חג ההודיה הוא חג קצת מוזר. עוד לא לגמרי הצלחתי להבין אותו פה בארצות הברית של אמריקה. כבר נכחתי במספר ארוחות אמריקאיות "מסורתיות" ועד כה יש לי רשימת ממצאים: קוראים לזה דינר, אבל מתחילים לאכול באזור 2, אסור שיהיו על השולחן ירקות טריים וכל המרבה בפחמימות ובשמנת הרי זה משובח, וחובה, אבל חובה להתחיל לשתות מהבוקר ולסיים את היום כמעט ללא הכרה. חוצמזה, על השולחן תמיד יהיו מאכלי דלעת, הודו צלוי וגרייבי. אה, וגם יש איזה קטע מעייף שצופים בפוטבול בהתלהבות יתרה במהלך היום. איפשהו בתוך כל זה גם מודים על כל הטוב שבחיינו. מצד שני, גם חנוכה, בינינו, הוא חג קצת תמוה, במיוחד חגיגות נס פך השמן. השנה, בפעם האחרונה ל-70,000 השנים הקרובות, נר ראשון של חנוכה נופל, הפלא ופלא, על חג ההודיה. הקהילה היהודית בארה"ב כמרקחה: יש חולצות מיוחדות, הצעות יצירתיות לתפריטי חג – לעטקעס של הודו, סופגניות פמפקין, שירים מיוחדים, ממים לרוב והמון מרצ'נדייס. מה שבטוח זה שמישהו גוזר על כל זה קופון. אז אני מצטרף למערבולת עם מחווה אישית שלי ליום החג הכפול:
אם נשליך לשנייה את הציניות, ועמיחי תמיד מצליח להשיל אותה ממני עם התום והטוהר שבכתיבה שלו, זה די נחמד להאמין בניסים. זו גם תזכורת משמחת שנקודת המבט שלנו היא רק נקודת מבט סובייקטיבית על העולם. היא לא אמת מבוססת. כמה שהמסע אולי נראה ארוך ומפרך, כמה שהדרך לא ברורה, אולי אנחנו בכלל נמצאים בעיצומו של איזה נס בלי לשים לב. אני אוהב להזכיר לעצמי שמה שאני רואה כרגע לא בהכרח יהיה מה שאראה עוד מעט ובטוח שונה ממה שרואים אנשים אחרים. זה דווקא מרגיע אותי שאין לי את כל הידע בעולם, ושלאף אחד אחר אין אותו גם. הרבה פעמים צריך רק לסובב קצת את הראש כדי לראות את הדברים אחרת.
המרק הזה הוא סוג של נס בעצמו. כי דלעת בעיני זה בכלל לא כזה טעים. אבל פה היא הופכת להיות אלילה קטנה. אפשר להשתמש בכל מיני דלעות, אני השתמשתי בבאטר נאט סקווש, הלוא היא הדלורית. אני לא מומחה לדלעות, אבל אם אתם רוצים תשובה לכל שאלת דלעות שאי פעם הייתה לכם ואפילו לא ידעתם, תציצו בפוסט הנהדר הזה של עלמה.
על הטכניקה של אפייה של ירקות בתנור עם יין לבן וטימין כבר כתבתי בפוסט על גראטן הבצל. זה באמת עושה לירקות נפלא. זו וריאציה על מרק שאחי השף לימד אותי. אני משתמש בקרם קוקוס במקום בשמנת. זה גם יוצא לדעתי יותר טעים, וגם משאיר את המרק טבעוני. ההבדל בין חלב קוקוס לקרם קוקוס הוא כמו ההבדל בין חלב רגיל לשמנת רגילה. אחוזי השומן…
מקלפים וחותכים את הדלורית, שומרים את הגרעינים, נעשה מהם הרבה רושם בקרוב. חותכים את הבצל לחתיכות בינוניות.
מניחים בתוך תבנית את הדלורית, הבצל והשום. מפזרים מעל בחינניות כמות נאה של זרדי טימין.
ממליחים ומפלפלים ושופכים כוס וחצי יין לבן מעל. מכסים את התבנית בנייר כסף ומכניסים לתנור של כ-200 מעלות ל-45 דקות. הירקות צריכים להתרכך היטב ולשאוב לתוכם מהאלגנטיות של היין הלבן והטימין ובנתיים הבית יתמלא בריח של חורף וחום.
מוציאים את התבנית, משליכים את הטימין לפח לעת זקנה ואת כל שאר המרכיבים – כולל הנוזלים שנותרו!! מכניסים לתוך סיר. בעזרת מקל ממחה טוחנים עד שאי אפשר לדעת מי היה פעם דלעת ומי בצל ושן שום. זה מרק קומוניסטי, כולם בעיניו אותו הדבר.
מוסיפים שליש פחית של קרם קוקוס. צריך "לנער היטב" לפי האריזה, אבל זה לא באמת עוזר כי המוצקים עדיין תקועים למעלה. אני דוחף פנימה כפית או צ'ופ סטיק ומערבב טוב טוב.
חוזרים שוב לממחה. סוף סוף הגיע השלב לטעום. מתקנים תיבול. אם זה תפל מוסיפים מלח. הוא יעשה פלאים. אם המרק גרברי מידי אפשר לדלל בעוד יין לבן, או בציר ירקות. אם רוצים קצת יותר עושר (ומי לא רוצה קצת יותר עושר?) מוסיפים עוד קצת קרם קוקוס.
עכשיו לקצת רושם מהגרעינים:
בזמן שהדלעת בתנור מערבבים את כל אלה. כשהדלעת יוצאת מקררים את התנור ל-170 מעלות פורשים את הגרעינים על נייר כסף וקולים למשך 20-25 דקות. הם ישחימו קצת ויתקשו. תיזהרו שלא ישרפו! מוציאים ונותנים להם להתקרר על התבנית.
מוזגים מרק לקערות עמוקות, מפזרים כאילו כלום גרעיני דלעת שזה עתה קלינו בבית, אפשר גם קצת עירית קצוצה בשביל הרושם. לוגמים מרק דלעת מפתיע ומסובבים קצת את הראש לחפש את הנסים שמסביבנו ולא שמנו לב.
שירה אכילה 