(מתוך לאה גולדברג, שירים ג' / לאה גולדברג, ע"מ 85, הוצאת ספרית פועלים 2004)
הפרחים שבקנקן על השולחן יודעים את הזמן עמוק בתוכם. הוא צרוב בעלי הכותרת שלהם, בגבעולים הדקים, שממשיכים לשתות מהמים גם אחרי שנקטפו מהפקעת. הם פרחו כולם ביחד, לפי אות של השמש והארץ, והיום הם הכי פתוחים שאי פעם יהיו, מתמתחים לכל עבר ומפיצים את הריח שלהם, מייחלים למגע. הם הגיעו לשיא ההדור שלהם ומכאן הדרך למטה קצרה. מחר, אני כבר יודע, למוד פרחים בקנקנים, אקום לראות את החיוּת שלהם מתחילה לפנות מקום לכליה. פרחים בבית אף פעם לא ממש שימחו אותי כי הם בשיאם זמן כה מועט ואז קמלים, ומתפרקים ובסוף נשארת רק עצבות חומה ונבולה. פרחים בבית נועדו למי שלא מפחד לקבל תזכורת תמידית שהזמן מבעבע בתוכנו בלי הפסקה. צריך להחליף אותם לפני שהעצב מגיע או לחיות עם הוכחה ששינוי כל הזמן נמצא באוויר.
הכל תנועה והכל גם עומד, אנחנו עשויים מחלקיקים שפעם הרכיבו מישהו אחר ועברו את כל גלגולי החיים והמוות וכרגע הם בנו ולאן ימשיכו מכאן, אי אפשר לדעת. הגוף שלנו מורכב מעצים ושיחים, חיפושיות וכלבים, דינוזוארים ואנשים שהיו ואינם עוד, אלא בזכרון החמקמק של החומר. המים שאנחנו שותים כבר הרוו יערות ופרחים, חיות ואנשים, התאיידו והתעבו מחדש והתגלגלו בין שמיים ואדמה וים והגיעו אל הברז ומשם חזרה אל גוף האדם. מנקודת המבט של הנצח כולנו בסופו של דבר בדיוק אותו חומר ואולי זה בעצם מה שאנשים חווים כשהם מדברים על גלגול נשמות, המולקולות שראו עולם ומלואו כבר זוכרות קצת מכל מי שאי פעם הרכיבו.
ההווה חורש את העתיד והופך אותו לעבר והזמן נחתם בחומר. יש מרכיב של זמן עמוק בתוכנו והשעונים, לוחות השנה, הטיימרים והסטופרים שהמצאנו בקושי מצליחים לתפוס מימד קטן מתוך החוויה האמיתית של המשך. נתנו לזמן יחידות כדי שנצליח לדבר עליו, אבל הוא לא באמת נכנע להן, הוא הרבה יותר סמיך. ובעוד הגוף מסונכרן עם הזמן, חי בתוכו וכפוף לו, הנפש, כך לפחות נדמה לי, מתפקדת במישור אחר, עונה לחוקיות אחרת. התינוק והילד שאני שהפכו למתבגר ואחר כך למבוגר, וכל אלה עדיין נגישים בתוכי לפעמים כאילו שהיו כאן ועכשיו ומאז ומתמיד. 34 שנים של חיים, על הגוף שלי רואים, בנפש אני לא מרגיש אותן. היא יודעת אותי עכשיו וגם את ההוא של פעם אבל לא מבינה בזמן שחלף ביניהם.
הגוף מזדקן, זה ברור, אבל הנפש שלי רק משתנה בדרכים קשות לחיזוי. הזמן הוא רק שולי בשבילה, היא מצפצפת עליו מלמעלה, מכירה בקיומו אבל לא מתקמטת ממנו באותה הדרך כמו העור. הגוף משועבד לזמן, והנפש לחוקים אחרים של קיום. היא מגיבה לתחושות, לאנשים, לביחד ולבד. אצלה הכל יחסי. יש תקופות שהשאירו בה את חותמן שעיצבו ושינו אותה בזמן קצר, ויש חודשים, ואפילו שנים שבהן היא הייתה כמעט דוממת ולא נרשמה בה תנועה רבה. תקופות שלמות היא יכולה להיתקע בלא ניע ואז ברגעים ספורים היא יכולה להשתנות. ואולי לכן אף פעם לא התרגשתי מימי הולדת בשנים. 18, 21, 25, 30… כולם עברו. מעולם לא הייתי איש של תאריכים, מקטלג את העולם על פי חוויות ותרחישים.
ועל אף הנסיון שלי להיראות סופר טרנסדצנטלי יש לי גם שתי רגליים על הקרקע, נשבע. ובתקופה הזאת של השנה אני נכנס ללחץ כי בכל זאת הזמן סוגר מעגלים ויום הולדת נוסף מגיע והשבועות לפני קצת מלחיצים. כי אני לא יודע איך לחגוג וכל שנה אני נבהל מחדש שזה יהיה לא מספיק מיוחד או מיוחד קצת יותר מידי. השנה החלטתי שיום הולדת זה בשביל להגשים חלומות. וזה הזמן לעשות משהו שבא לי ושאחרת בחיים לא הייתי עושה. אז שכרנו בית באמצע היער ששייך לזוג שבבעלותם בית קפה ומאפייה ועל כן הבית כנראה גם מתפאר במטבח מצויד למשעי (את הקיצ'ן אייד נביא בעצמנו… השאר כבר שם) וכבר שבועות שאנחנו חולמים את כל הפרויקטים הקולינריים שביום-יום ובמטבחון הניו יורקי הקטנטון שלנו אנחנו לא מספיקים.
בחלום שלי, ניסע בין חוות, נקנה מכל הבא ליד, ואז נבשל משך שלושה ימים: קרואסונים, מוצרלה ביתית וריקוטה, פּוּלד פּורק, צירים סמיכים, לחמי מחמצת וסוכריות גומי ביתיות, מרמלדה וחלומות אחרים לרוב. את המצרכים אנחנו כבר אוספים במשך שבועות וההתרגשות רבה, כה רבה. ובסוף כשנחזור לניו יורק נזמין את מי שיהיה בסביבה לטעום. נדמה לי שבאוכל הגוף והנפש שלי נפגשים, וכשזה קורה, כשהם מתקיימים ביחד באותו מימד ורגע, מגיעה שמחה ואולי אפילו קצת אושר. נשמעת לי דרך נחמדה לבלות את יום ההולדת.
ושאלה אליכם – אוהבי אוכל יקרים, אם היה לכם את כל הזמן שבעולם ואת מטבח החלומות, מה הייתם מכינים? תחלמו איתי לרגע, לכבודה היומולדת ואולי גם תתנו לי רעיונות חדשים?
ומאיפה מגיעה ההשראה לכל זה? מהמפגש עם אמנון. בן הדוד שלי שאתם אולי כבר מכירים ושאיתו הכל אפשרי. חולמים, יוצרים ואוכלים ביחד, קונים מצרכים בשוק החיפאי ואז בסטודיו שהוא גם מרחב המחייה מבשלים ומצלמים ויש חיבור של הגוף, והנפש ובלוטות הטעם בכאן והרגע. הזמן של אמנון ושלי כמעט לגמרי מסונכרן והנפש גם. המתכון הסטודיו והאור שלו, הביצוע שלנו, הסלים היפים של תמר זוגתו. רוטב פסטה חציל שרוף ועגבניות שרי. קרמי בלי קרם, מתוק, וחמוץ ועמוק.
מצרכים
- 750 גרם חציל
- פחית קטנה של עגבניות משומרות איכותיות
- כ-350 גרם עגבניות שרי בצבעים שונים
- 2 גבעולי כרישה
- בצל צהוב קטן
- בצל סגול קטן
- ריחן או אורגנו טריים
- מלח פלפל
- לא חייבים אבל טעים – גבינת פטה
קולים על האש החשופה כ-750 גרם חציל. אולי כדאי לכם לפרוש מתחת נייר כסף, כי החציל מגיר מיץ.
במחבת מאדים בצל סגול, בצל לבן וכרישה עד לריכוך והזהבה קלה.
חופנים את בשר החציל השרוף ומוסיפים אותו יחד עם הבצל לממחה חשמלי. מוסיפים מלחפלפל וטוחנים הכל ביחד עם פחית קטנה של עגבניות מרוסקות. אמנון לימד אותי שלא כל העגבניות המרוסקות נולדו שוות, ואם משקיעים בפחית יקרנית לא מתחרטים.
מחזירים לסיר ומבשלים ביחד דקות ספורות ואז זורקים פנימה, בשלמותן עגבניות שרי בכל הצבעים. נותנים להן להתרכך ולהתבשל קצת. מספר דקות. מגישים על פסטה עם הרבה גבינת פטה מעל ועלים של אורגנו טרי או בזיליקים.
אוכלים פסטה ברוטב חציל שרוף ועגבניות שרי וחושבים על מפגשים מהנים בין הנפש והגוף.
אמנון הוא אמן נהדר ואם בא לכם לראות את הסטודיו שלו ולקבל על הדרך מתכון ל "שניצל" פלפל קלוי ממולא בגבינות תקפצו לכאן.
הכנו ביחד גם:
שירה אכילה 