הערה / מאיר ויזלטיר – ירקות שורש בדבש, שמן זית ומרווה

Honey Roots FB (42 of 49)-20140303
 

Fullscreen capture 03032014 223239.bmp 

שריטה על תקליט גורמת למחט הפטיפון לקפוץ לנקודה קודמת ולחזור על מקטע בשיר שוב ושוב. תקליטים שבורים. לכולנו יש אותם. התהיות שיש לנו עם עצמנו לגבי עצמנו והעולם. על הערך שלנו, החיים שלנו, היחסים שלנו, היכולות שלנו, הבחירות שלנו… פעם בתקופה הם נכנסים שוב למחולל המוזיקה הישן ומשגעים אותנו. כל אחד והשריטה-בתקליט הפרטית שלו. הן מתפתחות איתנו עם השנים אבל בעצם נשארות גם בדיוק אותו הדבר. מנגנות את אותם אקורדים צורמים באוקטבות מתחלפות, מקצבים משתנים, סולמות מבלבלים. אלו סכמות שמופעלות באופן אוטומאטי ומפעילות אותנו. מוכרות לנו היטב, לא נעימות, אבל יחד עם זאת חלק בלתי נפרד מאיתנו. אולי אפילו התרגלנו אליהן עד כדי נוחות.

Honey Roots FB (6 of 49)-20140303

התקליט השבור שלי, זה שאני מ-ש-ג-ע את כל החברים שלי איתו פעם בתקופה, הוא "מה הצעד הבא?" "לאן אני הולך?" ו"האם אני עושה את הבחירה הנכונה?". זה קורה אחת לכמה חודשים וכבר למדתי שלרוב אחרי תקופה שבה הצלחתי פשוט לחיות קצת בלי לחשב ולתכנן את העתיד. משהו, מישהו מכניס את התקליט הישן לפטיפון וזהו, הלך עלי. אני יודע שעכשיו אתעסק בשאלות האלה שוב ובתחושות שהן מעלות: אני מרוויח מספיק כסף? (לא. וכעו"ס מה יהיה? צריך להרוויח יותר. מה עם העתיד?). האם בחרתי את החיים שלי או שהם בחרו אותי (בחרתי קצת, נסחפתי קצת. הגיע זמן לשנות. רגע, לשנות?)? לחזור לארץ עכשיו? (כן) עוד מעט? (כן) אולי לא? (כן) לפעמים זה מועיל להתבלבל קצת, לבחון. ככה "שירה אכילה" נולד. ולפעמים זה ממש לא מועיל. כי כבר בחרתי. כי אני כבר מי שאני ומה שאני, ומפסידים כשמחליטים, אבל גם מרוויחים. מצטמצים אבל גם נהיים יותר מרוכזים. וגם אם תשימו לב לא מדובר בסתם תהיות. מתלווה אליהן תמיד גם איזה שיפוטון. וכשאני אומר שיפוטון אני מתכוון כזה שמתקבל בבית משפט עליון. 

Honey Roots FB (13 of 49)-20140303

אין לי תשובה טובה לאיך להתמודד עם התקפי התהיות האלה אבל כן שמחתי כשזיהיתי שלכל מי שאני מכיר יש כאלה. לא כי "צרת רבים…", אלא כי לפחות זה אנושי. כל אחד עם השאלות והמורכבויות של עצמו. וכשמזהים משהו כתופעה, אישית וגם קבוצתית, נוצרת מידת ריחוק בריאה ממנו. הוא מפסיק להגדיר אותנו כמשהו מהותי אלא הופך להיות רק עוד חלק מאיתנו, מבין הרבה חלקים. זה עוזר בהתמודדות. את לקוחות הטיפול הדיאלקטי ההתנהגותי אנחנו מלמדים להבדיל בין "אני עצוב", לבין "אני מרגיש עצוב". מידת ריחוק. התבוננות שהיא גם חיצונית. עוברת עלי עצבות, לא המהות שלי היא עצבות (או כל רגש אחר). אני מעתיק את ההבנה הזו גם לכאן.

 Honey Roots FB (20 of 49)-20140303

ואולי הפתרון הוא להבין שיהיו תקופות כאלו, שבהן ההרהורים משגעים, מתנגנים בלופ בלתי נפסק, וצריך לתת להם לעשות את שלהם ולחלוף. לא להילחם בהם יותר מידי ובאותו הזמן להסתכל להם בעיניים ולבחון אותם. להציב מולם את העובדות בשטח. האם כל הדברים האלה שפתאום נראה לי שלא עובדים נכון אכן לא עובדים נכון? או אולי זה רק התקליט השבור המוכר שחזר לנגן וכדאי לנסות להחליף תקליט…

Honey Roots FB (14 of 49)-20140303

מה התקליט השבור שלכם?

Honey Roots FB (24 of 49)-20140303

נראה לי שהדבר שאני מכין בבית הכי הרבה זה ירקות בתנור. זה כל כך קל, מצריך מעט עבודה והחום של התנור מרכז את טעמי הירקות להפליא. הבעיה היא שאחרי עשרות ואולי מאות פעמים שזאת הייתה הארוחה שלי זה קצת נמאס. עוד תקליט שבור בחיי. אז חיפשתי דרך לחדש וצורת ההכנה הזו מאוד נחמדה. עדיין פשוטה, אבל משנה את הטעמים הרגילים שלי.

Honey Roots FB (23 of 49)-20140303

ירקות שורש בדבש, שמן זית ומרווה.

מכל הירקות שניסיתי הכי טעימים היו גזר, סלק והשוס האמיתי – לפת. צחורה ועדינה למראה, אבל בעלת טעם אופייני דומיננטי. אני אוהב לראות איך המיץ של הסלק מכתים אותה.

Honey Roots FB (45 of 49)-20140303

3-4 לפתות בינוניות
3-4 סלקים בינוניים
4-5 גזרים בינוניים עם העלים בשביל הרושם
כ-10 שיני שום

macro2לרוטב:

3 כפות שמן זית
2 כפות דבש
חצי כפית מלח
פלפל גרוס
כ-10 עלי מרווה
 
עלי טימין טריים שנפזר על המנה מוכנה
 יוגורט טעים.
 
קוצצים את המרווה. ממיסים את הדבש במיקרו קצת. מערבבים את כל החומרים ביחד מלבד עלי הטימין והיוגורט.

 Honey Roots FB (25 of 49)-20140303

חותכים את ירקות השורש. לגזרים משאירים 2 ס"מ עלים בשביל הרושם וחוצים אותם לאורכם. לפתות לשמיניות. הסלקים לוקחים יותר זמן אז כדאי לחתוך אותם לפרוסות דקות יותר מהשאר. מערבבים הכל ביחד בתבנית. אופים עד שהם כולם מתרככים.

Honey Roots FB (30 of 49)-20140303

מגישים על תלולית או שלולית של יוגורט. לא שוכחים לטפטף את הרוטב המרוכז והסגול מהתבנית ולפזר עלעלי טימין.

Honey Roots FB (36 of 49)-20140303

 אוכלים ירקות בתנור קצת אחרת, בודקים את מלאי התקליטים הנפשיים ואת מצבם, אולי הגיע הזמן להחליף תקליט?

Honey Roots FB (37 of 49)-20140303

הפתוי הולך ופוחת / ש. שפרה – פאי קרם קוקוס ופאי קרם בננה עם קלתית גאונית

Pies JPEG (51 of 59)-20140213-20140213

Fullscreen capture 13022014 142236.bmp

עוקבי הבלוג הותיקים ודאי שמו לב שאין בו הרבה מתכונים מתוקים. שניים למעשה עד היום. זה לא בגלל שאני לא אוהב מתוק. להיפך. זה בגלל שאני אוהב מתוק יותר מידי. ואולי אוהב זו לא המילה הנכונה, מכור מתאר את זה יותר טוב. כשאני לוקח קוביית שוקולד אני עלול לחסל את כל החבילה. פרוסת עוגה תוביל כמעט בהכרח לפרוסה הבאה. ומכל המתוקים אני הכי אוהב קרמים.

Pies JPEG (12 of 59)-20140213

תמיד היו לי יחסים מורכבים עם אוכל, אכילה ומשקל, לא סתם יש לי בלוג על אוכל… בחודשים האחרונים אחרי ניסוי תזונתי ארוך הבנתי שרעב בכלל לא היה הדבר שהניע אותי לאכול רוב חיי הבוגרים. לא. הנאה הייתה הדבר המרכזי שהניע אותי לאכול. הייתי נע בין תחושה של רצון לאכול לבין תחושה של התפוצצות. כי לא אכלתי בשביל לשבוע, אכלתי בשביל להנות מהאוכל עד שלא יכולתי יותר. במשך שנים לא הבנתי איך אנשים יודעים לעצור כשהם לא רעבים יותר. או מה זה אומר לא להיות רעב יותר בכלל. אף פעם לא הייתי הרבה מעבר למשקל המומלץ, אבל גם אף פעם לא הייתי ממש עליו… וזה חירפן אותי בעיקר כי הרגשתי שאין לי שליטה אמיתית על המשקל שלי, על הגוף. הרגשתי שאני מפספס משהו שאנשים אחרים מבינים בגוף שלהם ואני לא מצליח להבין בגוף שלי.

Pies JPEG (54 of 59)-20140213

 ואז במאי שנה שעברה הייתי מתוכנן לסוע עם חברים לחופשה של שבוע שהיו בה הרבה מים וכפועל יוצא לבישת בגדי ים רבתית. נלחצתי ובמטרה לרזות בטורבו חתכתי כל דבר שהוא לא ירק מהתפריט שלי במשך שבוע. אכן ירדתי במשקל אבל קרה עוד דבר מפתיע מאוד. הרגשתי מעולה. גם בגלל שהצלחתי לשלוט במה שנכנס לי לפה שזה הישג בפני עצמו. אבל בעיקר כי הייתי קל יותר, הבטן שלי הייתה הרבה פחות "רגיזה", ישנתי יותר טוב, משהו בגוף שלי נרגע. היה לי הרבה יותר נעים בתוכו. אז המשכתי בניסוי. הורדתי לגמרי את הסוכר המעובד מהתפריט שלי וחתכתי גם פחמימות בהרבה – לחמים, מאפים, פסטות, פיצות. ואז קרה דבר מדהים, פתאום התחלתי להבין איך מרגיש רעב ואיך שובע. הקשר שכנראה טושטש על ידי הסוכר והפחמימות, לראשונה נגלה בפני ולמדתי תחושת שובע מהי. בעקבות זה למדתי לאכול כשאני רעב ולא לאכול כשאני לא רעב. למדתי גם לעצור כשאני שבע ולא כשהצלחת, או הסיר ריקים. ש. שפרה משתמשת בשיר שלה ברצון הפוחת למתוק כמטאפורה לאיבוד הטעם לחיות, נדמה לי. אצלי הוא דווקא הוסיף דרך חדשה להיות בעולם ולהסתכל על אוכל.

bananas

 ניסיתי בעבר להפחית מתוקים. זה לא עבד לי. כשחתכתי אותם לחלוטין, ואחרי כמה ימים שכל מה שרציתי זה רק לאכול מתוק, פתאום זה לא היה קשה יותר. מאז אני לא מחזיק מתוקים בבית. נקודה. סוף פסוק. סטופ שחור. יד אלוהים. למדתי שבמהלך היום אני יכול לשלוט בעצמי לא רע, אבל בשעות של הלילה, בערך שעתיים אחרי ארוחת ערב, משתלטת עלי מפלצת הסוכר והיא תטרוף כל דבר מתוק שיהיה בסביבה (גם שוקולד מר לאפייה, עוגיות ישנות, מרשמלו קשיח… הכל!). ולמרות שהיא יודעת היטב שאין כלום בארונות, במזווה, במקרר או בפריזר, שוב ושוב, המפלצת חוזרת על טקס פתיחת הדלתות והחיטוט בארונות, ג'סט אין קייס… אז כדי להשקיט אותה היום אני מאכיל אותה מקסימום בפירות יבשים או בחטיף מלוח. אני יודע שזה נשמע אומלל. אני של לפני כמה שנים היה מעווה את פניו בסלידה מהמחשבה על פירות יבשים כחטיף לילי מתוק וחושב עליהם כאילו היו הטיט והעפר של ש. שפרה, כולל ההשלכות הנפשיות שחבויות בשיר שלה. אבל כשהתרגלתי לא לאכול סוכר, חכו לזה, כן, כן, אני הולך להגיד את הדבר הזה שאתם הכי שונאים לשמוע – לא מתחשק לי לאכול יותר מאכלים עם סוכר כל הזמן. לא. מתחשק. לי. לאכול. אותם. אלוהים שתשתמור, מה נהייה ממני?!?

where is the cake gif2

אז למה דווקא מתכונים לפאיים הכי טעימים שיש בפוסט שכולו הימנעות מסוכר??? בדיוק כי הם הכי טעימים שיש ואחרי כמה חודשים של ניסוי ההתנזרות הדי מוחלטת החלטתי להחזיר את הסוכר לחיי באופן מדוד ולראות אם זה עובד לי. לאחרונה, אם אני מחליט לאכול מתוק, אז אני דואג שזה יהיה ממש שווה את זה. לדעתי קרם פטיסייר זה מה שמגישים בגן עדן לארוחת בוקר צהריים וערב וגם בין לבין כנשנוש. הוא קרם וניל סמיך ועשיר בדיוק במידה הנכונה שנועד למילוי מאפים. הוא בעיני בסיסי במידה שכל בשלן חובב צריך שיהיה לו ברפטואר. פאיים עם פירות (שזה כל כךךךךך טעים, עם תותים ופטל שמתחשק לחיות בתוכם), או פודינג בשכבות, פחזניות ממולאות וגיוונים באין סוף טעמים שאפשר להוסיף לו. בחג ההודיה טחנתי פנימה דלעת, אפשר להמיס לתוכו שוקולדים שונים, להוסיף אלכוהולים… היום הכנתי כמות אחת ופיצלתי לשניים: קוקוס ובננה.

Pies JPEG (69 of 59)-20140213

 מה צריך, (להכנת שני פאיים עגולים בתבניות קוטר 25 ס"מ) ?

לקרם פטיסייר:
כוס וחצי חלב
פחית של חלב קוקוס (קרם פטיסייר קלאסי מכינים רק מחלב, ובהחלט אפשר להמיר את חלב הקוקוס בחלב רגיל גם כאן)
חצי כוס סוכר
5 חלמונים (שומרים את החלבונים!)
4.5 כפות עמילן תירס (קורנפלור)
כפית תמצית וניל אמיתית (לא מזויף כי יתקבל דני וניל צבאי…) או מקל וניל חצוי ומגורד
בננה מעוכה (שימו לב להערה בהמשך)
כוס פתיתי קוקוס ממותקים
3-4 בננות נוספות
2 מיכלי שמנת מתוקה לקצפת
4 pies
לקלתית:
3 כוסות פתיתי קוקוס ממותקים
1.5 כוסות קשיו טחונים או שקדים טחונים דק
6 כפות שמן קוקוס או חמאה
2 חלבונים
שליש כוס סוכר
קורט מלח
 
Pies JPEG (19 of 59)-20140213

קרם פטיסייר – בקערה מערבבים 5 חלמונים ביחד עם חצי כוס חלב ו-4.5 כפות קורנפלור. 4.5 כפות מדודות. זה חשוב, כי שינוי כמויות של הקרונפלור ישנה מאוד את מצב הצבירה של הקרם הסופי. בסיר בינוני שמים את שארית החלב, חלב הקוקוס, חצי כוס סוכר ווניל. תוך כדי ערבוב מביאים את התערובת לסף רתיחה, עד שרואים את הבועה הראשונה. מערבבים שוב את קערת החלמונים כדי להעיר את המשקעים ששקעו משעמום בנתיים. שופכים מהסיר שליש מהכמות לתוך הקערה תוך כדי טריפה מתמדת. מצריך קצת קואורדינציה. יד אחת שופכת יד אחת טורפת. זה השוואת טמפטורות, ככה החלמונים לא יהפכו לחביתה כשיכנסו לסיר.

את תכולת הקערה שופכים לתוך הסיר, מחזירים לאש בינונית/חזקה ולא מפסיקים לטרוף באופן נמרץ. פתאום התערבות תתחיל להסמיך. ממשיכים לבשל אותה כשהיא מסמיכה עוד כדקה ומורידים מהאש. הקרם מוכן. נוצר עליו קרום מאוד בקלות וזה לא כיף, אז אם מניחים בצד עוטפים בניילון נצמד שממש נוגע בקרם.

Pies JPEG (25 of 59)-20140213

מחלקים את הקרם לשניים. לחצי מוסיפים כוס של פתיתי קוקוס ומערבבים. החצי השני הוא דילמה. אני אוהב להוסיף בננה אחת מעוכה כדי להוסיף לבנניות, אבל אז הקרם קצת מאפיר עם הזמן. ניסיתי להוסיף לבננה קצת לימון לפני כדי למנוע, אבל זה לא עזר. אתם תחליטו. עוד נוסיף מיד בננות לרוב  אז לא חייבים בקרם.

Pies JPEG (67 of 59)-20140213

קלתיות – אני לא יכול לסבול להכין בצק פריך. הוא כל כך רגיש לחום ומלכלכך ומלללללא חמאה. אז חיפשתי אלטרנטיבה. עשיתי הרבה ניסויים והקלתית הזאת עובדת מעולהמעולה!! בקערה מערבבים את כל המצרכים. זהו. משמנים ומקמחים תבניות פאי, מעצבים את הבצק בפנים ואופים כ-25 דקות בחום של 170 מעלות, משגיחים שזה לא נשרף. כשהבצק זהוב מוציאים אותו ונותנים לו להתקרר.

Dough2

לגרסת הבננות חותכים פרוסות יפות של בננות ומניחים בתחתית. מעליהן שופכים את קרם הפטיסייר הבנני. מכסים בצלפון נצמד ומקררים לפחות 3 שעות כדי שהקרם יתייצב.

Pies JPEG (35 of 59)-20140213

לגרסת הקוקוס פשוט שופכים את הקרם הקוקוסי לתוך הפאי ומקררים.

toppingsמקציפים שני מיכלי שמנת מתוקה ומוסיפים מעט סוכר – כפית עבור כל מיכל. משטחים אותה מעל לפאיים. קולים בתנור של 170 מעלות שבבי קוקוס כ-12 דקות. אל תעזבו את התנור כי הקוקוס נשרף בשניות! מפזרים מעל לפאי הקוקוס. מעל לפאי הבננה מגגרים שוקולד מריר.

מחזירים למקרר עד להגשה. בעיני הפאי הכי טעים כמה שעות ואפילו יום מאוחר כשהבצק קצת מתרכך, אבל כמובן שאפשר להגיש באותו היום.

Pies JPEG (61 of 59)-20140213

אוכלים פאי קוקוס או בננה.נהנים. עוצרים אחרי פרוסה, או אולי שתיים, מקשיבים לגוף וזוכרים לא לקחת שום דבר בקיצוניות יתר.

* (אל תחשבי שהחיים קצרים) / אוה קילפי – אורז בר עם ירקות צבעוניים, פוסט משותף עם אמנון יוהס

Amnon Color (1 of 1)-20140119

Fullscreen capture 20012014 134154.bmp

העולם סובב על ציריו. בכל יום השמש זורחת ושוקעת בזמנים צפויים, הימים מתארכים ואז מתקצרים, ואז מתארכים שוב, המים קופאים, הקרח מפשיר, הציפורים נודדות ואז חוזרות. צבעים משתנים, עונות מתחלפות. אנחנו רוכבים על גלי השינוי, מוסיפים שכבות משמעות אנושיות לתוך המחזוריות של הטבע – חגים, ימי הולדת, ימי שנה ומפגשים חוזרים – מציינים את הזמן שחולף על ידי מסורות. מנסים לקבע אותו בהיסטוריות האנושיות כדי להרגיש שהוא שלנו, זז לכבודנו, נכנע לנו קצת. אנחנו מדמיינים שיש לנו את הכוח לאלף את הזמן לציית ללוחות שנה, צפצופים והתרעות, לנוע על פי מחוגי שעון, לזרום דרך צינורות מדויקים כאילו שהוא בעצמו גרגירי חול שנופלים בקצב מדוד והם לא רק המסמנים החוורים שלו. אבל האמת היא שהזמן פרוץ ופרוע, פועל על פי חוקיו המסתוריים.

Amnon Color (10 of 33)-20140118

למרות נסיונות רבים, אף פעם לא הצלחתי לחשוב בתאריכים, לא יודע לזמן זכרונות על ידי מספרים, אני שכחן ימי הולדת סדרתי. לוח השנה הביולוגי שלי מסדר את עצמו לפי חוויות, מראות, ריחות ועונות. עברתי לניו יורק בקיץ לפני שלוש שנים, ביקרתי בארץ בחורף – זה היה דצמבר? או ינואר? אולי נובמבר? נפגשנו במסיבת ארוסין סתיוית, אכלנו תותים בשוקולד, לבשתי ג'קט רך למגע והיה ניחוח של גשם באוויר הצלול. נולדתי באביב.

Amnon Color (1 of 1)-4-20140119

למדתי לארגן את ההיסטוריה שלי במסורות. כשהייתי יותר צעיר חשבתי שמסורות נועדו לאנשים מקובעים. רציתי להיות משוחרר מהן ולהמציא את העולם שלי כל יום מחדש. היום אני מחפש אותן. מחפש את השונה בתוך הדומה של הפעם הקודמת ונהנה מההשוואה ומהנוסטלגיה שהיא משחררת במרחבים הבין סינפטיים שלי.  

Amnon Color (1 of 1)-3-20140119

הבלוג צלח את מחזור העונות הראשון שלו במרחב הוירטואלי, סתיו-חורף-אביב-קיץ… וכבר לא הכל חדש לו, פתאום גם הוא מחזור, וזה היה לנו כבר הביקור החורפי המשותף השני בארץ. הליווי שלו אותי בביקורים יוצר לי מסורות חדשות שבלי להתכוון מקטלגות לי את המשך. הוא לוכד את הזמן הפראי כמו ברשת פרפרים ומאלף ומסדר לי אותו בתוך היסטוריה אישית. הזמן שלי נאסף לתוך הפוסטים ונלכד במילים, בתמונות, במתכונים ובחוויות. ואז האי קיום נהייה מודע לעצמו לשנייה, והעולם הופך להיות שלי לרגע וגם קצת לתמיד.

Amnon Color (5 of 6)-20140119

מסורות יכולות להיות שבלוניות, שטוחות ועוורות, ואז משעממות ומיותרות. הגאולה שלהן מתרחשת כשנוצק לתוכן תוכן אישי באמת, כשהן משתנות מעט בכל פעם כדי לאכלס את האנשימות שמחיים אותן. אותו דבר ביחסים. יש יחסים כאלה שהם שבלוניים. שהם על פני השטח, שלא נוצק לתוכם תוכן אישי באמת, שפועלים על פי סט כללים חיצוני כמעט. ויש יחסים שצוללים הישר לתוך האישי והאינטימי, שנוגעים במקומות הנכונים עם ובלי מילים.

Amnon Color (14 of 33)-20140119

אמנון ואני מלווים זה את זה מגיל אפס ובמעט מילים יודעים הרבה. כשאנחנו ביחד אנחנו מתקיימים זה לצידו של זה כמו שאנחנו, כבר מזמן ויתרנו על הגינונים והנימוסים והכללים. שנים שאנחנו יוצרים את ההיסטוריה המשותפת שלנו ולעשות פוסט ביחד נותן לנו מסגרת, מסורת. הציפייה למפגש, התכנון, הביקור המשותף בשוק, הארוחות והשתייה בין לבין ואז הבישול והצילום מקטלגים לנו את הזמן, נותנים נקודת יחוס לפעם הקודמת והבאה.

Amnon Color (23 of 33)-20140118

בביקור הזה גיליתי שכשמבשלים עם משוררת מבשלים במילים וכשמבשלים עם מעצבת גראפית מבשלים באסתטיקה. כשמבשלים עם אמ(נו)ן מבשלים בצבעים, הטעמים מסתדרים מעצמם.

Amnon Color (27 of 33)-20140118

המנה הזו היא בין סלט לבין מנה חמה. אפשר לאכול אותה במגוון מעלות. קלה להכנה. יפה מאין כמוה. טבעונית (אם מוותרים על היוגורט).

Amnon Color (33 of 33)-20140118

יש בה ארבע שכבות: אורז בר, שכבת מנגולד מטוגן, סלק טרי מגורד ומעל זוקיני צהוב צלוי. מרטיבים עם רוטב ויניגרט פשוט של לימון, שמן זית, מלח פלפל וקצת בלסמי. בצד מגישים ממרח שעשוי מכמות זהה של טחינה ויוגורט מעורבבים. אנחנו גם הכנו סלט עגבניות צבעוניות.

 מבשלים אורז בר חום. בזמן שהוא מתבשל מטגנים הרבה מנגולד ירוק עם בצל ושום ומלחפלפל.

mangold

צולים בתנור מקלות זוקיני צהוב שהתזנו עליהם שמן זית, מלח וטימין.

zukkini

מגרדים הר של סלק סגול טרי.

Beets

מניחים שכבות שכבות אורז – מנגולד – סלק – זוקיני. שופכים ויניגרט.

Last 4אוכלים ארוחה בצבעים ומקטלגים את החוויה בלוחות השנה הפנימיים לשליפה בעת הצורך.

התמונה פה למטה לקוחה מתוך הפוסט הראשון שאמנון ואני עשינו ביחד, אם תלחצו עליה תוכלו לראות גם את היצירות היפיפיות שלו, וגם את אחד הפוסטים האהובים עלי עד כה:

IMG_0705

ובפינת ההודעות – התחלתי חשבון אינסטגרם לבלוג. אני עוד טירון, מנסה להבין את הכרוכיות והסולמיות. אני לא מבטיח שהחשבון יהיה לנצח, אבל בנתיים אני נהנה ממנו. מוזמנים לעקוב: TmunAchila

השאר פעם לבד / נתן יונתן – "קוסקוס" מכרובית ברוטב חמוץ עם לבבות ארטישוק

Cauliflower Coucous (40 of 42)-20131208

 
 
Fullscreen capture 08122013 160954.bmp

אני עובד מחוץ לעיר ניו יורק. כמו הרבה דברים בחיים שלי, גם הקומיוט הפוך מרוב האנשים שמסביב – אלה נכנסים לניו יורק בנחישות בבוקר ונוהרים ממנה בנהרות אדם מגראנד סנטרל בערב. רש אוואר מקבלת משמעות שונה ומילולית במסוף הרכבות הענק בעל התקרה משובצת הכוכבים, בשעות העמוסות. מחול של אנשים, כאוטי אך מתוזמן לעילא, פוסעים בזריזות, ממהרים לרכבת שתיקח אותם ליום של עבודה או חזרה הבייתה. יש סדר, יש חוקים ברורים אך לא מדוברים – מי הולך מימין ומי משמאל, איפה מותר לעמוד ואיפה אסור, באיזה קצב צריך ללכת. מי שהולך לאט מידי מקבל מבטי שטנה, מי שמנסה לעקוף יצטרך להפגין אומץ לב. חצי מליון אנשים שעוברים פה בכל יום, חצי מליון סיפורים, משפחות, עולמות, הצלחות ואכזבות שמתחככים אחד בשניה יום יום, רוקדים ביחד לשנייה וממשיכים הלאה. כולם עסוקים, כולם חשובים, כולם מרגישים שהעולם סובב סביבם. אני הולך נגד הזרם, משתתף בכוריאוגרפיה ה(בין)עירונית ולפעמים עוצר בצד, למרות הרצון העז לחזור כבר הבייתה, כדי להביט באנושות שזורמת לי פה ממש מתחת לאף ולחוש אותה לרגע. אני אוהב להמציא סיפורים על מי בא מאיפה ולאן היא הולכת. אני אוהב לדמיין את המשפחות שלהם, העבודות שלהן, את ההצלחות והטרגדיות. ואז להמשיך ללכת ולא לראות אותם יותר בחיים, או אולי למחרת.

First photo right

לוקח לי בערך שעה להגיע בכל בוקר לעבודה ושעה לחזור. כשקיבלתי את הצעת העבודה דאגתי שהנסיעות יהיו מעיקות מידי. בפועל, גיליתי שהנסיעה הכפויה ברכבת כל יום היא מתנה לא קטנה – היא מכריחה אותי לבהות. בזמן שהרכבת נוסעת צמוד לנהר אני נשאר קצת לבד, מביט מהחלון וחולם בהקיץ. מדמיין את הפוסט הבא בבלוג, חושב על סוף השבוע, מתכנן את יום העבודה שלי, שולח מחשבות ומיילים לאהובים ואהובות ברחבי התבל… יש לי תמיד עיתון בתיק (ואני מאוד אוהב להוציא את הניו יורקר שלי ולהיראות סופר אינטיליגנטי כשהוא בידי) אבל לרוב אני פשוט בוהה – נותן למחשבות לרוץ בעצמן בלי לשלוט בהן יותר מידי, חווה בבוקר את הקפאין מעלה לי את הדופק ואת מצב הרוח, מאפשר בערב לתנועה הרגועה של הרכבת לטלטל החוצה את תלאות היום. וכשאני יורד מהרכבת ומגיע לקליניקה אני מוכן ליום עבודה. וכשאני יורד מהרכבת ומגיע חזרה הבייתה, כבר עיבדתי את היום ואני מוכן לשגרת הערב שלי. חשוב לו לבן אדם, שיהיה לו זמן בהייה והרהור (ותודה לטל שהזכירה לי את זה השבוע!).

 Cauliflower Coucous (8 of 42)-20131208

המנה הזו נולדה מבהייה ממושכת. קוסקוס כרובית קורץ לי כבר חודשים. אני מאוד אוהב כרובית וקסם לי לגרד אותה עד דק. יש לזה מלא יתרונות – הטקסטורה כיפית מאוד, זה לוקח שניות והטיגון במעט שמן ומהיר ביותר. מי שמנוסה בטיגון כרובית יודע כמה שמן היא שותה וכמה זמן לוקח לה להיטגן, אז מדובר ממש בפלא. 4-5 דקות וכפית שמן ומקבלים כרובית מטוגנת לעילא.

Cauliflower Coucous (2 of 42)-20131208

מאוד התלבטתי איזה רוטב לייצר בשבילה. תמיד אפשר ללכת על וריאציה של עגבניות ו… אבל זה לא ממש מעניין. במהלך הבהיות שלי במשך כמה ימים הרוטב הזה הרכיב את עצמו. יש לו טעם חזק ודומיננטי של חמוץ שמכסה בקבלה את לבבות הארטישוק. אני מאוד אוהב. אבל אם זה לא מתאים לכם אתם יכולים לגוון עם רטבים אחרים, הכרובית תקלוט אותם בשמחה. ואם אתם לא בעניין של לשכנע את עצמכם שזה קוסקוס, פשוט תכינו את אותו הדבר ותערבבו פנימה טחינה ולימון. יהיה לכם סלט כרובית בטחינה הכי מהיר וטעים שאתם יכולים לדמיין.

 חומרים לכ-3 מנות יפות.

 
כרובית בינונית אחת
כ-3 כפות שמן
מעט מלח ומעט אבקת שום

 Cauliflower Coucous (1 of 1)-2-20131208

לרוטב:
 
בצל בינוני
מיץ מלימון וחצי
4-5 שיני שום
כפית צלפים
כוס יין לבן
חצי כוס מים או ציר מרק
מלחפלפל
כפית קורנפלור
כחצי צרור שמיר
כ-250 גרם לבבות ארטישוק קפואים

את הקוסקוס מיצרים על ידי טחינה של הכרובית. לי אין מעבד מזון ולכן השתמשתי בפומפיה (איזו מילה נהדרת – פומפיה!). מי שברשותו מעבד מזון יטחן אותה בפולסים, לא עד אבקה, עד מרקם קוסקוס. מי שמשתמש בפומפיה יפריד את הכרובית לפרחים גדולים יניח את הפומפיה בתוך קערה ויגרד את הפרחים על החורים הגודלים ביותר. כשמגיעים לחלק העצי עוברים לגירוד על חורים קטנים. זהו. הקוסקוס מוכן לטיגון.

grinding

מחממים מחבת טפלון [! (אחרת הכרובית תידבק ותשתה הרבה יותר שמן)] מוסיפים כפית שמן כשהמחבת חמה, ושליש מהכרובית. נותנים לה להתחיל להשחים ואז מערבבים. זה לוקח 4-5 דקות תוך כדי ערבוב עד שהיא כולה שחומה ומוכנה, מוסיפים מעט מלח, היא מתמלחת מאוד בקלות, ומעט אבק שום. לא חובה, אבל נחמד. מעבירים לקערה וחוזרים על הפעולה עד שכל הכרובית מטוגנת.

 Cauliflower stages

לרוטב:

קוצצים דק בצל , את הצלפים לחתיכות קטנות ואת השום לפרוסות. מטגנים את הבצל ביחד עם הצלפים עד להזהבה קלה ומוסיפים את השום. מוסיפים כוס יין לבן, חצי כוס מים או ציר, מלח ופלפל, את מיץ הלימון ואת השמיר הקצוץ ומביאים לרתיחה. נותנים לזה להתבשל 3-4 דקות. את כפית הקורנפלור מערבבים בקערית עם כמה כפות מים קרים, מוסיפים את הקורנפלור לרוטב ומערבבים נמרצות. הוא יסמיך. קסם. מוסיפים לבבות ארטישוק (אפשר כשהם עדיין קפואים) ומבשלים כ-10-15 דקות על אש קטנה עד שהם מפשירים וחמים. מוכן.

 Sauce making

מרכיבים את הצלחות ומגישים מיד.

 Cauliflower Coucous (36 of 42)-20131208

אוכלים קוסקוס כרובית ליד החלון, בוהים ונותנים למחשבות פשוט לרוץ.

נב – אני מגיע לבקר בארץ בעוד שבוע ומלא התרגשות לפגוש אהובים ואהובות, וגם לקראת שיתופי פעולה שמתרקמים להם כבר הרבה זמן במרחב הוירטואלי ובקרוב גם בעולם האמיתי. יש!

נסים / יהודה עמיחי – לא סתם עוד מרק דלעת

Pumpkin Soup (1 of 1)-001-20131116 

Fullscreen capture 16112013 144000.bmp

חג ההודיה הוא חג קצת מוזר. עוד לא לגמרי הצלחתי להבין אותו פה בארצות הברית של אמריקה. כבר נכחתי במספר ארוחות אמריקאיות "מסורתיות" ועד כה יש לי רשימת ממצאים: קוראים לזה דינר, אבל מתחילים לאכול באזור 2, אסור שיהיו על השולחן ירקות טריים וכל המרבה בפחמימות ובשמנת הרי זה משובח, וחובה, אבל חובה להתחיל לשתות מהבוקר ולסיים את היום כמעט ללא הכרה. חוצמזה, על השולחן תמיד יהיו מאכלי דלעת, הודו צלוי וגרייבי. אה, וגם יש איזה קטע מעייף שצופים בפוטבול בהתלהבות יתרה במהלך היום. איפשהו בתוך כל זה גם מודים על כל הטוב שבחיינו. מצד שני, גם חנוכה, בינינו, הוא חג קצת תמוה, במיוחד חגיגות נס פך השמן. השנה, בפעם האחרונה ל-70,000 השנים הקרובות, נר ראשון של חנוכה נופל, הפלא ופלא, על חג ההודיה. הקהילה היהודית בארה"ב כמרקחה: יש חולצות מיוחדות, הצעות יצירתיות לתפריטי חג – לעטקעס של הודו, סופגניות פמפקין, שירים מיוחדים, ממים לרוב והמון מרצ'נדייס. מה שבטוח זה שמישהו גוזר על כל זה קופון. אז אני מצטרף למערבולת עם מחווה אישית שלי ליום החג הכפול:

 Pumpkin Soup (1 of 1)-15-20131117

אם נשליך לשנייה את הציניות, ועמיחי תמיד מצליח להשיל אותה ממני עם התום והטוהר שבכתיבה שלו, זה די נחמד להאמין בניסים. זו גם תזכורת משמחת שנקודת המבט שלנו היא רק נקודת מבט סובייקטיבית על העולם. היא לא אמת מבוססת. כמה שהמסע אולי נראה ארוך ומפרך, כמה שהדרך לא ברורה, אולי אנחנו בכלל נמצאים בעיצומו של איזה נס בלי לשים לב. אני אוהב להזכיר לעצמי שמה שאני רואה כרגע לא בהכרח יהיה מה שאראה עוד מעט ובטוח שונה ממה שרואים אנשים אחרים. זה דווקא מרגיע אותי שאין לי את כל הידע בעולם, ושלאף אחד אחר אין אותו גם. הרבה פעמים צריך רק לסובב קצת את הראש כדי לראות את הדברים אחרת.

 Pumpkin Soup (1 of 1)-10-20131116

המרק הזה הוא סוג של נס בעצמו. כי דלעת בעיני זה בכלל לא כזה טעים. אבל פה היא הופכת להיות אלילה קטנה. אפשר להשתמש בכל מיני דלעות, אני השתמשתי בבאטר נאט סקווש, הלוא היא הדלורית. אני לא מומחה לדלעות, אבל אם אתם רוצים תשובה לכל שאלת דלעות שאי פעם הייתה לכם ואפילו לא ידעתם, תציצו בפוסט הנהדר הזה של עלמה.

 pumpkins

על הטכניקה של אפייה של ירקות בתנור עם יין לבן וטימין כבר כתבתי בפוסט על גראטן הבצל. זה באמת עושה לירקות נפלא. זו וריאציה על מרק שאחי השף לימד אותי. אני משתמש בקרם קוקוס במקום בשמנת. זה גם יוצא לדעתי יותר טעים, וגם משאיר את המרק טבעוני. ההבדל בין חלב קוקוס לקרם קוקוס הוא כמו ההבדל בין חלב רגיל לשמנת רגילה. אחוזי השומן…

 Pumpkin Soup (1 of 1)-9-20131116

מה צריך לכ-6 מנות?
 
ק"ג דלורית
בצל גדול-בינוני
5-6 שיני שום
טימין טרי
1.5 כוסות יין לבן
1/3-1/2 פחית של קרם קוקוס

מקלפים וחותכים את הדלורית, שומרים את הגרעינים, נעשה מהם הרבה רושם בקרוב. חותכים את הבצל לחתיכות בינוניות.

מניחים בתוך תבנית את הדלורית, הבצל והשום. מפזרים מעל בחינניות כמות נאה של זרדי טימין.

Pumpkin Soup (1 of 1)-8-20131116

ממליחים ומפלפלים ושופכים כוס וחצי יין לבן מעל. מכסים את התבנית בנייר כסף ומכניסים לתנור של כ-200 מעלות ל-45 דקות. הירקות צריכים להתרכך היטב ולשאוב לתוכם מהאלגנטיות של היין הלבן והטימין ובנתיים הבית יתמלא בריח של חורף וחום.

 Pumpkin Soup (1 of 1)-4-20131116

מוציאים את התבנית, משליכים את הטימין  לפח לעת זקנה ואת כל שאר המרכיבים – כולל הנוזלים שנותרו!! מכניסים לתוך סיר. בעזרת מקל ממחה טוחנים עד שאי אפשר לדעת מי היה פעם דלעת ומי בצל ושן שום. זה מרק קומוניסטי, כולם בעיניו אותו הדבר.

מוסיפים שליש פחית של קרם קוקוס. צריך "לנער היטב" לפי האריזה, אבל זה לא באמת עוזר כי המוצקים עדיין תקועים למעלה. אני דוחף פנימה כפית או צ'ופ סטיק ומערבב טוב טוב.

grind

חוזרים שוב לממחה. סוף סוף הגיע השלב לטעום. מתקנים תיבול. אם זה תפל מוסיפים מלח. הוא יעשה פלאים. אם המרק גרברי מידי אפשר לדלל בעוד יין לבן, או בציר ירקות. אם רוצים קצת יותר עושר (ומי לא רוצה קצת יותר עושר?) מוסיפים עוד קצת קרם קוקוס.

 עכשיו לקצת רושם מהגרעינים:

Pumpkin Soup (1 of 1)-12-20131116

מוסיפים לגרעינים עם הקליפה (כן, אוכלים אותה בלי בעיה כשהגרעינים טריים):
כפית של אבקת קארי – אני אוהב קארי חריף
חצי כפית של קינמון
כפית של דבש או סוכר
רבע כפית מלח
כפית של שמן

 בזמן שהדלעת בתנור מערבבים את כל אלה. כשהדלעת יוצאת מקררים את התנור ל-170 מעלות פורשים את הגרעינים על נייר כסף וקולים למשך 20-25 דקות. הם ישחימו קצת ויתקשו. תיזהרו שלא ישרפו! מוציאים ונותנים להם להתקרר על התבנית.

 Pumpkin Soup (1 of 1)-014-20131116

מוזגים מרק לקערות עמוקות, מפזרים כאילו כלום גרעיני דלעת שזה עתה קלינו בבית, אפשר גם קצת עירית קצוצה בשביל הרושם. לוגמים מרק דלעת מפתיע ומסובבים קצת את הראש לחפש את הנסים שמסביבנו ולא שמנו לב.

 IMG_3969-20131116

רק מקברי לילות / לאה גולדברג – חציל בגריל עם מיסו ומחשבות על שמחה ואושר

IMG_3208-001-20131014
 
 
Fullscreen capture 14102013 204106.bmp

כבר כתבתי בעבר על ההתמחות שלי בטיפול דיאלקטי התנהגותי (ועכשיו פתאום אני רואה שגם שם זה היה במתכון על חציל… מעניין….), די בי טי (DBT – Dialectical Behavioral Therapy). יש בטיפול הרבה מרכיבים ואחד החשובים הוא קבוצה של למידת מיומנויות. הקבוצה היא לא קבוצת תמיכה, אלא קבוצה לימודית שבה שני מנחים מלמדים מיומנויות מארבעה תחומים. אחת ממיומנויות הבסיס היא מיינדפולנס – קשיבוּת, ובכל פתיחה של קבוצה מעבירים תירגול של קשיבות. העקרון פה הוא עקרון של מדיטציה שעברה התמערבות. תרגיל קצר שבו מתבקשים המשתתפים למקד את תשומת הלב שלהם במשימה, לשים לב למחשבות שלהם ואחר כך לדווח על התהליך – התרגול הבסיסי ביותר הוא נשימה, אבל התרגילים מגוונים. אנחנו מלמדים שהקשיבות בדי בי טי מתחלקת לשלוש מיומנויות: התבוננות, תיאור והשתתפות פעילה. אני יכול לכתוב על זה עמודים שלמים. אבל אני לא אעשה את זה. אני רק אגיד עוד שהמטרות העיקריות של תרגול הקשיבות הן להגביר את היכולת להתבוננות עצמית ואת היכולת לשלוט בפעולה של המוח.

 IMG_3085-20131014

השבוע אני הייתי אחראי על תרגול הקשיבות ובחרתי תרגול של תיאור. כל משתתף קיבל דף עם שמות של חמישה רגשות (אושר, כעס, עצב, חרדה, פחד) ובזמן שהוקצב היה צריך לתאר איך הרגשות האלה באים לידי ביטוי אצלו. איך זה מרגיש להרגיש, תנסו גם אתם. לא עשיתי את התרגיל הזה אף פעם והתוצאה הייתה מעניינת. כעס, עצב, חרדה ופחד היו רגשות שידעתי לתאר די טוב איך הם מרגישים לי. אושר לא. יש לי חוויות של אושר בחיים, אבל הכי קרוב לתיאור שהצלחתי לתת לו זה שלווה. זה מאוד עניין אותי אז שאלתי הרבה חברים איך היו מתארים "אושר" וחשבנו על תחושה של להיות מרוצה, ש"הכל במקום", שאין צורך לנוע קדימה ברגע זה. עדיין, משהו בתיאור הזה חמקמק וליד.

שמחה אני יודע להגדיר קצת יותר טוב מזה, היא יותר ברורה לי. אני יודע מה הגוף שלי מרגיש כשאני שמח – למשל בהצגה טובה או בזמן ארוחה טובה, או כשאני פוגש מישהו שאני מאוד אוהב, אבל שמחה, כמו שאני רואה אותה, היא מצב יותר מוגבל בזמן. אושר אמור להתפרס לאורך תקופה. אנחנו שואפים לחיות ב"אושר", באגדות הם חיים "באושר ועושר". אבל מהו בדיוק? קשה להגיד… ועדיין אני, ורובנו לדעתי, רודפים אחריו. זה באמת גרם לי לרגע לחשוב ולנסות להבין אחרי מה בעצם אני רודף. אז אני יודע לתאר איך זה מרגיש כשאני מרגיש שמח אבל לא בטוח איך זה מרגיש להרגיש אושר. זה הוביל אותי למחשבה רדיקלית. אושר הוא המצאה תרבותית יותר מאשר תצפית שמתארת רגשות של בני אדם. אין תחושה כזאת באמת. הוא בעצם עניין סטטיסטי. ככל שנייצר יותר רגעים של שמחה או של היעדר רגשות שליליים, ככה נצבע תקופות כיותר מאושרות… האושר כמצב מתמשך לא נראה לי קיים.

  IMG_3077-20131014

אז אני מוריד את ה"אושר" מהטו דו ליסט שלי ובמקומו שואף למיצוי עצמי וליותר רגעים של שמחה ופחות רגעי כעס/חרדה/עצב. יש משהו בחידוד הזה שגורם לי לאנחת רווחה, לא עוד מרדף אחרי מושג לא מובן, כללי ומומצא, אלא הבנה יותר פרקטית של השאיפות שלי.

יופי, אז עכשיו אפשר סוף סוף להתפנות להכנת חצי בגריל עם מיסו. המיסו בלי ספק גרם לי לשמחה כשהוא נכנס לי למטבח. הוא טעים ומעניין ואפשר לשלב אותו בכל מיני מנות – מוקפצים, כרוטב לדגים, במרק המסורתי וכמו כאן כרוטב בגריל. את המנה הזאת הכנתי בארוחה שאירחתי בראש השנה והיא הייתה ה-להיט.

 misu

המיסו הוא משחה שנוצרת  על ידי התססה של דגנים שונים והוא בא בכל מיני צבעים וטעמים שנקבעים על פי היחסים בין הדגנים וזמן התסיסה. מיסו יכול להיות חסר גלוטן או לא, צריך לוודא ברשימת המרכיבים. במתכון הזה, (ובכלל אם רוצים לעשות ניסויים בבית) משתמשים במיסו הלבן, שירו מיסו. הטעם שלו עדין ומתוחכם קצת יותר והוא מאפשר להגיע לתוצאות טעימות בקלות. המיסואים האחרים הרבה יותר כבדים ומצריכים עבודה יותר מדויקת כדי שהם לא ישתלטו בברוטליות על הטעמים. קונים אותו בשקית אטומה או בקופסת פלסטיק ומעבירים אותו לצנצנת זכויכת במקרר. הוא מחזיק מלאאאאאאאאא זמן.

 IMG_3050-20131014

אז מה צריך? אפשר לגוון את הרוטב. הכי חשוב זה המיסו הלבן… אני מציע פה שילוב שאני נהנתי ממנו, אבל בהחלט אפשר לאלתר. שימו לב שהמיסו בעצמו די מלוח. לצילומים השתמשתי בסויה, אבל התחרטתי מאז ואני מוציא אותה מהמתכון כי היא גרמה למליחות מוזגמת. תעשו כאילו היא לא שם בבקשה.

זה מתכון שמתאים לכ-6 חצילים יפניים. חצילים ארוכים ולא שמנים.
3/4 כוס מיסו לבן
4 כפות של מירין
2 כפות של חומץ אורז
2 כפיות של ג'ינגר מגורר דק
2 כפות דבש או סוכר חום
כף של שמן שום שום קלוי
בצל ירוק ושום שום קלוי לקישוט
כ-2 כפות של שמן צמחי להברשת החצילים

 IMG_3070-20131014

מאוד פשוט להכנה.

את החצילים פורסים לשניים ומושחים היטב בשמן משני הצדדים. IMG_3097-20131014

דוחפים אותם לתנור שחומם ל-220 מעלות לכ-25 דקות. תלוי בגודל שלהם, אנחנו רוצים שהם יתחילו לשנות צבע ויהפכו רכים יותר.

 before after

מוציאים את החצילים ומדליקים את הגריל. מושחים שכבה של מיסו על כל חציל. קצת הגזמתי פה בצילומים וזה יצא טעם מאוד מאוד חזק. שכבה נאה, אך לא נאה מידי בבקשה.

מחזירים לגריל ל-7-10 דקות ומשגיחים. אנחנו רוצים שהמיסו יבעבע וישחים מעט, אך ממש לא ישרף. מוציאים. נותנים לזה טיפה להתקרר, מפזרים את השום שום ואת הבצל הירוק ומגישים.

 IMG_3179-20131014

מתרגלים אכילה תוך כדי קשיבות ומוסיפים עוד חוויה של שמחה לסטטיסטיקה של האושר שלנו.

 IMG_3196-20131014

הדליקו נר / זלדה – ארוחת חג מהבלוגים, סוג של בלוג דיי

IMG_1139-20130906

Fullscreen capture 08092013 200152.bmp
 
 

אני לא אדם דתי. להפך. אני מאוד חילוני. אבל אני גם אוהב מסורת. אני חושב שהרבה יותר קשה לנו החילוניים לחיות באופן מסורתי. כי כשאין מסגרת דתית שמספקת את מסורת העשה ואל תעשה, עלינו המלאכה ליצור אותה. אני מגדיר את עצמי יהודי באופן תרבותי, כי גדלתי בישראל, ספגתי את היהדות שהייתה סביבי, נטמעתי בתוך סיפורי התנ"ך שלמדתי בבית הספר, התעצבתי סביב החגים היהודיים והתבנתתי בעברית. אבל לא גדלתי בבית הכנסת ובטח ובטח שלא באורח חיים דתי בכל צורה. התפילה היהודית לא סוחטת אצלי את בלוטות הרגש כי לא הותניתי לכך (שירה עברית לעומת זאת, כן). ובכל זאת, מי היה מאמין, בשנה האחרונה התחלתי ללכת לבית כנסת. זה אמנם לא בית כנסת רגיל, זה בית כנסת שהוקם עבור הקהילה הגאה של ניו יורק, קהילת בית שמחת תורה (CBST), אבל זה עדיין מאוד בית כנסת. הסידורים נכתבו מחדש כך שיכללו יותר מינים (והם אפילו כוללים שירי משוררים!), הרבות לסביות, הקהל להט"בי מכל הקשת המגדרית/נטייתית + חברים סטרייטים, והאוריינטציה היא סביב יהדות מתקדמת של זכויות אדם. אני מתרגש מזה כל פעם מחדש. אבל אני בעיקר מתרגש מקהילה. הלכתי בשביל הקהילה. נשארתי בשביל הקהילה והמסורת. בשביל התחושה של העשייה המשותפת, של השותפות והביחד. יחס מורכב יש לי אל הדת. יחס שמשתנה כל הזמן. גם לזלדה היה יחס מורכב עם הדת. באופן אחר לגמרי. וגם קצת דומה.

אגב, להתפלל אני יודע רק במבטא אמריקאי כבד.

 before after

הבנתי גם שאני צריך ליצור את המסורות של עצמי וגם שכשאנשים מגיעים אולי לאיזשהו גיל הם מוכנים לוותר קצת על הציניות ואפילו מחפשים חוויות של רוחניות וקירבה. אני בכל אופן, לומד לשים את הציניות בצד לפעמים, ומוכן יותר בקלות לחוות חוויות שאחרת הייתי קורא להן בשמות כמו דביקות, פשטניות, שטחיות, ב"שקל" וכו'. אני לומד להשתתף ולא רק להביט מהצד ואפילו להנות מהן. אז אני מארח בחגים הגדולים ארוחה אצלי ומזמין אנשים, יהודים ולא יהודים, ישראלים ולא ישראליים, אנשים שפגשתי במקומות שונים. אני מבשל את כל האוכל, הם מביאים את היין ואת הנכונות להשתתף ולא להביט מהצד. בערב השני של פסח ביקשתי מכל אחד להביא משהו (שיר, סיפור, כתבה) שקשורים לחופש שלו בעותקים לכולם. הייתי נורא בלחץ שאנשים לא ישתפו פעולה וכמעט שביטלתי את הקטע האמנותי. אבל כשהתיישבנו במעגל, 15 אנשים, וכל אחד הקריא את מה שהוא הביא והסביר על החופש שלו נפל לי אסימון. אנשים מחפשים משמעות, מחפשים חיבור, מחפשים לחלוק. כל אחד הלך הבייתה עם ספרון שמורכב מהחופש של כולנו. אבל יותר מזה, עם תחושה שהוא חווה אינטראקציה משמעותית עם אנשים אחרים. התגובות היו חזקות בימים שאחרי.

לכבוד ארוחת ראש השנה אתמול ההוראות שלי כבר היו הרבה פחות מגומגמות. כל אחד התבקש להביא מתנה עטופה. החפץ חייב היה להיות משהו משומש, לא יקר, משהו שמילא פונקציה בחיים של הנותן ושהוא מוכן עכשיו להיפרד ממנו ולתת לו לשמש מישהו אחר. כשהאורחים הגיעו הם כתבו כרטיס ברכה עם איחול לשנה החדשה והסבר קצר על המתנה שלהם. אני אספתי את הכרטיסים ואחרי האוכל כל אחד שלף כרטיס, הקריא אותו ואז כותב הכרטיס העניק לו את המתנה שהוא הביא. היו מתנות מלבבות – ספרי בישול משומשים היטב, כוס קידוש ראשונה, ספרי קריאה אהובים ועוד ועוד. כששלחתי מייל על הארוחה הזמנתי כל מי שיש לו מסורת שהוא רוצה שנמלא ביחד שיביא אותה, וחברה חדשה שזו הפעם הראשונה שבה השתתפה בחג יהודי, הביאה מגילות קלף קטנות מגולגלות וחתומות בכוכב. בתוך המגילות הסתתר ציטוט שהיא אוהבת ולסיום החלק האמנותי כל אחד שלף ציטוט והקריא אותו. אני הצעיר היה חושב שזה נדוש, ומטופש קצת, דביק. אני הבוגר יותר התרגש נורא מהמחווה והסכים להשתתף בלב מלא ולמצוא אמת בציטוט שקיבלתי. היה ערב מיוחד.

 new chazilim

טוב, אבל כל החגיגה הזאת הייתה בכלל רק תירוץ לבשל את כל המתכונים שאגרתי בחודשים האחרונים. ואם במסורות עסקינן, בלוג דיי היה ב-31 לאוגוסט ובמסגרתו, כל בלוגר מתבקש להמליץ על בלוגים שהוא אוהב ועוקב אחריהם. אז ארוחת ראש השנה אצלי הייתה ארוחה מהבלוגים – המתכונים נלקחו מהבלוגים האהובים עלי. והנה המנות המככבות (אנא סלחו על איכות התמונות הירודה הפעם… לא קל לבשל ל-20 איש ולייצר תנאי תאורה נאותים…):

מ"בצק אלים", האמא של בלוגי האוכל, הכנתי את סלט הברוקולי הנא, המעולה ואת לביבות הבטטה של אורנה ואלה. מאיה היא כמובן האורים והתומים של כולנו בכל מה שקשור לבלוגספירה.

הילה מ"ביסים" מבשלת בדיוק לטעמי תמיד וגם כל פעם שהיא מפרסמת פוסט זה קולע בדיוק למה שיש לי במקרר. חוצמזה שהיא תמיד גורמת לי לחייך וכל מתכון אצלה הוא בונבוניירה. לארוחה הזאת הכנתי את סלט הקייל החי שלה וקציצות של ירוקים עם בורגול שהיו אלוהיות. אני שידכתי אותן למטבוחה פלפית ביתית שהייתה רוטב מושלם בשבילן.

מהבלוג היפיפיה והטבעוני "לא על החסה לבדה" הכנתי את קציצות הסלק המעולות! הן יצאו מושלמות וקצרו שבחים עם רוטב של טחינה מאוד לימונית.

 kzizot 2

מהבלוג המהמם של גל, פתיתים, הכנתי את המנה האחרונה הלא תאומן הזאת. אגסים ביין עם כתר של שוקלוד ופיסטוקים. בחיים לא הייתי כל כך גאה במשהו שהכנתי. באמת.

 Pears

עוד לקינוח הכנתי את העוגה האיטלקית של "אז מה את עושה כל היום", שהוא בלוג מופתי. העוגה הזאת היא פלא. נעלמה אחרי שניות ואני עדיין יכול לדמיין את המרקם הנימוח שלה והטעמים העדינים והמרעננים. בכלל אפרת כבלוגרית מובילה מייצרת אווירה רשתית כל כך נעימה! אני לומד ממנה המון על איך להתנהל בעצמי בתוך העולם הוירטואלי. עוד מהממת אחת.

 ooga

מה עוד אכלנו? היה סלט קפרזה עם חלפיניו אדומים, היו חצילונים יפניים בגריל עם רוטב מיסו, ששמעתי שהיו מעולים ועד שהגעתי בעצמי לשולחן כבר לא נותרו (יגיע עליהם פוסט בקרוב). היו תפוחי האדמה המשוטחים מתוך "שירה אכילה" שתמיד מתקבלים באהבה. היו פטריות שיטאקי שבושלו בציר על פי מתכון של מומופוקו והונחו על גבי חיטת פארו. היה גם קוקטייל וויסקי שהמצאתי בשיתוף חבר ברמן שכלל סירופ סוכר שבושל עם מלא תפוחים, קימנון, צ'ילי וג'ינג'ר, סונן ונמזג מעל קרח + שפריץ של סודה וכמה טיפות ביטרז (ליטר הוויסקי הסתיים עד סוף הערב, מה שאומר שלפחות 33 קוקטיילים כאלה נמזגו… כלומר הצלחה מסחררת). לקינוח היה גם גלגל של ברי עם דבש חם מעל ופטל ותאנים צלויות עם גבינה כחולה ודבש טימין חם. בקיצור (למעשה, באריכות רבה…). הייתה אחלה ארוחה. דרך נהדרת להתחיל את השנה החדשה. ותודה לכל הבלוגרים הנהדרים שעושים את זה כל כך יפה, ובעיקר כל כך טעים!

 IMG_1190-20130906

ועכשיו לעוד שני בלוגים שאני קורא באדיקות:

  1. ג'ינג' – טוב, כבר כתבתי מלא על אורית גידלי. משוררת מוכשרת, סופרת רגישה, אוהבת מקצועית, מלהטטת במילים כמו אף אחד אחר. ויש לה גם בלוג. מזל, ככה אני יכול לעשות לה סטוקינג. הוא לא קשור לאוכל. הוא קשור לחיים.
  2. ועוד אחד מצוין – מדע בצלחת, הבלוג של נעמי זיו. נעמי היא מדענית ואוהבת אוכל והיא עונה על שאלות של הקוראים אודות המדע של האוכל. אני כל פעם לומד משהו חדש! כיף כיף כיף!

ולסיום, עוד תמונה של האגסים. כי ואו. באמת. פשוט ואו.

 IMG_1168-20130906

זהו. סיימתי. שנה טובה לכולנו!