החיים שיש לך / יונה וולך – פניני בלסמי בשמן בזיליקום זוהר

(מתוך תת הכרה נפתחת כמו מניפה / יונה וולך ע"מ 237, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1992)

שאריות של ילדות נמצאות בתוך כולנו. רסיסים של האהבות שאהבו אותנו, הליטופים שניחמו אותנו, הידיים שערסלו אותנו בחום. כל תא על פני הגוף שלנו הוא ארכיון למגע שנגעו בנו כל חיינו.

כל חוש הוא ספריה של זכרונות, מקוטלגים לפי ניחוחות, תחושות, צלילים וטעמים. הנקבוביות זוכרות, העור עוד מתמסר, החלל שבתוך הפה מגיב כמו שהוא יודע עוד ממזמן ופרוזדורי הריחות שבאף מפעילים רשתות עבותות ועמוקות של זכרון. החוש מקטלג את הרגש והרגש מאכסן את הזכרון.

כמו בבושקה. אני אחד גדול ובתוכי קטַנים-קטֵנים והולכים. לא איברים פנימיים בי אלא יובלים שהיו והתקבעו ונותרו חיים דוממים או חיים בועטים או חיים מקפצים ורוקדים. מאובנים יובליים שמתעוררים לפעמים וקשה לצפות מראש בכל סיטואציה מי מהם יגיב.

גן ילדים קטן יש בתוכי, משפחה מרובת ילדים. כל אחד רוצה תשומת לב, כל אחד זוכר, לא מילים, או אירועים אלא תחושות, ומצבים קיומיים.

אני הילד התמים שבגן רחל ניסה לחפור בחול לעומק עד שיגיע לצד השני של העולם

והילד המבויש שבגן ציפורה צעקו עליו שיפסיק לחטט באף

ופעם נתנו לו מרשמלו כי כל כך לא רצה להיפרד מאבא שלו בבוקר אחד מאוחר

אני הילד המבוהל כשבכיתה ב' הגיע באיחור לבית הספר בעולם שמדבר שפה שהוא לא מבין ונשלח להירשם במזכירות ודמעות זלגו מעיניו ובסה"כ המזכירה רק הייתה צריכה לעשות וי

ואותו אחד מתלהב שהיה רוקד בהפסקות בהרקדות למרות המבטים והלעג והחברה שיצקה לתוכו בושה לאט לאט עד שיום אחד הפסיק

אני הילד השמח שהולך עם אבא לשוק כל שישי אחר הצהרים כשהמחירים זולים ומקנח את הביקור בביסים מעגבניה ומיד מבצל ירוק כדי שיספיקו להתערבב בפה.

וגם הנער החרד שבטיולים של התנועה פחד יותר מכל מהנסיעה באוטובוס כי מה אם אף אחד לא ישב לידו

אני התיכוניסט המבועת שמקבל צו גיוס ראשון ונכנס מתחת לשמיכה מבוהל מהחיים והטרטורים והרובים

אני החייל הרגשן שיורה בפעם הראשונה בנשק ומההדף ואבק השריפה והכוח הבלתי נתפש בקצה האצבע מזיל דמעות והמפקד שלו קצת מרחם עליו ובעיקר צוחק עליו לפני כל שאר החיילים

אני בן העשרים וקצת האמיץ שהחליט יום אחד, מי יודע איך, לעזוב את כל הידוע ולטוס לניו יורק לחיים בלתי מוכרים.

יש כל כך הרבה ממני. חוויות רגשיות שהתקבעו ונותרו כמו שהן. נטועות עם רגל אחת בעבר ואחת בהווה והן מי שאני. ולפעמים זה המבוגר של כאן ועכשיו שמצליח להגיב לסיטואציות ולפעמים זו אחת מגרסאות העבר שלי. הנער המבוהל הוא שמגיב לאנשים חדשים שאני פוגש. והילד המתלהב הוא זה שמצליח בכל מקום עבודה למצוא את הלהט, והאני של עכשיו צריך לעשות כל הזמן משאים ומתנים עם כל האניאיים האחרים כדי שיתנו לו לפעמים פשוט להיות ולפעול מתוך הרגע, בלי כל משאות העבר.

ובעיקר אני לומד עם השנים שאני צריך לתפוס את עצמי כשעולה איזה זכרון מביך, מעורר בושה וכעס ואולי רחמים, והרי החיים מלאים באלה. לתפוס את עצמי כשהם מגיעים ומפעילים אני ישן שהופך להיות כאן ועכשיו ולתת לו, ליובל ההוא, איזו חוויה אחרת. לשלוח לו הבנה וחום, חמלה ונחת. להגיד לו עשית הכי טוב שיכולת באותו הרגע, ולתת לו לנוח. ללמוד להניח. כי הגרסה הזאת שלי באמת עשתה הכי טוב שיכלה באותו הרגע ולא טיפה פחות.

זה מצריך איזה רגע של מודעות, הבנה שאו-הנה זה ההוא מגיל 14 שמרים את הראש כרגע ומכניס הילוך.  ואז למצוא איזה דיבור שיעבוד איתו והפעם במקום לכעוס עליו ולהשתיק אותו –  להבין, לאשרר, לוותר לו.אז אני לומד לחיות עם עצמי היום ועם כל האניאיים שהולכים ושבים. זו לא אשמתם שהם כאלה. כמו רוחות רפאים שנותרו בעולם שלנו כי לא סיימו משהו, כך החלקים האלה בנו נותרים לא פתורים וחוזרים ושבים. המטלה שלנו היא ללמוד לשחרר אותם, ואולי זה לא לשחרר אלא דווקא להפוך אותם לחלק בלתי נפרד מאיתנו. צמוד צמוד.

---

פניני בלסמי

אלגנטיות ואסטיות וכל כך קלות להכנה.

• 1/2 כוס חומץ בלסמי
• 1.5 גרם אבקת אגר אגר
• 1 כוס שמן זית (נחוץ לתהליך ההכנה, אחר כך ניתן לעשות בו שימוש חוזר)
• כוס גבוהה יחסית
• טפטפת או מזרק

ראשית ממלאים כוס בשמן זית ומכניסים למקפיא. השמן צריך להיות קר מאוד אך לא קפוא לגמרי, עכור ולקראת קפיאה. מטפטפים את החומץ החם לתוך השמן ומהקור החומץ מתגבש. כשעה במקפיא מספיקה.

הוראות: מערבבים בסיר את האגר אגר והחומץ ומביאים לרתיחה תוך כדי בחישה. חשוב להביא לרתיחה אחרת האגר אגר לא מכניס להילוך ראשון ולא יניע את תהליך ההתגבשות. מערבבים תוך כדי רתיחה כ-2 דקות. מכבים את האש ונותנים לחומץ להתקרר מעט, כעשר דקות.

מעבירים את החומץ שרתח לבקבוק טפטפת או למזרק אם יש לכם. מוציאים את השמן מהפריזר ומתחילים לטפטף לתוך השמן. משחקים עם הלחץ ליצירת פנינים בגדלים שונים. נותנים לפנינים להתקרר לגמרי ואז דגים אותן בעזרת כף מחוררת או שמסננים עם מסננת דקה. אפשר לשטוף אותן במים אם רוצים. אפשר גם לא.

לשמן בזיליקום זרחני

שוטפים צרור של עלי בזיליקום, מפרידים לעלים ומניחים בקערה חסינת חום. מחממים חצי כוס שמן זית בסיר. השמן לא צריך להיות לוהט – מספיק חם שכשמכניסים לתוכו עלה יהיו מעט בועות, לא סערה שלמה. יוצקים את השמן על עלי הבזיליקום. למה? כי החום משמר את הצבע של הבזיליקום ועוזר לטעמים שלו לחדור לשמן. מכניסים את העלים עם השמן למעבד מזון וטוחנים היטב. מסננים בעזרת בד גבינה, פילטר קפה או מסננת עדינה.

חותכים פרוסות עגבניה, מניחים מעל פרוסות מוצרלה איכותית ופניני בלסמי מעל. יוצקים מסביב שמן בזיליקום. מתענגים.

אוכלים פניני בלסמי ברוטב בזיליקום זוהר ואוספים באהבה ובסבלנות את כל האניאיים שלנו.

ותודה לאחי הסוּפר מן שבזכותו המתכון והביצוע המדויק.

על עצמי / לאה גולדברג – פסטה ברוטב חציל שרוף ועגבניות שרי עם אמנון יוהס

(מתוך לאה גולדברג, שירים ג' / לאה גולדברג, ע"מ 85, הוצאת ספרית פועלים 2004)

הפרחים שבקנקן על השולחן יודעים את הזמן עמוק בתוכם. הוא צרוב בעלי הכותרת שלהם, בגבעולים הדקים, שממשיכים לשתות מהמים גם אחרי שנקטפו מהפקעת. הם פרחו כולם ביחד, לפי אות של השמש והארץ, והיום הם הכי פתוחים שאי פעם יהיו, מתמתחים לכל עבר ומפיצים את הריח שלהם, מייחלים למגע. הם הגיעו לשיא ההדור שלהם ומכאן הדרך למטה קצרה. מחר, אני כבר יודע, למוד פרחים בקנקנים, אקום לראות את החיוּת שלהם מתחילה לפנות מקום לכליה. פרחים בבית אף פעם לא ממש שימחו אותי כי הם בשיאם זמן כה מועט ואז קמלים, ומתפרקים ובסוף נשארת רק עצבות חומה ונבולה. פרחים בבית נועדו למי שלא מפחד לקבל תזכורת תמידית שהזמן מבעבע בתוכנו בלי הפסקה. צריך להחליף אותם לפני שהעצב מגיע או לחיות עם הוכחה ששינוי כל הזמן נמצא באוויר.

הכל תנועה והכל גם עומד, אנחנו עשויים מחלקיקים שפעם הרכיבו מישהו אחר ועברו את כל גלגולי החיים והמוות וכרגע הם בנו ולאן ימשיכו מכאן, אי אפשר לדעת. הגוף שלנו מורכב מעצים ושיחים, חיפושיות וכלבים, דינוזוארים ואנשים שהיו ואינם עוד, אלא בזכרון החמקמק של החומר. המים שאנחנו שותים כבר הרוו יערות ופרחים, חיות ואנשים, התאיידו והתעבו מחדש והתגלגלו בין שמיים ואדמה וים והגיעו אל הברז ומשם חזרה אל גוף האדם. מנקודת המבט של הנצח כולנו בסופו של דבר בדיוק אותו חומר ואולי זה בעצם מה שאנשים חווים כשהם מדברים על גלגול נשמות, המולקולות שראו עולם ומלואו כבר זוכרות קצת מכל מי שאי פעם הרכיבו.

ההווה חורש את העתיד והופך אותו לעבר והזמן נחתם בחומר. יש מרכיב של זמן עמוק בתוכנו והשעונים, לוחות השנה, הטיימרים והסטופרים שהמצאנו בקושי מצליחים לתפוס מימד קטן מתוך החוויה האמיתית של המשך. נתנו לזמן יחידות כדי שנצליח לדבר עליו, אבל הוא לא באמת נכנע להן, הוא הרבה יותר סמיך. ובעוד הגוף מסונכרן עם הזמן, חי בתוכו וכפוף לו, הנפש, כך לפחות נדמה לי, מתפקדת במישור אחר, עונה לחוקיות אחרת. התינוק והילד שאני שהפכו למתבגר ואחר כך למבוגר, וכל אלה עדיין נגישים בתוכי לפעמים כאילו שהיו כאן ועכשיו ומאז ומתמיד. 34 שנים של חיים, על הגוף שלי רואים, בנפש אני לא מרגיש אותן. היא יודעת אותי עכשיו וגם את ההוא של פעם אבל לא מבינה בזמן שחלף ביניהם.

הגוף מזדקן, זה ברור, אבל הנפש שלי רק משתנה בדרכים קשות לחיזוי. הזמן הוא רק שולי בשבילה, היא מצפצפת עליו מלמעלה, מכירה בקיומו אבל לא מתקמטת ממנו באותה הדרך כמו העור. הגוף משועבד לזמן, והנפש לחוקים אחרים של קיום. היא מגיבה לתחושות, לאנשים, לביחד ולבד. אצלה הכל יחסי. יש תקופות שהשאירו בה את חותמן שעיצבו ושינו אותה בזמן קצר, ויש חודשים, ואפילו שנים שבהן היא הייתה כמעט דוממת ולא נרשמה בה תנועה רבה. תקופות שלמות היא יכולה להיתקע בלא ניע ואז ברגעים ספורים היא יכולה להשתנות. ואולי לכן אף פעם לא התרגשתי מימי הולדת בשנים. 18, 21, 25, 30… כולם עברו. מעולם לא הייתי איש של תאריכים, מקטלג את העולם על פי חוויות ותרחישים.

ועל אף הנסיון שלי להיראות סופר טרנסדצנטלי יש לי גם שתי רגליים על הקרקע, נשבע. ובתקופה הזאת של השנה אני נכנס ללחץ כי בכל זאת הזמן סוגר מעגלים ויום הולדת נוסף מגיע והשבועות לפני קצת מלחיצים.  כי אני לא יודע איך לחגוג וכל שנה אני נבהל מחדש שזה יהיה לא מספיק מיוחד או מיוחד קצת יותר מידי. השנה החלטתי שיום הולדת זה בשביל להגשים חלומות. וזה הזמן לעשות משהו שבא לי ושאחרת בחיים לא הייתי עושה. אז שכרנו בית באמצע היער ששייך לזוג שבבעלותם בית קפה ומאפייה ועל כן הבית כנראה גם מתפאר במטבח מצויד למשעי (את הקיצ'ן אייד נביא בעצמנו… השאר כבר שם) וכבר שבועות שאנחנו חולמים את כל הפרויקטים הקולינריים שביום-יום ובמטבחון הניו יורקי הקטנטון שלנו אנחנו לא מספיקים.

בחלום שלי, ניסע בין חוות, נקנה מכל הבא ליד, ואז נבשל משך שלושה ימים: קרואסונים, מוצרלה ביתית וריקוטה, פּוּלד פּורק, צירים סמיכים, לחמי מחמצת וסוכריות גומי ביתיות, מרמלדה וחלומות אחרים לרוב. את המצרכים אנחנו כבר אוספים במשך שבועות וההתרגשות רבה, כה רבה. ובסוף כשנחזור לניו יורק נזמין את מי שיהיה בסביבה לטעום. נדמה לי שבאוכל הגוף והנפש שלי נפגשים, וכשזה קורה, כשהם מתקיימים ביחד באותו מימד ורגע, מגיעה שמחה ואולי אפילו קצת אושר. נשמעת לי דרך נחמדה לבלות את יום ההולדת.

ושאלה אליכם – אוהבי אוכל יקרים, אם היה לכם את כל הזמן שבעולם ואת מטבח החלומות, מה הייתם מכינים? תחלמו איתי לרגע, לכבודה היומולדת ואולי גם תתנו לי רעיונות חדשים?

ומאיפה מגיעה ההשראה לכל זה? מהמפגש עם אמנון. בן הדוד שלי שאתם אולי כבר מכירים ושאיתו הכל אפשרי. חולמים, יוצרים ואוכלים ביחד, קונים מצרכים בשוק החיפאי ואז בסטודיו שהוא גם מרחב המחייה מבשלים ומצלמים ויש חיבור של הגוף, והנפש ובלוטות הטעם בכאן והרגע. הזמן של אמנון ושלי כמעט לגמרי מסונכרן והנפש גם. המתכון הסטודיו והאור שלו, הביצוע שלנו, הסלים היפים של תמר זוגתו. רוטב פסטה חציל שרוף ועגבניות שרי. קרמי בלי קרם, מתוק, וחמוץ ועמוק.

מצרכים

• 750 גרם חציל
• פחית קטנה של עגבניות משומרות איכותיות
• כ-350 גרם עגבניות שרי בצבעים שונים
• 2 גבעולי כרישה
• בצל צהוב קטן
• בצל סגול קטן
• ריחן או אורגנו טריים
• מלח פלפל
• לא חייבים אבל טעים – גבינת פטה

קולים על האש החשופה כ-750 גרם חציל. אולי כדאי לכם לפרוש מתחת נייר כסף, כי החציל מגיר מיץ.

במחבת מאדים בצל סגול, בצל לבן וכרישה עד לריכוך והזהבה קלה.

חופנים את בשר החציל השרוף ומוסיפים אותו יחד עם הבצל לממחה חשמלי. מוסיפים מלחפלפל וטוחנים הכל ביחד עם פחית קטנה של עגבניות מרוסקות. אמנון לימד אותי שלא כל העגבניות המרוסקות נולדו שוות, ואם משקיעים בפחית יקרנית לא מתחרטים.

מחזירים לסיר ומבשלים ביחד דקות ספורות ואז זורקים פנימה, בשלמותן עגבניות שרי בכל הצבעים. נותנים להן להתרכך ולהתבשל קצת. מספר דקות. מגישים על פסטה עם הרבה גבינת פטה מעל ועלים של אורגנו טרי או בזיליקים.

אוכלים פסטה ברוטב חציל שרוף ועגבניות שרי וחושבים על מפגשים מהנים בין הנפש והגוף.

אמנון הוא אמן נהדר ואם בא לכם לראות את הסטודיו שלו ולקבל על הדרך מתכון  ל "שניצל" פלפל קלוי ממולא בגבינות תקפצו לכאן.

הכנו ביחד גם:

קונפי ארטישוק , סלט חוביזה וסלט זעתר

אורז בר עם ירקות צבעוניים בויניגרט

שתי מילים על בעיית ההזדקנות… / דוד אבידן – רסק תפוחים ביתי עם טחינה וצ'יה

אני לא אדם עצוב בבסיס שלי גם לא חושב ששמח. משהו באמצע. נייטרלי עם נטייה קלה למלנכוליה קצרת טווח והתפרצויות רגעיות של שמחה. אם הייתי צריך להגדיר את המשימה הרגשית המרכזית שלי בחיים זה כנראה לסעוד את החרדה שלי. לעזור לה לנוח, להירגע ולנשום פה ושם. יש אנשים שהעצב שלהם יוצא לפעמים משליטה וצריך תשומת לב, וכאלה שזו בדידות או יאוש שמכבידים עליהם, יש כאלה שזו דווקא אנרגיה בלתי נגמרת ותמימות שמקשות. אצלי זו החרדה שעל פי רוב באה במנות קטנות-בינוניות. היא לא משתקת, רק נמצאת ברקע ומחפשת הזדמנויות להעלות את הווליום של עצמה ולעשות מסיבה.

יש לה תואר מתקדם בערמומיות. אין לה איזה מושא קבוע. במקום, היא אורבת עמוק בפנים ומחפשת סדקים דרכם תוכל להתגלות וקמטים קטנים בחיים להיתפס בהם. אם אני לא שם לב, בטעות אני יכול לגלוש לתוכה במהלך היום, כי אני מאחר בכמה דקות, או כי חלק קטן במוח שלי לשנייה לא בטוח אם כיביתי את האש מתחת לקפה (ואני יודע שכיביתי!). אבל היא מהירת תגובה, מזהה את החולשה ומסתערת, נתלית בכל הכוח ועושה המון רעש וצלצולים ופתאום המוח שלי עסוק רק בה והדרך מכאן ועד לדמיון הפרוע על איך מפטרים אותי מהעבודה והדירה שלי עולה באש קצרה, אוי כמה קצרה.

ואולי הצלחתי סוף סוף להתחקות אחר המקור שלה, או לפחות אחד המקורות. כשחושבים על זה מבינים שהמציאות המוזרה היא ששינוי הוא הדבר הקבוע היחיד בחיים שלנו. ברצינות רגע, אני לא מנסה לדבר בקלישאות. ההבנה הזאת אשכרה נחתה עלי לא מזמן. העולם משתנה כל הזמן. אני מבוגר בשתי דקות מאז שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה. התאים שלי השתנו, הגוף אחר. ולא רק אני משתנה, גם מסביבי הכל בתנועה. האוויר שאני נושם, הדרך שקרני האור נשברות במצלמה שלי. כולנו כל הזמן משתנים, אפילו אתם- מאז שהתחלתם לקרוא הזדקנתם בכמה שניות, כבר לא בדיוק אותו הדבר. הדם זורם, השיער צומח, תאים מתים ובמקומם באים חדשים והמחשבות שלנו, גם הן באות והולכות ביחד עם הרגשות ועם כל השאר.

שום דבר בעולם הזה שלנו לא קבוע למרות שהמוח שלנו מנסה בכל הכוח לשכנע אותנו שכן. אני נאחז בטקסים, יוצר שגרות וחוזר על פעולות שוב ושוב כאילו ברור שהן יניבו את אותה התוצאה, אבל השמש זרחה הבוקר שתי דקות מאוחר והיא תשקע מוקדם יותר גם כבר קצת יותר חורף מאשר סתיו, והכשלון שבחזרה המושלמת ידוע מראש. כי העולם הוא עולם אחר. יש נחמה בקביעות, היא מאפשרת לצפות את הבאות וכשאני לא יודע בדיוק למה להתכונן רמות החרדה שלי עולות.

פעם הייתה לי תרופה ברורה אליה. הייתי זוחל באמצע הלילה לתוך המיטה של ההורים שלי, שבמשך שנים הייתה רק מזרון על הרצפה, נגישה לילדים קצרי רגליים עם בטן מלאה בחרדות, ומצטנף ביניהם. אני עדיין יכול להרגיש את הההקלה שהחום ביניהם השרה עלי. הוא היה מבריח כל פחד וממלא כל מצבר. הבעיה היא שיש איזה שלב שבו להיכנס למיטה של ההורים פחות מקובל. נגיד גיל 33 כמעט 34. פחות. פחות מתאים… אז מה עושים כדי להתמודד עם הרגשות מהזן הפחות נעים?

נדמה לי שהמנגנון הכי חשוב שפיתחתי בשנים האחרונות להתמודד עם עצמי הוא להסתכל על הרגשות שלי גם מלמעלה ולא רק מתוך החוויה הסוחפת שלהם שמרגישה כל כך טוטאלית לפעמים. מצאתי הקלה בלדעת שהרגש הוא רק עוד מרכיב אחד מהמכלול הקשה להגדרה שהוא יובל. יש בי גם שכל ישר, ואינסטינקטים ויכולת לחשוב ולשקול ולהחליט החלטות לגבי ההתנהגות שלי. אני לא ר-ק רגש.

החרדה נשארת אותה חרדה, אבל היום אני מבין לליבה יותר. יודע ללטף אותה על הראש ולהגיד לה – אנחנו מכרים ותיקים וכמו שבאת ככה גם תלכי, את לא פה לתמיד. זה עוזר לרגע ואז החוויה של החרדה שוב הופכת טוטאלית ואז אני עושה את התרגיל הזה שוב וזוכה בעוד רגע של שקט. גם למדתי לפעמים להסתכל על מה שהיא מנסה לגרום לי לעשות כשהיא מבקרת – על פי רוב להימנע ממשהו – ואני מנסה להתחכם לה, למשל לפתוח את המעטפה מביטוח לאומי, למרות שמעולם לא קיבלתי מעטפה מביטוח לאומי עם חדשות טובות בתוכה. או להסתכל על ערבים כאלה שהשמש כבר שקעה בהם, ונודף מהם ריח של עצבות ולקבל אותם בזרועות פתוחות, כי הם גם חלק ממני, אבל הם לא כל-כולי.

השנה החדשה, הסתיו והחיים זימנו לי המון שינויים שקורים ממש בשבועות האלה. מחליף עבודות, עובר לחיות עם וכבר לא לבד, מנהל ומדריך ולא רק עובד מן השורה. הרבה שינוי שמביא איתו תחושות מעורבות וחוסר יכולת מוחלט להכחיש אותו ולדמיין שהכל בעצם בדיוק אותו הדבר. אני מתרגש וזו חוויה שכוללת בתוכה כרגע שמחה רבה, מהולה בלחץ ועצב. אני משתנה ביחד עם העונות והנה התפוחים הגיעו לשוק בהמוניהם. והם זולים ויפים ומלאים במיץ ולא פרסמתי מתכון לשנה החדשה אז הנה הוא בא באיחור. בכלל קשה להגיד שזה מתכון. זו דרך הכנה והצעת הגשה והיא עושה לי טוב בלב.

רסק תפוחים נשמע כמו משהו של תינוקות. אבל מאז שהתחלתי להכין אותו בבית אני אוכל כמויות אדירות שלו. הוא מספק ופרחוני בטעמים שלו, מתוק וחמוץ עם כל כך הרבה עומק ואפשר לעשות איתו המון דברים (עוגה מדהימה שמקווה שאספיק לפרסם, למשל). אני אוכל כל יום כזה מן: רסק תפוחים, טחינה גולמית וגרעיני צ'יה. משביע לי את הרעב, מהיר הכנה, ללא תוספת סוכר ונשמע ממש ממש בריא. ווין-ווין.

רסק תפוחים זה קל מאוד להכנה. במיוחד אם רכשתם מכשיר בלתי רגיל שמקלף, מלבּה ומסלסל את התפוח והופך את כל סיפור ההכנה לאטרקציה לא רגילה. אבל גם אם צריך לקלף ולחרצן בעצמכם לא מדובר בפרויקט גדול מידי. וקונים המון תפוחים ומכינים מלא מזה וזה מחזיק יופי במקרר. בזמן שהתפוחים הערומים מחכים לאחיהם הלבושים מטבילים אותם בתוך אמבטיית מים ולימון כדי שלא ישחימו.

אני אוהב את הרסק שלי נטורל. בלי תבלינים, בלי תוספת סוכר. רק מעט לימון. אתם יכולים לשחק ולהוסיף ג'ינג'ר, קינמון, ציפורן, הל… ואפילו לקחת את כל הסיפור לשלב הבא ולהכין חמאת תפוחים שזה בעצם ריבה עם יחסי ציבור משודרגים. בינינו לקרוא לדברים שהם לא חמאה, "חמאה" זו הונאה בעיני. בואו נקרא לילד בשמו. ממרח תפוחים.

אופן ההכנה: קולפים, מחרצנים, חותכים לחתיכות בינוניות ומניחים בסיר גדול. מוסיפים כ-2 ס"מ של נוזלים, סיידר תפוחים או פשוט מים. סוגרים את המכסה ומבשלים על אש בינונית כ-45 דקות ועד שהתפוחים מאבדים צורה והופכים לעיסה. יהיו בה גם חתיכות גדולות יותר. אני מצנצן בשלב הזה. מי שאוהב קרם ממש חלק יכול להעביר במעבד המזון. וזהו. כשרוצים סנֵעק מהיר (אין מילה טובה בעברית לסנעק. חטיף פשוט לא עובד) מעמיסים בקערה, מזרזפים טחינה וזרעי צ'יה, מוסיפים גם פקאנים אם ממש ממש רוצים להשקיע, וטורפים.

הפרויקט הבא – חומץ תפוחים ביתי משאריות התפוחים. דיווחים מהשטח – סטיי טיונד.

אוכלים רסק תפוחים בהנאה מרובה וזוכרים שחוויית האכילה היא רק חלק אחד קטן ממה שמרכיב אותנו.

העצים / פרנץ קפקא – קונפי ארטישוק, סלט חוביזה וסלט זעתר עם אמנון יוהס.

(מתוך פרנץ קפקא סיפורים ופרקי התבוננות , עמוד 25, הוצאת שוקן 1964. תרגום: דן מירון)

אגלי זעה מעוורים אותי, שרירי הירכיים שורפים, הנשימה מתבלבלת, כל כולי גוש סבל דביק ומזיע, מסביבי כבר נקווה מעגל קטן של טיפות (שלום לך שכנה אסיאתית מהממת ויבשה לגמרי משמאלי, את בטח מ-מ-ש שמחה שבאת ליוגה הערב). שֶיי המורה שהיא מן דמות כזאת שכותבים עליה סדרות טלויזיה – יפיפיה, מסתורית ובלתי ניתנת להשגה, עם כריזמה שקטה שגורמת לך לחשוב שהיא קרובה שחורת שיער של קליסי – מחייכת. היא מזכירה לנשום (פעם כשרק התחלתי יוגה לגלגלתי בלב על כל הנושמים בקול  – "האאאאאאאאאא…", "הממממממממממממממ…",  יאללה, יאללה תעשו לי טובה יא מתלהבים. היום אני מוביל את המקהלה). "פהפהפהפהפהפפהפהפהפהפפהפה" – אני מסנן אוויר החוצה דרך שפתיים רוטטות ומייחל לסוף השיעור. שיי אומרת נהייה פה רק עוד קצת ואני משחרר "האאאאאאאאאאאא" מעט מוגזם לחלל החדר. כמה קצת? "פפהפהפהפפהפה", הרבה קצת? משתדל להסיח את דעתי במחשבות על הקומבוצ'ה שאשתה אחרי… מעט קצת? תופס איזה שביב של מוטיבציה- מותח ידיים ומכופף ברכיים עוד טיפ טיפה, רעד בלתי נשלט אוחז בגוף שלי. "הממממממממממממ". טיפת המוטיבציה שמצאתי לפני רגע נוזלת במורד הגב שלי ישר לתוך התחתונים.

היא מסתכלת עלי? אולי אנוח לשנייה. רק לרגע, אנחנו יושבים פה בכיסא הדמיוני כבר שעות. שעות!!! דייייי. שֶיי אומרת – אתם כועסים? (כן!) סובלים? (כן!) תנשמו עמוק ותשחררו את כל זה, אחרי הכיסא הזה, נחשו מה? יבוא עוד אחד. אני מיואש ומרגיש מסכן. אולי פשוט אוותר? סוף סוף היא נותנת את האות ולכמה נשימות בודדות הראש בין הרגליים במצב מנוחה פוטנציאלי. אבל המחשבות לא באמת נותנות לי להנות ממנה. עוד שנייה עוד כסא…  הסבל מיד יחזור… ועוד לפני ששוב התחיל, כבר חמוץ לי בבטן.

"ידיים למעלה, אגן למטה, צ'ר פואוז נאמבר טו". היאוש כבר שם. אבל, הפעם, אחרי מי יודע כמה שיעורים ושנים של תרגול יוגה קורה משהו חדש, פתאום המלים של שֶיי מצליחות לחדור את מעטפת הסבל ומתוך הבאסה צומחת לה תובנה בלתי צפויה וחדשה. מה הטעם לייחל שתנוחה תסתיים אם אחריה פשוט הולכת לבוא עוד אחת קשה באותה המידה או אפילו יותר? וכשסוף סוף נותנים לי מנוחה, לוותר עליה בגלל שעוד רגע אעבוד קשה שוב? משהו לא מסתדר בהגיון הזה שלי. וגם – באתי ליוגה בשביל, וֶול… לעשות יוגה. אז אולי די עם החמיצות? אני קצת מתרגז על היוגה שהיא צודקת כל כך וככה בלי להניד עפעף הופכת את הסבל שלי ללא רלוונטי. האם אני יכול באמת להיות ברגע כמו שהוא בלי לייחל לשנות אותו? האם אני יכול לנשום עמוק לתוך הכאב  בלי לייצר מסביבו סבל נוסף?

ופתאום אני רואה שזה קורה לי בעוד מקומות בחיים – כשאני מביט בנהר ההדסון מהרכבת בדרך לעבודה. בערך 10 דקות לפני התחנה שלי, למרות כל היופי בחוץ, אני כבר מזהה ניצנים של לחץ לקראת הירידה ותחילת היום. או כשאני יושב מול צלחת של אוכל טעים במיוחד, והיא עוד חצי מלאה אבל  גם חצי ריקה ואני כבר מתעצב על זה שעוד מעט כבר לא יישאר בולונז… מסתבר שיש לנו איזשהו מרחב תמרון נפשי להמעיט את הסבל של עצמנו. לא האמנתי לזה במשך הרבה שנים, אבל פתאום אני מבין. מה הטעם להילחם במה שאי אפשר לשנות? הכאב הגופני של תנוחת הכיסא כבר שם, וגם תחנת הרכבת שלי כמו הצלחת הריקה –  הם יבואו בין כה וגם יתפוגגו ואחריהם יבואו דברים אחרים רעים או טובים או נייטרלים לא פחות. כשהראש שלי נלחם בכאב הוא זה שמייצר את הסבל. או הסבל הוא הוא המלחמה העיקשת בכאב. לעומת זאת, כשאני מקבל את הכאב כפי שהוא כעוד תופעה של החיים הוא הרבה פחות נורא. יותר נסבל (נסבל משורש ס.ב.ל. – מעניין שאת הכאב בעברית סובלים באנגלית "מרגישים" אותו ואני רוצה לשנות את זה לחווים משורש ח.ו.ה במקום).

מסקנה (כמובן שלא באמת שלי, אני רק מתעל לכאן את הטרנד הבודהיסטי המקומי) וביג פיניש – הכל עובר. הרע, הטוב וכל מה שבאמצע, ולנו רק נותר לחיות את הרגע כשהוא שלנו, לקבל את הכאב כשאנחנו חווים אותו, להמעיט את הסבל כשאנחנו נתקלים בו ולחבק את השמחה כשהיא מגיחה.

---

את אמנון אתם כבר מכירים היטב מהפוסטים הקודמים שלנו ביחד. ואם לא אז תציצו עליהם, כי הם מהפוסטים האהובים עלי בבלוג (קישורים בסוף הפוסט). יש לו ידי זהב, לב רחב וכשרון לעשות את הכל פשוט יפה (אני מפנטז על היום שבו לא יפריד בינינו אוקינוס ונוכל לעשות איזה פרויקט רציני ביחד). הוא גם מעביר שיעורי ציור בחיפה. והוא גם הבן הדוד האהוב שלי שנולד חודש אחרי. בכל ביקור שלי בארץ אני מגיע אליו לחיפה ליומיים. את הערב אנחנו מבלים בתכנונים, את הבוקר בשווקים ואת היום בבישולים. הימים שאנחנו מבלים ביחד הם ימים שאני מרגיש בהם את הרגע. ימים שאני לא עסוק בהם בדברים אחרים. רק נמצא איתו. ביחד.

תיכננו אחד יצאו שלושה. ככה זה שני גרגנים אמביציוזים שהולכים לשוק: ארטישוקים בקונפי (מבושלים לאט בשמן), סלט של חובזה ובצלים, וסלט זעתר, תפוז וגבינה. הנה לכם המתכונים:

קונפי לבבות ארטישוק (עם הרבה השראה מהמתכון של ביסים). קונים ארטישוקים שלמים. חותכים אותם איפה שהלב מתחיל. את העלים זורקים. כואב, אני יודע.

• כ-10 ארטישוקים טריים
• כוס שמן זית
• כוס יין לבן
• 4-5 שיני שום
• מלחפלפל
• פלפל חריף (לא נחוץ)
• כמה ענפי טימין

קוטמים את הגבעול כמה סנטימטרים מהלב. מורידים את השכבה החיצונית בקילוף עם סכין חדה החל מהגבעול ועד לסוף הלב.

בעזרת כפית מוציאים את הליבה של הארטישוק מתוך הלב. עבודה נחושה ועדינה. מכניסים את הלב הנקי מיד למים עם לימון בל ישחיר.

במחבת עמוקה מערבבים את כל חומרי הקונפי. מעמידים את הארטישוקים ומבשלים על אש קטנה כשעה וחצי או עד להתרככות מלאה. זה מאוד יפה להשאיר את הגבועלים, אבל האמת היא שהם קצת מקשים על הבישול ואני מממליץ לקטום אותם ולהכניס אותם למחבת ביחד עם הלבבות. הארטישוקים מוכנים כשהם ממש רכים וטעימים בטירוף.

בסוף הבישול נשארים עם תמיסת הקונפי. אני ניסיתי לבשל בה גם חצילונים והם לא יצאו כל כך טעימים. אבל מה עם למשל עגבניות שרי? נראה לי שווה לנסות. או פשוט לזרוק פנימה עוד מלא שיני שום ובצל…

סלט חוביזה. אף פעם לא בישלתי עם חוביזה, אבל היא יפה ואביבית ובואדי ניסנס מצאנו זרי ענק שלה. אחרי שחולטים אותה היא עדינה ויש לה טעם ממש נהדר. והיי – בטח יש לכם אפילו בגינה ממש עכשיו.

שוטפים היטב. חולטים כ-750 גרם חוביזה במים רותחים כ-10 דקות עד שהיא לגמרי רכה. מסננים וחותכים. מטגנים בחמאה ושמן זית בצל, שום וכרישה, מוסיפים את החוביזה הקצוצה ומטגנים כ-10 דקות נוספות. מוסיפים מלחפלפל. מגישים עם יוגורט חמוץ.

סלט זעתר. שוטפים היטב זר גדול של זעתר טרי ומייבשים. מפרידים את העלים. מוסיפים חצאי טבעות דקות של בצל סגול, תפוז חתוך לקוביות וגבינה מלוחה (עדיף עיזים…). מערבבים בעדינות עם שמן זית מלח, פלפל וסומק.

אוכלים, נהנים מהרגע, מקבלים את הכאב ומפחיתים את הסבל במידת האפשר.

---

והנה הפוסטים הקודמים עם אמנון:

"שניצל" פלפלים קלויים במילוי גבינה – ופה גם תוכלו לראות את הסטודיו והיצירות היפיפיות של אמנון

אורז בר עם ירקות צבעוניים בויניגרט

לפרטים על שיעורי רישום וציור בחיפה: amnonyuhas@hotmail.com