(מתוך הפרפר חוצה את הכביש / אוה קילפי ע"מ 154, הוצאת כרמל)
רחובות של אנשים שאני לא מכיר, אבל הייתי יכול, עוברים מולי. יכול להיות שהשולחן הזה של היפים התל-אביביים שיושבים משמאלי היו חברים טובים שלי, בטח היינו מכירים באוניברסיטה. ואולי בעצם הייתי יוצא עם אחד מהבחורים וזה לא היה עובד ואז כל הישיבה הזאת בבית קפה כרגע הייתה ממש מביכה. יכול להיות שהייתי גר ממש מעבר לפינה בדירה רועשת יותר מידי ומשופצת פחות מידי, ואולי הייתי מזמין תמיד את המנה הזאתי בדיוק וכשהייתי מגיע לקפה המלצרית הייתה מחייכת אלי ואומרת: סנדוויץ' חביתה ואמריקנו? ואני הייתי מהנהן בחיוך ומרגיש מוכר.
הייתי גר ממש פה והייתה לי בטח שגרה כזאת שבה הייתי הולך למכון כושר ישר מהעבודה, ואנשים במכון שאני מהנהן אליהם, ואיזה אחד חתיך במיוחד שאני מקווה תמיד שיהיה שם אבל אף פעם לא מדבר איתו. והייתה לי דרך שדרכה הייתי חוזר הבייתה. אולי היא הייתה הדרך הקצת יותר ארוכה במורד הרחובות הקטנים והיפים, ובימים של גשם הייתי רץ דרך הרחוב הראשי מהר מהר הבייתה כדי לא להירטב.
והייתי עושה את הקניות בשוק הכרמל כל שבוע והשלמות בטיבטעם, ומתלונן על יוקר המחייה, ויוקר הקנייה וסובל בשקט מהלחות ומשכנע את עצמי שזה לא כזה נורא ושכולם מזיעים בדיוק כמוני. הייתי נוסע לשוק עם אופניים חשמליות ופעם בטח היו גונבים לי אותם והייתי כותב פוסט קרוּע-לב בפייסבוק. היה לי בטח כלב, תערובת של כנעני ומשהו אחר, אולי הייתי מוצא אותו במצפה רמון ואוסף אותו אלי כשעוד היה גור מלא בקרציות. לא הייתי מתחרט שלקחתי אותו למרות הנביחות והאחריות כי הוא היה מביא לי הרבה שמחה, חוצמזה ההורים שלי היו לוקחים אותו כשהייתי יוצא לחופשות והיו עוזרים לי עדיין עם חשבונות לוטרינר בזמנים לחוצים בכסף.
ובכל סוף שבוע שני הייתי מבקר אצל ההורים, וכמה פעמים בשבוע מתקשר עם האחים, וקופצים לארוחת ערב או לבירה ורבים הרבה יותר אבל גם משלימים כי זה היה קל וחוצמזה בסוף השבוע כולנו ניפגש אצל ההורים.
ובטח היו לי כמה עבודות. אחת בקליניקה פרטית ואחת במקום ציבורי ואחת שבה הייתי מלמד ואף אחת מהן לא בתל אביב, למרות ששם הייתי גר. והיה לי אוטו קטן כדי להגיע איתו בין העבודות והייתי יודע בדיוק כמה פקקים יהיו לפי השעה שהייתי יוצא מהבית והייתי מספר לכולם על השיטה שלי להימנע מפקקים בגאווה של מקומי. והייתי נאבק למצוא חניה בסוף היום כשממש כבר רציתי להגיע למכון וגם היה לי פיפי דחוף מהנסיעה אבל זה היה שווה את זה כי בימי שישי בבוקר הייתי קם מוקדם ורץ בים ואז הולך לבית הקפה האהוב עלי.
עוד הייתי שותה נס קפה כל בוקר עד שאולי אבא שלי היה מפתיע אותי במכשיר של נספרסו לאיזו יומולדת. והייתי מתנגד בהתחלה ואומר שמי צריך את כל הדבר הזה וזה רק להשתעבד לעוד מכשיר במטבח ולקפסולות המטופשות האלה, אבל הייתי מתחיל להשתמש בו מיד, ואפילו קם כמה דקות יותר מוקדם מההתרגשות בבוקר הראשון. ולפעמים בסתר כשהייתי בא להורים הייתי לוקח איזה שרוול של קפסולות לתיק מהמזווה שלהם, יש להם הרבה ובטח לא יהיה להם איכפת, הייתי אומר לעצמי ומציין גם שהגיע הזמן להתבגר.
וגם הייתי לומד להיזהר בלשוני, לא להגיד שום דבר שנשמע יותר מידי שמאלני. הייתי מרגיש מיעוט נרדף והולך להפגנות, אבל גם בטח בסוף מתייאש מהחיים הפוליטיים ומתעלם מהם. בטח הייתי מרגיש הרבה יותר אשמה, והרבה יותר לחץ ושמחה על כל מיני דברים שקורים בחיים כי הייתי כל כך קרוב אליהם כל הזמן, בלי מרחק פיזי ופילטר דיגיטלי, חווה אותם בזמן אמת. הייתי מחזק את החברויות הקיימות ובערך פעם בשנה פותח את הלב גם לחברות חדשה. היינו נפגשים ומדברים אל תוך הלילה, שותים בירה וקפה וחושבים על החיים. בטח היינו מונים שוב את האנשים שאנחנו מכירים שגרים היום בחו"ל ומדברים שוב ושוב במעגלים על כסף וייאוש ותקווה ואהבה, על לקנות בית, ילדים וירושה. השיחה של הלילה הייתה נכנסת לי ללב והייתי בטח נכנס למיטה מוכה קפאין ואלכוהול ומתנדנד בין שינה לערות, חולם חלומות יקוצים וחושב מחשבות בשינה. הייתי בטח שמח במעורב עם חלקים קטנים עצובים, מרגיש שלם וגם קצת לא ובטח בלילות כאלה, כשהקיום היה מודגש הייתי חולם על איך החיים היו אם הייתי חי בברלין, או לונדון או אולי אפילו בניו יורק.
אם הייתי גר פה גם הייתי נפגש כל הזמן עם אמנון וכבר בטח היה לנו פרויקט גדול משותף כי הימים שבהם אנחנו מצלמים פוסטים ביחד הם מהימים הכיפים בימות השנה. כי חיפה, ושוק, וסטודיו, ובירה ויין וקפה ואוכל שהכנו והיופי שכל מה שאמנון נוגע בו ובעיקר המשפחה והחברות של מאז גיל אפס.
פודינג לחם הוא לרוב מנה אחרונה, אבל לאחרונה התחלתי להכין אותו כמנה עיקרית. הוא ממלא וטעים כל כך ויכול לקלוט אליו אלו טעמים שרק תרצו. הפעם בגרסה של עגבניות ושום בצלייה אטית, פטה, זיתים ובזיליקום.
מצרכים:
- 750 גרם עגבניות שרי בצבעים
- מעט שמן זית
- 250 גרם גבינת פטה
- זיתים שחורים וירוקים
- כ-6 שיני שום עם קליפה
- פלפל חריף קטן
- צרור בזיליקום
- 3 ג'בטות
- 3 כוסות חלב
- מיכל שמנת 10/15/30 אחוז
- 3 ביצים
- מלח פלפל
הכנות: מחממים תנור ל-180 מעלות. חוצים עגבניות שרי, מניחים בשורות יפות, ומניחים מסביבן את שיני השום בקליפתן. משפריצים שמן זית וזורים מלח פלפל, אופים כ-45 דקות ועד שהעגבניות מצטמקות ומעט מתקרמלות. נותנים להן להתקרר (משתדלים מאוד לא לאכול את כולן מיד). מוציאים את שיני השום מקליפתן וחוצים אותן. את הפלפל החריף חותכים לחתיכות קטנות. את הפטה מפוררים לחתיכות קטנות-בינוניות. את הזיתים חוצים ומחלצים מהם את הגרעין.
גודל התבנית יקבע אם תקבלו תוצאה עם הרבה קריספי בצדדים ומעט נימוח מבפנים, או פחות קריספי בצדדים והרבה נימוח מבפנים. אני אישית אוהב את האופציה השנייה ותבנית של 20X30 תספק זאת.
בקערה מערבבים את החלב, השמנת, הביצים ומלח ופלפל.
הרכבה: בוצעים חתיכות לחם קטנות מהג'בטה שעדיף אם היא ישנה וקשה אבל זה לא ממש משנה. מסדרים בתבנית שכבת לחם, מניחים בין החתיכות בנדיבות עגבניות, חתיכות פטה, חצאי שום אפוי, פלפל חריף, עלי בזיליקום קרועים, גבינת פטה וחצאי זיתים. זורים מלח פלפל ויוצקים מעל מתערובת הנוזלים. חוזרים על הפעולה עוד שכבה או שתיים.
כשכבה עליונה שמים שוב את כל התוספות. נותנים לתבנית לנוח כ-30 דקות ועד שהלחם סופח אליו את רוב הנוזלים. אופים בתנור שחומם ל-180 מעלות כ-35 דקות ועד שהפודינג תפוח והחלק העליון הושחם מעט.
נותנים לפודינג להתקרר מעט (וגם התפיחה תרד בזמן הזה) ומגישים בחתיכות גדולות לשולחן כשעוד חם ואפשר גם בטמפרטורת החדר.
אוכלים פודינג לחם למנה עיקרית וחושבים על מה אם….?
עוד פוסטים עם אמנון:
רוטב חציל שרוף עם עגבניות שרי לפסטה
קונפי ארטישוק , סלט חוביזה וסלט זעתר
אורז בר עם ירקות צבעוניים בויניגרט
"שניצל" פלפל קלוי במילוי גבינה
שירה אכילה 