כה צפיתי ליום / רחל – גספצ'ו

IMG_9938-20130729

כה ציפיתי ליום / רחל
 
כֹּה צִפִּיתִי לַיּוֹם – וְהִגִּיעַ
אַךְ מַדּוּעַ בּוֹכֶה בִּי הַלֵּב?
מִי הָפַךְ אֶת שִׂמְחַת פְּגִישָׁתֵנוּ
לְעִצְּבוֹן הַפְּרִידָה הַנּוֹקֵב?
(מתוך פרויקט בן יהודה)

אני מאוד אוהב מבקרים. אני אוהב שאנשים שאני אוהב גרים איתי לתקופה. אני אוהב לראות אותם בבוקר לפני העבודה וכשאני חוזר הבייתה לצאת איתם לבירה ולשמוע על היום שלהם. אני אוהב שכשמבקרים אותי אני שוב רואה את העיר כתייר בעצמי. אני אוהב לבשל ביחד, לאכול בחוץ ביחד, להתגאות בידע שצברתי ולהציג את החיים שלי. אני אוהב לראות כמה השתנינו כולנו וכמה גם נשארנו אותו דבר. אני אוהב לראות איך חברויות קרובות נשארות חזקות גם כשהמרחק הפיזי גדול.

IMG_0023-20130729

הבעיה עם ביקורים היא שהם נגמרים ואז צריך גם להיפרד. אני כבר מכיר את התחושה של היום שאחרי שאנשים עוזבים. מצחיק שבביקורים הראשונים לא הבנתי. הייתי מתעורר ביום שאחרי הפרידה עם תחושה חמוצה-מוזרה שלא הייתה מרפה כל היום ולא מבין מה זה המצברוח הלא אופייני פתאום שאפילו הרבה קפה לא מצליח להעביר… באמת. רק אחרי כמה פרידות כאלה עשיתי את הקישור המאוד ברור. אנשים קרובים הולכים, עצוב לי. רחל קצת יותר דרמטית ממני בעניין. אני גם מצליח לראות בזה את הצדדים החיוביים. המגורים הרחוקים מקשים על שמירת קשר יום יומי. מצד שני אני מקבל סמינרים מרוכזים עם אנשים שאני אוהב, שעות וימים של קירבה ויצירת חוויות בעיר שאם היינו גרים קרוב אחד לשני, לא היינו חווים. יותר טוב? פחות טוב? לא יודע לענות על זה. אני מנסה להפיק מזה את המירב בכל מקרה. וכשהפרידה הבלתי נמנעת מגיעה אני מבשל אוכל שיעשה לי כיף, או מצ׳פר את עצמי בארוחה בחוץ, או מתכנן את הביקור הבא או הטיול הבא שלי. אני גם זוכר שיש לי פה הרבה אנשים שאני אוהב.

צנצנת

בשנים האחרונות המתנה שלי לחתונות וימי הולדת היא ארוחה שאני מבשל. למשל כשאֵריק ואסף (שנמנים על האהובים שלי פה) התחתנו, המתנה שלי אליהם הייתה לבשל ארוחה גדולה לחברים שלהם. עכשיו יש להם זוג תאומים מקסימים ואפס זמן לעצמם. אסף ביקש לכבוד היומולדת שלו ארוחת לביבות וגספצ׳ו. אז הכנתי את האוקונומיאקי שלי מפה, לביבות בטטה של אורנה ואלה וגספצ׳ו בהשראת מתכון שאחי שלח לי. שכחתי כמה טעים וכיף זה גספצ׳ו טוב. אז היום מתכון לגספצ׳ו עם ניחוח עדין של געגוע והרבה טעמים חזקים להפיג אותו קצת וגם את הקיץ הזה שמגיח מכל עבר.

IMG_0074-20130729

יש הרבה גרסאות לגספצ'ו. אני מאוד אהבתי את השילוב פה עם התפוח והאפרסק שמוסיפים עומק ומתיקות נעימים. הבסיס הוא עגבניות טובות ותוספות. אפשר לאלתר מלא. זו רק הצעה. ואם אתם ממש אמביציוזים, אולי תלכו על הגספצ'ו הצלול של זהששם.

חותכים ירקות טריים, לחם ועשבים לחתיכות גדולות וטוחנים. הלחם מוסיף קצת גוף ומרקם. אני השתמשתי בסטיק ובבלנדר במקרים שונים. שניהם עובדים טוב. עיקר החשש הוא מטחינת יתר. אנחנו לא רוצים סלטשייק, אלא מרקם טחון בינוני. לא עד דק. נמנעים מזה על ידי עיבוד מינימאלי. הכי טוב בנגלות, ככה לא מעבדים את הירקות במשך יותר מידי זמן. כשהיה לי סטיק עשיתי בכד גדול או בצנצנת. זה יצא מאוד יפה ופרקטי. אחרת קערה גדולה אליה מעבירים את התוצר מהבלנדר עובדת מצוין.

IMG_0056-20130729

התיבול מגיע מהעשבים ומחומץ. רצוי להשתמש בחומץ איכותי: בן יין אדום או לבן, בלסמי או חומץ שרי. אני מאוד אוהב טעמים חזקים, והכי נהנתי כשהשתמשתי רק בבלסמי, ואז משתמשים בקצת פחות כי הוא מאוד חזק. מי שהחיך שלו עדין יותר, יכול להשתמש בשילוב חומצים. טוענים שחומץ שרי הכי מתאים. לי לא היה ויצא מצוין גם בלי. בכל מקרה אני מציע להוסיף לפחות קצת בלסמי.

IMG_9894-20130729

פרוט נינג'ה מישהו?

אז מה צריך לכ-4 מנות?

5 עגבניות בינוניות ובשלות

3 מלפפונים בינוניים

פלפל אדום בינוני

פלפל ירוק בינוני

חצי תפוח גראני סמית׳ או אחר

חצי אפרסק

צרור פטרוזיליה

צרור בזיליקום

צרור נענע

חצי כוס חומץ (קצת פחות אם משתמשים רק בבלסמי)

כחצי כוס שמן זית

2 שיני שום (מאוד אופציונלי. אני הכנתי בלי כדי לשמור על קלילות קיצית)

פלפל שחור

פלפל חריף לפי האומץ.

כמה פרוסות לחם לבן או אחר שאוהבים, או ככר אחת קטנה של ג׳בטה. הטריות פה לא חשובה. מורידים חלק מהקשה של הלחם. ואם הקשה ממש קשה אז את כל הקשה. קשה?

IMG_0120-20130729

עוזר לו, לגספצ׳ו שלנו, לשהות בקירור כמה רגעים או שעות אחרי ההכנה. כך המרכיבים מתרגלים למצב הצבירה החדש שלהם מפסיקים עם הסנוביזם ומחליפים ביניהם נוזלים. יותר מיומיים במקרר לא הייתי נותן לו לגספצ'ו הזה.

מגישים עם שמנת חמוצה או יוגורט במרכז הצלחת, קצת ירק קצוץ בשביל הדאווין, וזילוף של שמן זית.

IMG_0189-20130729

לוגמים גספצ׳ו קר ביום קיצי חם ונהנים מהניחוח העדין של הגעגוע שעולה ממנו ובעיקר מן האהבה שמייצרת את הגעגוע.

שירה אהובה – גולדברג, עמיחי, יונתן וגידלי: סלט פטריות, רוקולה וצנוברים ומאבק המשוררים.

IMG_6964

היום מכינים סלט פטריות פשוט וטעים מאוד. אבל לפני זה, כמה מילים על מה אני אוהב בשירה.

shrrom

אני אוהב שפה ומילים. בחרתי במקצוע שהמילים בו הן סוכן השינוי המרכזי. למילים יש כוח תיאורי אבל גם כוח בורא. אני כל פעם מתפלא שמילים משנות את איך שאנחנו מרגישים, פיזית ונפשית. הן משפיעות על איך שאנחנו פועלים בעולם. הן משפיעות על הכימיה של המוח ושל הגוף. זה אדיר בעיני שמילים אשכרה משפיעות על כימיקלים שהמוח שלנו מפריש.

 IMG_6993

שפה היא כלי חשוב, כבר כתבתי על זה בכל מיני דרכים. ככל שיש יותר מילים וצירופים של מילים השפה מאפשרת ביטוי יותר מדויק ומעמיק של העולם. ככל שיש מילים יותר מדויקת, ככל שמילה היא יותר ספציפית, מכילה בתוכה יותר משמעויות מתאפשר לנו יותר להגדיר את העולם שלנו.

 הבעיה שאני נתקל בה עם השפה היא שבנקודות הקיצון היא כושלת. הרי בסופו של דבר שפה היא אוסף של סמלים: תנועות, הברות ומילים, כללים ותחביר שמסמלים את העולם הפנימי והחיצוני שבו אנו חיים. הבעיה עם סמלים היא שהם אף פעם לא מצליחים להכיל באמת את כל המשמעויות של מה שהם מסמלים, אחרת הם לא היו סמלים, הם פשוט היו הדבר עצמו… כמו שאני רואה אתה זה, השפה מסמלת את העולם, אבל לא מצליחה להכיל אותו לגמרי. אני חושב שזה ניכר בעיקר בנקודות הקיצון הרגשיות. כשיש אושר גדול שאי אפשר לתאר במילים, או אל מול אסון או טרגדיה או כאב גדולים מנשוא, שם השפה מתחילה לזייף. לא מצליחה לעשות את מה שהיינו רוצים שתעשה, לא מקיפה את כל רוחב ועומק החווייה. אלה רגעים כאלה שקולות לפעמים יותר יעילים ממילים: צעקות, בכי, צחוק, נהמות, אלה ביטויים רגשיים לא מילוליים שלפעמים מצליחים לתאר את החוויה או להכיל את החוויה הרגשית באופן יותר טבעי.

IMG_7021
שירה טובה בעיני מצליחה להתגבר במשהו על הבעיה הזו של השפה. היא מצליחה לכופף ולעקם את השפה ככה שתצליח לעשות משהו חדש. תוך התעלמות מחוקי התחביר לפעמים, ועל ידי המצאת מילים חדשות ומשקלים חדשים שירה טובה לוקחת את השפה למקום אחר, למקום שבו היא כבר לא לגמרי מסמלת את העולם, אלא היא היא העולם. לרגע. לשנייה.

 IMG_6982

יש כל מיני סוגים של שירים ומשוררים ואני יודע להעריך כל מיני סוגים של שירה. אבל השירה שהכי מרגשת אותי, זאת שגורמת לי להחסיר פעימה, היא השירה שמצליחה לתאר איזו חוויה שאחרת לא הייתה לי דרך לתאר. השירה שאני אוהב מצליחה לתאר חוויה שמשפט או פסקה או ספר לעולם לא היו מצליחים לתאר. הקוגניציה שלנו אולי פועלת בתוך עולם שהוא תחבירי, אבל הרגש לא מציית לכללי התחביר, הוא הרבה יותר אקראי ורוצה להשתחרר מהכבלים שהשפה שמה עליו. בשבילי שירה היא החופש הזה.

IMG_7082

משוררים שבאופן תדיר מצליחים לתאר ולהרחיב את העולם שלי הם לאה גודלברג בשירי הבדידות שלה ובכלל, שמרגשת אותי עד טירוף כבר שנים:

 
Fullscreen capture 22022013 003421.bmp
 
יהודה עמיחי שהוא המלך של הרגש והחוויה הספציפית:
 
Fullscreen capture 22022013 083234.bmp
 
נתן יונתן בשירי הים והנחל שלו:
 
Fullscreen capture 22022013 005859.bmp
 
ואורית גידלי שיודעת מה הם רגשות כאילו היא בעצמה המציאה אותם ומזקקת חוויות רגשיות לשיריה בגאוניות:
 
Fullscreen capture 22022013 003450.bmp
 

יש עוד, כמובן, אבל אלו משוררים שאני חוזר אליהם שוב ושוב בשביל להרחיב את הנפש ולתאר את העולם שלי. מאוד מעניין אותי מי הם המשוררים האהובים על קוראי הבלוג. תמיד כיף להכיר משוררים חדשים או לחלוק אהבה למשוררים עם אנשים אחרים. אז מי אתם אוהבים? ולמה? אשמח לשמוע בתגובות (אבל אנא אל תצטטו שירים מלאים, זה הופך את התגובות לארוכות מידי והמערכת נוטה להשתגע מזה :).

 IMG_7092

אז שירה עברית חשובה לי בעולם הזה וכבר כמה זמן שאני עוקב אחר קבוצה אדירה של אנשים שדואגים שהיא תמשיך להתקיים. על מאבק המשוררים כבר שמעתם? מדובר בהתארגנות וולנטרית של משוררים ואוהבי שירה שהחליטו לקדם את השירה העברית בארץ בכל מיני דרכים. הם מקדמים חינוך לשירה, תו פואטי לחנויות, הצעות חוק שקשורות במימון וקידום שירה (!), קידום פרסי ספרות לשירה, אירועי שירה ועוד הרבה יוזמות מעניינות וברוכות. תציצו. אולי תחליטו לעקוב אחריהם, לתמוך ולהשתתף.

 IMG_7213

אז סלט פטריות עם רוקולה וצנוברים. זה ממש פשוט להכנה. הוא מככב אצלנו במשפחה בארוחות שישי כבר הרבה שנים ואף פעם לא נמאס לי ממנו. גם הוא כמו שיר טוב, תופס איזה טוּב בעולם בשילוב הטעמים שלו, שאחרת לא היה ברפטואר שלי. גילוי נאות – פטריות הן אולי הדבר שאני הכי אוהב לאכול. אבל גם פושרי פטריות יהנו מהסלט הזה לדעתי. השילוב של המרקם של הפטרייה עם החריפות של הרוקולה והאדמתיות של הצנוברים ביחד עם הלימון ושמן הזית הוא פשוט מצוין.

מה צריך?

פטריות שמפיניון לבנות רגילות (מיד כמה מילים על איך לבחור אותן)
עלי רוקולה טריים
חופן נדיב של צנוברים
לרוטב: שמן זית, לימון, מלח ופלפל.

זה הכל מאוד פשוט. קודם כל בוחרים פטריות, שמפיניון רגילות כאלה שיש בכל סופר. איך בוחרים פטריות? קודם כל הן צריכות להיות לבנות ויפות. אבל הכי הכי הכי חשוב שהן תהיינה קשות למגע. כשלוחצים עם האצבע היא לא צריכה לשקוע. הגודל של הפטרייה פחות חשוב, למרות שאני אוהב אותן כשהן יותר קטנות. אבל שוב, הכי חשוב שהן פשוט תהיינה קשות מאוד. אם הן רכות אל תקנו. תכינו סלט אחר ותחכו לפעם הבאה.

המהדרים מברישים את הפטריות מהלכלוך שלהם כדי שמי השטיפה לא יספגו בהן. אני קצת עצלן בקטע הזה ולרוב שוטף קלות במים. הפעם השקעתי בכם וניגבתי עם מגבת נייר.

 IMG_6928

חותכים את הפטריות לפרוסות. אני אוהב פרוסות לא מאוד מאוד דקות כדי שיהיה קצת במה לנגוס, אבל לא כדאי פרוסות עבות מידי כי  אז הרוטב לא ממש נספג וזה חבל.

 IMG_7189

מניחים בקערה את עלי הרוקולה השלמים ביחד עם הפטריות החתוכות.

קולים צנוברים במחבת. לא צריך שמן. אבל כן צריך לערבב באופן תמידי ולשים לב אליהם כי הם ערמומיים הקטנטנים האלה. הם צוברים חום ונשארים לבנבנים במשך כמה דקות ואז בשניות הופכים זהובים ופריכים ובשניות נשרפים ונהיים מרירים. בהההה.

IMG_7005

הרוטב הוא רוטב פשוט. שמן זית, לימון, מלח פלפל. אמא שלי לימדה אותי שאמא שלה לימדה אותה שהיחסים הנכונים ברוטב כזה הם שליש לימון ושני שליש שמן זית. לי זה תמיד עובד.

lemon sauce

שופכים את הרוטב, מערבבים טוב טוב. נותנים לסלט טיפה לשבת, עשר דקות-רבע שעה ככה כדי שהפטריות יספגו קצת מהרוטב וישתבח טעמן.

 IMG_7230

זהו. אוכלים ומקווים שהשירה העברית תמשיך לצוץ כפטריות האחרי הגשם (אבל מבינים שזה לא יבוא לבד ומצטרפים למאבק המשוררים).

בגוש השיש / דן פגיס: שניצל של פלפל קלוי ממולא בגבינה, ופוסט ראשון מסדרת "הביקור בארץ" הפעם בשיתוף אמנון יוהס

IMG_0705

Fullscreen capture 02012013 120326.bmp
 

(כמו אחוז גבוה מהמחשבות שלי, גם זו מגיעה בעקבות שיחה עם אוֹרי): אני עד וכל מפגש שלי בגיאוגרפיה הישראלית הופך אצלי לעדות. אני עד לכך שהאחים שלי מתבגרים והופכים להיות אנשים אמיתיים, מרשימים ומרגשים, עד לחברים שלי שמשתנים, גדלים, מתקדמים ומצליחים. עד לתל אביב המתפתחת, לירושלים שגוועת, ולבאר שבע שלא משתנה לי. עד לפוליטיקה שהופכת מופרכת מיום ליום. נראה לי שאחד התפקידים המרכזיים שיש לנו זו בחייה של זו, זה בחייו של זה, הוא להיות עדים. לחוות את אהובינו על רצף הזמן עבר-הווה-עתיד ולהעיד בפניהם באופן מיטיב מי היו, כיצד השתנו ומי הם עכשיו. זו בטח לא פרקטיקה סדורה. אלא משהו שקורה מעצם הקשר המתמשך, מההיכרות האינטימית, מליווי לאורך הזמן. כל ביקור שלי בארץ מפגיש אותי עם העדים שלי ומסמן לי במה השתניתי, מזכיר לי מה הם היסודות שלי ומאיר את הדרך שבה אני הולך. זה מרגיע אותי לדעת שיש לי עדים, יש מי שיזכירו לי מי אני גם אם אני במקרה אשכח.

IMG_1097

יש לי המון מזל: יצירה היא אולי הדבר שהכי מרגש אותי בימים אלה והעדים שלי הם אנשים יצירתיים. מה זה יצירתיים? קוסמים. עושים יש מאין. מביעים את העולם באלף ואחת דרכים. כותבים, מלחינים, מציירים, מצלמים, מטפלים, חוקרים, מבשלים. כמו בשיר של פגיס, לפעמים כשאני רואה יצירת אמנות נדמה לי שהיא נועדה להיות. שהיא תמיד הייתה קיימת בעולם ורק חיכתה להיכתב או להצטייר. ככה אני מרגיש כשאני נכנס לסטודיו החיפאי של אמנון. נולדנו בהפרש של חודש וגדלנו צמודים. אמנון הוא אחד העדים הכי ותיקים שלי. אמנם הוא בן דוד שלי ויותר מזה חבר שמלווה אותי מאז ומתמיד, אבל אני עדיין יכול להגיד, בלי למצמץ ותוך טעינה לאובייקטיביות, שהוא אחד האמנים הכי מרגשים ומוכשרים שפועלים היום בארץ.

peoples

עם ידיים של זהב, נפש רגישה וחוש אסתטי שאין שני לו, אמנון כבר שנים יוצר- מצייר, מפסל, מצלם, מדפיס, חורט ומה לא? אמן אמיתי כמו של פעם, שיודע ליצור את הצבעים שלו בעצמו מחומרי גלם, שחי את האמנות על העליות והמורדות שהיא מייצרת.

storage

הסטודיו שלו, שם צילמנו ביחד פוסט, הוא עולם. היצירות שלו הן אחת אחת, אבל גם מכלול. כל פעם שאני מבקר אצלו בסטודיו בחיפה, שהיא עיר שמצליחה לשמור על מה שפעם היה יפה במדינה הזאת וקצת נעלם, הנפש שלי מתרחבת והלב גדל. את הפוסט המושקע הזה הגינו, צילמנו וסיגננו ביחד אצלו בסטודיו.

IMG_1082

IMG_1140

הכלים היפים יפים מגיעים מ"שילובים", שם תמר, בת הזוג המקסימה של אמנון עובדת. מוכשרים ויצירתיים, כבר אמרתי?

IMG_0901

שניצל פלפל קלוי במילוי גבינה.

IMG_0973

מדובר באחלה מנה… אבל אם לומר את האמת כולה… היא לוקחת זמן להכנה וקצת התעסקות. זה מתגמל. כן. אבל בינינו, אפשר לעצור כמעט בכל שלב והיא עדיין תהייה מאוד טעימה. פלפלים קלויים וגבינה זה טעים. לא משנה באיזה גלגול. ואם כבר בכנות אנחנו עוסקים, השלבים הרבים היו רק תירוץ טוב ליום עבודה ארוך ומשותף ולעוד כוסית של יין או קפה משובח.

IMG_1061

אז מה צריך ?
פלפלים צהובים, כתומים, ואדומים גדולים ככל האפשר (הפלפלים הירוקים התפרקו קצת ופחות התאימו)
גבינות למילוי: אנחנו בחרנו בפטה 16%, בפרומעז ובקממבר. או בקיצור, ללכת על גבינות חצי קשות.
2 ביצים
בערך כוס קמח
פירורי לחם (אנחנו השקענו בפנקו, פירורי הלחם היפניים, והיה ממש כיף).

קילוף הפלפלים: את הפלפלים מניחים בתבנית על ריפוד של נייר אפיה או נייר כסף. מכניסים לתנור על חום גבוה עד שהם משחימים. הופכים אחרי כחצי שעה כדי שההשחמה תתבצע באופן הכי אחיד שאפשר, אבל מבינים ששלמות זה פָסֶה והפלפלים לא יהיו לגמרי אחידים  בצבעם. רואים איך שהקליפה כבר מתחילה להיפרד מהם בהכנעה.

IMG_0696

אחרי בערך שעה בתנור, כשהפלפלים כבר איבדו מהאון שלהם והם שחומים היטב, מוציאים אותם ומכניסים לתוך שקיות ניילון. קושרים את השקיות ונותנים להם להתקרר בסאונה המאולתרת על השיש או בפריזר. השקיות האטומות גורמות לפלפלים להזיע כהוגן ולהיפרד מהקליפות שלהם בקלות, אי אפשר להאשים אותם, גם אני רוצה להשיל מעלי כל כיסוי כשחם לי. כשהפלפלים מגיעים לטמפרטורה שאפשר להתעסק עמם בידיים בקלות שולפים להם את הראש, מרוקנים מגרעינים ומקלפים עד כמה שניתן. מאוד מאוד משתדלים לשמור כל פלפל כפרוסה אחת של פלפל, או מקסימום לחלק לשניים, יש לו עוד דרך ארוכה לעבור שכוללת עיטוף של חתיכת גבינה.

הנה, עכשיו כל פיסת פלפל מחבקת חתיכה נדיבה של גבינה.

IMG_0935

מגלגלים בקמח, טובלים בביצה

IMG_0980

 מכסים בפירורי לחם ומטגנים במחבת עם שמן חם

IMG_0986

מפיסות תועות של פלפל צהוב הכנו רוטב פלפלי גם הוא לכל הסיפור הזה, טחנו פלפלים, שום (חצי שן), שמן זית ואורגנו. יצא מעולה, ונשאר גם לסנדוויץ' של מחר.

sauce

הכנו גם סלט בצד. רוקט, בזיליקום, עירית ונענע

IMG_0749

עם מלא גרגירי רימון ורוטב של לימון ושמן זית. זה התאים בול (ידעתם שאם חובטים בחצי רימון עם כף של עץ הגרעינים שלו נפרדים ממנו בקלי קלות?).

rimon

זהו. אוכלים מיד אחרי הטיגון, ככה שהגבינה תזלוג החוצה בחושניות, ומעידים אחד בפני השני כמה טעים יצא.

IMG_1013-001

כשהייתי בארץ צילמתי עוד שני פוסטי אירוח, שיעלו בשבועות הקרובים ככה שיש (לי) למה לצפות.

studio2

אמנון יוהס יוצר בחיפה ומלמד שיעורי ציור ורישום בסטודיו שלו. אפשר ליצור איתו קשר במייל amnonyuhas@hotmail.com

handle with care

"כְּשִׁמְשִׁיוֹת קַיִץ בְּסוּפַת צִיקְלוֹן", מאיה אנג'לו (ועוד שיר של טשרניחובסקי): הוריקן בניו יורק וסלט נודלס וייטנאמי במטבח

שני ציטוטים הפעם, משניים שונים שונים שונים (התרגום של מאיה אנג'לו מאנגלית הוא התרגום הממש לא מקצועי שלי…).

זה היה חתיכת שבוע. שבוע כזה שקשה לסכם בשיר אחד, פסקה אחת או מתכון. שבוע של קלישאות: הפסקה שנכפית על העיר-ללא-הפסקה, איתני הטבע הגדול אל מול האדם הקטן, תלות האדם באנרגיה המתכלה וכו', אבל גם שבוע של רגעים אנושיים, נדיבות אמיתית ואין סופית ותמיכה עוטפת ורגישה. היה הוריקן. סנדי נשפה בחלונות שלנו כאילו היו שרביט של בועות סבון והזכוכית היא הסבון. מלבד סדק אחד החלונות בסוף ניצחו. לתחנת הכוח היה פחות מזל ואחרי שצפינו בה מתפוצצת בירוק ולבן בוהק איבדנו את החשמל ומאוחר יותר גם את המים. בלי החשמל עוד אפשר להסתדר, אבל כשאי אפשר להוריד מים או לשטוף כלים כבר נהייה קשה. אז נדדנו בין ספות ומיטות של חברים, שאנחנו הפכנו להיות הפגיעה הכי קשה שהם ספגו מסנדי.

בסך הכל, אם מתעלמים מהכאוס מסביב ומזה שכל הרחובות מתחת לרחוב 34 היו חשוכים לגמרי, יש איזו הנאה בתחושת התלישות, בנוודות הכפויה. פתאום מדברים עם אנשים ברחוב, תופסים טרמפים מוזרים על גשרים שאסור למכוניות לעבור עליהם כשבהן פחות מ-3 אנשים, ומבלים זמן ממושך עם חברים, שזה מתכון מצוין להתקרבות.

כששככה הסופה, כולם יצאו להסתובב ברחובות לחפש את ההרס. יש משהו אסתטי בהרס. תחושה של ריגוש סביבו. אבל מלבד בית פוטוגני אחד והחושך ההזוי, סנדי לא השאירה אחריה חותם ויזואלי עמוק פה. בג'רזי זה כבר סיפור אחר. אבל אני לא משם.

ביום שלפני הסופה התורים בחנויות האוכל היו עצומים. שורות שורות, שעות שעות, של לחץ. לא נשאר כלום על המדפים, ליטרלי. אני מילאתי בתמימות את המטבח בפרויקטים: דייסת אורז, תבשיל שורשים, חומוס ועוד פנטזיות כאלה ואחרות.

כשהלך החשמל ואיתו המקרר, אכלנו כל מה שיכולנו, זרקנו את כל השאר ויצאנו לדרך. את שאר הארוחות אכלנו בבתים של חברים או בחוץ. מצב הרוח היה טוב בסך הכל. עד שחזרנו חזרה הבייתה אחרי חמישה ימים, ואז כנראה הרשיתי לעצמי לראשונה קצת לעכל. הפוסט הזה היה מתוכנן להיות פוסט על הבאן (bùn) הויאטנאמי. כמעט שיניתי לאוכל של סופה. אבל אחרי שבערב השני במקרה נפלנו על המזללה הוייטנאמית הכי חמה בוויליאמסבורג ובבית שבו התארחנו מצאתי ספר בישול מהמם על בישול וייטנאמי חזרתי לתוכנית המקורית. אני אוכל באן בחוץ כבר חודשים (אם תלחצו פה, תוכלו לראות איפה) ובבית כבר שבועות, אז הגיע הזמן לכתוב עליו. סופה או לא סופה. קבלו אותו:

הבאן הוא בין סלט למנת נודלס ומוגש עם כל מיני תוספות – משרימפס ועד טופו, ואפשר גם בלי תוספת בכלל (ככה אני אוכל אותו בבית). תארו לעצמכם כך: הר של אטריות אורז לבנות, מסביבן ירקות קשים חתוכים לרצועות דקות. מעל שכבה נאה של תבלינים טריים ואת הכל קושר ביחד הכוכב של המנה הזאת – רוטב הנוק צ'אם.

הנוק צ'אם הוא רוטב טבילה (דיפינג סוס) שמוגש עם הרבה מאכלים וייטנאמיים. הוא עשוי מחומצה (לימון, ליים או חומץ אורז), סוכר, צ'ילי חריף, שום ורוטב דגים (רגע – אל תפסיקו לקרוא כי קראתם רוטב דגים – זה בקושי מורגש, אני נשבע, וזה בא משונא דגים רציני!). את ערימת הירקות והאטריות הסתמית לכאורה הוא קושר למנה ממש כיפית עם טעמים חזקים של חריף, חמוץ, מלוח ומתוק. שווה לנסות. ואין בו טיפת שמן! (שיווק אגרסיבי לרוטב, אני יודע, אבל אני מרגיש שהוא מתחיל ממינוס בגלל רוטב הדגים וזה לא פייר לפסול אותו רק בגלל שהוא כזה! תנו לו צ'אנס.)

מה צריך?

קודם כל קערה רחבה. זו מנה שלוקחת מקום וזה גם יפה כשאפשר לפרוש אותה על הצבעים שלה בקערה.
 
לסלט (למנה אישית גדולה):
 
אטריות אורז – שימו לב שאתם לא קונים אטריות שעשויות משעועית שנראות כמעט אותו הדבר – אלו אטריות צלופן שהופכות להיות שקופות אחרי הבישול. הן אדירות, אבל פחות מתאימות למנה הזאת.
גזר בינוי אחד
מלפפון בינוני אחד
1-2 עלי חסה
חצי כוס נבטים
חופן עלי בזיליקום (הסוג האסייאתי זה הסוג ה"נכון", יש לו עלים מחודדים וקטנים יותר. יש לו גם כמעט טעם של אניס, שנמצא ביחד עם כוסברה וסלרי בקטגוריית אוכל-שאני-לא-מסוגל-לאהוב-למרות-שאני-מנסה ולכן אני דובק בסוג האיטלקי)
חופן של עלי נענע
חופן עלי פטרוזיליה (ו/או כוסברה…בההה)
כזה אחד של בצל ירוק

על התבלינים הטריים ממש לא כדאי לוותר! אפשר להשתמש רק באחד או שניים מהם אם חייבים, אבל לא להכין בלי. עם הירקות אפשר לגוון, הסוד לדעתי הוא שזה צריך להיות ירק עם מרקם מתפצח שכזה (לא עגבניה, נגיד).

לרוטב הנוק צ'אם:
 
2 כפות מיץ ליים/לימון או חומץ אורז
2 כפות מחוקות סוכר
1.5 כפיות רוטב דגים
כף מים
שן שום קטנה
חצי כפית של פלפל חריף אדום או ירוק חתוכים דק או רבע כפית של פתיתי צ'ילי יבש

אז מה עושים?

מתחילים בלהכין את הרוטב כי המרכיבים שלו צריכים לפתח ביניהם קצת יחסים של קירבה וזה, כידוע, לוקח זמן.

הכי מוצלח להשתמש בליים. אם אין משתמשים בלימון, אם אין משתמשים בחומץ אורז.

הרוטב דורש איזון בין הטעמים השונים שלו. אחרי מחקר תיאורתי ומעשי ככה אני מציע להכין אותו:

מתחילים בלשלב את הלימון עם המים והסוכר. מערבבים עד שהסוכר נמס וטועמים. זה צריך לטעום כמו לימונדה טעימה וחזקה. אם זה לא חמוץ מספיק, או לא מתוק מספיק מתקנים. עכשיו מוסיפים צ'ילי, שן שום קטנה כתושה היטב (אם אתם מתכננים לפתח יחסים של קירבה בעצמכם אחרי הארוחה, אז אפשר לוותר על השום, אבל חבל…) ואת רוטב הדגים. אל תריחו אותו. אמרתי לא! למה הרחתם?! עכשיו אתם שוב לא מאמינים לי שזה יצא טעים…

מניחים בצד.

מבשלים את אטריות האורז עד שהן רכות, מסננים ונותנים להן להתקרר בצד. אפשר גם לשטוף במים קרים קצת.

חותכים את הירקות והתבלינים לרצועות דקות.

הרכבה:

מניחים כמות נאה של אטריות במרכז הקערה (לא יותר מידי, יש הרבה מרכיבים). מסביבן מניחים את הירקות החתוכים לפי קבוצות, כי זה יפה. על כל זה מפזרים את התבלינים ועכשיו שופכים מעל הכל את הרוטב ומגישים.

אם רוצים מעל תוספת חלבונית אפשר להקפיץ בזריזות עם סויה, דבש, רוטב דגים ושום. אוכלים עם צ'ופסטיקס ומתפלאים איך מהמיץ של הסרדינים החום הזה יוצא כזה מעדן.

מלבד זה שהמנה הזאת מממשש טעימה, הכיף שלה הוא שהיא ממלאת אבל לא כבדה בבטן. היא ארוחת צהריים מושלמת בעיני.