להיות בחיים / סטיוון סונדהיים – עוגיות שוקולד, חמאת בוטנים, שקדים ושיבולת שועל בצנצנת

(מתוך המחזמר Company מאת Stephen Sondheim, תרגום לעברית – שירה אכילה)

2011 – "יש מקום שאתה חייב להכיר, פיאנו באר מהמם בווסט וילג'". טל גר בניו יורק כמה חודשים וזו הייתה אחת הפגישות היחידות שלנו בזמן הזה. גם אני עדיין הרגשתי די חדש בעיר. פתחנו את הדלת ומתוך המרתף הקטן והטחוב התפרץ קול גדול של שירה וריח סמיך-חמוץ של אלכוהול.  המון קטן של אנשים מכונסים מסביב לפסנתרן שיושב במרווח הצר שבין הפסתנר והקיר ומנצח בכשרון על המקהלה המקרית. התיישבנו ליד אחד משני השולחנות הקטנים בצד ובדיוק ברגע הזה הם התחילו לשיר את שיר הנושא מתוך בת הים הקטנה Part of Your World . אני חושב שטל היה קצת בהלם מזה שידעתי כל מילה ושבסוף השיר עמדתי צמוד לפסתנר, דמעות בעיניים ולחיים סמוקות. יש רגעים מעטים בחיים שמוצאים בהם בית, זה היה אחד מהם. בשנה וחצי הבאות פקדתי את מריז קרייסיס כמעט כל סוף שבוע ביחד עם מריה, אז חברה מהלימודים, היום חברה מהחיים, כאן למדנו לאהוב אחד את השנייה עד עומק חברי צלול.

2012 – יום שישי בערב ואני מוזג לעצמי אומץ לכוס ומתבל בסודה והרבה ליים. אני כבר שנתיים בניו יורק. הלימודים הסתיימו והביאו לפירוק חבורת האנשים שעטפה אותי במהלכם, פעם ראשונה ולא אחרונה שהטופוגרפיה האנושית שלי תשתנה פה. מריה עזבה בעקבות אהבה ואני, בוגר תואר שני, עובד על התבגרויות אחרות שידביקו את הקצב – מנסה לפרוץ את בועת היובל הלבדית שנדמה שרק אני מסוגל לראות אבל עוטפת אותי כמעט מכל עבר. היום אצא, לראשונה בחיי, לבד.

אני יורד את שלוש המדרגות המוכרות והברכיים שלי קצת רועדות. גם הלב. זה שיר מוכר מקברט, Come to the Cabaret. אני מצטרף מיד ומרגיש מאוד מודע לקיום שלי ברגע הזה. מציץ לצדדים לבדוק מי מריח את הלבדות שלי ובטוח שהתשובה היא כולם. המצח והגב שלי מרגישים חמים, רק שלא אזיע מבעד לחולצה. אני ממשיך לשיר והעיניים שלי תרות בחוסר הצלחה אחרי המלצר כי הגוף שלי רוצה להזמין כמה שיותר מהר עוד אומץ. בסוף השיר השני אני מעז להציץ שוב לצדדים. אני מופתע. מישהו מנפנף אלי. שניים מחייכים בחום. מאחורי מגיח המלצר ומגיש לי וודקה סודה עם הרבה ליים בלי שביקשתי. מכירים אותי פה. חום מתפשט במעלה הושט שלי מלמטה כלפי מעלה. אני לא בטוח אם זו הוודקה או תחושת המוכרות אבל נעים לי פה. אני מתרווח ותופס קצת יותר מקום בחלל.

המשכתי לצאת לבד. כאן התאמנתי שוב ושוב בלהיות עצמי בלי משענות.

2014 – החלל מואר ברוך במעט שרשראות של אורות קטנטנים, הקירות, הרצפה והתקרה מחופים בעץ גס ספוג סיפורים, שירים ומשקאות שפוכים. אין כאן גרם של יומרה ניו יורקית. זה רק באר קטן שבו כל ערב מתכנסים אנשים כדי לטבוע בפשטות של שירי ברודוואי, להזדכך ברגש המזוקק שלהם, ולשכוח לרגע מהמורכבות של החיים. ואני, מקומי, ביניהם.

טפיחה על הכתף. "היי, יש לי בקשה קצת מוזרה – הבחור שהייתי איתו פה נזרק החוצה כי הוא התחצף אל הבארמן ועכשיו הוא גם לא מוכן למכור לי משקאות, אם אתן לך כסף תהייה מוכן לקנות לי משקה?"

בבאר מארק מתפלא עלי –  מה פתאום שני משקאות? הוא יודע שבאתי לפה לבד הלילה. "אני קונה לאיזה בחור" עניתי והעיניים שלי לא הצליחו להחזיק את המבט השיפוטי של העיניים שלו וצנחו למטה. "האני, תזכור מה שאני אומר לך, הם תמיד צריכים לקנות את המשקאות בשבילך, לא להפך". הבאתי לו את המשקה וחזרתי לפינה שלי ליד הפסנתר. מצד העין ראיתי שגם הוא יודע את כל המילים לשיר Another Hundred People מתוך יצירת המופת של סונדהיים Company. לקח בערך חצי שנה עד שהצלחנו לתאם פגישה נוספת. היא הייתה באותו המקום, מריה חזרה אל העיר אחרי שנגמרה לה האהבה ההיא וביחד צעדנו אל מריז קרייסיס. כאן מתוך שלמדתי להיות לבד קיבלתי גם ביחד.

2016 – ערב חורפי קפוא. את הדירה שלנו מקשטים נרות בכל מיני גבהים, שרשאות של אורות קטנטנים ופרחים שסחבנו מוקדם בבוקר מטריידר ג'וז באצבעות ידיים קופאות. את הדלת מעטר ציטוט של סונדהיים. מסביבנו קומץ מהאנשים הקרובים אלינו בחיים. בלי משפחות מורחבות, רק הורים, אחים והחברים שהמרחק הגיאוגרפי מאיתנו ומהלב שלנו שווים. מודרים ממסורת החתונות כל חיינו לשנינו לא היו דמיונות חתונה מפותחים. כששני גברים חילונים-יהודים מתחתנים באמת שאין הרבה מסורת להישען עליה. אז המצאנו את המסורת לעצמנו.

במקום טקס מוכתב מראש ביקשנו מכל הנוכחים להוסיף משהו אל הטקס שהתהווה מול עינינו. רצינו שישלחו אותנו לעבר חיי נישואים לא כעדים אלא כמשתתפים פעילים בחיים. אנחנו התחלנו את הסבב בדברי אהבה לנוכחים והם נשאו אותו אל על עם זכרונות, סרטונים, חרוזים, אגדות, שירים ומילות אהבה ותמיכה, כל העת עוטפים אותנו בנוגה שבקע מעיגולי אור שהחזיקו בידיים. מריה סיימה את הסבב ובעזרת רשיון לחתן שהוציאה במיוחד עבורנו בסיטי הול ניווטה את החדר עד לרגע הקשירה וההתרה של החלפת הטבעות. "בסמכות שניתנה לי על ידי האינטרנט והעיר ניו יורק, אני מכריזה עליכם נשואים".

הגשנו עוגת מאצ'ה מיל קרפ, עוגיות של לאוואן ופחזניות קטנטנות במילוי של קרם וניל וקרם קרמל ליד שמפניה.

כשאנשים עזבו נתנו להם צנצנת עם כל הרכיבים היבשים ומתכון להכין את העוגיות האלו.

תמיד כשאנחנו מגיעים לצומת של השדרה השביעית ורחוב גרואוב הבטן שלי מתמלאת פרפרים. איזה מן ערב הולך להיות? אנחנו עוקפים את המחכים בחוץ ואני מקווה תמיד שאיזו מישהי תצעק עלינו – "יש פה תור" ונוכל להתעלם ממנה ולדעת שיכניסו אותנו מיד ושיש מקום אחד בניו יורק שמכירים אותנו בו, מקום שהיה פעם של כל אחד מאיתנו בנפרד ועכשיו הוא שלנו ביחד.

---

עוגיות שוקולד צ'יפס, נטיפי חמאת בוטנים, שקדים ושיבולת שועל

העוגיות האלה חגיגיות כי הן של החתונה שלנו וטעימות כי יש בהן מכל טוב. אפשר להכין את המתכון סתם ככה בבית ואפשר גם למלא בו צנצנות ולתת כמתנה. הכמויות כאן מספיקות לכ-20 עוגיות וחשוב מכך נכנסות באופן מדויק לצנצנות בגודל של ליטר. אנחנו השתמשנו בצנצנות מייסון עם פיה רחבה שמקלה מאוד על ההרכבה.

חומרים

• 1 כוס שיבולת שועל
• 1/2 כוס סוכר חום
• 1/2 כוס סוכר לבן
• 1/3 כוס שקדים בחתיכות קטנות
• 1/2 1 כוסות שוקולד צ'יפס (כמויות שוות של שוקולד מריר, לבן ונטיפי חמאת בוטנים)
• 1/3 1 כוס קמח לבן
• 1 כפית אבקת אפיה
• 1 כפית אבקת סודה
• ¼ כפית מלח

חומרים רטובים (לא נכנסים לצנצנת…)

• 120 גרם חמאה
• 1 ביצה
• כפית וניל

הוראות הכנה:

מחממים תנור ל-175 מעלות

מביאים את החמאה לטמפרטורת החדר וטורפים אותה ביחד עם הביצה והוניל. מוסיפים את כל החומרים היבשים ומערבבים היטב (!), הכי טוב לערבב בעזרת הידיים. זה עלול להראות קצת יבש מידי, אל תדאגו.

יוצרים עיגולים קצת קטנים יותר מכדורי פינג פונג ומניחים על גבי נייר אפייה במרווח של 4 ס"מ אחד מהשני.

אופים בין 13-15 דקות תלוי בתנור שלכם. מוציאים כשיש אותות ראשונים ביותר שהן מוכנות – כלומר כשהן טיפה משנות גוון. הן עדיין תהיינה די רכות בשלב הזה, הן תתקשנה עם הקירור. אם אופים אותן יותר מידי הן מתקשות לגמרי בקירור ובעיני פחות מהנות ללעיסה. נותנים להן להתקרר לגמרי לפני שמזיזים מהתבנית.

כמה הערות:

• ברור ואומר ליתר בטחון – אם נותנים כמתנה לא מוסיפים חמאה, ביצה ווניל לצנצנת. את אלה הברנש בר המזל שקיבל את הצנצנת יצטרך לנפק.
• מוסיפים לכל צנצנת קלף קטן של הוראות הכנה.
• מכפילים את המתכון לפי כמות הצנצנות שרוצים. שימו לב שאת הקמח, המלח, אבקת האפייה והסודה כדאי לנפות ביחד היטב לפני שמכניסים לצנצנות.
• כדי שהרכיבים אכן יכנסו כולם לתוך הצנצנת צריך לדחוס אותם היטב בכל שלב. במיוחד סוכרים וקמח.
• את השוקולד צ'יפס מניחים בקצה למעלה, בגלל שהם לא נדחסים היטב וכל מה שתשימו מעליהם יזלוג ביניהם והתוצאה תהייה בלגאן בעיניים.
• המתכון המקורי קורא לפקאנים. אנחנו השתמשנו בשקדים כי הם היו הכי זולים. לדעתי כל אגוז יעבוד…
• בשביל הצבעוניות והטעם השתמשנו בצ'יפס של שוקולד לבן, מריר ושל חמאת בוטנים. מה שתשתמשו יהיה טעים.

מחלקים עוגיות חתונה מסודרות יפה בצנצנת וטובעים בנוסטלגיה טרייה.

יָם / אלכס בן-ארי – בלוג דיי 2014, בלונדיז שוקולד לבן ופטל

 

איזה כיף שהגיע בלוג דיי, כי יש לי מלא על מה ולמי לפרגן. חשבתי שאני מנסה לפרגן גם ככה במהלך השנה, אבל בעצם עכשיו כשאני כותב את השורות האלה, אני שם לב שאני לא עושה את זה מספיק. אז נואוט טו מייסלף, פרגן יותר.

אני זוכר היטב כמה התרגשתי כשכתבו על "שירה אכילה" בבלוג דיים בעבר, כשרק התחלתי, ועדיין כל פעם שמישהו מפרסם תמונה, כותב פוסט, מציין או מגיב ל"שירה אכילה" זה עושה אותי שמח. מאוד שמח! כי אני כותב ומצלם בשביל הכיף שלי קודם כל, אבל גם כדי לתקשר עם העולם ועם אנשים חדשים וותיקים, והבלוג כבר זימן לי כל מיני מפגשים מרגשים שלא ציפיתי להם ופתח בפני עולם של חברויות והתקשרויות חדשות. טוב די. יאללה, מתחיל לפרגן!

אז קודם כל הכי הכי אני רוצה לפרגן לאפרת אז מה את עושה כל היום ולנטלי עוגיו.נט שהוציאו את "הספר המתוק" ממש לא מזמן (וכבר מודפס במהדורה שנייה!).

אני לא אספן ספרי בישול גדול, יש לי רק מעטים, אבל זה הרבה יותר מספר בישול. שתי הבחורות האלה קורצו מהחומרים הנכונים (סוכר, קמח והמממממממון חמאה) וביחד הוציאו יצירת מופת (אני אמנם משוחד, אבל ברור לי שגם אם לא הייתי מכיר אותן הייתי מתרשם מהספר מאוד). טוב, עם תמונות מדויוקת של אפרת ומתכונים מעולים של נטלי, אי אפשר לטעות…

לספר הזה יש מקום של כבוד אצלי ליד המיטה ואני מדפדף בו לעיתים קרובות. מגניב אותי שהן חברות שלי, מרגיש קרוב לאבק הכוכבים! מגניב אותי יותר שהן שתי בחורות יזמוֹת עם אמביציה מעוררת התפעלות שמצליחות בכל דבר שהן מחליטות להצליח בו. אפשר (כדאי!) לקנות כאן. והיום מתכון לבלונדיז שוקולד לבן ופטל מתוך הספר, שנאכלו עוד לפני שהתקררו. את המתכון תמצאו בסוף הפוסט, אחרי כל שאר ההמלצות והפרגונים.

אם כבר בספרים עסקינן – הילה ביסים הוציאה ספר בישול לילדים, ביסים קטנים! נוגה חגגה 4 (!) לפני שבוע וזו הייתה מתנתי אליה. מחר יש לנו דייט בישול ביחד. היא תבחר את המתכונים, נלך לקניות בשוק ונחזור אלי לבשל. צפוי יום קסום! הספר מלא ברעיונות מגניבים לבישול עם ילדים. המתכונים של הילה הם משהו אחר, ומי שמכיר את הבלוג שלה (כולכם… ברור… ואם לא – אז מוטב מאוחר…) יודע שכל מה שהיא מפרסמת יוצא טעים טעים ומדויק. כשאין לי רעיון לארוחת ערב ביסים תמיד מצילה אותי. את ביסים קטנים אפשר (רצוי!) לקנות כאן.

ועכשיו במסגרת מסורת בלוג דיי, חמישה בלוגים שאני חוזר אליהם שוב ושוב ונאבד בתוכם וכדאי גם לכם להכיר:

1. טל סיוון ציפורין מ Chocolate Salt  נכנסה לעולם הבלוגים כסערה ובשנייה שפתחה את הבלוג זה נראה כאילו כבר יש לה אותו שנים. לבחורה יש עין כמו לאף אחד אחר והתמונות שלה מהפנטות וקסומות. צבעים, חדות, קומפוזיציה, הנשימה נעתקת. באמת. אסטתיקה צריך להיות שמה הרביעי (למרות שזה כבר יהיה ממש ארוך על תיבת הדואר). אפשר רק לקנא ולהיבלע ביופי ובמתכונים הנהדרים. איזה. בלוג. נפלא.

2. מתן שופן כותב בלוג מגניב ביותר, טוניס שולחן, בו הוא מבשל ומצלם מתכונים מהמטבח של המשפחה + וריאציות שלו עליהם. תמצאו אצלו מתכונים מפורטים שכוללים הרבה בשר ופסטה ביתית, מלל מעניין ותמונות שהולכות ומשתפרות מפוסט לפוסט. עוד לא בישלתי ממנו, אבל יש לי רשימה של מתכונים חורפיים שמחכים שקצת יתקרר בחוץ. כיף מאוד לבקר אצל מתן !!

3. חוג הקוטב הצפוני הוא בלוג ממש כלבבי. פנינה כזאת שיש בה קצת מהכל. אידית גם כותבת באופן יפה ורגיש + הומור, גם מצלמת תמונות נהדרות, גם מבינה בשירה ובשירים וגם המתכונים שלה תמיד מעניינים ומגרים. מה עוד אפשר לבקש? אה, משב רוח מהצפון הרחוק! אידית מבקשת שלא נתרגש יתר על המידה מזה שהיא גרה בצפון כי זה קר ולא קסום כמו שנדמה לנו, אני מתעלם מהבקשה הזו ומדמיין את חייה הפסטורליים בינות הגבעות המוריקות והטלאים הפועים, שותה תה צמחים אורגני ומגדלת עגבניות בצבעים לוהטים בגודל של פומלות. פנטזיות בצד, בלוג נפלא ואהוב עלי מאוד. כל החלקים שבו חוברים לכדי קסם צרוף. עולם שלם, וככה זה הכי כיף. כן ירבו.

4. גרגרן שלכת הוא בלוג חדש חדש של יותם שעבר עם בן הזוג שלו לבוסטון לצורכי לימודים. זה בלוג קצת אחר, הוא יומן מלא במחשבות, שירים, צילומים וחוויות של מגורים בעיר חדשה והחיים בכלל. אני אוהב את הבלוג של יותם כי הוא תמים ורגיש ומלא חן ומנסח חוויות של מעבר מאוד יפה, וגם כי הוא בלוג גאה אבל בלי רוח וצלצולים ואני מעריך כל מי שיוצא מהארון ככה בפרהסיה. חוצמזה שספריית השירה שלו כמעט זהה לחלוטין לשלי! הפוסטים ארוכים ומלאים במחשבות, הגיגים ומתכונים וכיף להיבלע אצלו. פגשתי את יותם ואורי כשהם ביקרו בניו יורק והם מקסימים! יש אצל הגרגרן המון הבטחה ממומשת וגם עוד לא ואני מצפה מאוד לראות לאן הוא יקח את הבלוג (ומחכה גם להיות מוזמן לארוחת ערב כי יש לי תחושה שהבחור י.ו.ד.ע לבשל. בוסטון-ניו יורק זה לא כזה רחוק. ג׳סט סיינג).

5. את מעין אלכסנדר הכרתי דרך הבלוגספירה. הבלוג שלה הוא לא בלוג אוכל, הוא בלוג של אקטיביזם חברתי עם טוויסט. מעין מתעניינת בהשפעת האינטרנט על שינוי חברתי. היא מעיין של ידע (לא יכולתי להתאפק…) בתחום והבלוג שלה מ-ל-א במידע מרתק וענייני. מזמן לא פרסמה פוסט (אולי ככה אדרבן אותה לפוסט חדש!), אך אני עוקב אחריה גם בפייסבוק ומעריך מאוד את פועלה. היא מלקטת מידע שימושי, מפרסמת הצעות עבודה שוות, משתפת כתבות מעניינות ונוטפת ממנה כל הזמן רוח של עשייה, שינוי ואקטיבזם, לא עניין של מה בכך. אני מעריך אנשים כאלה. שווה מאוד להכיר את הבלוג שלה.

---

הגעתם עד הנה בלי שדעתכם תוסח? כל הכבוד! אין לכם הפרעת קשב וריכוז, מגיע לכם מתכון לבלונדיז מעולים. השילוב של הפטל החמצמץ והשוקולד הלבן המתוק הוא שילוב מדויק והבלונדיז נטרפו. הביקורת היחידה שיש לי על המתכון (גם במתכונים נוספים שניסיתי מהספר) היא שהכמויות מאוד מדודות ויוצרות לא המון תוצר מוגמר. המתכון הזה הוא לתבנית של 20X20, שהיא תבנית די קטנה. בכיף אפשר להכפיל פה את הכמויות כדי לקבל תבנית בגודל רגיל. וכדאי גם להכפיל כמויות כי זה באמת מתכון מעולה.

תצטרכו:

• 100 גרם חמאה מומסת
• 120 גרם (1/2 כוס) סוכר חום דמררה
• 70 גרם (1/3 כוס) סוכר לבן
• 2 ביצים
• 1 כפית תמצית וניל
• 2 כפיות רום (לא מתמצית)
• 140 גרם (1 כוס) קמח
• 100 גרם שוקולד לבן קצוץ גס
• 100 גרם (1 כוס) פטל קפוא או טרי

ממיסים חמאה וטורפים עם הסוכר. מוסיפים ביצים, וניל, מלח ורום וטורפים עד לכדי אחידות. מוסיפים קמח ושוקולד לבן וממשיכים לערבב עד הטמעות ודי. מעבירים את התערובת לתבנית (20X20), מיישרים ומוסיפים מעל פטל.

אופים בחום של 170 מעלות 20-25 דקות עד התייצבות והזהבה. מצננים ופורסים.

אוכלים בלונדיז, מציצים ימינה ושמאלה ומפרגנים לכל הכשרון שמסביב.

 

רוצים לראות את בלוג דיי 2013 ב"שירה אכילה" – הנה, לחצו כאן!

דיבורים / דוד אבידן: עוגיות שקדים

 

לאחרונה השתנו נסיבות חיי. חזרתי לבשל בולונז, באופן מטאפורי ובאופן מעשי. השינוי החדש יחסית הוא לא מעבר פשוט אבל כזה שהחיים מביאים באופן בלתי נמנע. בעקבותיו אני נאלץ לצאת ולהיפתח מחדש לעולם. אני כותב "נאלץ" כי זה לא דבר שבא לי באופן טבעי ופשוט. יש בזה משהו מפחיד… אבל גם כיף בצורה יוצאת דופן. חזרתי לימים הראשונים שלי בניו יורק בהם החוק שלי היה לצאת לכל דבר שמזמינים אותי אליו. מקסימום לחזור אחרי עשר דקות אם זה לא כיף. אז אני יוצא הרבה, מותח את גבולות הנוחות שלי ובעיקר פוגש המון אנשים חדשים. אני מגלה שוב שבני אדם הם מין מורכב. לכל אחד יש את הטעמים, ההרגלים והתרבויות שלו שיכולים להיות שונים לגמרי מכל מה שאני מכיר. אני גם מגלה שהיום אני הרבה יותר פתוח ופחות ביקורתי ממה שהייתי כשרק הגעתי לפה. הרבה יותר קל לי להעריך דברים שהם "לא אני", לא מוכרים לי, לא מהתרבות שלי. זה שינוי שאני אוהב בעצמי.

 

יוצא לי גם לנהל הרבה שיחות. אחד הכלים החשובים ביותר שלנו לתקשורת הוא השיחה. וול, דה?! אתם אומרים. אבל מתי יוצא לנו ככה סתם לחשוב על תרבות השיחה האישית שלנו? על סגנון התקשורת. אבידן עושה את זה כל כך יפה בשיר הזה. הוא מצליח לתפוס איזה משהו ביחסים, אפל ויום יומי, אבל גם רומנטי ומרגש. כדאי לקרוא את השיר במלואו. הוא ארוך מאוד וייחודי בנוף השירי לדעתי. הוא מתאר בדיוק את ההפך ממה שאני מחפש, אבל על זה עוד שנייה.

 

כשרק התחלתי את התואר השני פה שמתי לב שמשהו בתרבות הדיבור שלי לא תואם, מתקבל מוזר, אבל לא הצלחתי לשים על זה את האצבע. בתרגיל סימולציה באחד השיעורים היינו צריכים לתת פידבק אחד לשני על טכניקת ראיון שלמדנו. בסוף הפידבק המרצה אמרה: "עכשיו תגידו את הדבר שהתלבטתם אם להגיד או לא" (איזו גאונה!). בת הזוג שלי פנתה אלי ואמרה:"קטעת אותי הרבה". וואלה. באמת קטעתי אותה הרבה. כי כל פעם שחשבתי שהבנתי מה היא אמרה "הראיתי לה את זה": שאלתי עוד שאלה ורציתי שהיא תמשיך הלאה. אני חשבתי שזאת דרך להגיד "אני איתך". אותה זה העליב. אני ישראלי ורגיל לקטוע אנשים ושקוטעים אותי. אני אפילו קצת נהנה מזה כי זה מקדם את השיחה. אבל פה זה לא מקובל. זה דורסני. אז התחלתי לבחון עוד שיחות בחיי. ההערה הקטנה הזאת שינתה המון בשיח שלי. התחלתי לנסות להקשיב עד הסוף. נתתי להבנה שאנשים רוצים להישמע, לא רק להיות מובנים, לשקוע. גיליתי גם שאם אני נותן את הקשב הזה אני מצפה לקבל אותו בחזרה. גם אני אוהב להישמע. לספר את הסיפורים שלי.

 

אבל האמת היא שזה לא רק להקשיב ולהיות מוּקשב. אולי יותר נכון להגיד שבעצם הדבר שמרגש אותי זה השותפות שהשיחה יוצרת. שותפות כזאת שאם היא עובדת, הנפשות נוגעות אחת בשנייה, לשעה, לערב או לכל החיים. אני רוצה להישמע אבל יותר מזה אני רוצה שהשיחה תיגע בי, תרגש אותי, תשנה אותי. אז אני מבין שבשביל שזה יקרה אני צריך לשמוע ולהקשיב. לא בכאילו. באמת. לתת למילים ולמשמעות שלהן לשקוע. לדמיין את עצמי בתוך החוויה של מי שאני יוצר איתו כרגע קשר ולהיות מספיק בטוח בעצמי כדי גם לשתף מעצמי ולהיות מוּקשב. בכל שיחה שאנחנו מנהלים נחתם איזה הסכם שהכללים שלו מתגלים ונקבעים במהלכה. האיזון בתוכה הוא דבר עדין, הוא משתנה בין שיחה לשיחה, בין אדם לאדם, בין קשר לקשר, אבל הוא בשליטתנו. אם נותנים לו קצת תשומת לב הוא מאפשר הרבה דברים חדשים.

 

עכשיו כשאני יוצא ופוגש מחדש את העולם, אני מגלה שוב כמה ניהול שיחה הוא בכלל אמנות. זה נחמד לשים לזה לב פתאום. לתת לזה קצת מודעות. כמה אני מקשיב וכמה אני מוּקשב. ועוד יותר נחמד לשכוח את המחשבה הזאת תוך כדי שיחה שבה המילים הופכות להיות פחות חשובות והאינטראקציה האמיתית היא בכלל בין הנפשות. זה נדיר, נכון, אבל אני מוכן להקריב הרבה שיחות סרק בשביל למצוא את אחת שכזו.

פעם ראשונה שיש מתכון למשהו מתוק בבלוג, ועוגיות השקדים האלה הן התחלה מצוינת. בפשטותן (ואני קצת מסבך אחר כך…) הן בסך הכל עשויות מארבעה מרכיבים, ערבוב מהיר ו-9 דקות בתנור. זהו. המתכון הזה הוא של יעל. בעבר כשהיינו שכנים יעל הייתה מכינה את העוגיות האלה בשבתות ואני לא הייתי יכול להפסיק לאכול אותן. יעל ואני מגיעים מחלקים מאוד שונים בחברה הישראלית, אבל הנפשות שלנו יודעות לדבר אחת עם השנייה היטב, גם אם יש לנו דעות שונות על המון דברים. על אוכל אנחנו תמיד מסכימים…..

 

 אוקיי, אז עוגיות שקדים. מה צריך?

400 גרם שקדים פרוסים

חצי כוס סוכר

3 חלבונים

חבילה של שוקולד צ'יפס.

 

(בננות מיובשות / חמוציות מיובשות)

 הבסיס של העוגיות הוא השקדים והם הולכים מעולה עם השוקולד. אבל אני ניסיתי גם בננות מיובשות וחמוציות וכל הגרסאות יצאו מצוין. אני לא חובב גדול של חמוציות, והטרנד הזה של לדחוף אותן לכל דבר מעצבן אותי. אבל פה, מה לעשות, הן ממש טעימות ומוסיפות עסיסיות נחמדה לעוגיה. אתם יכולים לעשות ניסויים עם דברים אחרים גם ולספר לי איך יצא.

 

מחממים את התנור ל-180 מעלות.

 מפרידים את החלבונים מהחלמונים. אנחנו נשתמש רק בחלבון אבל בשום אופן לא זורקים את הזהב הביצתי הזה לפח! אם משקיענים אז מכינים קרם ברולה (מממממ…. יגיע גם פוסט עליו!). אם לא, אז מערבבים חצי כפית סוכר עם החלמונים ומקפיאים בקופסא קטנה שעליה כותבים תאריך ומספר חלמונים. הסוכר שומר על החלמונים שלא יהפכו לג'לי בעקבות ההקפאה.

 

מערבבים ביחד את השקדים, החלבונים והסוכר.

 

אם מוסיפים רק תוספת אחת מערבבים גם אותה פנימה. בשביל הצילומים חילקתי את התערובת של השקדים לשלוש קערות והוספתי תוספת שונה לכל אחת. את הבננות המיובשת שברתי קצת כדי שיהיה יותר קל איתן בפה. חשוב בשלב הזה לערבב טוב טוב כך שהסוכר והחלבונים יעטפו את כל המרכיבים. זהירות לא לשבור את השקדים יותר מידי. הכי טוב בידיים. אבל אם לא בא על הלכלוך אז בתנועות קיפול עדינות.

 

משמנים נייר אפיה. השימון פה חשוב, כי אם שמתם לב, אין במתכון הזה שום שומן אז לעוגיות האלה יש נטייה טבעית להיות דביקות. נסלח להן. גם לי לפעמים יש נטייה טבעית כזאת. בעזרת שתי כפות מניחים גומות של התערובת. אני יודע. בשלב הזה אתם אומרים לעצמכם שמשהו לא בסדר כי איך כל זה ידבק אחד לשני ויהפוך לעוגייה. תסמכו עלי. זה יקרה. מבטיח. אפשר במרווחים קטנים כי שום דבר פה לא יתפח.

 

מכניסים לתנור שכבר חם מראש. זה לוקח 9 דקות. אבל אבל אבל, כל תנור שונה קצת והעוגיות האלה נשרפות בקלי קלות אז תשימו סטופר ל-8 דקות ותעמדו ליד, בחייאת. הן מוכנות כשהשקדים טיפה משחימים.

 

מוציאים ולא נוגעים עד שהן קרות לגמרי. ל.ג.מ.ר.י.

 

זהו. מזמינים חברה קרובה או אולי מישהו שרק עכשיו הכרתם, אוכלים עם קפה ליד. מקשיבים ומוּקשבים.