרגיש חייב.

 כן, השנים האלה שבהן גדלתי בירושלים היו שנים מגעילות. זאת האמת. והצטלקתי מהן. אל תבינו לא נכון. היו לי חברים קרובים שמלווים אותי עד היום, הייתה לי משפחה חמה ואוהבת וחיים טובים מאוד ובכל זאת הלכתי בצללים מפחד מהעולם. וכן, אני כבר לא שם. גדלתי, השתניתי, התחזקתי, למדתי, פרחתי. אבל עמדת החיצוניות לחברה היא עדיין עמדה שמגדירה אותי באופן העמוק ביותר. נכון, יצאו מזה גם דברים טובים. אני חושב שההתמודדות עם הצורך האקטיבי ביצירה של זהות, שהמאבק להבין מי אני אל מול האחרים עיצבו בי הרבה דברים שאני אוהב. מי שנאלץ להתמודד עם משבר זהות ומצליח לבנות את עצמו מתוך השוני, בעיני, בסופו של דבר גדל ומתרחב ומתגמש ומתיטב. אבל למרות הנטייה שלי לאופטימיות, אני לא רוצה לגולל פה סיפור ברווזון מכוער. זה לא סיפור ברווזון מכוער. אני לא רוצה לסיים אותו עם סוף טוב. כי כמוני יש עוד המון ילדים וילדות ונערים ונערות ואפילו בוגרים ובוגרות שעדיין חווים התבריינות יום יומית על רקע המין או המגדר או הנטייה המינית שלהם. ושלא כמוני, יש כאלה שלא מצליחים להתגבר על זה. מאלף ואחת סיבות. יש כאלה שחיים חיים של קונפליקט, אי שקט ושקר, יש כאלה ששוקעים בדכאון, חוזרים בתשובה, מתמכרים לסמים ויש גם כאלה שבוחרים להתאבד.

אני חושב שאם לאורך ההתבגרות שלי הייתה דמות חינוכית שהערכתי שהייתה בעצמה יוצאת מהארון או לפחות הייתה אומרת לי שלהיות הומו זה בסדר גמור והייתה גם באמת מאמינה בזה, השנים האלה, וגם אלה שאחריהן, היו נראות אחרת. שאם דמות סמכותית בחיי הייתה מגינה עלי לא מפני היריקות או המכות או הסכין שנשלפה עלי פעם אחת, אלא מפני המסר שמשהו בי לא בסדר, הילדות שלי הייתה אולי אחרת. אני זוכר מורה בכיתה ה' בהפסקה שניסתה להגן עלי. שני בנים משכבה מעלי קראו לי הומו. היא אמרה להם "תפסיקו" ואני התמלאתי תקווה ואני זוכר את הרצון הגואש לחבק אותה ממש, אבל אז היא הוסיפה "אתם בעצמכם הומואים עם העגילים האלה שאתם הולכים איתם" והלב שלי צנח כי המסר נשאר אותו מסר. מסר לא ממש מדובר אבל מאוד משתמע שלהיות הומו זה לא בסדר. ואני אפילו עוד לא ידעתי מי אני ומה זה הומו ומה מתחולל לי בנפש. זו דוגמה קטנטנה ממארג שלם של מסרים, סמויים יותר או פחות שקיבלתי שמי שאני זה לא בסדר. זה לא טבעי. אני לא כותב את הפוסט הזה בשביל להיטהר או בשביל לסגור מעגל. להפך, לא בא לי לספר את הסיפור הזה. לא מתחשק לי להיחשף ולחשוף. זה אישי לי ופרטי לי ונוגע בפצעים שנסגרו אבל העור שעליהם עדיין דק וחשוף. ומצד שני אני יודע שאם בתור נער הייתי קורא את הפוסט הזה הייתי קצת מתנחם. הייתי אולי מבין שיש עוד כמוני, שיש מקום בעולם גם למי שהוא לא כמו הנורמה. שיש חיים אחרי בית ספר, וצבא. שאפשר בעולם הזה למצוא את המקום שלך.

 אבל זה לא פוסט רק לנער או הנערה או מי שעוד לא יודע איך להגדיר את עצמו שאולי חווים את מה שאני חוויתי. זה פוסט דווקא במיוחד לאלה שמסביב. לאלה שיש להם את הכוח לשנות את החיים של אלה שהם לא כמו כולם. זה כל כך פשוט. זה דורש להעביר את המסר ששונה זה בסדר. שאנשים באים במגוון גדול של גדלים, צבעים, מינים, מגדרים ונטיות מיניות ולהיות מי שאתה זה מקובל. מתוך הבנה אמיתית ששונה זה פשוט לא כמוני. בלי שיפוט נוסף. או אולי אפילו להיות שונה זה אמיץ ומשמח, גם אם זה לא מה שציפו. היום עם הפריחה של הניראות הקהילתית, עם מאבקי הזכויות המוצלחים, נראה שהקהילה כקהילה במצב הכי טוב שאי פעם הייתה. וזה נכון. אבל המאבק שפרטים עוברים בדרך להגדרה עצמית, יציאה מהארון והתהוות הוא עדיין קשה, ארוך ומפותל לעיתים קרובות, ובעיקר בפריפריה. אני מתאר לעצמי שרוב מי שקורא היום את הבלוג מכיר מישהו, בן משפחה או חבר, שיצא מהארון. תנסו לשבת איתם לשיחה ולשמוע על החוויה הזו. על כמה התגובות של החברה חשובות בהתהוות של הזהות. עד כמה אנשים בקהילה אכולים בשנאה עצמית שמוזרקת לתוכם מהחברה. בואו נהייה אנחנו השינוי. לא נפחד ממה ששונה מאיתנו ונאפשר לו לחיות לידנו. לא צריך דווקא לאהוב את זה. אבל כן צריך לאפשר לזה להיות מתוך כבוד הדדי. להנכיח את זה כאופציה בעולם. להראות שיש עוד הומואים ולסביות וטראנסים ושאר נטיות והגדרות בעולם ושזו אפשרות שרירה וקיימת ונכונה ואמיתית כמו כל אפשרות אחרת לחיות את החיים. במחקר שעשיתי בתואר השני "גיליתי" שככל שיש יותר הומואים ולסביות מחוץ לארון במקום עבודה הומואים ולסביות מרגישים יותר בנוח. לא גילוי מרעיש, נכון. אבל זה אומר שצריך לצאת עם השונות והמגוון מהארון איפה שלא נמצאים. אני מנסה לעשות את זה מאז. אז הנה אני עושה את זה כאן ובעבודה ובמשפחה. זה אומר שצריך לחגוג שונות, באשר היא שונות כדי לאפשר שונות. איך אתם חוגגים ומאפשרים שונות בחיים שלכם ושל מי שמסביבכם?

photo 1 (2)-003

בעקבות בקשות שונות וגם רצון שלי, הפוסט הזה מתורגם גם לאנגלית.

"Fuck  you, faggot!" were words that I heard over and over from an early age. I wasn't a regular child. I was a dancer, I had more female friends than male friends. I didn't like ball games or any kind of sport, really. I was sensitive. I was the embodiment of the gay stereotype without even knowing. And so from a very young age, 5th grade was the first time to be exact, I heard "you homo" in various versions thrown out at me from different corners. I even had a nickname among the older classes, "cocksy". Classy, I know. To this day the humiliation seeps in my bones as I recall these memories and I have the urge to just stop writing and hide. But this post has been bubbling inside me for months and is now coming out, a couple of days after a gay guy was shot to death in his head on my street, right in the village, where gay rights literally came out of. All he did wrong was to be gay.
 
Yeah, those years growing up in Jerusalem sucked. That's the truth. And I'm still scarred by them. Don't get me wrong, I had a close group of friends that are still close by my side today, I had a loving family and everything I needed, and yet I walked in the shadows afraid of the world. Yes, I've grown since, changed, prospered and bloomed. And yeah, there are some positive aspects to what happened to me. The active need to form my identity in opposition to the norm developed a lot of qualities that I like about myself. I think anyone who is able to be on the surviving end of an identity crisis grows and becomes a deeper more empathetic person. But the basic feeling of being an outsider is still a pillar in my identity to this day. Despite my innate tendency for optimism I don't want to tell an Ugly Duckling sort of story. I don't want this to be a story about the gay guy who moved to the big city and found his place, not because it's not true, but because unlike me, many do not endure the suffering, scolding and abuse. Out there are many children, teenagers and even adults who do not survive for many reasons. Some live their lives in deceit and discomfort, some are depressed, some turn to extreme religiosity, to drugs or alcohol and some end up taking their own lives.
 
.I think that if somewhere along my teens a grown up that I respected would have given me the feeling that being who I was is OK my experience would have been a different one. If an authoritative figure would have protected me, not from the spitting, the hitting or the knife that was held up to me once, but from the message that something in me was innately wrong, a lot of grievance and suffering would have been spared. I remember a teacher in 5th grade who attempted to stand up for me. Two boys from an older class called me a "homo" and she yelled at them to stop. I remember the urge to actually hug her with delight and pride. But then she added "you guys are the gay ones with those earrings you're wearing!" and my heart sank, because the message remained the same message. A not wholly articulated, yet still very clear message that being gay or different is just not OK. And I didn't even know what gay was, or that I was gay, or what was going on in the depth of my soul. This is just one small example of the fabric of covert and overt messages that were sent to me that something about me was wrong. Not natural.
 
 I'm not writing this post in search of healing, or to feel cleansed. On the contrary, I don't feel like telling this story. I don’t like this exposure. It's so personal and it picks wounds that have already been healed, but are covered with thin exposed skin. But I know that if I would have read this as a teenager I would have found some solace, maybe I would have understood that there's a place in the world for people who are not like everybody else. That there's life after school and the army service, that people can find their place in the world.But this post is not directed only to the teenager who is lost and can't find themselves and is being bullied. It's a post specifically for those around these teenagers and adults and children that can change their lives. It's so easy. It takes sending the message that different is OK. That people come in a variety of sizes, colors, genders and sexualities and that it is acceptable. It requires the understanding that different is just "not like me", without any further judgment. Or maybe even different is brave and joyful, even if it's not as expected. It's true that gay rights today are prospering and the community as a whole is in the best shape it's ever been. But the struggle that individuals face in the journey to self definition and acceptance is still long and winding, especially in the periphery. I imagine that almost everyone reading this knows someone who's gay. Try sitting down with them and asking about what it was like for them to come out. Ask about the role that people around them played in that process, about the importance of the response of society when you're forming your identity. Ask about the self hatred that LGBT people internalize from around them.
 
In a study I conducted in grad school I "discovered" that levels of comfortability for LGBT people at work places rise accordingly
with the number of LGBT out people in the work place. Yes, this is not surprising at all. But it does mean that diversity creates a safe space and therefore should be celebrated and paraded. It means that we have to celebrate diversity in order to allow it. So, I try to come out where ever I can: on facebook, at work, within my family. How do you celebrate and allow diversity in your lives and the ones around you?
 
(A big thank you to Merav who helped with the translation)
 
 
 

בצל / ויסלבה שימבורסקה: גראטן בצל גאוני

 פוסט אחרי פוסט ויסלבה שימבורסקה זה לא מגוּון, אני יודע. מצד שני מתבשל לי במטבח גראטן של בצל והוא מאוד טעים. כמעט גאוני הייתי אומר. מסוג הדברים שאני מכין מחסל ותוהה, איך זה שהוא לא דייר קבוע אצלי במטבח? ואם כבר תבשיל שהוא כולו בצל אז אי אפשר שלא לצרף לו את שיר הבצל, והוא, מה לעשות, של שימבורסקה, שרואה ומתארת את הבצל בפרקטיות הפואטית שלה ועל הדרך מצליחה ממש לרגש אותי. אז לא גיוונתי הפעם במשוררת. סוּ מִי.

מה שכן, בשביל בכל זאת קצת לגוון אני מנסה לקצר קצת במחשבות שלי. אז רק אעדכן שבהמשך לפוסט הקודם שלי החלטתי לעשות פוליטיקה מקומית ולהזמין את כל השכנים שגרים בקומה שלנו להגיד שלום ולהכיר באחד הערבים הקרובים. אמאלה. אני מנסה לעשות קהילה. מעניין מה תהייה ההיענות. בארץ כנראה שעל רוב הקוראים נכפתה היכרות אינטימית עם השכנים במקלטים. מעניין מה הייתה ההשפעה הקהילתית? אשמח לשמוע בתגובות. אדווח בהמשך על פרויקט השכנוּת החדש כשיקרום קצת עור וגידים.

אז מה צריך בשביל הגראטן הזה, אתם שואלים?

4-5 בצלים בינוניים-קטנים
חצי כוס עד כוס יין לבן
מלח
כמה ענפי טימין (תעשו לעצמכם טובה, ותגדלו אדנית קטנה עם תבלינים. זה מינימום השקעה, באמת, וככה לא צריך לקנות חבילת ענק של תבלינים כל פעם שצריך קמצוץ למתכון)
כחצי כוס שמנת מתוקה (אני משתמש ב-10 אחוז, הסברים בהמשך)
חצי כוס גבינת פרמז'ן מגוררת
2-3 כפות של גבינה כחולה (גורגונזלה, רוקפור וכו')
(אפשר לגוון בגבינות, הסבר בהמשך)
 

הכי נחמד לבחור בצלים בינונים-קטנים בשביל התבשיל הזה, ככה אפשר לפרוס אותם לשניים וזה יפה. אני שילבתי בין בצלים צהובים לסגולים כי זה עוד יותר יפה. אבל האמת היא שהצהובים יוצאים קצת יותר מתקתקים וטעימים.

פורסים את הבצלים לחצאים. ומניחים מסודרים יפה על תבנית. אם הבצלים גדולים, חותכים לרבעים. זה יהיה פחות יפה, אבל טעים באותה המידה.

מטבילים אותם בבין חצי כוס לכוס יין לבן (תלוי בגודל התבנית וכמות הבצלים…). הם לא צריכים לשחות ביין, רק לשכשך רגליים. פעם כל מתכון שכלל בתוכו יין היה מרתיע אותי בגלל המחיר. אבל ליין אין תחליף מבחינת הטעם והעומק שהוא מוסיף בבישול. וחוצמזה, אני קונה בקבוק זול יחסית של יין ומשתמש בו במשך הרבה זמן. הוא מספק לי השראה כשהוא במקרר, ומשדרג מלא מאכלים כשמוסיפים אותו בשלב הטיגון של הירקות ונותנים לו להתאדות.

מפזרים מלח על חצאי הבצלים וזורקים כמה ענפי טימין בין לבין, כדי שלא יהיה משעמם.

מכסים את התבנית בנייר כסף ודוחפים לתנור של 210 מעלות. בערך 25 דקות. הבצלים עושים סאונת יין לבן ובהיסח הדעת מחליפים את החריפות הבכיינית שלהם למתיקות סימפטית בניחוח טימין.

מורידים את נייר הכסף ונותנים להם להיצלות עוד בערך רבע שעה. צלייה לא מספיקה של הבצלים לא נותנת לסוכרים שלהם להתכרמל או משהו כזה ובעיקר לא תספק את טעם הבצל העמוק והעשיר שאנחנו מייחלים לו.

עכשיו מוציאים את התבנית שופכים בין חצי כוס לכוס של שמנת. עשרה אחוז עובד פה מעולה. הורדת אחוז השומן בשמנת במקרה הזה לא גובה מחיר מורגש מידי בעושר התבשיל. ברור שאם תבחרו להעלות את אחוזי השמנת, הלשון שלכם תשמח. הבטן אולי קצת פחות. שמנת היא מצרך שנכנס אלי לבית לעיתים רחוקות. היא נראית לי מושחתת מידי. אבל הבצל ממש משווע לה במקרה הזה ואני מהאלה ששונאים לאכזב.

מפזרים מעל לבצלים גבינה מגוררת. אני השגתי תוצאות מעולות בשילוב של פרמזן ומעט פירורים של גבינה כחולה שהייתה לי במקרר. שווה להשקיע בפרמז'ן, לדעתי. הוא הולך כל כך טוב עם הבצל. הגבינה הכחולה מוסיפה עוד נפח טעמים מרשים (אבל אל תגזימו אתה…). אבל, אם אין לכם אז לא נורא. בשבילי אחד השיקולים המרכזיים בבישול הוא זמינות המצרכים. אז אם יש גבינה אחרת במקרר תנסו (לא גבינה לבנה, כן?). כמה רע זה כבר יכול להיות?

אח שלי, שהוא השף האמיתי אצלנו במשפחה, סיפר לי שכשעבד בפלורידה בקייטרינג גדול כל דבר שלא נאכל קיבל שכבה עבה של גבינה ונכנס לתנור על פי החוק: "איף יו קאנט איט איט, צ'יז איט". גבינה מותכת היא באמת דבר נהדר. אבל בגלל הטעמים החזקים של הבצל והתוספת של השמנת, לא צריך הרבה ממנה במקרה הזה.

אז מכניסים את כל הסיפור הזה חזרה לתנור, זה לוקח בערך 20-25 דקות עד שהעסק משחים.

מגישים כמנה עיקרית, או כתוספת לבשר. או על גבעה של פסטה או הר של אורז. או סתם על לחם טוב. מרגישים קצת מושחתים כי גבינה ושמנת ואחוזי שומן, אבל מי אמר שלהרגיש מושחת פעם בכמה זמן זה כזה גרוע?

 נב – שיטת הבישול הזאת מחמיאה לעוד כל מיני ירקות. תהיו הרפתקנים. השף המשפחתי אופה קוביות דלעת עם יין לבן וטימין ואז טוחן עם שמנת וציר ויוצא לו מרק הדלעת הכי טעים שאי פעם טעמתי.

ילדי התקופה / ויסלבה שימבורסקה: פטאיר, כיסוני בצק חיטה מלאה עם תרד חמצמץ

האישי הוא הפוליטי אמרו הפמיניסטיות הרדיקליות ושימבורסקה מהנהנת בהסכמה. פוסט-סופה כמעט אפוקליטית, אחרי מערכת בחירות סוערת בארה"ב, לפני אחת בארץ ועמוק בתוך המלחמה הבאה, מתעוררות אצלי תהיות כמעט קיומיות. רד הוק שבה עשיתי הכשרה מעשית שנה, ועליה כתבתי פה כמעט נמחקה. העסקים הקטנים כולם נהרסו, התושבים כבר שבועיים בלי חשמל, בקומות הגבוהות גם בלי מים. סיפורים קשים על ביזות ואונס בלילות החשוכים. בארץ טילים וגיוס מילואים.

בזמן שעשיתי מחקר לסמינר שכתבתי בתואר השני מצאתי מאמר מעניין של בחור בשם ג'ד אמרסון שדיבר על יזמות עסקית-חברתית. הוא טען שלכל עסק כלכלי יש השפעות חברתיות, כלכליות וסביבתיות, בין אם הוא מכיר בהן ובין אם לא. צריך, הוא אומר, למדוד עסקים לא רק לפי הפסד ורווח כלכלי אלא גם על פי הפסד ורווח סביבתי וחברתי. זה תפס אותי חזק. לא כי אני חברה כלכלית (יותר לא כלכלית מאשר כלכלית בתור עובד סוציאלי…) אלא בגלל שגם כאנשים פרטיים אפשר למדוד את החיים שלנו לפי הפרמטרים הללו. וגם אנחנו כאנשים פרטיים בין אם בכוונה ובין אם לא, משפיעים על הכלכלה, החברה והסביבה כמעט בכל דבר שאנחנו עושים.

מאיפה מגיע האוכל שלנו ומי ייצר אותו? מה תנאי העבודה של אלה שגידלו אותו? מאיזה מקור קנינו אותו? והשאלות האלה כמובן תקפות גם לגבי מליון דברים אחרים. האישי הוא הפוליטי. המקומות שאנחנו יוצאים אליהם, התרבות שאנחנו צורכים, האוכל שאנחנו קונים, הריהוט, מכשירי החשמל, כולם פוליטיים, כי מישהו מרוויח מהם ומישהו או משהו מושפע מהרווח/ההפסד. לקחנו משכנתא מהבנק? זה פוליטי, כי מישהו עושה עלינו רווח גדול ואחר כך משפיע בעזרת ההון שלנו על המציאות. יצאנו למסעדה? זה פוליטי כי אולי שוטף הכלים הוא אריתראי/מקסיקני שמקבל רבע משכר המינימום. אתם נשואים? זה פוליטי. לי עדיין אסור על פי החוק להתחתן בארץ עם בן הזוג שלי. אנחנו מעדיפים להישאר "לא פוליטיים"? זה הכי פוליטי כי ככה אנחנו נותנים לאנשים אחרים לקבוע מה יהיה בלי להשפיע, מסכימים עם הסדר הקיים (ווואוווו, וואו, תרגע שנייה. בסך הכל באנו לקרוא שיר ומתכון. 'לוקח נשימה עמוקה') .

גם עזרה לזולת היא פוליטית. התרגלנו שלכל דבר יש שירות, אחראי, שהוא לרוב לא אנחנו. מפינוי זבל ועד עזרה לשכבות מוחלשות. העיר גורמת לנו להתרחק מהקהילה ואנחנו לומדים לתת ל"אנשי מקצוע" ופוליטיקאים "מקצועיים" (איזה מן מקצוע זה בכלל?) לנהל לנו את החיים והמרחב. התחושה היא שמישהו כבר ידע לעשות יותר טוב. מישהו שמתמחה ב"זה", מישהו שיארגן. אבל האמת היא שאנחנו המומחים הגדולים ביותר לחיים שלנו וכולנו פוליטיקאים. בא לי לקדם פוליטיקה של מעורבות אישית. אני רוצה להיות בעולם ושהעולם יהיה בי. 

אבל זו לא משימה קלה. בזמן ההוריקן רציתי לדפוק בדלתות של השכנים שלי ולשאול מה שלומם לפני שעזבנו את הדירה. לא עשיתי את זה. הייתי מובך ופחדתי לפלוש והאמת היא שהיה לי יותר קל פשוט לא לעשות את זה. אתמול במעלית שכנה מבוגרת שעד עכשיו היינו ביחסי הנהון ידידותי התחילה לדבר איתי לראשונה. היא סיפרה לי שהיה להם קשה לרדת ולעלות במדרגות והם דאגו שלא אגרו מספיק מים והיו מפוחדים. הרגשתי חרא וחשבתי על זה הרבה. קשה להוציא כוונות מהכוח אל הפועל. להפוך מילים למציאות זו מלאכה מורכבת ונדרש לכך מאמץ ואפילו אומץ (ואולי בעצם זה ממש פשוט?).

האישי הוא הפוליטי. ואנחנו חיים בתקופה פוליטית והבחירות שלנו הן פוליטיות ומשפיעות על העולם, אם התכוונו לכך או לא. גם הבלוג הזה, למרות שהוא "רק" בלוג אוכל, הוא פוליטי כי אני נחשף בו, משפיע ומושפע. לחשב כל בחירה בחיים זה לא פרקטי, אבל להיות מודעים לכוח שלנו כאנשים פרטיים וכקהילה, לא במובן אמורפי מדומיין, אלא על אמת, זה כבר קצת יותר קל. נדמה לי שקהילה וקהילתיות קשים בימים אלה (ואני מודע לאירוניה הדקה עד עבה מאוד כשאני כותב את המילים האלה אלפי קילומטרים רחוקים מניו יורק). בוא נראה אם אני יכול טו פרקטיס ווט איי פריץ'. ועכשיו, תסלחו לי בבקשה, אבל אני הולך להכין כיסונים מבצק שמרים ממולאים בתרד חמצמץ. גם הם פוליטיים, הם מגיעים מסוריה.

הפטאיר הוא מעדן. בצק דקדק ממולא בתרד חמוץ. מתחילים בהכנת הבצק כי כמו חלקנו, הוא מהדור הישן, לא פועל באינסטנט.

לבצק

2 כוסות קמח לבן
2 כוסות קמח מלא
כפית מלח
כף סוכר
חצי כפית שמרים יבשים (והאמת היא, שאם אין, אז לא חייבים להשתמש. הבצק יהיה קצת יותר פריך אחרי האפייה, אבל זה עובד מצוין גם בלי)
1/3 כוס שמן זית
1/4 1 כוסות מים פושרים

אם יש מיקסר משוכלל מכניסים את כל החומרים פנימה ונותנים לו לעבוד איזה עשר דקות. צריך להתקבל בצק רך אך לא דביק.

אם אין מיקסר משוכלל מפשילים שרוולים שמים בקערה את החומרים היבשים ומערבבים

מוסיפים שמן ומטמיעים

ואז חופרים בור באמצע ואליו שופכים את המים החמימים

בעזרת כף מערבבים. כשזה מתחיל להראות כמו בצק מעבירים למשטח מקומח קלות ומתחילים ללוש.

אחרי אין ספור בצקי שמרים שהכנתי הנה התובנות שלי:

  • משתמשים בבסיס כף היד ולא באצבעות וככה זה הכי פחות נדבק. מתחילים בלאחד את החומרים בעדינות וככל שהבצק נראה יותר אחיד אפשר ללוש עם יותר כוונה.
  • ללישה הכי יעילה דוחפים את הבצק על המשטח, משטחים אותו ואז מקפלים וחוזר חלילה.

  • מקמחים את משטח העבודה מעט ככל האפשר. בצק קשה יניב מאפים קשים ולא תפוחים וזה באסה. הרבה הרבה יותר קל להוסיף קמח לבצק רטוב מאשר מים לבצק יבש.
  • בצק שמרים צריך הרבה לישה! זה יוצר קשרי גלוטן או משהו. אחלה אימון לידיים. לא לוותר לו, אתם הבוסים שלו ולא להיפך. אם זה קשה אז מחלקים לכמה חלקים ולשים כל אחד בנפרד. גם אם הוא נראה קצת רטוב כדאי לא להתפתות ולהוסיף קמח כי הלישה עוזרת למים להיספג ואנחנו לא רוצים בצק יבש.

אוקיי, עכשיו מצפים בקצת שמן כדי שלא יתייבש ונותנים לשמרים לשחרר גזים איזו שעה רצוי באזור חמים. הבצק לא "יכפיל את נפחו". הוא כן יתפח קצת.

בזמן שהבצק עובד מטפלים בתרד:

1 ק"ג עלי תרד קפואים או טריים (לא ניסיתי, אבל אני בטוח שגם עלי מנגולד יהיו מעולים פה. אולי גם ירוקים אחרים?)
בצל גדול קצוץ דק
מיץ מלימון אחד
כפית וחצי מלח
פלפל שחור
2-3 כפות שמן זית
גבינה בולגרית (לא חובה)
פיניונס (זה צנוברים בירושלמית, לא חובה)
2 כפות סוּמק (לא הכרחי)
כף אחת רכז רימונים (לא הכרחי, וגם לא יותר מזה כי זה הופך את המלית למתוקה ולא תודה)

אם התרד טרי חותכים לרצועות דקות, מפזרים את המלח ושמים במסננת בכיור. המלח מפתה את המים החוצה מהתרד. אחרי חצי שעה אנחנו נשלים את המלאכה ונסחט את התרד הכי הרבה שאנחנו יכולים. חובה לסחוט. אחרת התרד ישפריץ מלא מים והבצק יצא רכרוכי ולא פריך. איכס. אם משתמשים בתרד קפוא מפשירים לגמרי, אפשר מתחת למים, וסוחטים, לא צריך מלח.

מערבבים בקערה את כל המרכיבים של המלית (לא מוסיפים מלח אם פיזרנו אותו על התרד הטרי…). אם רוצים צנוברים אז בכיף. או בולגרית, יאמי. או כטוב העולה ברוחכם.

אני אוהב דיוק במילים, אבל במטבח פחות חשוב לי. לכן במקום לרדד ולקרוץ עיגולים סימטריים אני עושה ככה: משטח את הבצק בעדינות על משטח העבודה

חותך לרצועות ואז לקוביות (בסה"כ כ-35 חתיכות)

ומרדד כל חתיכה, הכי דק שאפשר. לא יוצאים עיגולים מושלמים, אבל שלמות משעממת אותי.

כל עיגול הופך לפיתה דקה-דקה ומקבל הר של מילוי

סוגרים כמו חיתול של פעם

מכניסים לתנור שחומם ל-200 מעלות לכ-25 דקות. הם מוכנים כשהם קצת משחימים.

אוכלים בטמפרטורת החדר ואת מה שנשאר מקפיאים. נהנים מאוד מהטעם החמוץ של התרד, אבל מרגישים גם קצת החמצה על זה שהמצב שלנו היום לא ממש מאפשר גישה למאכלים המעולים של השכנים שלנו מצפון.