שירי ערש / פנקוטה שהוא בעצם מלבי עם עליונית תפוחים לראש השנה

IMG_1066-20130826

נוגה בת שלוש. היום חגגנו לה יום הולדת. סיפור האהבה בינינו התחיל כשהכרתי אותה לראשונה ביום שהגעתי לניו יורק. אמא ואבא שלה חיכו לי בידיים פתוחות (את אמא שלה היה קצת קשה יותר להקיף בחיבוק באותם ימים…) ועשו את הנחיתה שלי להכי רכה שאפשר. שלושה שבועות אחר כך נוגה יצאה אל אוויר העולם. שלוש שנים עברו מאז. הזמן זז אחרת לילדים ומבוגרים. שלוש שנים בזמן ילד הן כל כך הרבה יותר מאשר שלוש שנים בזמן מבוגר. לא רק בתחושה המתמשכת של הזמן אלא בהתפתחות עצמה. בזמן שאני עשיתי תואר שני ופגשתי איזה אדם או שניים חדשים, נוגה הספיקה עולם ומלואו. להיוולד, ללמוד להתהפך, לזחול, לשבת, לעמוד, ללכת, ליפול, לרוץ, לקפוץ, לרקוד, לדבר, לגדל שיניים, לאכול מוצקים. היא ריבעה את המשקל והגובה שלה! איזה טירוף זה שמהגוש הקטנצ'יק וחסר האונים שהיא הייתה אז גדלה ילדה אמיתית, שמדברת היום ברהיטות שתי שפות (שלוש אם סופרים ג'יבריש…), שרה, רוקדת, מציירת ובעיקר מתקשרת עם העולם באופן מופלא. אם זה לא ברור עדיין, אני לגמרי מאוהב.

 IMG_0624-20130823

מאוד כיף לי להיות דוד (לא ביולוגי, אבל דוד בכל זאת) של נוגה. מאז שהיא קטנטנה ההורים האוהבים שלה מאפשרים לי לשמור עליה ולבלות איתה ואני באמת יכול להגיד שהדייטים שלנו הם נקודת אור בלו"ז שלי בכל פעם מחדש. אנחנו אוהבים לשחק ביחד, להמציא סיפורים, לטייל לגינה או לשעת סיפור, לקרוא ספרים עד בלי סוף ולבשל ביחד.

 IMG_0607-001-20130826

מכל הרגעים האהובים עם נוגה, אני אולי הכי אוהב להרדים אותה. איזה סיפוק זה להרדים ילד (וכמה תסכול כשזה לא הולך…). אין תחליף לתחושה של החום והנחת שרובצת עלי כשאנחנו יוצרים יחד אווירת לילה. יחד עם השינויים שעברו על נוגה, השתנתה גם שגרת ההרדמה שלנו. זה התחיל בנענוע של תינוקת זבת ריר על יד אחת וכשגדלה על כיסא הנדנדה והמשיך לריטואלים משתנים כשהיא כבר במיטה, לפעמים נאבקת עם השינה ולפעמים מקבלת אותה בזרועות פתוחות. המכנה המשותף של כל ההרדמות לאורך השנים הוא שירי הערש. שירים שמביאים אל תוך חדר השינה עולמות רחוקים, תקוות ואכזבות, כאב וגם יופי. שירים ששרו לי, שירים שגיליתי בעצמי לאורך השנים, שירים נוגים שאני שר לנוגה.

 אני שר לנוגה מה שנדמה לי כשיר ערש, לפעמים בגלל המילים, לפעמים בגלל הנעימה, הגדרה נזילה. אני מאוד אוהב שירי משוררים, אבל לא רק:

songs

IMG_1016-001-20130826

ועכשיו למלקוטה. המתכון הוא מתוך "ששת מתוקים" והוא של קרין גורן עם קצת שינויים שלי. במקור מדובר במלבי. מי ורדים זה לא טעים בעיני. אז החלפתי אותם במקל וניל מה שהופך את זה לקצת יותר קרוב לפנה קוטה. אבל פחות עשיר. באמת שאני לא יודע להגדיר מה זה בדיוק. מה שבטוח שזה טעים. מאוד. כולם אומרים. לא רק אני.

 אז ביום ההולדת של נוגה צילמתי את הפוסט הזה במטבח שלה והשארתי לה מלקוטה יומולדת במקרר. אני לא חסיד גדול של קינוחי תפוחים (מלבד טארט טאטן…ממממ טארט טאטן…) והקינוח הזה מכניס את התפוח בדלת האחורית כעליונית מתוחכמת. יותר נחמד ככה. הנענע היא מה שהופך אותה למפתיעה וכיפית במיוחד. אבל אם לא מתחשק תפוח, אפשר לאלתר פה עליוניות אלטרנטיביות. הקרמיות הונילית של המלקוטה תקבל באהבה כמעט כל פרי, כפי שברא אותו הטבע, או אחרי בישול קצר עם סוכר. מכיון שהמלקוטה לא מאוד מתוקה בעצמה נחמד להמתיק את העליונית קצת.

 IMG_0660-20130823

מה צריך לכ-8 מנות אישיות של כחצי כוס

 ליטר חלב מלא
 250 מ"ל שמנת. ברור שעדיף 38 אחוז. אבל גם פחות אחוזים עובד פה. אפילו 10 אחוז. פחות עשיר, עדיין טעים מאוד.
 חצי כוס סוכר
 חצי כוס קורנפלור
מקל וניל. או כפית וחצי של תמצית וניל אמיתית. בשום אופן לא חיקוי וניל זול. זה יעשה את הכל בטעם של דני וניל, שכבודו הצבאי במקומו מונח, אך לא בראש שנתנו.
 

לעליונית:

 3 תפוחים חמצמצים (אני הכי אוהב אנה)
 4 כפות סוכר
 2 כפות דבש
 כ-10 עלי נענע קצוצים
 מיץ מחצי לימון
 שתי רצועות של קליפת לימון (מייצרים בעזרת קולפן)
 2 כפות מים 

ראשית מערבבים טוב טוב את הקורנפלור עם כוס של חלב קר עד שאין גושים בכלל. הקורנפלור נמס יותר טוב בנוזל קר, אז אל תתחכמו. את שארית החלב ביחד עם השמנת והסוכר מכניסים לסיר.

 kol halavan

פורסים את מקל הוניל לשניים ומגרדים ממנו את הזהב השחור. אוספים כל פרור ומכניסים לתוך הסיר. זורקים פנימה גם את התרמיל.

 vanilla

מחממים את הכל עד לסף רתיחה, כלומר עד שרואים את בועת הרתיחה הראשונה. מערבבים כל הזמן כי כל הסוכרים ישרפו אם לא כן. אני הכי אוהב עם מטרפה אבל אפשר גם עם כף עץ. כשמזהים את הבועה הראשונה הנכספת מוציאים את תרמילי הוניל הריקים, נותנים עוד ערבוב מהיר לקרופלור שבינתיים קצת שקע משעמום ושופכים את כולו לתוך הסיר. ממשיכים לערבב נמרצות. תוך שניות הנוזל יהפוך לקרם סמיך. כמו קסם. ממשיכים לערבב טוב עוד כ-2 דקות על האש.

הקרם יתקבע ויתגבש במהירות אז בעזרת מצקת מיד מעבירים לכלים אישיים. מכסים כל כלי בנייר צלופן ככה שהוא ממש יגע בקרם. זה מונע היווצרות של קרום מבאס. נותנים לכלים להתקרר מחוץ למקרר ואז מכניסים למקרר. צריך לפחות 3-4 שעות של קירור ובהחלט אפשר להכין לילה או שניים מראש.

 cellophane

לעליונית התפוחים – חותכים את התפוחים לשמיניות ואז לפרוסות דקות. אני לא טורח לקלף את הקליפה, בעיקר כי אני עצלן ולא איכפת לי לאכול אותה. אם לא בא לכם עליה תקלפו. מכניסים לסיר את כל המצרכים, מבשלים על אש בינונית, קודם עם מכסה סגור ואז פתוח. בסה"כ כ-25 דקות. לא שוכחים לערבב מידי פעם. התפוחים צריכים להתרכך מאוד והנוזלים צריכים די להתאדות. מקררים.

 apples before and after

לפני ההגשה מורידים את הצלופן, מניחים כף נדיבה של עליונית על כל מנה ומגישים.

 IMG_1072-20130823

אוכלים מלקוטה תפוחית לכבוד השנה החדשה ומהרהרים על איך שהזמן פשוט עובר לו. שנה טובה!

080313NewYork

את התמונה האהובה הזאת צילם אבא של נוגה שהוא צלם מוכשר ביותר. צילומים נוספים שלו פה.

שירה יום יומית / סוקה – פנקייקרפ צרפתי מקמח חומוס (ללא גלוטן!)

IMG_8031-038

הסוקה (Socca) הוא מן פנקייקרפ מלוח ומופלא שעשוי מקמח חומוס, מים, שמן זית, מלא פלפל שחור ומלח. זהו. גוגל מספר לי שהוא מאכל שמגיע מחבל הארץ ניס שבצרפת. אני מעולם לא הייתי שם אז אני לא יכול להשוות למקור הרומנטי שעשוי בעץ לבנים ונאכל בפינת רחוב צרפתית. מה שכן כבר הרבה זמן לא התרגשתי ככה מלחזור הבייתה ולהכין ארוחת ערב, יום אחרי יום אחרי יום. הוא כל כך פשוט להכנה ויש לו שילוב מושלם של מרקמים מתפצחים ורכים ושל טעמים חזקים אך יחד עם זאת עדינים. והוא הולך מעולה עם כוס של יין אדום. באמת שמזמן לא שמחתי ככה ממאכל חדש שנכנס לחיי. וזה קרה לגמרי במקרה מקישור לבלוג של חברה של חבר של חברה. והוא ללא גלוטן. וטבעוני. מה עוד אפשר לבקש? מה?! אז לכבוד מאכל יום יומי אך מרגש, גם אוסף של שירה יום יומית אך מרגשת.

IMG_7941-021

אוֹרי לימדה אותי להקשיב למילים של שירים. לפני זה הייתי מתמסר למוזיקה ומזמזם את המילים, אבל לא ממש מקשיב להן, גם אם ידעתי אותן בעל פה. ואז ראיתי שהיא עושה את זה, וכמו כל דבר שהיא עושה, זה היה נראה לי הכי נכון. אז התחלתי גם להקשיב למילים של שירים. הרבה פנינים יש שם וזה משנה לגמרי את החוויה. אני מאוד אוהב "שירה" (יעני poetry, עוד מילה שחייבים כבר לעברת, הצעות מישהו?), אבל כשאני קורא "שירה" אני מצפה להתרגש בצורה מסוימת. כשאני מקשיב לשיר ברדיו, פחות. אז נכון שיש מלא שירי משוררים שהולחנו וזה נפלא, אבל אני רוצה דווקא להתמקד בלא משוררים. או אולי פסאודו משוררים, או פואטיקנים הפעם. יש כל כך הרבה יוצרים צעירים שבתוך השירים שלהם מסתתרת פואטיקה נפלאה. עשיתי אוסף של ציטוטים אהובים עלי במיוחד וזה יצא מלא ולא הצלחתי לאגד אותם לכדי משהו קוהרנטי, אז ניקיתי קצת ושיחקתי קצת ופתאום יצא מן סיפור על אהבה מנקודות מבט שונות, מתחילתה הבודדת דרך הרומנטיקה והיום יומיוּת ועד לסוף העוקצני וההתחלה מחדש. זה לא אוסף שמתיימר להקיף איזה משהו, או להכיל איזה משהו. סתם לחגוג טיפה פואטיקה של יום יום.

שירים לשירה יום יומית

עכשיו אפשר להתפנות לאוכל. סוקה. פשוט פשוט פשוט. יחס של אחד לאחד של מים וקמח חומוס. על כל כוס קמח, שתי כפות של שמן זית. אם אתם מתקמצנים על הקלוריות כף וחצי. אי אפשר פחות. מצטער. מוסיפים ים של פלפל שחור, ומלח.

IMG_7841-005

מה צריך? אלה כמויות לשלושה פנקייקרפים, מספיק לשני אנשים לארוחה קלה.
 
  • כוס קמח חומוס
  • כוס מים
  • 3/4 כפית מלח
  • כפית פלפל שחור גרוס עבה, לא האבקה!
  • 2 כפות שמן זית לבלילה ועוד כפית עבור טיגון כל סוקה
תוספות אפשריות: בצל סגול ורוזמרין. או כל דבר אחר שבא לכם, בעצם… אני מציע בפעם הראשונה לפחות להכין נטורל. אפשר גם להשתמש כבסיס לפיצה חסרת גלוטן.
 
לסלט מעל:
הרבה רוקט טרי טרי, מלח, פלפל, שמן זית, לימון ואם יש גירודי פרמז'ן ו/או צנוברים בכלל האושר יגלוש מהאוזניים.
 
IMG_8020-036

מכניסים לקערה את קמח החומוס, המלח והפלפל ומוסיפים את המים תוך כדי טריפה. מערבבים טוב טוב שלא יהיו גושים.

page

 כן, זה הרבה פלפל, אתם צודקים. צריך להרגיש אותו בכל ביס.

pepper

כשאין יותר גושים, מוסיפים את שמן הזית ומערבבים שוב עד שהוא נטמע לגמרי.

IMG_7909-015

נותנים לבלילה לנוח כעשרים דקות. זה מסמיך בזמן הזה, אז נותנים עוד ערבוב לפני הבישול.

עכשיו יש שתי אפשרויות הכנה, טיגון במחבת ואז סיום בגריל או אפייה וגריל. תכלס, הטיגון יותר יעיל, אם כי פחות מסורתי.

על הגז: מחממים היטב מחבת על האש, אם יש אחת כזאת יצוקה זה מעולה. אם לא, אז לא. מוסיפים כפית שמן זית ומכינים כמו פנקייק.

IMG_7967-026

זה לוקח 2-3 דקות בכל צד. הופכים כשזה כבר לא נראה נוזלי בכלל.

IMG_7994-031

בנתיים מדליקים את הגריל של התנור וכשהסוקה מוכנה זורקים מתחת לגריל להשחמה והפרכה (מלשון פריך) של הקצוות.

IMG_7987-029

מוציאים לצלחת, פורסים כמו פיצה

IMG_8016-035

עורמים על מהסלט הנפלא שהכנו, נהנים עם כוס של יין אדום (משהו באדמתיות של קמח החומוס פשוט מתאים ליין אדום). בנתיים מכינים עוד אחד. ואז עוד אחד.

IMG_8036-039

אופצייה שנייה, אפייה וגריל: מחממים את התנור ל-230 מעלות כשבתוכו תבנית עגולה או אם יש מחבת יצוקה מה טוב. כשהכל שם חם חם, שולפים את התבנית שופכים עוד כפית שמן זית ואז מהבלילה. 2-3 מילמטר עומק, זה הכל. חזרה לתנור, בערך 10-15 דקות. זה מתקשה ומתאחה והופך לפנקייקרפ. עכשיו מדליקים את הגריל ונותנים לו חריכה. הקצוות צריכים להיות קראנצ'ים, והלמעלה קצת שחום.

IMG_8069-042

אוכלים בידיים ומחפשים פואטיקות יומיומיות נוספות שמסתתרות להן בשגרה שלנו.

IMG_8042-040

ואחד לסיום. בלי קשר, אבל זאת שורה שמצחיקה אותי ומשמחת ואותי ואני מת על זה שעברי לידר כתב את זה לשרית חדד ששרה:

"כמה שערות על החזה בחום הזה של תל אביב."  בי. די. יוק. (בחום של תל אביב / עברי לידר)

שירה אהובה – גולדברג, עמיחי, יונתן וגידלי: סלט פטריות, רוקולה וצנוברים ומאבק המשוררים.

IMG_6964

היום מכינים סלט פטריות פשוט וטעים מאוד. אבל לפני זה, כמה מילים על מה אני אוהב בשירה.

shrrom

אני אוהב שפה ומילים. בחרתי במקצוע שהמילים בו הן סוכן השינוי המרכזי. למילים יש כוח תיאורי אבל גם כוח בורא. אני כל פעם מתפלא שמילים משנות את איך שאנחנו מרגישים, פיזית ונפשית. הן משפיעות על איך שאנחנו פועלים בעולם. הן משפיעות על הכימיה של המוח ושל הגוף. זה אדיר בעיני שמילים אשכרה משפיעות על כימיקלים שהמוח שלנו מפריש.

 IMG_6993

שפה היא כלי חשוב, כבר כתבתי על זה בכל מיני דרכים. ככל שיש יותר מילים וצירופים של מילים השפה מאפשרת ביטוי יותר מדויק ומעמיק של העולם. ככל שיש מילים יותר מדויקת, ככל שמילה היא יותר ספציפית, מכילה בתוכה יותר משמעויות מתאפשר לנו יותר להגדיר את העולם שלנו.

 הבעיה שאני נתקל בה עם השפה היא שבנקודות הקיצון היא כושלת. הרי בסופו של דבר שפה היא אוסף של סמלים: תנועות, הברות ומילים, כללים ותחביר שמסמלים את העולם הפנימי והחיצוני שבו אנו חיים. הבעיה עם סמלים היא שהם אף פעם לא מצליחים להכיל באמת את כל המשמעויות של מה שהם מסמלים, אחרת הם לא היו סמלים, הם פשוט היו הדבר עצמו… כמו שאני רואה אתה זה, השפה מסמלת את העולם, אבל לא מצליחה להכיל אותו לגמרי. אני חושב שזה ניכר בעיקר בנקודות הקיצון הרגשיות. כשיש אושר גדול שאי אפשר לתאר במילים, או אל מול אסון או טרגדיה או כאב גדולים מנשוא, שם השפה מתחילה לזייף. לא מצליחה לעשות את מה שהיינו רוצים שתעשה, לא מקיפה את כל רוחב ועומק החווייה. אלה רגעים כאלה שקולות לפעמים יותר יעילים ממילים: צעקות, בכי, צחוק, נהמות, אלה ביטויים רגשיים לא מילוליים שלפעמים מצליחים לתאר את החוויה או להכיל את החוויה הרגשית באופן יותר טבעי.

IMG_7021
שירה טובה בעיני מצליחה להתגבר במשהו על הבעיה הזו של השפה. היא מצליחה לכופף ולעקם את השפה ככה שתצליח לעשות משהו חדש. תוך התעלמות מחוקי התחביר לפעמים, ועל ידי המצאת מילים חדשות ומשקלים חדשים שירה טובה לוקחת את השפה למקום אחר, למקום שבו היא כבר לא לגמרי מסמלת את העולם, אלא היא היא העולם. לרגע. לשנייה.

 IMG_6982

יש כל מיני סוגים של שירים ומשוררים ואני יודע להעריך כל מיני סוגים של שירה. אבל השירה שהכי מרגשת אותי, זאת שגורמת לי להחסיר פעימה, היא השירה שמצליחה לתאר איזו חוויה שאחרת לא הייתה לי דרך לתאר. השירה שאני אוהב מצליחה לתאר חוויה שמשפט או פסקה או ספר לעולם לא היו מצליחים לתאר. הקוגניציה שלנו אולי פועלת בתוך עולם שהוא תחבירי, אבל הרגש לא מציית לכללי התחביר, הוא הרבה יותר אקראי ורוצה להשתחרר מהכבלים שהשפה שמה עליו. בשבילי שירה היא החופש הזה.

IMG_7082

משוררים שבאופן תדיר מצליחים לתאר ולהרחיב את העולם שלי הם לאה גודלברג בשירי הבדידות שלה ובכלל, שמרגשת אותי עד טירוף כבר שנים:

 
Fullscreen capture 22022013 003421.bmp
 
יהודה עמיחי שהוא המלך של הרגש והחוויה הספציפית:
 
Fullscreen capture 22022013 083234.bmp
 
נתן יונתן בשירי הים והנחל שלו:
 
Fullscreen capture 22022013 005859.bmp
 
ואורית גידלי שיודעת מה הם רגשות כאילו היא בעצמה המציאה אותם ומזקקת חוויות רגשיות לשיריה בגאוניות:
 
Fullscreen capture 22022013 003450.bmp
 

יש עוד, כמובן, אבל אלו משוררים שאני חוזר אליהם שוב ושוב בשביל להרחיב את הנפש ולתאר את העולם שלי. מאוד מעניין אותי מי הם המשוררים האהובים על קוראי הבלוג. תמיד כיף להכיר משוררים חדשים או לחלוק אהבה למשוררים עם אנשים אחרים. אז מי אתם אוהבים? ולמה? אשמח לשמוע בתגובות (אבל אנא אל תצטטו שירים מלאים, זה הופך את התגובות לארוכות מידי והמערכת נוטה להשתגע מזה :).

 IMG_7092

אז שירה עברית חשובה לי בעולם הזה וכבר כמה זמן שאני עוקב אחר קבוצה אדירה של אנשים שדואגים שהיא תמשיך להתקיים. על מאבק המשוררים כבר שמעתם? מדובר בהתארגנות וולנטרית של משוררים ואוהבי שירה שהחליטו לקדם את השירה העברית בארץ בכל מיני דרכים. הם מקדמים חינוך לשירה, תו פואטי לחנויות, הצעות חוק שקשורות במימון וקידום שירה (!), קידום פרסי ספרות לשירה, אירועי שירה ועוד הרבה יוזמות מעניינות וברוכות. תציצו. אולי תחליטו לעקוב אחריהם, לתמוך ולהשתתף.

 IMG_7213

אז סלט פטריות עם רוקולה וצנוברים. זה ממש פשוט להכנה. הוא מככב אצלנו במשפחה בארוחות שישי כבר הרבה שנים ואף פעם לא נמאס לי ממנו. גם הוא כמו שיר טוב, תופס איזה טוּב בעולם בשילוב הטעמים שלו, שאחרת לא היה ברפטואר שלי. גילוי נאות – פטריות הן אולי הדבר שאני הכי אוהב לאכול. אבל גם פושרי פטריות יהנו מהסלט הזה לדעתי. השילוב של המרקם של הפטרייה עם החריפות של הרוקולה והאדמתיות של הצנוברים ביחד עם הלימון ושמן הזית הוא פשוט מצוין.

מה צריך?

פטריות שמפיניון לבנות רגילות (מיד כמה מילים על איך לבחור אותן)
עלי רוקולה טריים
חופן נדיב של צנוברים
לרוטב: שמן זית, לימון, מלח ופלפל.

זה הכל מאוד פשוט. קודם כל בוחרים פטריות, שמפיניון רגילות כאלה שיש בכל סופר. איך בוחרים פטריות? קודם כל הן צריכות להיות לבנות ויפות. אבל הכי הכי הכי חשוב שהן תהיינה קשות למגע. כשלוחצים עם האצבע היא לא צריכה לשקוע. הגודל של הפטרייה פחות חשוב, למרות שאני אוהב אותן כשהן יותר קטנות. אבל שוב, הכי חשוב שהן פשוט תהיינה קשות מאוד. אם הן רכות אל תקנו. תכינו סלט אחר ותחכו לפעם הבאה.

המהדרים מברישים את הפטריות מהלכלוך שלהם כדי שמי השטיפה לא יספגו בהן. אני קצת עצלן בקטע הזה ולרוב שוטף קלות במים. הפעם השקעתי בכם וניגבתי עם מגבת נייר.

 IMG_6928

חותכים את הפטריות לפרוסות. אני אוהב פרוסות לא מאוד מאוד דקות כדי שיהיה קצת במה לנגוס, אבל לא כדאי פרוסות עבות מידי כי  אז הרוטב לא ממש נספג וזה חבל.

 IMG_7189

מניחים בקערה את עלי הרוקולה השלמים ביחד עם הפטריות החתוכות.

קולים צנוברים במחבת. לא צריך שמן. אבל כן צריך לערבב באופן תמידי ולשים לב אליהם כי הם ערמומיים הקטנטנים האלה. הם צוברים חום ונשארים לבנבנים במשך כמה דקות ואז בשניות הופכים זהובים ופריכים ובשניות נשרפים ונהיים מרירים. בהההה.

IMG_7005

הרוטב הוא רוטב פשוט. שמן זית, לימון, מלח פלפל. אמא שלי לימדה אותי שאמא שלה לימדה אותה שהיחסים הנכונים ברוטב כזה הם שליש לימון ושני שליש שמן זית. לי זה תמיד עובד.

lemon sauce

שופכים את הרוטב, מערבבים טוב טוב. נותנים לסלט טיפה לשבת, עשר דקות-רבע שעה ככה כדי שהפטריות יספגו קצת מהרוטב וישתבח טעמן.

 IMG_7230

זהו. אוכלים ומקווים שהשירה העברית תמשיך לצוץ כפטריות האחרי הגשם (אבל מבינים שזה לא יבוא לבד ומצטרפים למאבק המשוררים).