שריטה על תקליט גורמת למחט הפטיפון לקפוץ לנקודה קודמת ולחזור על מקטע בשיר שוב ושוב. תקליטים שבורים. לכולנו יש אותם. התהיות שיש לנו עם עצמנו לגבי עצמנו והעולם. על הערך שלנו, החיים שלנו, היחסים שלנו, היכולות שלנו, הבחירות שלנו… פעם בתקופה הם נכנסים שוב למחולל המוזיקה הישן ומשגעים אותנו. כל אחד והשריטה-בתקליט הפרטית שלו. הן מתפתחות איתנו עם השנים אבל בעצם נשארות גם בדיוק אותו הדבר. מנגנות את אותם אקורדים צורמים באוקטבות מתחלפות, מקצבים משתנים, סולמות מבלבלים. אלו סכמות שמופעלות באופן אוטומאטי ומפעילות אותנו. מוכרות לנו היטב, לא נעימות, אבל יחד עם זאת חלק בלתי נפרד מאיתנו. אולי אפילו התרגלנו אליהן עד כדי נוחות.
התקליט השבור שלי, זה שאני מ-ש-ג-ע את כל החברים שלי איתו פעם בתקופה, הוא "מה הצעד הבא?" "לאן אני הולך?" ו"האם אני עושה את הבחירה הנכונה?". זה קורה אחת לכמה חודשים וכבר למדתי שלרוב אחרי תקופה שבה הצלחתי פשוט לחיות קצת בלי לחשב ולתכנן את העתיד. משהו, מישהו מכניס את התקליט הישן לפטיפון וזהו, הלך עלי. אני יודע שעכשיו אתעסק בשאלות האלה שוב ובתחושות שהן מעלות: אני מרוויח מספיק כסף? (לא. וכעו"ס מה יהיה? צריך להרוויח יותר. מה עם העתיד?). האם בחרתי את החיים שלי או שהם בחרו אותי (בחרתי קצת, נסחפתי קצת. הגיע זמן לשנות. רגע, לשנות?)? לחזור לארץ עכשיו? (כן) עוד מעט? (כן) אולי לא? (כן) לפעמים זה מועיל להתבלבל קצת, לבחון. ככה "שירה אכילה" נולד. ולפעמים זה ממש לא מועיל. כי כבר בחרתי. כי אני כבר מי שאני ומה שאני, ומפסידים כשמחליטים, אבל גם מרוויחים. מצטמצים אבל גם נהיים יותר מרוכזים. וגם אם תשימו לב לא מדובר בסתם תהיות. מתלווה אליהן תמיד גם איזה שיפוטון. וכשאני אומר שיפוטון אני מתכוון כזה שמתקבל בבית משפט עליון.
אין לי תשובה טובה לאיך להתמודד עם התקפי התהיות האלה אבל כן שמחתי כשזיהיתי שלכל מי שאני מכיר יש כאלה. לא כי "צרת רבים…", אלא כי לפחות זה אנושי. כל אחד עם השאלות והמורכבויות של עצמו. וכשמזהים משהו כתופעה, אישית וגם קבוצתית, נוצרת מידת ריחוק בריאה ממנו. הוא מפסיק להגדיר אותנו כמשהו מהותי אלא הופך להיות רק עוד חלק מאיתנו, מבין הרבה חלקים. זה עוזר בהתמודדות. את לקוחות הטיפול הדיאלקטי ההתנהגותי אנחנו מלמדים להבדיל בין "אני עצוב", לבין "אני מרגיש עצוב". מידת ריחוק. התבוננות שהיא גם חיצונית. עוברת עלי עצבות, לא המהות שלי היא עצבות (או כל רגש אחר). אני מעתיק את ההבנה הזו גם לכאן.
ואולי הפתרון הוא להבין שיהיו תקופות כאלו, שבהן ההרהורים משגעים, מתנגנים בלופ בלתי נפסק, וצריך לתת להם לעשות את שלהם ולחלוף. לא להילחם בהם יותר מידי ובאותו הזמן להסתכל להם בעיניים ולבחון אותם. להציב מולם את העובדות בשטח. האם כל הדברים האלה שפתאום נראה לי שלא עובדים נכון אכן לא עובדים נכון? או אולי זה רק התקליט השבור המוכר שחזר לנגן וכדאי לנסות להחליף תקליט…
מה התקליט השבור שלכם?
נראה לי שהדבר שאני מכין בבית הכי הרבה זה ירקות בתנור. זה כל כך קל, מצריך מעט עבודה והחום של התנור מרכז את טעמי הירקות להפליא. הבעיה היא שאחרי עשרות ואולי מאות פעמים שזאת הייתה הארוחה שלי זה קצת נמאס. עוד תקליט שבור בחיי. אז חיפשתי דרך לחדש וצורת ההכנה הזו מאוד נחמדה. עדיין פשוטה, אבל משנה את הטעמים הרגילים שלי.
ירקות שורש בדבש, שמן זית ומרווה.
מכל הירקות שניסיתי הכי טעימים היו גזר, סלק והשוס האמיתי – לפת. צחורה ועדינה למראה, אבל בעלת טעם אופייני דומיננטי. אני אוהב לראות איך המיץ של הסלק מכתים אותה.
לרוטב:
חותכים את ירקות השורש. לגזרים משאירים 2 ס"מ עלים בשביל הרושם וחוצים אותם לאורכם. לפתות לשמיניות. הסלקים לוקחים יותר זמן אז כדאי לחתוך אותם לפרוסות דקות יותר מהשאר. מערבבים הכל ביחד בתבנית. אופים עד שהם כולם מתרככים.
מגישים על תלולית או שלולית של יוגורט. לא שוכחים לטפטף את הרוטב המרוכז והסגול מהתבנית ולפזר עלעלי טימין.
אוכלים ירקות בתנור קצת אחרת, בודקים את מלאי התקליטים הנפשיים ואת מצבם, אולי הגיע הזמן להחליף תקליט?
שירה אכילה 