החיים שיש לך / יונה וולך – פניני בלסמי בשמן בזיליקום זוהר

(מתוך תת הכרה נפתחת כמו מניפה / יונה וולך ע"מ 237, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1992)

שאריות של ילדות נמצאות בתוך כולנו. רסיסים של האהבות שאהבו אותנו, הליטופים שניחמו אותנו, הידיים שערסלו אותנו בחום. כל תא על פני הגוף שלנו הוא ארכיון למגע שנגעו בנו כל חיינו.

כל חוש הוא ספריה של זכרונות, מקוטלגים לפי ניחוחות, תחושות, צלילים וטעמים. הנקבוביות זוכרות, העור עוד מתמסר, החלל שבתוך הפה מגיב כמו שהוא יודע עוד ממזמן ופרוזדורי הריחות שבאף מפעילים רשתות עבותות ועמוקות של זכרון. החוש מקטלג את הרגש והרגש מאכסן את הזכרון.

כמו בבושקה. אני אחד גדול ובתוכי קטַנים-קטֵנים והולכים. לא איברים פנימיים בי אלא יובלים שהיו והתקבעו ונותרו חיים דוממים או חיים בועטים או חיים מקפצים ורוקדים. מאובנים יובליים שמתעוררים לפעמים וקשה לצפות מראש בכל סיטואציה מי מהם יגיב.

גן ילדים קטן יש בתוכי, משפחה מרובת ילדים. כל אחד רוצה תשומת לב, כל אחד זוכר, לא מילים, או אירועים אלא תחושות, ומצבים קיומיים.

אני הילד התמים שבגן רחל ניסה לחפור בחול לעומק עד שיגיע לצד השני של העולם

והילד המבויש שבגן ציפורה צעקו עליו שיפסיק לחטט באף

ופעם נתנו לו מרשמלו כי כל כך לא רצה להיפרד מאבא שלו בבוקר אחד מאוחר

אני הילד המבוהל כשבכיתה ב' הגיע באיחור לבית הספר בעולם שמדבר שפה שהוא לא מבין ונשלח להירשם במזכירות ודמעות זלגו מעיניו ובסה"כ המזכירה רק הייתה צריכה לעשות וי

ואותו אחד מתלהב שהיה רוקד בהפסקות בהרקדות למרות המבטים והלעג והחברה שיצקה לתוכו בושה לאט לאט עד שיום אחד הפסיק

אני הילד השמח שהולך עם אבא לשוק כל שישי אחר הצהרים כשהמחירים זולים ומקנח את הביקור בביסים מעגבניה ומיד מבצל ירוק כדי שיספיקו להתערבב בפה.

וגם הנער החרד שבטיולים של התנועה פחד יותר מכל מהנסיעה באוטובוס כי מה אם אף אחד לא ישב לידו

אני התיכוניסט המבועת שמקבל צו גיוס ראשון ונכנס מתחת לשמיכה מבוהל מהחיים והטרטורים והרובים

אני החייל הרגשן שיורה בפעם הראשונה בנשק ומההדף ואבק השריפה והכוח הבלתי נתפש בקצה האצבע מזיל דמעות והמפקד שלו קצת מרחם עליו ובעיקר צוחק עליו לפני כל שאר החיילים

אני בן העשרים וקצת האמיץ שהחליט יום אחד, מי יודע איך, לעזוב את כל הידוע ולטוס לניו יורק לחיים בלתי מוכרים.

יש כל כך הרבה ממני. חוויות רגשיות שהתקבעו ונותרו כמו שהן. נטועות עם רגל אחת בעבר ואחת בהווה והן מי שאני. ולפעמים זה המבוגר של כאן ועכשיו שמצליח להגיב לסיטואציות ולפעמים זו אחת מגרסאות העבר שלי. הנער המבוהל הוא שמגיב לאנשים חדשים שאני פוגש. והילד המתלהב הוא זה שמצליח בכל מקום עבודה למצוא את הלהט, והאני של עכשיו צריך לעשות כל הזמן משאים ומתנים עם כל האניאיים האחרים כדי שיתנו לו לפעמים פשוט להיות ולפעול מתוך הרגע, בלי כל משאות העבר.

ובעיקר אני לומד עם השנים שאני צריך לתפוס את עצמי כשעולה איזה זכרון מביך, מעורר בושה וכעס ואולי רחמים, והרי החיים מלאים באלה. לתפוס את עצמי כשהם מגיעים ומפעילים אני ישן שהופך להיות כאן ועכשיו ולתת לו, ליובל ההוא, איזו חוויה אחרת. לשלוח לו הבנה וחום, חמלה ונחת. להגיד לו עשית הכי טוב שיכולת באותו הרגע, ולתת לו לנוח. ללמוד להניח. כי הגרסה הזאת שלי באמת עשתה הכי טוב שיכלה באותו הרגע ולא טיפה פחות.

זה מצריך איזה רגע של מודעות, הבנה שאו-הנה זה ההוא מגיל 14 שמרים את הראש כרגע ומכניס הילוך.  ואז למצוא איזה דיבור שיעבוד איתו והפעם במקום לכעוס עליו ולהשתיק אותו –  להבין, לאשרר, לוותר לו.אז אני לומד לחיות עם עצמי היום ועם כל האניאיים שהולכים ושבים. זו לא אשמתם שהם כאלה. כמו רוחות רפאים שנותרו בעולם שלנו כי לא סיימו משהו, כך החלקים האלה בנו נותרים לא פתורים וחוזרים ושבים. המטלה שלנו היא ללמוד לשחרר אותם, ואולי זה לא לשחרר אלא דווקא להפוך אותם לחלק בלתי נפרד מאיתנו. צמוד צמוד.

---

פניני בלסמי

אלגנטיות ואסטיות וכל כך קלות להכנה.

• 1/2 כוס חומץ בלסמי
• 1.5 גרם אבקת אגר אגר
• 1 כוס שמן זית (נחוץ לתהליך ההכנה, אחר כך ניתן לעשות בו שימוש חוזר)
• כוס גבוהה יחסית
• טפטפת או מזרק

ראשית ממלאים כוס בשמן זית ומכניסים למקפיא. השמן צריך להיות קר מאוד אך לא קפוא לגמרי, עכור ולקראת קפיאה. מטפטפים את החומץ החם לתוך השמן ומהקור החומץ מתגבש. כשעה במקפיא מספיקה.

הוראות: מערבבים בסיר את האגר אגר והחומץ ומביאים לרתיחה תוך כדי בחישה. חשוב להביא לרתיחה אחרת האגר אגר לא מכניס להילוך ראשון ולא יניע את תהליך ההתגבשות. מערבבים תוך כדי רתיחה כ-2 דקות. מכבים את האש ונותנים לחומץ להתקרר מעט, כעשר דקות.

מעבירים את החומץ שרתח לבקבוק טפטפת או למזרק אם יש לכם. מוציאים את השמן מהפריזר ומתחילים לטפטף לתוך השמן. משחקים עם הלחץ ליצירת פנינים בגדלים שונים. נותנים לפנינים להתקרר לגמרי ואז דגים אותן בעזרת כף מחוררת או שמסננים עם מסננת דקה. אפשר לשטוף אותן במים אם רוצים. אפשר גם לא.

לשמן בזיליקום זרחני

שוטפים צרור של עלי בזיליקום, מפרידים לעלים ומניחים בקערה חסינת חום. מחממים חצי כוס שמן זית בסיר. השמן לא צריך להיות לוהט – מספיק חם שכשמכניסים לתוכו עלה יהיו מעט בועות, לא סערה שלמה. יוצקים את השמן על עלי הבזיליקום. למה? כי החום משמר את הצבע של הבזיליקום ועוזר לטעמים שלו לחדור לשמן. מכניסים את העלים עם השמן למעבד מזון וטוחנים היטב. מסננים בעזרת בד גבינה, פילטר קפה או מסננת עדינה.

חותכים פרוסות עגבניה, מניחים מעל פרוסות מוצרלה איכותית ופניני בלסמי מעל. יוצקים מסביב שמן בזיליקום. מתענגים.

אוכלים פניני בלסמי ברוטב בזיליקום זוהר ואוספים באהבה ובסבלנות את כל האניאיים שלנו.

ותודה לאחי הסוּפר מן שבזכותו המתכון והביצוע המדויק.

מפתחות / אורית גידלי – מקרון תמר-תפוז-וניל מהמקרר של המשוררת

 

זו כבר מסורת. שנה שנה במהלך הביקור שלי ערב אחד ארוך ומפויט אני מוזמן אל תוך ביתה ועולמה של אורית ומשפחתה. ביתן של המילים שעוטפות את יושבי ובאי הבית בחום ובאהבה, מצטעפות בעדינות סביב צווארם, מתכרבלות בנועם בחיקם, מלטפות. שרשרשאות שרשראות של אותיות, מילים ומשפטים מחברות בין הנוכחים כאן, מסלסלות אהבה ביניהם ומקשטות את הדמיון, הקירות והעולם.

כל מפגש הוא אחר אבל המסגרת כבר ידועה ומוכרת לכל הנוגעים בדבר. עושים שירה ואכילה. עושים שירה-אכילה! אורית מעניקה שורה משיר שהיא אוהבת ואני מוסיף אחת מהארכיונים שלי. המילים מופרדות (בלא מעט חוסר נוחות ועם הרבה יראת קודש) האחת מהשנייה בעזרת מספריים ומוכנסות לכובע. בר מזל אחד שולף פתק מקופל שמצפין בתוכו את ארוחת הערב כולה ואת כל הכלים המלוכלכים שנייצר.

השנה חגגנו ביחד את צאת ספר השירה השלישי שלה, ערש. בחרתי בכובד ראש ומבעוד מועד שורה מתוכו "כל התשובות במהופך". ואורית בחרה שורה גם כן. רצינו שנינו בכל מאודנו שהגורל יבחר לנו את המילה "תשובות" (אפילו לרגע חשבנו לרמות), כי איזה כיף יהיה לבשל תשובות, אבל הגורל שכידוע תמיד אומר את המילה האחרונה, בחר במהופך.

(בסלון המואר באור חורפי עמום, למרגלות ספריית השירה שפיקחה עלינו בסקרנות קפדנית סחטנו את "במהופך" ודרשנו אותה עד שהיא הפכה לעיצורים סתומים וגם ראינו דרכה את העולם כולו.) "במהופך" ראינו זהות שבין פה ושם, בין להגדיר כלפי פנים וכלפי חוץ. ב"במהופך" קראנו את האהבה שמגיעה עם חרדה ומשקיטה אותה עד שזו מגיעה שוב. מ"במהופך" הוצאנו איך שהחיים נותנים לנו תשובות מהאין, ממה שדווקא לא רואים. "במהופך" למדנו הוא החוט הדק שבין הגבולות, בין מה שקיים למה שכבר לא. במהופך הוא הרגע שבו הכל משתנה.

אני מבשל עם חומרים. אורית מבשלת עם מילים. לאורית מספיק רק להגיד את המנות והמרכיבים ואם הם נשמעים יפה ומתחברים לה בראש היא כבר מבסוטה. אני צריך להרגיש את האוכל בבטן ואת הטעמים בפה ולהעביר אותו דרך הידיים. אני רוצה לקצוץ והיא רוצה לחרוז, אני רוצה לקרוץ והיא רוצה לרמוז. אני מקפיד על זמנים והיא על מקצבים של החיים. שירה. אכילה. שירה אכילה. (וכשאתם מוכנים לקרוא על החוויה מהצד של אורית, ממש ממש כדאי לכם לקפוץ לבלוג הנהדר שלה. ליחצו כאן!)

השלב הבא במשחק הוא לבשל את המילה בעולם. אך הזמן לא היה לצידנו והאור בחושך הוא כל כך לא פוטוגני. אז עשינו במהופך. חלמנו את האוכלים שמטמירים בתוכם את מהות הבמהופך ורשמנו בדיוק מה יש במקרר. את הבישול עצמו אני עושה כבר מהצד ההפוך של העולם ורק לפי מה שהיה אצל אורית בבית באותו הרגע. קושר קשר דק של מילים ומאכלים בין מטבחים ולבבות מניו יורק ועד רחובות. רצינו סופלה שמגלם בתוכו את כל המהות של במהופך גם יחד. אבל לאור הבריאותנות המחמירה (אין שוקולד, אבל יש ממרח חרובים. מילים יפות ממרח חרובים, לא?) שנתקלנו בה במטבח היינו צריכים למצוא אפשרות אחרת. מקרונים ניצחו. כי הם סיכון. כי או שהם יעבדו ויהיו תפוחים ויפים או שיפלו. כי הם בדיוק הרגע שבו האהבה הופכת לחרדה וחוזרת שוב. וכי הם הכי טעימים מכל הדברים בעולם. אז מקרונים במילוי תמר-תפוז-וניל. אבל אין מה לדאוג הטעם יוצא ישר. אני מבטיח.

אבל רגע, שנייה, לפני המתכון ספר חדש לאורית גידלי (כי כשמדברים על משוררת אי אפשר רק בשם פרטי ולרגע אני מדבר כקורא השירה שגילה משוררת שאכלסה את תודעתו ועדיין לא ידע שהיא אדם אמיתי בעולם ושיום אחד דרכינו יפגשו) זה לא עניין שאפשר סתם כך להחליק בין שורות של פוסט. קוראי הבלוג הותיקים ודאי כבר התוודעו לאהבתי חסרת הגבולות לשירה של גידלי. מכל הדברים הרבים בה אני הכי נמשך אליה בגלל האהבה שנשפכת ממנה. הם שירים של אישה שאוהבת ושל אישה שאהבו אותה מקודקוד ועד קצה הרגל. הם שירים של אמא שמגלה את ילדיה ואת עצמה בהם, ושל אישה שאוספת אליה את אישהּ ונותנת גם להיאסף. הם שירים שמנקזים אור ואהבה בעולם. ולא כי הם לא רואים את החושך, אלא כנגדו ואיתו וממנו לפעמים. הם שירים של מי שבנפשה היא עוד ילדה שמשחקת כל הזמן בחומרים של הגדולים. אותי זה קונה.

ערש הוא ספרה השלישי. חיכיתי לו שנים. ערש הוא ספר על התמודדות עם מות אם. ספר שמגולל תמונות מחיים, ממוות, מפרידה. ספר שהוא על אמהות שיש להם ילדים שיש להם ילדים. וגם בתוך העיסוק במוות האהבה זורחת. וגם בעיסוק בכאב המשחקיות הגידלית הנהדרת, שהיא בחיים כמו בשירה ובבלוג, מפציעה. כי האהבה היא הפתרון האולטימטיבי, דרכה בורא הורה לילד את "העולם כאח" ודרכה מתקן העולם את עצמו. היא המהות האמיתית של החיים הגידליים והיא גם הפתרון לחרדה (ואני הרי חפשן בלתי נלאה לפתרונות לחרדה). ואפילו רק בשם הספר עצמו המוות והחיים – נקודת ההתחלה ונקודת הסוף – וכל תורת היחסים עצמם מקודדים – שיר-ערש-דווי, ארס. אל מול עטיפת הספר לבדה הלב שלי מחסיר פעימה. אין הרבה משוררים כאלה בסביבה, לצערי הרב. ולשמחתי הרבה גם כן.

---

איך מכינים מקרונים? דוקטורטים ופוסטים רבים נכתבו בנושא. יש מי שיסביר לכם יותר טוב כל שלב בשלב ואיך ומה לעשות בכל שנייה ולכן אני מפנה אליהן. אבל מתכון שנבנה רק מתוך חומרים שיש למשוררת במקרר תמצאו רק פה. רק היום. וגם ניסיתי לפשט את התהליך עד כמה שיכולתי.

אז בבקשה. מתוך מתכון של גורו המתוקים שלי, עוגיו.נט עם מילוי שהמצאנו לוני ואני ביחד רק ממה שהיה במטבח (וכן, זה בגרמים. השתדרגתי וקניתי סוף סוף ולראשונה בחיי משקל למטבח לכבוד המקרונים האלה, נראה לי שאין באמת דרך אחרת…).

כמות לכעשרים עוגיות בודדות (כ-10 עוגיות כפולות)

• 100 גרם אבקת סוכר
• 65 גרם אבקת שקדים
• 50 גרם חלבונים
• קורט מלח
• 20 גרם סוכר לבן

מעט קינמון לקישוט

להכנת המקרונים: מנפים את אבקת השקדים ואת אבקת הסוכר לתוך קערה. לא מחזירים לקערה חתיכות גדולות שנותרות בנפה.

במיקסר מתחילים להקציף את החלבונים, כשנוצר קצף ראשוני מוסיפים את הסוכר ומקציפים עד שהקצף יציב וחזק. מוסיפים לקצף כשליש מכמות השקדים-אבקת סוכר ואת המלח ומערבבים בלי להתחשבן יותר מידי בעזרת כף או לקקן. כעת מוסיפים את שני השליש הנוספים ומקפלים אותם פנימה בעדינות. מקפלים עד שנוצרת בלילה שמתחילה להיות נוזלית אך עדיין מחזיקה מעצמה.

מעבירים את הבלילה לשקית זילוף ומזלפים עיגולים קטנים על משטח עוגיות או נייר אפייה. לוקחים בחשבון שהם מעט גדלים במהלך האפייה. כשמסיימים לזלף דופקים את התבנית על השולחן כמה דפיקות עוצמתיות כדי להוציא בועות אוויר. מקשטים באבק קינמון. נותנים למקרונים לשבת בחוץ לפחות חצי שעה ועד שעה כדי שיווצר עליהם קרום. בזמן הזה מחממים תנור ל-150 מעלות ואופים את המקרונים כ-13 דקות עד שהם תפוחים, נוצרות להם "רגליים" והם קשיחים. מוציאים מהתנור ולא נוגעים עד שהם קרים לגמרי. מפרידים מנייר האפייה בעזרת סכין.

למילוי תמר-תפוז-וניל:

• 250 גר' תמר מג'הול
• 3.5 כפות מיץ תפוזים
• כל תוכו של מקל וניל אחד
• קורט מלח

טוחנים ביחד את המרכיבים. תמרים מגיעים בדרגות שונות של לחות ולכן כדי להתחיל עם פחות מיץ תפוזים ולהוסיף לפי הצורך. התוצר הסופי צריך להיות דומה למשחת שיניים בממרחיות שלו.

מכניסים לשקית זילוף מזלפים בעדינות כמות נדיבה של מילוי. סוגרים את המקרונים ונותנים להם לנוח במקרר כמה שעות ועדיף עד מחר. אוכלים בטמפרטורת החדר.

אוכלים מקרונים ממקרר של משוררת וחושבים על הכוח של מילים לעשות דברים בעולם. מה הייתם אתם מבשלים מ-במהופך?

רוצים לקרוא על המפגש בבלוג הנהדר של אורית? הנה ממש כאן!

ירושלים ירושלים למה ירושלים / יהודה עמיחי – הממולאים הכי טעימים שאכלתי

(מתוך פתוח סגור פתוח / יהודה עמיחי, ע"מ 150, הוצאת שוקן)***

אני עובר ברחובות ירושלים והזיכרונות עוברים דרכי. נעים במהירות בלתי נשלטת כמו שיטפונות מציפים את כל כולי – מהראש דרך המחנק בגרון ללב, לבטן, לרגליים ואז נספגים בחזרה כלא היו או אולי זורמים החוצה.

הולך ברחובות ודומע. הלב מכתיב את הקצב, הרגליים לוקחות אותי בשבילים מוכרים, יודעות בעל פה איפה כל בליטה במדרכה. הריאות יודעות בדיוק באיזו פסיעה להתחיל להתנשף כשרחביה שבירידה הופכת לבקעה שבעלייה דרך עמק רפאים. כל אבן ירושלמית מזמינה אותי– עצור לרגע. זכור. התמסר לגעגוע, לכמיהה חסרת המושא. במיוחד בשבילך. חמה ודביקה ואלגנטית -היא החומר שממנו מורכבים זכרונות הילדות.

עצרתי ליד הבית שבו גדלתי. כמו בסרט ראיתי את רוח הרפאים שהיא אני הילד מתרוצצת בגינה. הרגשתי את בלוטי האקליפטוס הקטנטנים מחספסים שוב את כפות רגליי. שמעתי את שירי יום ההולדת ששרו לי בגינה כשהורי המחיזו לנו את "מעשה בחמישה בלונים". הרגשתי את ההלם מהיום ההוא שבו התנדנדתי חזק מידי על באר הברזל וצנחתי על הגב והנשימה נעתקה ממני למעט שניות ארוכות ומבהילות. והפעם ההיא שדרכתי על דבורה. והחלזונות והצבים ועץ השסק שהניב פירות חמוצים שנה כן שנה לא והאדמה העייפה והקשה שההורים שלי ניסו להפיח בה חיים שוב ושוב ללא הצלחה והיום היא מכוסה כולה בבלטות שמסתירות מתחתיהן את פסיעות הילדות שלי. דמיינתי שאני עוקר את כולן בכוח המחשבה ומשחרר אותה בחזרה לעולם.

שכבות שכבות של היסטוריה בנויות אחת על גבי השנייה בעיר שלי והשכבה שלי דקיקה, ביניהן. אני מתעצב לראות שהשכבות של השנים האחרונות נבחרו בחוסר ענווה שפעם הייתה מאפיין כל כך נעים של העיר, שידעה שהיא מהחשובות בעולם אבל עשתה את זה בשקט בשקט. לא עוד – גשר מיתרים שבכל מקום אחר היה יכול אולי להיות יפיפה והוצנח לכניסה לעיר כמו נברשת קריסטלים שנתלתה במחסן מאובק ורק מדגישה את ההזנחה… וקניון ממילא שמי בכלל צריך את כל היוקר הזה בחיים שלו ושכונות היוקרע מסביבו, ופרויקט הולי לנד שאפשר לראות כמעט מכל מקום בעיר והוא אות קלון וציניות. ואפילו שוק מחנה יהודה כבר פחות שוק ויותר איזור בתי קפה ומסעדות יאפיות. עדיין יש בו מהקסם הישן וגם קסם חדש אבל העיר כבר לא מה שפעם.

ואולי זו בכלל לא העיר, אולי זו ההתבגרות ואולי זה פשוט אני שנוסטלגי כי אני מגיע פעם בהרבה זמן ונשטף זכרונות וגעגוע ומבין שחוויות ילדות וחברי ילדות עושים רק פעם אחת בחיים ואת שלי כבר עשיתי. ולמרות כל זה העיר הזאת עדיין מהלכת עלי קסם. טבועה בהיסטוריה שתבעה ממנה מחיר כבד כמו האבנים שממנה היא בנויה. מקועקעת בפסגה של ההר –  טראגית ובלתי מנוצחת, מסתורית ומורכבת כמו אלו הגרים בה.

---

ממולאים זה אוכל ירושלמי. המתכון והידיים כאן הם של השף המשפחתי, אחי היקר והמוכשר ואלו הממולאים הכי מופלאים שאכלתי אי פעם. הכנו סיר ענק, כי אם כבר מקדישים אהבה למילוי ירקות משתלם לעשות בסיטונות. אם כבר – אכבר. תצטרכו סכין דקה עם שפיץ כדי ליצור חללים בירקות הארוכים וסיר קדירה גדול שיכול להיכנס לתנור.

התהליך – מרוקנים, ממלאים, מרטיבים, מבשלים, אופים, מגישים.

מה ממלאים? גזרים, קישואים, בצל, כרוב, פלפלים חריפים, מנגולד, פלפלונים, סלקים (בסיר נפרד כדי שלא יצבעו לנו את כל שאר הירקות). מה שבשוק או במקרר ומה שמתחשק. בין הממולאים זורעים פולי פול טריים בשביל הטעם והיופי.

לכל ירק מייצרים פקק מעצמו מהחלק שקטמנו כדי ליצור את אזור המילוי. את הפקק מכינים על ידי יצירת חתיכה שתיכנס ממש לתוך הירק ותעזור להחזיק את המילוי בתוכו בזמן הבישול הארוך.

והנה ככה מכינים כל ירק למילוי:

גזרים – בוחרים את הגזרים השמנים ביותר שמוצאים. מקלפים וחותכים לחתיכות של כ-10 ס"מ. חופנים את הגזר בין האצבעות ככה שלא יהיה לו לאן לברוח. מתחילים מהצד הצר אם יש כזה. מחדירים את הסכין למרכז הגזר ומתחילים לסובב בעדינות, מוציאים גילוחי גזר מתוכו וממשיכים עד שמרגישים שאי אפשר כבר יותר או שהגזר יישבר או שהסכין תצא מהצד השני. זו עבודה עדינה אך נחושה. כשכל הגזרים חלולים מכינים פקקים קטנים משאריות הגזר. חותכים ככה שהם ממש יסתמו את הגזר. ממלאים עד 3/4 וסוגרים עם פקק.

קישואים – בוחרים קישואים קטנים דווקא. קוטמים את הראש כסנטימטר מתחת לגבעול, ממנו נייצר פקקים גם. בדומה לגזרים חופנים כל קישוא ומחזיקים בנחישות עדינה. האחיזה חשובה כדי שהקישוא לא ישבר, היא תומכת בקליפתו העדינה ומעודדת אותה תחת הלחץ. מרוקנים את הקישוא. ממלאים עד ה-3/4 וסוגרים עם פקק.

בצל – בוחרים בצלים גדולים אך לא ענקיים, מקלפים אותם. עושים חיתוך אופקי אחד מהשערות עד לפטמה שיצור מכל שכבת בצל יריעה אחת לאחר ההבישול. מרככים בבישול במים רותחים ומפרידים לשכבות תוך כדי הבישול. משתדלים שכל שכבה תישאר כפרוסה אחת. מצננים. מניחים יריעת בצל לאורך היד, מכניסים מילוי לתוך השקערורית שהוא יוצר ומגלגלים אותו סביב עצמו. מניחים בעדינות בסיר. שומרים את חלקי הבצל הקטנים שלא ניתן למלא לריפוד הסיר.

כרוב – בוחרים כרוב גדול. מוציאים את הליבה בעזרת הסכין. זה החלק שבו כל עלי הכרוב נפגשים במרכזו. הופכים את הכרוב וחותכים החוצה פירמידה של הגבעול שלו. כך הוא יתבשל יותר מהר והפרדת העלים תהייה קלה בהרבה. מבשלים במים רותחים עד לריכוך. מוציאים את הכרוב ונותנים לו להתקרר. מפרידים לעלים. פורסים עלי כרוב מניחים גליל של מילוי על קו השליש הקרוב אלינו מקפלים מעליו ימין ושמאל ואז מגלגלים מאיתנו והלאה.

מנגולד – אין צורך לחלוט אותו. מוציאים על ידי חיתוך את הגיד המרכזי בכל עלה וממלאים כמו את הכרוב.

פלפלונים – הקטנים החמודים האלה שיש להם טעם של סוכריה כמעט. מורידים להם את החלק העליון מרוקנים את מעט הגרעינים. מהחלק העליון יוצרים פקק. ממלאים עד 3/4 ופוקקים.

פלפלים חריפים – ארוכים ונהדרים. מכינים אותם כמו את הפלפלונים. שוטפים אותם מבפנים כדי להיפתר מגרעינים בהם מסתתרת החריפות האמיתית.

סלק – בוחרים סלקים בינוניים ואחידים בגודלם. תתכוננו לעבודה קשה פה. מקלפים. מורידים בערך חצי סנטימטר מתחת לגבעול. בעזרת כפית עם קצה מחודד חופרים בתוך הסלק עד שהוא חלול, תהליך שעלול לכלול הזעה מרובה. חותכים את הכובעים מסביב כך שיהיו פקק מוצלח. מניחים בסיר נפרד.

משמנים את תחתית הקדירה בנדיבות בשמן זית. מניחים את את שאריות הבצל המאודה (החתיכות שהיו קטנות מידי למילוי או נקרעו) על השמן כחוצץ בין הסיר לממולאים. ממלאים את כל הירקות ופוקקים את אלו שזקוקים לפקק. מניחים על פי קבוצות אחד על השני בקדרה. פולים את פולי הפול מתוך התרמילים שלהם ובזמן הרכבת הסיר מפזרים אותם בין הממולאים.

מילוי

• 2.5 קילו בשר טחון גס עם 20% שומן טלה
• 2 כוסות אורז לבן
• צרור פטרוזיליה
• 2 בצלים מגורדים
• 3 שיני שום מגורדות
• חצי ממה שיצא מתוך הגזרים קצוץ היטב
• כף מלח
• כף פלפל שחור
• חצי כפית כמון
• כפית פפריקה מתוקה
• כפית כורכום

כעת מטביעים את הממולאים עד כיסוי בנוזלים:

• כ-2.5 ליטר מים
• 4 כפות רסק עגבניות
• קופסה קטנה של עגבניות מרוסקות
• מיץ מ-5 לימונים
• חצי כוס שמן זית
• מלח ופלפל שחור בנדיבות
• קורט כמון
• 500 גרם פולי פול בשביל לפזר בין הממולאים

מניחים מעל הקדירה שתי צלחות הפוכות כמשקולות שהממולאים לא יזוזו לנו. סוגרים את הקדירה ומביאים לסף רתיחה. מכניסים לתנור שחומם ל-145 מעלות ל-3 עד ל-3.5 שעות עד שהנוזלים כמעט לגמרי נעלמים. מוציאים מהתנור ונותנים לסיר לשבת כ-20 דקות. מוציאים בעדינות עם מלקחיים לפלטה גדולה על פי נושאים. הפלטה שלנו הוגשה בלילה והתאורה המאוד לא מחמיאה ממש לא עושה צדק, מצד שני רציתי להוסיף תמונה של הסוף בסוף, כי סוף-סוף!

אוכלים ממולאים, הולכים לקלפי ביום שלישי ובוחרים כדי שגם העתיד יהיה טוב ולא רק העבר כשמתרפקים עליו.

***הלוואי והייתי יכול לצטט כאן את כל המחזור הנפלא של עמיחי "יְרוּשָׁלַיִם יְרוּשָׁלַיִם לָמָּה יְרוּשָׁלַיִם", על 28 חלקיה. אם אתם ירושלמים או שיש לכם חיבור רגשי לעיר, פתחו את פתוח סגור פתוח בע"מ 140 וקראו את כולה, כרגיל עמיחי עושה שם קסמים. ואם בא לכם עוד קצת להיאבד בזכרונות ומטאפורות על העיר לליאור שטרנברג יש פרק שלם ומרגש עליה בספרו טִקסי ערב שבהוצאת הקיבוץ המאוחד

---

רוצים להיזכר בפוסטים נוספים שעשיתי עם השף המשפחתי?

ניוקי מעולים בציר פטריות תמצאו כאן (הפוסט האהוב עלי בבלוג, כנראה…)

קציצות עוף ומנגולד פה

וקוקטייל בלאדי מארי מחכה לכם כאן

המקום בו אנו צודקים / יהודה עמיחי – פודינג צ'יה קוקוס וסלט מנגו פיקנטי עם "דברים בעלמה"

עלמה המקסימה באה לבקר אותי אחרי חודשים של תכנוני פוסט משותף. אני רציתי שנעשה ביחד פודינג צ'יה בטעמים. עלמה לא כל כך הייתה בעניין של הצ'יה ובכלל הבלוג שלה הוא לא בדיוק כמו שלי. אז צעקתי עליה וקיללתי אותה ועשיתי לה שיימינג פומבי והודעתי לתוכנית הדוקטורט שלה שהיא בוגדת בטרנד האוכל החשוב ביותר בארה"ב עכשיו והם פיטרו אותה. כי איך יכול להיות שהיא לא בדיוק כמוני? כי אני צודק והיא טועה. ואיך היא בכלל מעיזה באופן כל כך בוטה לא להסכים איתי ועם שאר ארצות הברית שצ׳יה זה ה-דבר.

סתם נו. ברור שכל זה לא קרה. כלומר עלמה ואני נפגשנו, והיא מקסימה, ברור, והיא באמת לא הייתה בעניין של הצ׳יה כל כך ולכן היא הצ׳יעה במקום שנשחק במנגו. אז מצאנו אמת משותפת – אני הכנתי פודינג צ׳יה קוקוס-מנגו מעולה והיא הלכה על סלט מנגו פיקנטי בניחוח תאילנדי שהיה מצוין ותוכלו למצוא אצלה בבלוג. יצאה ארוחה שלמה וגם שיחה ארוכה ומעניינת. עלמה, כפי שהיא תמיד עושה בכתיבה שלה, פתחה בפני אפיקי מחשבה ורגש חדשים. אם היינו הולכים לפי התוכנית שלי זה לא היה קורה. מה גם שהיינו נתקעים עם שני פודינגי צ׳יה. לא שזה כזה גרוע, אבל הרבה פחות מגוון. אתם מריחים פה סיפור אלגורי? מטאפורה לחיים? מוסר השכל? כן צודקים, לא יצא לי כזה מעודן.

אני לא יודע כלום מהחיים שלי. באמת. מגשש באפלה יום יום ומנסה להיאחז בכל מיני דברים שאני מוצא. לפעמים אני תופס משהו בעל ערך ולפעמים לא. לפעמים אפילו תופס ידית לוהטת של מחבת ונכווה. אבל לא רק אני. גם אתם כאלה. גם נתניהו. וליברמן ויחימוביץ וגלאון. כולנו כבני אנוש קורצנו מאותו חומר. יש לנו יכולת מוגבלת לדעת ולהכיל את המציאות. היא מורכבת מידי. מפשפשים בעלטה פלוס נקודות של אור פה ושם.

אני צודק לפעמים, טועה לעיתים ורוב הזמן נמצא איפשהו באמצע בין הצדק לטעות. כשהייתי קטן חשבתי שיש אמיתות מלאות בעולם, חשבתי שההורים שלי יודעים אותן. כשגדלתי (וזה לקח הרבה יותר זמן ממה שהייתם חושבים) גיליתי ששוד ושבר! אין לאף אחד מונופול על האמת. העולם מורכב מידי, המציאות סבוכה ויש בה הרבה אמיתות שמתקיימות בו זמנית ולעתים (שוד ושבר!), סותרות אחת את השנייה.

חוויתי את זה קודם כל במריבות שהיו לי עם בני זוג לאורך השנים. שנינו תמיד צדקנו (אני קצצצצצת יותר). הצדק לא היה רק של צד אחד (חוץ משלי…), היה גרעין של אמת בדברי כל אחד, אבל אף אחד לא תפס את כל האמת כולה (חוץ ממני כמובן, רגע. לא. אני מנסה להעביר פה נקודה, קיבינמט). הצלחנו לגעת באמת רק כשבנינו אמת חדשה ביחד, שנבנתה על השטחים המתים של כל אחד מאיתנו ועל מה שראינו. יש פילוסופיה שלמה שמוקדשת לדרך הזאת של השגת האמת, דיאלקטיקה (הטיפול הדיאלקטי ההתנהגותי, DBT, זה שאני מתמחה בו מושתת עליה).

פלורליזם. ריבוי דעות. אני יכול לייצג רק את מי שאני ועצמי, מה לעשות, די מוגבל ולכן מזל שיש עוד יצוגים בעולם. למשל, אני לא טבעוני וזכויות בעלי חיים, על אף שאני רואה את החשיבות שלהן, לא בוערות בעצמותיי. אז אני אוכל בשר ומוצרים מן החי. אם לא היו טבעונים/צמחונים ועלמות בעולם כנראה שהייתי עושה את זה בלי לחשוב פעמיים. אבל הם מסביבי (כמה מחבריי הטובים ביותר הם…) והם אוהבים להשמיע את דעתם, ולפעמים הם מעצבנים אותי נורא, אבל הגבלתי את אכילת הבשר והגבינה שלי לפעמיים-שלוש בשבוע בגללם, והתחלתי לקנות ביצי חופש יקרות גם.

ואני גם שמח שיש חרדים ודתיים בעולם הזה כי אני יהודי ואני מאמין שהיהדות צריכה להשתמר אבל לי אין את היכולת לשמור עליה כי לא גדלתי בתוך ספריה, ואני לא חי אותה כמו שאבות אבותיי חיו אותה. אז טוב לי שיש מי שעושה את זה בשבילי ואני אפילו מוכן לממן אותם קצת (קצת!).

מוכנים? ביג פיניש ופאנצ׳ליין – לכן אני גם שמח על זה שיש ימין ושמאל. ומבקרי מלחמה, גם במהלכה. ריבוי דעות הוא דמוקרטי. הוא מפתח לחברה בריאה ומאוזנת. חופש הביטוי הוא באמת סלע קיומה של מדינה מתוקנת. צריך להלל ולשבח אותו. צריך לקדש ולעודד אותו. לשמוח בו. לחנך אליו. הללויה. אמן (ובאופן מוצהר אני נמנע מלבקר פה את מצב חופש הביטוי אלא רק לדבר בשבחו, באופן כללי. לא כי אני לא רואה את אותו מצב עגום, או לא מיואש ממנו, אלא כי אורי משגב וואן דר גראף אחותך עשו זאת טוב בהרבה ממה שאי פעם אוכל. ממליץ בחום לקרוא אותם).

כמה משעמם וחדגוני היה העולם אם כולם היו חושבים כמוני, וגם כנראה שהיינו מגיעים אל האבדון… כי מה אני מבין? גם לא היה לנו סלט מנגו פיקנטי. רק מלא פודינג צ׳יה.

אז בעניין הצ'יה. כה טרנדי. הוא הפשתן החדש, רק משודרג. מספרים שהוא מלא בחומצות אמינו, סידן, אנטי אוקסידנטים, חלבון ועוד מלא דברים טובים ושהוא עוזר בהרזיה. אז מספרים. אני לא מתרגש מטרנדים של אוכל יתר על המידה. אבל הוא ממש נחמד לאכילה וזה כבר מרגש, במיוחד כפודינג. ניסיתי בכל מיני וריאציות וככה זה יוצא הכי טעים.

תצטרכו:

• 1 כוס חלב קוקוס
• 1/2 כוס מים
• רבע כוס זרעי צ'יה (להשיג ביוקר בחנויות טבע)
• כפית תמצית וניל
• 1.5 כפות מייפל / דבש / ממתיק נוזלי אחר (אני, כמו עלמה, לא נהנה ממאוד מתוק, אז זה רק קצת מתוק. אפשר להוסיף עוד אם בא לכם, או לזרזף מעל כשמגישים)
• קוביות מנגו קטנות
• לי גם היו אוכמניות טריות כי אני חי באמריקה אז הוספתי כי טעים ומצטלם יפה. אתם לא חייבים. גם מנגו לבד זה מעולה.

מערבבים בקערית את כל החומרים מלבד הפירות. נותנים לזה לעמוד שתי דקות, זרעי הצ'יה סופגים את הנוזלים ונדבקים קצת אחד לשני אז מערבבים שוב. עוטפים את הקערית בניילון ומכניסים למקרר ללילה. כשמוציאים בבוקר הזרעים תפוחים מספיגת הנוזלים ומתקבל פודינג טעים וקליל וטבעוני וחסר גלוטן ו-raw. מה עוד ניתן לבקש? מגישים בקעריות עם מנגו מעל.

אוכלים בפלורליסטיות פודינג צ׳יה וסלט מנגו פיקנטי, ביס מזה וביס מזה, ממילא הכל מתערבב בבטן.

ועוד שתי הערות על "המצב" אם יורשה לי:

1. מהו תכליתו של הגן הגברי המסתורי שכפתור האון שלו מתישהו בסוף שנות ה-20 תחילת ה-30 והופך אוזני גברים נעריות לאוזני טרול שעירות? אדם קם בוקר אחד ומגלה במעלית מוארת הפלורסנט שאוזנו, שהייתה האיבר החלק היחיד בגופו, מקור גאווה ונחת, התכסתה פלומה. האם זו ההכנה התרמית של הגוף לקראת גלות לעת זקנה על קרחון, אסקימו סטייל? או אולי הטבע שמוכיח לנו שאכן, כן באנו מהקוף?

2. יש לי מדיח כבר 4 שנים. כשרק קיבלתי אותו חשבתי לעצמי – מטופש. מי צריך מדיח? אך מאז לא שטפתי כלי ואני אוהב את החיים הרבה יותר. אני שואב נחת מהעמסת המדיח, ונגינת מנועיו וטיפותיו מלטפת את אוזניי (השעירות) ומזכירה לי לילות שישי בסלון המואר באור הטלויזיה על הספה אצל הורי אחרי ארוחת ערב. אבל אז צריך לפרוק אותו והקסם פג. אני שונא לפרוק את המדיח (ולקפל כביסה). במיוחד שנואה עלי מלאכת מיון הסכו״ם. לאחרונה עליתי על סטרט אפ היסטרי. נכון שיש חלוקה של תאים בסלסילות? אני מייעד כל אחד לסכו״ם נפרד. יהיו שיאשימו אותי בסתימת פיות, גטואיזציה וסגרגציה על רקע פונקציה ומראה, אך חברים, מטלת פריקת המדיח הופכת פשוטה בהרבה.