(לחיות כמו צמח הייתי רוצה) / אוה קילפי – על ליקוט פטריות וטוסט

בתואר הראשון כשגרתי ליד באר שבע, בכפר סטודנטים מדברי, רחוק מהעולם המתועש,  בקראוון ואחר כך בבית קטן שנבנה מלבני בוץ מקומי עם גלריה מעץ למיטה, חשבתי שככה אני רוצה את החיים- שקטים, מדבריים, מלאים ברוח. התעוררתי כל בוקר למדבר מכל עבר. חלמתי שיום אחד אבנה בית שכולו חלונות אל המדבר הרחוק, שאוכל לראות גם זריחה וגם שקיעה מאותה הנקודה. וגינת ירק, ובריכה קטנה וחיים שקטים ולא גדולים מאוד ליד מכתשים ונחלי אכזב. כשהשמש הייתה שוקעת כל יום באופק החולי וצובעת את המדבר שכבר ככה בגוונים של זהב גם בנחושת, משהו בכימיה שלי היה משתנה והייתי חווה יופי אחר, חולם על שקט ושלווה שאף פעם לא ידעתי, או אולי ידעתי ושכחתי עם השנים. הלב הצעיר שלי כמה אל משהו שאבד והמדבר הזכיר לו אותו. מה זה היה עד עכשיו אני לא לגמרי בטוח. אותה ההרגשה שיש לי היום כשאני מדליק נרות סביב הדירה שלי כשעוברים לשעון של חורף והיום מתקצר. למרות החום והחול והזיעה, חיינו בסימביוזה אני והמדבר. דמיינתי את העתיד שלי בו. ואז יום אחד נסעתי לניו יורק והשתקעתי באחת השכונות הכי עירוניות שלה.

פעימת הלב של עיר, בעיקר זאת, מהירה בהרבה מזו של המדבר. צריך להתרגל וללמוד ללכת עם הזרם הבלתי פוסק של האנשים, והגירויים. אין זמן לתהות על העולם. צריך להבין את הדפוסים של המדרכות והרמזורים, לגלות ברגליים את המרחקים וללמד את המוח להתעלם מרעשים חזקים של סירנות ושיכורים. תשע שנים. כבר למדתי את קווי הסאבוואי בעל פה ואני יודע בדיוק איפה לעלות כדי לרדת מול מדרגות היציאה שאני רוצה, אני אלוף בחסכון של דקות ושניות ומסלולים יעילים. אני גם מבין גדול בהילכות המדרכה. מתי לזוז הצידה ולמי, ומתי להמשיך ללכת ולצפות שהצד השני יזוז. אני יודע כבר לעשות פרצוף ניו יורקי רוטן כשאנשים הולכים מלפני לאט ולחייך חיוך בלי העיניים כשזה מתאים. אנשים לא אומרים אחד לשני שלום ברחוב, תודה וסליחה נהגות לעיתים רחוקות, אבל את הדלת מחזיקים פה אחד לשנייה תמיד, דווקא הדלת משום מה.

אני זוכר בשבועות הראשונים את החיוך שהיה מרוח לי על הפנים כשעליתי מהסאבוואי אל העיר המוארת בצבעים של סתיו, וריח של גשם בשמש הקרה. הרגשה שיש לי מה לגלות על עצמי ועל העולם אפפה אותי. כל צעד היה חדש, כל טעם היה הפעם הראשונה.

ניו יורק היא עיר של לקטים וציידים מודרניים. לא "עושים סופר", כל מצרך קונים במקום שונה. בשוק האיכרים של של יוניין סקוור יקר לנו ואנחנו בכל זאת קונים מנות קטנות של בשר ופירות ים, ובקיץ עגבניות איירלום צבעוניות שמי שלא טעם לא יודע עסיסיות מה היא, ולפעמים אפילו פירות יער כי כל היופי והעדינות. מייקל, מוכר הברווז האורגני מהחווה באפ סטייט הפך לחבר קרוב, ונותן לנו הנחה על חזה ברווז. אחי לימד אותנו לשבץ את השומן ואז לצלות אותו על אש קטנה כלפלמטה ולכפות את השומן הנוטף ממנו לצנצנת. את הבשר המרהיב אנחנו מגישים עם רוטב שזיפים באירועים מיוחדים. את השומן אנחנו שומרים בצנצנת במקרר וכשמגיעים אורחים מכינים תפוחי אדמה ובצל בתנור בשומן ברווז.

את חלב שיבולת השועל שהתמכרנו אליו אנחנו מחפשים בהואל פודס. מחפשים ולרוב לא מוצאים כי כולם רוצים אותו בימים אלה ורק לפעמים נותרים קרטונים בודדים. כשאנחנו מוצאים אותם אנחנו קונים את כל מה שנשאר על המדף. חלב רגיל לא קנינו כבר חודשים ואני לא מתגעגע בכלל. נהייתה לנו מן מסורת מטופשת לשלוח אחד לשני תמונות של מדף חלב שיבולת השועל ריק בחנות.

פעם בכמה חודשים עושים סיבוב בצ'יינה טאון וקונים בקבוקים מיוחדים של סויה וחומץ אורז ושק ענק של אורז ואולי איזה קילו שניים של שורש ג'ינג'ר שאנחנו סוחטים ומתבלים בו את הקמבוצ'ה. אחרי שבועיים בבקבוק סגור עם ג'ינג'ר הקמבוצ'ה מבעבעת בדיוק במתיקות הנכונה. תבלינים מביאים מההודי על השדרה הראשונה. חנות קסומה עם כל תבלין, עלה, פרח, שורש או פרי מיובש שהנפש חפצה בה, גם באחת עשרה בלילה. שם קניתי לראשונה בחיי שורש כורכום טרי שנכנס למאפינז המופלאות האלה. ירקות ופירות בטריידר ג'וז, יש להם אורגני בזול יחסית. אני אוהב את גבינת הפטה שלהם שמגיעה מהארץ ומשום מה תמיד מרגיש קצת אשם כשאני קונה אותה (אל תדאגו, היא יקרה כמו בארץ ואולי אפילו יותר…).

מידי פעם  מבקרים בקו אופ האוכל ברחוב ארבע. אנחנו לא חברים אבל מרשים לנו לקנות שם בכל זאת, רק בלי ההנחה. שם אנחנו קונים עדשים בכל הצבעים, סוכר, וקמחים שונים אורגניים ומקומיים כדי להאכיל את המחמצת במקרר ולהמשיך להתאמן בבצקי מחמצת. יש יין מוסקטו דאסטי שקיבלנו פעם בחינם כי מלצר שפך עלי מים במסעדה מפונפנת כשאורית ביקרה. אחרי הלגימה הראשונה לוני טען שזה מה שפרפרים שותים. מצאנו אותו בחנות המשקאות של איטלי על רחוב 23. קצת התאכזבנו מכמה הוא זול והתבאסנו שלא שפכו עלי משהו יותר רציני כמו רוטב עגבניות. מצד שני עכשיו תמיד יש לנו מיץ לפרפרים בבית, בקבוק אחד במקרר ואחד במזווה (מזווה, איזו מילה יפה זו מזווה). את היינות האחרים ואת הוויסקי קונים בחנות של הבהנחה. בקידמתה יש מדפים של יין במבצע. אנחנו בוחרים לפי הבקבוק, עד 12 דולר, שזה שדרוג מעד 8 דולר שהיה החוק כשהייתי סטודנט. פעם הייתה חנות גבינות חצי חינם בשכונה. היינו הולכים כמעט כל סוף שבוע לקנות גבינות מפונפנות בדולר או שניים ולהעמיד פנים שאנחנו עשירים של ברי וקממבר. החלטנו לא לשאול את עצמנו איך הגבינות מצאו את דרכן אל המדפים של המקררים הישנים. מידי פעם חלומי של תנובה הייתה מופיעה במקרר ובימים מיוחדים אפילו גבינת עיזים של גד. יום אחד הבעלים של החנות סגר את השאלטר והפסיק לפתוח אותה. אף אחד לא ידע מה בדיוק קרה, אבל ריח הגבינה המקולקלת אפף את כל הרחובות מסביב לשבועות.

Dead Man Fingers

על המרפסת שלנו בקיץ אנחנו מגדלים תבלינים. ניסינו גם עגבניות וחצילים ופלפלים וקייל אבל התמורה הייתה כל כך מזערית שהפסקנו לנסות. אז אנחנו משקיעים בבזיליקום שמניב צנצנות על גבי צנצנות של פסטו בסוף העונה, ונענע שאנחנו מייבשים, למון גראס שאת הגזעים שלו הפכנו לקארי ירוק, ועירית שפרחיה קשטו את המרק בארוחת העגבניות השנתית שלנו ואת הגבעולים שלה הכנסנו לבקבוק של שמן זית. השמן היה כל כך טעים ואז העלה עובש יום אחד. את הפטרוזיליה שזו השנה הראשונה שהצליחה לנו, רגע לפני שהגיעה הקרה קטפנו וטחנו עם שמן זית, לימון והרבה שום ואז הקפאנו בקוביות, כשאנחנו מכינים מרק דלעת חצי קובייה בכל קערית מרק משנה את החיים.

סופי שבוע הפכו להיות הזמן שבו אנחנו מלקטים את האוכל שלנו, בסיבובים מסביב לשכונה, בדרך ממקום למקום, מתוך הידע שצברנו על מתי עמוס איפה. ללקט, עוד מילה יפה, היא טומנת בחובה הרפתקאה. שתיים מהמילים האהובות עלי בשפה העברית. אני מדמיין אותן הולכות יד ביד ביער ומחפשות צרות יפות. בקיץ האחרון הוספנו עוד תחנה, קצת שונה, לשגרת הליקוט שלנו – פטריות יער טריות. זה מצריך להיכנס לאוטו ולסוע לפחות שעה ליער הקרוב ולהיות פתוחים להרפתקאה, אבל משגילינו את עולם ליקוט הפטריות החיים שלנו השתנו.**

בסוף אוגוסט האחרון איכשהו מצאנו את עצמנו מרחק שמונה שעות נסיעה מניו יורק העיר, ליד מפלי הניאגרה, בארבעה ימים של בית ספר לליקוט פטריות. ישנו באוהל, אנחנו ועוד 25 מבוגרים סקרנים ושלוש מורות, פטריולוגיות מומחיות, שהרעיפו עלינו מהידע שלהן. ליקוט פטריות זה תושב"ע קודם כל, אי אפשר ללמוד את זה מספרים. צריך לראות את הפטרייה מכל הצדדים ועל מה היא גדלה, צריך להריח, ולמשש. בכל יום יצאנו עם סלים ומשרוקיות (למקרה חירום, קל מאוד להיאבד ביער כמסתכלים רק כלפלמטה ועוקבים אחרי פטריות) ואספנו כל פטרייה שמצאנו בדרך. מידי פעם התאספנו כולנו כדי להסתכל זה על פטריותיו של זו ולשמוע עליהן מהמומחיות. בסוף הסיור, חזרה במאהל, פרשנו את הפטריות על שולחנות ארוכים והמורות שלנו מיינו אותן לפי משפחות ותתי משפחות ופתחו בפנינו דלת אל עולמן המופלא. למדנו גם איך לזהות כמה סוגים של פטריות מאכל. ביום האחרון, לארוחת צהריים, אולגה המארגנת של הכינוס הפטרייתי בישלה את כל הפטריות האכילות שמצאנו. שנים עשר זנים. מאז בכל סוף שבוע יצאנו ללקט פטריות ביער הקרוב לביתנו.**

הלכנו ביערות בחיינו, אבל כשמחפשים פטריות מגלים את היער מחדש. ההליכה הופכת אטית, הראש מופנה לאדמה והעיניים מחפשות בלי הפסקה. מדיטציה עם פרס. קשה להסביר את ההתרגשות שבמציאת פטריות על המרקמים והצבעים ההזוים שלהן. כשמדובר בפטריות מאכל על אחת כמה וכמה. נדהמנו. באמת – הוכנו תדהמה לגלות פטריות בכל מטר של יער ויותר מכך לגלות את כל הפטריות האכילות שפספסנו כל חיינו.**

אני מדמיין את אמהותיי ביערות האירופיים מלקטות פירות יער ופטריות ואוספות את שומן הברווז לצנצנות בשביל החורף, זה מרגיש לא "שלנו" הישראלים – לנו יש סברס וחושחשים, חמצוצים ומלוח, טעמים חזקים. פטריות עדינות ויערות עבותים זה לא בדיוק ברפטואר. (כשהיינו ילדים ההורים שלי היו לוקחים אותנו לצוד אורניות ביער ירושלים. בסוף היום היינו מנקים את השלל בחניון ואז מבשלים אותן בבית. הן היו בעיקר מימיות עם טעם חמקמק ועמום של פטריות, ריח של כלב רטוב וטיפת חמצמצות. אבל כבר אז ההתרגשות הייתה רבה. איך ההורים שלי הרגישו כל כך בטוחים ככה לאכול פטריות מהיער אני לא לגמרי מבין היום.) יערות עבותים עושים טוב לפטריות וכנראה שגם לנשמה שלי, לא רק המדבר .**

ביער העתיק באפ סטייט ניו יורק אמריקה של הקפיטליזם והקניות, והדלק לרגע נעלמת ופתאום נדמה שהעולם מכפיף את עצמו אלינו באופן בלתי אמצעי. אנחנו מסוגלים לאסוף את האוכל של עצמנו, להתנהל מהיד לפה בקלות יחסית, לחשוב רק על ההיום. תמיד אנחנו גם אומרים באיזשהו שלב "אולי גם יום אחד נלמד לצוד". (כשניסינו לדוג בחופשה במיין לפני כמה שנים, ועלו דגים בחכות שלנו, כל כך נבהלנו שהחזרנו אותם בדחילו בחזרה לאגם. באותה חופשה גם מצאנו לראשונה פטריות אכילות. שנטרלים מזן חופי. שלחנו תמונות לנשים שאני עוקב אחריהן באינסטגרם, מומחיות הפטריות, לימים נפגוש אחת מהן במחנה הפטריות, כדי לזהות אותן. הן אמרו "תאכלו!". טיגנו אותן לארוחת בוקר. הפחד גרע מהעונג אבל בכל זאת השאיר טעם של עוד.)**

מאז מחנה הפטריות מצאנו עשרות קילואים של פטריות מיאטקי, חלקן גדולות מהראש שלנו, סל שלם של שנטרלים שחורות נדירות ונהדרות ושנטרלים כתומות אפרסקיות, פטריות "עוף היער" כתומות ובשרניות, פטריות חצוצרה שחורות, עדינות ופטריותיות ופטריות puff ball צחורות וטעימות. סחבנו אותן בסלי קש ואז בסלי בד ובסוף גם היינו צריכים להכניס אותן לתיקים שלנו ולחלק לעוברים והשבים במסלול כי כבר לא היה לנו מקום לעוד פטריות.**

יש סוג מיוחד של ווסח כשהולכים עם סלים מלאים בפטריות בר, לבושים בבגדי הייקינג, מהחנייה הרחוקה שמצאנו בחזרה לדירה שלנו בלב העיר. בסוף כל יום ליקוט, על שולחן האוכל שבפינה בסלון הצגנו את השלל שלנו לראווה. אחר כך עם בקבוק של יין, ניקינו את הפטריות. שחררנו חזרה לעולם נדלים, עכבישים וחיפושיות שמצאו בהן בית ואז ייבשנו, החמצנו, בישלנו, טיגנו והקפאנו את השלל.**

ואז הגיע נובמבר ואיתו הקור החורפי וסופ"ש אחד נסענו ליער ולא מצאנו פטרייה אחת לרפואה. כאילו מעולם לא היו שם. רק עלים מרקיבים ועצים ערומים. סוף עונת הפטריות. נשאר רק לחכות לאביב שמביא איתו את עונת המורלים. בנתיים עוד יש לנו מצבורים קפואים ומיובשים לימים הקשים והקרים של החורף בניו יורק ויש איש של פטריות מיוחדות בשוק שאנחנו עושים סביבו מעגלים ויום אחד כשיגמר לנו המלאי גם נשקיע הרבה יותר מידי כסף בפטריות היקרות שלו.**

Maitakes and Chicken of the Woods

טוסט פטריות

מצרכים

  • פטריות – כמה סוגים של פטריות טריות אם ידכן משגת. אם לא, גם שמפיניון יעבדו. ביחרו את הפטריות המוצקות ביותר.
  • 2-3 כפות חמאה
  • שן או שתיים של שום טרי
  • מלח פלפל
  • שלוק יין לבן (אם יש בנמצא, לא חובה)
  • פרוסות לחם טרי, מחמצת עדיף
  • חופן עלי פטרוזיליה

לא צריך הרבה בשביל להנות מפטריות. טעמים חזקים מתחרים בטעמן העדין. ההנאה הגדולה ביותר בשבילי היא לאכול אותן צלויות ומטובלות בעדינות על טוסט. אם ידכם משגת – קנו כמה סוגים של פטריות, אם לא פטריות שפיניון גם יעבדו. חותכים את הפטריות לפרוסות בעובי בינוני. מחממים מחבת היטב, ממיסים גוש חמאה נדיב ומטגנים את הפטריות על אש בינונית עד חזקה עד שמרבית המים התנדפו והן משנות את צבען. מוסיפים מלח ופלפל, מעט שום כתוש וממשיכים לטגן כדקה וחצי. אם יש לכם שלוק של יין לבן מגבירים את האש ושופכים אותו על הפטריות עד שהוא מתאדה לחלוטין. מניחים על טוסט חם, לחם מחמצת יהיה מוצלח ביותר פה, ובוזקים פטרוזיליה קצוצה מעל. זהו. שלמות.

***יש פטריות טעימות. יש פטריות טעימות מאוד. יש גם פטריות שאחרי כמה שעות יפסיקו את פעולת הכבד שלכם ויהרגו אתכם ואין לזה תרופה. הנה למשל זאתי כאן למטה. כמה לבנה ותמימה, השם שלה הוא Destroying Angel. לא כדאי להתבלבל ולהקפיץ אותה בתוך החביתה של הבוקר. כי תמותו עד יום המחרת, כן? החדשות הטובות הן שאפשר לגעת בפטריות, להריח אותן, לחתוך אותן גם אם הן רעילות ולא יקרה לכם כלום. ככה לימדו אותנו. לעומת זאת אם תבלעו אותן תמותו. לא חבל ככה לקטוף חיים צעירים? אנא מכם, אל תאכלו פטריות שמצאתם ונראות לכם סבבה. כי קרוב לוודאי שתמותו.


There are old mushroom hunters and there are bold mushroom hunters. There are no old AND bold mushroom hunters

Wolf's Milk Slime Ball

הזמן / לאה גולדברג – ניוקי מעשה שף עם ציר פטריות וירוקים

Gnoki JPEG (41 of 46)-20140109

Fullscreen capture 11012014 110255.bmp
 

ללכת לישון מוקדם או מאוחר ולקום מוקדם בכל מקרה, להיות איש של בוקר. להרגיש מה הקפאין עושה בגוף. לשתות סודה. להימנע ממאכלים למרות שהם טעימים כי אחר כך מרגישים אותם לשבוע, להבין בגוף. צרבת. לאבד שיער, לגלות שיער במקומות חדשים, להלבין, להשלים עם הגוף. להשלים. להתרגש עד דמעות ממחוות אנושיות. להיות סבלני, לקבל מורכבות, לשאוף לפשטות, לשחרר הגנות, לשפץ את הציניות. לחשוב על מה יהיה יותר בריא, ללכת על החדר בטווח המחירים הבינוני, לקנות את הסנדוויץ שמתחשק ולא את ההכי זול, לחוות איכות על פני כמות. לפתח עמדות מוצקות, לשמוע דיבורים ברדיו במקום מוזיקה, לענות לרדיו. להבין שהזמן הוא מוגבל. לקבל שאי אפשר הכל ואפשר הרבה. להתקבע, להתגמש. לדעת להכות כשהתזמון נכון.

Gnoki JPEG (28 of 46)-20140109

השלג סובב את תוכניות הביקור שלי. (מ)בוגר בשנה, הגעתי לארץ בשיאו, והורי הירושלמים ננצרו מלאסוף אותי משדה התעופה. ההתרגשות ששמורה רק ליציאה אל אולם מקבלי הפנים ולחיפוש אחר פרצופים קורנים ומוכרים התחלפה בתחושה קצת אבודה של מישהו שהוא הגרסה חסרת הבית והשורשים שלי. זה עבר בזריזות כשפגשתי את אחי שבמזל עוד היה תקוע בתל אביב מחוץ לירושלים בעצמו וקיבל את פני בהתרגשות הנכונה.

Gnoki JPEG (25 of 46)-20140109

במהלך הביקור פגשתי הרבה אהובים ואהובות, חלקם ותיקים, חלקם בפעם הראשונה. הזמן משאיר את חותמו על כולנו. זה נעים לראות. יותר קמטים בעור ויותר קמטים בנפש. בניגוד לתדמית הרעה, הם סימן טוב בעיני, זאת הדרך של הגוף להכיל יותר חומר ורוח באותו המרחב, העור מצטופף כדי להכיל את הנפש שגדלה ומסתעפת.

Gnoki JPEG (6 of 46)-20140109

האחים שלי עוד צעירים מכדי שיהיו להם קמטים בעור, אבל כבר בוגרים מספיק כדי שהנפש שלהם תהייה מסועפת היטב. אנחנו מגלים זה את זו שוב בכל פעם מחדש. פערי השנים בינינו נותרים זהים אך פערי הגיל מצטמצמים והשפה המשותפת הולכת ומתרחבת. מאוד טוב לנו ביחד ואנחנו גם יודעים לטפס זה על עצביו של זה. אמא שלי אוהבת לומר שמערכות היחסים עם אחים ואחיות הן מערכות היחסים הארוכות ביותר בחיינו. כשמסתכלים על זה ככה יותר קל להתפשר ולהתפייס, הרי אי נעימות רגעית מתגמדת אל מול איתנות היחסים לאורך כל החיים. אנחנו הרי (טפו טפו טפו) נמשיך להזדקן ביחד, וכשאין סכנת פרידה, או התפרקות ממשית, אפשר להניח למהמורות בדרך להשפיע פחות.

Gnoki JPEG (32 of 46)-20140109

הפוסט הזה הוא עוד תוצר של עבודה משותפת ביני ובין אחי השף-רופא-סופר-על-באופן-כללי. כשעובדים עם השף במטבח הופך להרבה יותר מעניין, כלים מוכרים מבריקים בשימושיות מפתיעה, אצבעות הידייים מצייתות למוח בדרכים חדשות. הכנו את הניוקי הכי טעים שאכלתי אי פעם. באמת שהוא היה נפלא. להכין ניוקי בבית לוקח הרבה זמן. זו השקעה רצינית. אז מה? תעשו את זה בכל מקרה, זמן זה כל מה שיש לנו וגם הוא כל הזמן נוזל בין האצבעות.

making Gnoki

מה תצטרכו?
לניוקי –
1.7 ק"ג תפוחי אדמה דזירה שיניבו בערך 1.5 ק"ג אחרי האפייה.
2 ק"ג מלח גס לאפייה
ביצה + 2 חלמונים
כף מלח
כף שמן זית או כף שמן כמהין אם בא לכם להתפלצן
חצי כוס פרמז'ן מגוררת דק
כ-2 כוסות קמח 

page

אופן הכנת הניוקי:

את תפוחי האדמה מכסים במלח גס ואופים בחום של 200 מעלות כשעה עד שהם רכים לחלוטין. המלח סופח נוזלים שמונעים מהניוקי להיות ענניים. אנחנו רוצים ניוקי ענניים. מוציאים מהתנור, חותכים לשניים ומקררים עד שניתן לעבוד איתם בידיים. נפטרים מהקליפה וממחים. נפטרים מכמה שיותר גושים בנסיון להגיע לפירה חלק. ובכל זאת, משתדלים להתעסק עם הפירה כמה שפחות. מניחים את הפירה על משטח עבודה, יוצרים גומה מכניסים שמן זית, ביצה וחלמון אחד, פרמז'ן,  כוס קמח ומלח ומתחילים ללוש בעדינות, כשהחומרים נטמעים מוסיפים חלמון נוסף ועוד חצי כוס קמח ולשים. המטרה היא להגיע למרקם אחיד של בצק מאוד רך, עוצרים כשהוא אחיד וכשאפשר כבר לגלגל אותו לגלילים בלי שהוא יתפרק, וזה קורה פתאום. יכול להיות שתצטרכו קצת יותר או קצת פחות קמח לצורך המטרה הזו, את חצי הכוס הנוספת תוסיפו "לפי העין". כשזה הופך לבצק תעצרו את הלישה. מקמחים את משטח העבודה. יוצרים גלילים וחותכים ניוקים, תבחרו איזה גודל בא לכם ותשתדלו להיות אחידים ככל האפשר. מקמחים את המוכנים. השף אומר שאפשר בקלות להקפיא, או לקרר ולבשל מחר. מרתיחים סיר גדול של מים מומלחים, מכניסים בנגלות, מוציאים כשהם צפים ומצפים בשמן זית בל ידבקו.

 Gnoki JPEG (8 of 46)-20140109

במקום רוטב פטריות רגיל עושים פה מעשה שף וממצים טעמי פטריות בבישול ארוך. מטגנים מעט את הבצל והשום עם החמאה, מוסיפים את הפטריות חתוכות גס או קרועות בידיים ביחד עם כל התבלינים. מטגנים עד שהן נכנעות לחום, מוסיפים חצי כוס יין לבן ומאדים. מוסיפים ליטר מים, מביאים לרתיחה ומבשלים כשעה. טוחנים את הפטריות במקל ממחה אם יש וממשיכים לבשל. אם המים מתאדים מוסיפים עוד. זה יהפוך מין חום לא מושך כזה. אבל הטעם והריח יהיו מדהימים. אחרי שעתיים בישול פחות או יותר מסננים החוצה את הפטריות והציר מוכן. השף זרק את מחית הפטריות לפח מיד ואני כמעט בכיתי. בטוח עוד אפשר לעשות מהן משהו.

 
כפית חמאה
חבילה פטריות שמפיניון
חבילה פטריות שיטאקי (טריות)
חבילה פטריות פורטבלו
חופן קטן של פטריות יער יבשות
חצי כוס יין לבן
בצל בינוני
2 שיני שום
ליטר מים
ענף טימין
עלה מרווה
מלח פלפל
 
לרוטב שמנת-פרמז'ן
חצי כוס שמנת מתוקה
חצי כוס פרמז'ן

בסיר קטן מביאים את השמנת לרתיחה, מוסיפים לה את גבינת הפרמז'ן וטורפים היטב תוך בישול. אחר כך נזלף מהטוב הזה על המנה המוכנה.

 toppings

תוספות מעל:
חצי ק"ג גרגירי פול, טרי או קפוא
רבע ק"ג גרגירי אפונה, טריים או קפואים
זר של אספרגוס
אגוזי מלך קלויים
פטריות שמפיניון חצויות שמטגנים במעט חמאה עד להזהבה – השף אומר שכדי שישחימו – דו נוט קרואד דה משרומז!
 
Gnoki JPEG (38 of 46)-20140109

את האספרגוס חותכים לחתיכות של כ-2 ס"מ. חולטים במים רותחים כל ירק בנפרד ומוציאים למי קרח שהם כמו כפתור הפוז של הבישול.

Gnoki JPEG (40 of 46)-20140109

להרכבה: במחבת גדולה או סיר ממיסים חמאה, מוסיפים ניוקי ואת הירקות ומחממים. מניחים את הניוקי על צלחת רחבה, מפזרים מעל אגוזים קלויים ופטריות, שופכים כמות יפה של ציר מעל (ממש מטביעים אותם), מטפטפים שמנת פרמז'ן, ומגרדים גבינה מעל. אנחנו השתמשנו בגרויר שוויצרי, שאם לא ידעתם היא מאוד שונה מהצרפתית. אוכלים ומתעלפים.

Gnoki JPEG (39 of 46)-20140109

אוכלים ניוקי משפחתי, חושבים על השנים שעוברות, על איך שאנחנו משביחים וגם קצת לא, ונהנים מהרגע  בזמן שהוא עובר.

more glasses

נב – אני יודע שזה יוצא הפוסט הארוך בתבל ועמכם הסליחה. אבל אם עדיין לא נמאס לכם ממני לגמרי אתם מוזמנם להציץ בטור החודשי החדש שאני כותב עבור מגזין "מרפסת". קוראים לו "לחם חוקנו". דומה ל"שירה אכילה" ושונה. במקום שירים, חוקים מהכנסת נקשרים למתכונים לדברים לסנדוויץ'. תעשו סיבוב אם מתחשק לכם. בכלל מגזין ששווה להכיר לדעתי.

השנה אני אמצא אהבה / גיל ירדני – פיצות ומפגש פסגה עם "אז מה את עושה כל היום"

008-20131230
השנה אני אמצא אהבה / גיל ירדני
 
השנה אני אמצא אהבה
חדשה, ממקום לא צפוי
כמו מכתב שאין מצפים לו
תופיע בין חשבונות חשמל ומים
ברורה, מסודרת, אפילו לא מסעירה
אבל גדולה, נרשמת לאט בספרים
הוא ילמד אותי פילוסופיה
ולא לקרוא בקול מתוך שינה וגשם יירד
בגלונים על בגדינו שיצמדו אל הגוף
נשתקף בשלוליות, ספוגי מים,
השנה נחלה בדלקת ריאות
ונשב תחת פוך ונרחם על עצמנו
אני אספיק לקרוא את כל הספרים
שארצה ואשכב בגינה אכתוב שירים
עצובים כשאהיה שמחה ושמחים כשאהיה עצובה
בלי מילימחוברות סטייל דוידן
אבל שירים, אאסוף אותם כמו אשה
ולא כמו גבר מבולגן כמו שאני
עד עכשיו, השיגרה עושה אותי טובה
אני טובה בשיגרה והיא בי
השנה יהיה שגרתי ובסדר, אם לא
בסדר אז יהיה טוב משהיה
עם כל הרעש המיותר בחוץ
יהיה קצת שקט, מתוך החלטה שקטה
חיילי שחמט יקפאו תשושים
על משבצות ספוגות דם
השנה אני אחזור לצפות בחדשות
כל ערב, נשתה תה בטעם מטופש
נפתח תריסים וגלגל ירח יעלה
צהוב ומחייך בשמיים מרוקנים מעננים.
 
                                                 (מתוך אתר במה חדשה)
 

פוסט ראשון מבין כמה בסימן הביקור בארץ. הרבה פסגות היו לביקור הזה, ואחת הגבוהות הייתה המפגש עם האישה והאגדה אפרת "אז מה אתה עושה כל היום". בוקר של כיף ואפייה בילינו ביחד. בהפקת על ובתזמון טראנס אטלנטי אנחנו מגישים לכם פיצות לכבוד השנה החדשה (ואולי בצעם סתם כי זה טעייייים). גם אצלי, גם אצלה, כדי שיהיה מעניין.

006-20131230

הראשון לראשון אלפיים וארבע עשרה. בואו נאמר רגע את האמת – זה שלפי ספירה זו או אחרת מתחילה שנה חדשה לא באמת צריך להזיז לנו יותר מידי. הרי העולם התקיים הרבה לפני שהאדם התחיל לחשבן לו ימים, אז ממה בכלל אנחנו מתרגשים? בסדר, בסדר, אז זה נחמד לצקת מסורות אנושיות לתוך מחזוריות הטבע ואולי זה גם טוב להבנות בתוך השגרה נקודות ציון שמכוונות אותנו להסתכלות קדימה… אבל שמפניה? ונשיקה רטובה בחצות בלילה קר? המממ, זה דווקא בעצם נשמע די נחמד כל הסיפור הזה. איפה נרשמים שוב?

007-20131231

שנים אני כבר קורא את השיר הזה של ירדני ובכל פעם הוא ממלא אותי בתחושה של נחת. ברורה, מסודרת, אפילו לא מסעירה, אבל גדולה, נרשמת לאט בספרים. כן בבקשה. בואו נמצא השנה אהבות חדשות. רומנטיות ולא רומנטיות. כאלה שמגיעות ממקומות לא צפויים, ששותים בהן תיים בטעמים מטופשים. אינטימיוֹת. כי זה מה שבעצם כל כך מרגש בשיר הזה בעיני, הוא מתאר אינטימיוּת בתוך שגרה. לפעמים אינטימיות נבנית עם הזמן, לפעמים היא פשוט ישנה שם מהרגע הראשון.

016-20131230

אינטרנטית אפרת ואני מכירים כבר כמה זמן, אבל זו הייתה הפגישה הראשונה פנים אל פנים. כששני ירושלמים נפגשים זה כאילו הם כבר ממזמן. ברור שגם מיד פיצחנו על הגיס והאחות והבעל והאח, ככה זה בירושלמית. אבל בלי כל קשר, אינטימיות הייתה מהרגע הראשון וכמה שנדמה לכם מהבלוג שלה שהיא מהממת, בחיים האמיתיים עוד יותר ותחת האצבעות שלה הכל בקלות נהייה.

Pizza Efrat

אפינו פיצות. גם יפות גם אפויות. פיצה טובה היא פשוטה, שגרתית, מוכרת, אפילו יום יומית. ממש כמו האהבה של גיל ירדני. הפיצות האלה יצאו טובות. מאוד. אפרת ואני התקשינו להפסיק לבלוס אותן גם כשהתחייבנו אחד בפני השנייה שזה, זה באמת (!) המשולש האחרון. הכנו פיצת צבי הנינגה עם אננס ופלפלים ופיצה מרגריטה מעולה, עליהן תוכלו לקרוא אצל אפרת. אני אספר לכם על פיצה לבנה מעולה עם פרמז'ן, פטריות, וגילוחי קישוא. למרות הרפיוטיישן שיש לפיצה כמשהו שקשה להכין, זה בעצם ממש ממש פשוט. מצד שני, כשעובדים עם אפרת הכל נראה די פשוט איכשהו. גם הטעם וגם היופי. ניסינו שני בצקים. הבצק הבסיסי שלקחנו את המתכון שלו מביסים שמיד יפורט כאן, ווריאציה מקמח כוסמין שתמצאו אצל אפרת.

חומרים ל-2 פיצות בינוניות

לבצק:
1/4 1  כפיות שמרים יבשים (שזה בערך חצי שקית שמרית)
3/4 כוס מים חמימים
1/4 כפית סוכר
2 כוסות קמח
1/2 כפית מלח
2 כפות שמן-זית
 
לעליונית של הפיצה:
חצי קופסת פטריות (טריות, ברור)
גבינת פרמז'ן
זוקיני שעושים ממנו וילונות דקיקים עם קולפן
גבינה מלוחה כלשהי כמו פטה
עלי בזיליקום טריים
019-20131230

הכנת הבצק: לקערה של המיקסר שופכים את כל היבשים כולל השמרים. נותנים לו להתחיל לעבוד עם וו הלישה ומוסיפים את המים ואת השמן. נותנים לו ללוש לפחות חמש דקות. אם אין מיקסר מחקים את הפעולה שלו בתוך קערה. כשהבצק אחיד מעבירים למשטח עבודה מקומח ולשים בידיים. בכל מקרה תלושו אותו קצת בידיים, אפילו אם יש לכם מיקסר משוכלל. פשוט כי זה כיף ורומנטי. הבצק יהיה רק רך ולא דביק. אם הוא נדבק לכם תוסיפו קצת קמח. מניחים לתפוח כשעה. בקור הירושלמי נאצלנו לחמם את התנור של אפרת עד 50 מעלות ואז לכבות אותו ולתת לבצק לתפוח בתנור המתקרר אט אט.

002-20131230

מחממים תנור ל220 מעלות. אחרי שהבצק תפח מחלקים אותו לשני כדורים. הסוד בבצק שמרים הוא להתעסק בו כמה שפחות אחרי שהוא תפח, ככה הוא נשאר קל לעבודה. על משטח מקומח קלות יוצרים את בסיס הפיצה עובדים מאמצע הכדור לקצוות שלו, משטחים באופן שווה. אנחנו עשינו דק דק, ממש כמה מילימטרים, גם יצא קריספי וגם לקח מעט זמן בתנור. מעבירים לתבנית עם נייר אפיה ומרכיבים את הפיצה. קודם הגבינה ואז התוספות. שימו יותר תוספות ממה שנראה לכם שצריך כי הם מתכווצות ונחמד שכל ביס יקבל את כל הטעמים. מזלפים בשמן זית, קצת מלחפלפל ולתנור החם. 7-10 דקות זה כל מה שהפיצה צריכה. נותנים לה לנוח דקה שתיים, חותכים ואוכלים. טעים טעים טעים.

 017-20131230

אוכלים פיצה יומיומית ומיוחדת לכבוד השנה החדשה, חושבים על שיתופי פעולה מרגשים בעולם ומחפשים אהבות חדשות.

 

הדליקו נר / זלדה – ארוחת חג מהבלוגים, סוג של בלוג דיי

IMG_1139-20130906

Fullscreen capture 08092013 200152.bmp
 
 

אני לא אדם דתי. להפך. אני מאוד חילוני. אבל אני גם אוהב מסורת. אני חושב שהרבה יותר קשה לנו החילוניים לחיות באופן מסורתי. כי כשאין מסגרת דתית שמספקת את מסורת העשה ואל תעשה, עלינו המלאכה ליצור אותה. אני מגדיר את עצמי יהודי באופן תרבותי, כי גדלתי בישראל, ספגתי את היהדות שהייתה סביבי, נטמעתי בתוך סיפורי התנ"ך שלמדתי בבית הספר, התעצבתי סביב החגים היהודיים והתבנתתי בעברית. אבל לא גדלתי בבית הכנסת ובטח ובטח שלא באורח חיים דתי בכל צורה. התפילה היהודית לא סוחטת אצלי את בלוטות הרגש כי לא הותניתי לכך (שירה עברית לעומת זאת, כן). ובכל זאת, מי היה מאמין, בשנה האחרונה התחלתי ללכת לבית כנסת. זה אמנם לא בית כנסת רגיל, זה בית כנסת שהוקם עבור הקהילה הגאה של ניו יורק, קהילת בית שמחת תורה (CBST), אבל זה עדיין מאוד בית כנסת. הסידורים נכתבו מחדש כך שיכללו יותר מינים (והם אפילו כוללים שירי משוררים!), הרבות לסביות, הקהל להט"בי מכל הקשת המגדרית/נטייתית + חברים סטרייטים, והאוריינטציה היא סביב יהדות מתקדמת של זכויות אדם. אני מתרגש מזה כל פעם מחדש. אבל אני בעיקר מתרגש מקהילה. הלכתי בשביל הקהילה. נשארתי בשביל הקהילה והמסורת. בשביל התחושה של העשייה המשותפת, של השותפות והביחד. יחס מורכב יש לי אל הדת. יחס שמשתנה כל הזמן. גם לזלדה היה יחס מורכב עם הדת. באופן אחר לגמרי. וגם קצת דומה.

אגב, להתפלל אני יודע רק במבטא אמריקאי כבד.

 before after

הבנתי גם שאני צריך ליצור את המסורות של עצמי וגם שכשאנשים מגיעים אולי לאיזשהו גיל הם מוכנים לוותר קצת על הציניות ואפילו מחפשים חוויות של רוחניות וקירבה. אני בכל אופן, לומד לשים את הציניות בצד לפעמים, ומוכן יותר בקלות לחוות חוויות שאחרת הייתי קורא להן בשמות כמו דביקות, פשטניות, שטחיות, ב"שקל" וכו'. אני לומד להשתתף ולא רק להביט מהצד ואפילו להנות מהן. אז אני מארח בחגים הגדולים ארוחה אצלי ומזמין אנשים, יהודים ולא יהודים, ישראלים ולא ישראליים, אנשים שפגשתי במקומות שונים. אני מבשל את כל האוכל, הם מביאים את היין ואת הנכונות להשתתף ולא להביט מהצד. בערב השני של פסח ביקשתי מכל אחד להביא משהו (שיר, סיפור, כתבה) שקשורים לחופש שלו בעותקים לכולם. הייתי נורא בלחץ שאנשים לא ישתפו פעולה וכמעט שביטלתי את הקטע האמנותי. אבל כשהתיישבנו במעגל, 15 אנשים, וכל אחד הקריא את מה שהוא הביא והסביר על החופש שלו נפל לי אסימון. אנשים מחפשים משמעות, מחפשים חיבור, מחפשים לחלוק. כל אחד הלך הבייתה עם ספרון שמורכב מהחופש של כולנו. אבל יותר מזה, עם תחושה שהוא חווה אינטראקציה משמעותית עם אנשים אחרים. התגובות היו חזקות בימים שאחרי.

לכבוד ארוחת ראש השנה אתמול ההוראות שלי כבר היו הרבה פחות מגומגמות. כל אחד התבקש להביא מתנה עטופה. החפץ חייב היה להיות משהו משומש, לא יקר, משהו שמילא פונקציה בחיים של הנותן ושהוא מוכן עכשיו להיפרד ממנו ולתת לו לשמש מישהו אחר. כשהאורחים הגיעו הם כתבו כרטיס ברכה עם איחול לשנה החדשה והסבר קצר על המתנה שלהם. אני אספתי את הכרטיסים ואחרי האוכל כל אחד שלף כרטיס, הקריא אותו ואז כותב הכרטיס העניק לו את המתנה שהוא הביא. היו מתנות מלבבות – ספרי בישול משומשים היטב, כוס קידוש ראשונה, ספרי קריאה אהובים ועוד ועוד. כששלחתי מייל על הארוחה הזמנתי כל מי שיש לו מסורת שהוא רוצה שנמלא ביחד שיביא אותה, וחברה חדשה שזו הפעם הראשונה שבה השתתפה בחג יהודי, הביאה מגילות קלף קטנות מגולגלות וחתומות בכוכב. בתוך המגילות הסתתר ציטוט שהיא אוהבת ולסיום החלק האמנותי כל אחד שלף ציטוט והקריא אותו. אני הצעיר היה חושב שזה נדוש, ומטופש קצת, דביק. אני הבוגר יותר התרגש נורא מהמחווה והסכים להשתתף בלב מלא ולמצוא אמת בציטוט שקיבלתי. היה ערב מיוחד.

 new chazilim

טוב, אבל כל החגיגה הזאת הייתה בכלל רק תירוץ לבשל את כל המתכונים שאגרתי בחודשים האחרונים. ואם במסורות עסקינן, בלוג דיי היה ב-31 לאוגוסט ובמסגרתו, כל בלוגר מתבקש להמליץ על בלוגים שהוא אוהב ועוקב אחריהם. אז ארוחת ראש השנה אצלי הייתה ארוחה מהבלוגים – המתכונים נלקחו מהבלוגים האהובים עלי. והנה המנות המככבות (אנא סלחו על איכות התמונות הירודה הפעם… לא קל לבשל ל-20 איש ולייצר תנאי תאורה נאותים…):

מ"בצק אלים", האמא של בלוגי האוכל, הכנתי את סלט הברוקולי הנא, המעולה ואת לביבות הבטטה של אורנה ואלה. מאיה היא כמובן האורים והתומים של כולנו בכל מה שקשור לבלוגספירה.

הילה מ"ביסים" מבשלת בדיוק לטעמי תמיד וגם כל פעם שהיא מפרסמת פוסט זה קולע בדיוק למה שיש לי במקרר. חוצמזה שהיא תמיד גורמת לי לחייך וכל מתכון אצלה הוא בונבוניירה. לארוחה הזאת הכנתי את סלט הקייל החי שלה וקציצות של ירוקים עם בורגול שהיו אלוהיות. אני שידכתי אותן למטבוחה פלפית ביתית שהייתה רוטב מושלם בשבילן.

מהבלוג היפיפיה והטבעוני "לא על החסה לבדה" הכנתי את קציצות הסלק המעולות! הן יצאו מושלמות וקצרו שבחים עם רוטב של טחינה מאוד לימונית.

 kzizot 2

מהבלוג המהמם של גל, פתיתים, הכנתי את המנה האחרונה הלא תאומן הזאת. אגסים ביין עם כתר של שוקלוד ופיסטוקים. בחיים לא הייתי כל כך גאה במשהו שהכנתי. באמת.

 Pears

עוד לקינוח הכנתי את העוגה האיטלקית של "אז מה את עושה כל היום", שהוא בלוג מופתי. העוגה הזאת היא פלא. נעלמה אחרי שניות ואני עדיין יכול לדמיין את המרקם הנימוח שלה והטעמים העדינים והמרעננים. בכלל אפרת כבלוגרית מובילה מייצרת אווירה רשתית כל כך נעימה! אני לומד ממנה המון על איך להתנהל בעצמי בתוך העולם הוירטואלי. עוד מהממת אחת.

 ooga

מה עוד אכלנו? היה סלט קפרזה עם חלפיניו אדומים, היו חצילונים יפניים בגריל עם רוטב מיסו, ששמעתי שהיו מעולים ועד שהגעתי בעצמי לשולחן כבר לא נותרו (יגיע עליהם פוסט בקרוב). היו תפוחי האדמה המשוטחים מתוך "שירה אכילה" שתמיד מתקבלים באהבה. היו פטריות שיטאקי שבושלו בציר על פי מתכון של מומופוקו והונחו על גבי חיטת פארו. היה גם קוקטייל וויסקי שהמצאתי בשיתוף חבר ברמן שכלל סירופ סוכר שבושל עם מלא תפוחים, קימנון, צ'ילי וג'ינג'ר, סונן ונמזג מעל קרח + שפריץ של סודה וכמה טיפות ביטרז (ליטר הוויסקי הסתיים עד סוף הערב, מה שאומר שלפחות 33 קוקטיילים כאלה נמזגו… כלומר הצלחה מסחררת). לקינוח היה גם גלגל של ברי עם דבש חם מעל ופטל ותאנים צלויות עם גבינה כחולה ודבש טימין חם. בקיצור (למעשה, באריכות רבה…). הייתה אחלה ארוחה. דרך נהדרת להתחיל את השנה החדשה. ותודה לכל הבלוגרים הנהדרים שעושים את זה כל כך יפה, ובעיקר כל כך טעים!

 IMG_1190-20130906

ועכשיו לעוד שני בלוגים שאני קורא באדיקות:

  1. ג'ינג' – טוב, כבר כתבתי מלא על אורית גידלי. משוררת מוכשרת, סופרת רגישה, אוהבת מקצועית, מלהטטת במילים כמו אף אחד אחר. ויש לה גם בלוג. מזל, ככה אני יכול לעשות לה סטוקינג. הוא לא קשור לאוכל. הוא קשור לחיים.
  2. ועוד אחד מצוין – מדע בצלחת, הבלוג של נעמי זיו. נעמי היא מדענית ואוהבת אוכל והיא עונה על שאלות של הקוראים אודות המדע של האוכל. אני כל פעם לומד משהו חדש! כיף כיף כיף!

ולסיום, עוד תמונה של האגסים. כי ואו. באמת. פשוט ואו.

 IMG_1168-20130906

זהו. סיימתי. שנה טובה לכולנו!

התרוקנתי / יונה וולך: פטריות צלויות

 IMG_9395-041

Fullscreen capture 24062013 230512.bmp
 

אני מאמין גדול בזה שהגיאוגרפיה משפיעה באופן ישיר על האופי שלנו. השלווה של הנגב שהיה הבית שלי לפני שהגעתי לפה התחלפה לה די במהירות באמביציה בקצב מהיר של העיר ללא הפסקה. בשנה האחרונה, מאז שקיבלתי את התואר השני שלי, הספקתי כל כך הרבה. התחלתי עבודה חדשה, מילאתי קליניקה במטופלים, השתתפתי בקורסים וסדנאות, קניתי מצלמה, התחלתי בלוג, הופעתי במחזמר (!), נפרדתי, פגשתי, איפשרתי לעצמי לחוות חוויות חדשות… אבל… מסתבר שגם התעייפתי.

shrooms2

וולך מתארת את זה כל כך יפה. מה שיכולתי לעשות לפני כן מרגיש כאילו נמחק. מאיפה הייתה לי אנרגיה לפעול בכל כך הרבה כיוונים בו זמנית? המעניין הוא שזה לא בדיוק שחסר לי זמן. אני יכול לפנות זמן בלוז שלי. אבל גם את הזמן החופשי שיש לי לאחרונה, אני לא מצליח לנצל לתנועה קדימה או ליצירתיות כמו קודם. אני אפילו לא ממש מבשל, בעיקר אוכל סלט. שינוי… ניסיתי להילחם בזה אבל זה לא ממש עבד, אז החלטתי שאני פשוט אתן לזה לקרות בתקווה שיש איזה מהלך טבעי של הפרודקטיביות שלנו, והיא תחזור כשהיא תחזור. הקיץ מתחיל לבצבץ מתוך האביב הניו יורקי הגשום וחילופי עונות תמיד מביאים איתם משב רוח חדש, גם אם רק מטאפורי במקרה הזה והנה סוף סוף מצליח להיוולד לו פוסט חדש, אז אולי יחד עם הפטריות של אחרי הגשם מצבורי האמביציה שוב מתחילים להתמלא?

before and after

ככה נולדה המנה הזאת: בניו יורק מאוד טרנדי עכשיו לעשות צום מיצים. אני הכי אנטי של השטויות האלה. או ככה לפחות חשבתי, עד שפתאום התחלתי לקרוא על זה ומן הון להון, איכשהו, זה פתאום נראה לי נורא כדאי. הבטיחו טיהור, רעלים שיעזבו את הגוף, עור צעיר, מערכת עיכול חדשה והגביע הקדוש, טה טה טה טם: השלה של קילוגרמים. נשמע מעולה ,לא? השפעות הגיאוגרפיה… כבר הייתי בדרך למיציה הקרובה לביתי כשהבנתי ששלושה ימים על 'רק מיץ' עדיין נשמע לי כמו שטות גדולה. ההיטהרות המיצית היא יותר בראש מאשר כל דבר אחר לדעתי. רובנו אוהבים את התחושה שיש לנו שליטה על מה שנכנס לנו לפה והגבלה למיץ בלבד מספקת אחלה של שליטה ותחושה של הישגיות. מעבר לזה מוכרים לנו שזה ינקה אותנו מבפנים ומכיוון שאין לנו יכולת לקרצף שמה עמוק זה נשמע מאוד מפתה. אני כמובן ממש לא מדען, אבל ההיגיון שלי אומר שלאכול פרי יהיה דומה מאוד ללשתות את המיץ שלו, רק קצת יותר טוב, כי מקבלים גם את הסיבים ואת מה שהממצה לא מצליח להמיץ.

mushroms horizontol

חוצמזה שהבנתי שבעצם מה שמושך אותי פה באמת זה עניין השלת הקילוגרמים. שטחי. כזה אני. אז במקום לעשות ניקוי מיצי, עברתי לאכול פירות וירקות בלבד לכמה ימים. זה עשה את העבודה מבחינת הק"גים… אבל הבעיה באכילת פירות וירקות בלבד זה ש…נו… איך לומר… החיים בלי פחמימות הם די עצובים. אז באחד הימים פינקתי (בלי דגש ב-פ') את עצמי בכל סוגי הפטריות שהיו בסופר האסיאתי מתחת לבית, כי הרי פטריות זה הכי טעים שיש. במסגרת חוסר האמביציה התקופתי חתכתי אותן, פיזרתי קצת שמן זית, שמן כמהין (טיפה טיפה טיפה, כי הוא כל כך חזק!), מלחפלפל וטימין וזרקתי לתנור. זה היה הדבר הכי טעים שאכלתי מזה הרבה זמן. התנור ריכז את טעם הפטריות, המרקם שלהן הפך להיות לעיס וכיפי ושכחתי לגמרי שאני מונע מעצמי פחמימות ובכלל מסכן. מאז הכנתי את המנה הזאת אי אילו פעמים. בכל פעם היא קוצרת שבחים. ממני. ואפילו מנוגה בת ה-3 (כמעט) שרק ביקשה עוד ועוד. הפטריות טעימות כשלעצמן, או על פרוסת לחם עם איזו גבינה טעימה. או הכי הכי מעל צלחת של אורז בר חם. אבל הן גם הלכו ממש טוב קרות ככוכבות של סלט חסה (ביום מן הימים יבוא פוסט על תורת הרכבת הסלט, לא טריוויאלי כמו שזה נדמה).

IMG_9172-009

קונים כמה סוגי פטריות שמוצאים בסופר. שמפיניון ופורטבלו בלבד פחות יתאימו פה. הכיף במנה זה שיש בה שילוב של מרקמי וטעמי פטריות שונים. כשקונים פטריות מקפידים שהן נראות ומרגישות טריות– בלי כתמים, בצבעים בהירים יחסית, לא רכות למגע (מלבד שיטאקי טריות שהן רכות יותר באופן טבעי). מקפידים גם שאין להן ריח רע. פטריות לא טריות מריחות מ…כן. ביוב. אז קצת לוחצים, קצת מריחים לפני שוקנים. חותכים כל פטרייה לפי מידותיה. פטריות רחבות שוסעים לרצועות, פטריות דקות וקטנות שבאות בצרורות הופכות אחת אחת או כמה כמה.

IMG_9332-031

זורקים הכל לתוך תבנית גדולה, אפשר את הפטריות אחת על השנייה. מכסים בקצת שמן זית, טיפת שמן כמהין אם יש תוסיף פה מלא טעם. אם אין לכם פלצנות במטבח, אז גם בלי הכמהין זה יעבוד. מבטיח. מערבבים בידיים ככה שכל הפטריות יהנו מהמשרה. צריך הרבה פטריות. הן מצטמקות מאוד…

stuff

מכניסים לתנור ב-200 מעלות ל-35-40 דקות עד שהפטריות ממש מצטמקות ומשחימות. אפשר מידי פעם קצת לערבב אותן למען יקבלו מנת חום שווה.

אוכלים פטריות, שוכחים מהמסכנות ומצפים שהמצבורים יתמלאו כבר, אינעל רבאק! אמן.

שירה אהובה – גולדברג, עמיחי, יונתן וגידלי: סלט פטריות, רוקולה וצנוברים ומאבק המשוררים.

IMG_6964

היום מכינים סלט פטריות פשוט וטעים מאוד. אבל לפני זה, כמה מילים על מה אני אוהב בשירה.

shrrom

אני אוהב שפה ומילים. בחרתי במקצוע שהמילים בו הן סוכן השינוי המרכזי. למילים יש כוח תיאורי אבל גם כוח בורא. אני כל פעם מתפלא שמילים משנות את איך שאנחנו מרגישים, פיזית ונפשית. הן משפיעות על איך שאנחנו פועלים בעולם. הן משפיעות על הכימיה של המוח ושל הגוף. זה אדיר בעיני שמילים אשכרה משפיעות על כימיקלים שהמוח שלנו מפריש.

 IMG_6993

שפה היא כלי חשוב, כבר כתבתי על זה בכל מיני דרכים. ככל שיש יותר מילים וצירופים של מילים השפה מאפשרת ביטוי יותר מדויק ומעמיק של העולם. ככל שיש מילים יותר מדויקת, ככל שמילה היא יותר ספציפית, מכילה בתוכה יותר משמעויות מתאפשר לנו יותר להגדיר את העולם שלנו.

 הבעיה שאני נתקל בה עם השפה היא שבנקודות הקיצון היא כושלת. הרי בסופו של דבר שפה היא אוסף של סמלים: תנועות, הברות ומילים, כללים ותחביר שמסמלים את העולם הפנימי והחיצוני שבו אנו חיים. הבעיה עם סמלים היא שהם אף פעם לא מצליחים להכיל באמת את כל המשמעויות של מה שהם מסמלים, אחרת הם לא היו סמלים, הם פשוט היו הדבר עצמו… כמו שאני רואה אתה זה, השפה מסמלת את העולם, אבל לא מצליחה להכיל אותו לגמרי. אני חושב שזה ניכר בעיקר בנקודות הקיצון הרגשיות. כשיש אושר גדול שאי אפשר לתאר במילים, או אל מול אסון או טרגדיה או כאב גדולים מנשוא, שם השפה מתחילה לזייף. לא מצליחה לעשות את מה שהיינו רוצים שתעשה, לא מקיפה את כל רוחב ועומק החווייה. אלה רגעים כאלה שקולות לפעמים יותר יעילים ממילים: צעקות, בכי, צחוק, נהמות, אלה ביטויים רגשיים לא מילוליים שלפעמים מצליחים לתאר את החוויה או להכיל את החוויה הרגשית באופן יותר טבעי.

IMG_7021
שירה טובה בעיני מצליחה להתגבר במשהו על הבעיה הזו של השפה. היא מצליחה לכופף ולעקם את השפה ככה שתצליח לעשות משהו חדש. תוך התעלמות מחוקי התחביר לפעמים, ועל ידי המצאת מילים חדשות ומשקלים חדשים שירה טובה לוקחת את השפה למקום אחר, למקום שבו היא כבר לא לגמרי מסמלת את העולם, אלא היא היא העולם. לרגע. לשנייה.

 IMG_6982

יש כל מיני סוגים של שירים ומשוררים ואני יודע להעריך כל מיני סוגים של שירה. אבל השירה שהכי מרגשת אותי, זאת שגורמת לי להחסיר פעימה, היא השירה שמצליחה לתאר איזו חוויה שאחרת לא הייתה לי דרך לתאר. השירה שאני אוהב מצליחה לתאר חוויה שמשפט או פסקה או ספר לעולם לא היו מצליחים לתאר. הקוגניציה שלנו אולי פועלת בתוך עולם שהוא תחבירי, אבל הרגש לא מציית לכללי התחביר, הוא הרבה יותר אקראי ורוצה להשתחרר מהכבלים שהשפה שמה עליו. בשבילי שירה היא החופש הזה.

IMG_7082

משוררים שבאופן תדיר מצליחים לתאר ולהרחיב את העולם שלי הם לאה גודלברג בשירי הבדידות שלה ובכלל, שמרגשת אותי עד טירוף כבר שנים:

 
Fullscreen capture 22022013 003421.bmp
 
יהודה עמיחי שהוא המלך של הרגש והחוויה הספציפית:
 
Fullscreen capture 22022013 083234.bmp
 
נתן יונתן בשירי הים והנחל שלו:
 
Fullscreen capture 22022013 005859.bmp
 
ואורית גידלי שיודעת מה הם רגשות כאילו היא בעצמה המציאה אותם ומזקקת חוויות רגשיות לשיריה בגאוניות:
 
Fullscreen capture 22022013 003450.bmp
 

יש עוד, כמובן, אבל אלו משוררים שאני חוזר אליהם שוב ושוב בשביל להרחיב את הנפש ולתאר את העולם שלי. מאוד מעניין אותי מי הם המשוררים האהובים על קוראי הבלוג. תמיד כיף להכיר משוררים חדשים או לחלוק אהבה למשוררים עם אנשים אחרים. אז מי אתם אוהבים? ולמה? אשמח לשמוע בתגובות (אבל אנא אל תצטטו שירים מלאים, זה הופך את התגובות לארוכות מידי והמערכת נוטה להשתגע מזה :).

 IMG_7092

אז שירה עברית חשובה לי בעולם הזה וכבר כמה זמן שאני עוקב אחר קבוצה אדירה של אנשים שדואגים שהיא תמשיך להתקיים. על מאבק המשוררים כבר שמעתם? מדובר בהתארגנות וולנטרית של משוררים ואוהבי שירה שהחליטו לקדם את השירה העברית בארץ בכל מיני דרכים. הם מקדמים חינוך לשירה, תו פואטי לחנויות, הצעות חוק שקשורות במימון וקידום שירה (!), קידום פרסי ספרות לשירה, אירועי שירה ועוד הרבה יוזמות מעניינות וברוכות. תציצו. אולי תחליטו לעקוב אחריהם, לתמוך ולהשתתף.

 IMG_7213

אז סלט פטריות עם רוקולה וצנוברים. זה ממש פשוט להכנה. הוא מככב אצלנו במשפחה בארוחות שישי כבר הרבה שנים ואף פעם לא נמאס לי ממנו. גם הוא כמו שיר טוב, תופס איזה טוּב בעולם בשילוב הטעמים שלו, שאחרת לא היה ברפטואר שלי. גילוי נאות – פטריות הן אולי הדבר שאני הכי אוהב לאכול. אבל גם פושרי פטריות יהנו מהסלט הזה לדעתי. השילוב של המרקם של הפטרייה עם החריפות של הרוקולה והאדמתיות של הצנוברים ביחד עם הלימון ושמן הזית הוא פשוט מצוין.

מה צריך?

פטריות שמפיניון לבנות רגילות (מיד כמה מילים על איך לבחור אותן)
עלי רוקולה טריים
חופן נדיב של צנוברים
לרוטב: שמן זית, לימון, מלח ופלפל.

זה הכל מאוד פשוט. קודם כל בוחרים פטריות, שמפיניון רגילות כאלה שיש בכל סופר. איך בוחרים פטריות? קודם כל הן צריכות להיות לבנות ויפות. אבל הכי הכי הכי חשוב שהן תהיינה קשות למגע. כשלוחצים עם האצבע היא לא צריכה לשקוע. הגודל של הפטרייה פחות חשוב, למרות שאני אוהב אותן כשהן יותר קטנות. אבל שוב, הכי חשוב שהן פשוט תהיינה קשות מאוד. אם הן רכות אל תקנו. תכינו סלט אחר ותחכו לפעם הבאה.

המהדרים מברישים את הפטריות מהלכלוך שלהם כדי שמי השטיפה לא יספגו בהן. אני קצת עצלן בקטע הזה ולרוב שוטף קלות במים. הפעם השקעתי בכם וניגבתי עם מגבת נייר.

 IMG_6928

חותכים את הפטריות לפרוסות. אני אוהב פרוסות לא מאוד מאוד דקות כדי שיהיה קצת במה לנגוס, אבל לא כדאי פרוסות עבות מידי כי  אז הרוטב לא ממש נספג וזה חבל.

 IMG_7189

מניחים בקערה את עלי הרוקולה השלמים ביחד עם הפטריות החתוכות.

קולים צנוברים במחבת. לא צריך שמן. אבל כן צריך לערבב באופן תמידי ולשים לב אליהם כי הם ערמומיים הקטנטנים האלה. הם צוברים חום ונשארים לבנבנים במשך כמה דקות ואז בשניות הופכים זהובים ופריכים ובשניות נשרפים ונהיים מרירים. בהההה.

IMG_7005

הרוטב הוא רוטב פשוט. שמן זית, לימון, מלח פלפל. אמא שלי לימדה אותי שאמא שלה לימדה אותה שהיחסים הנכונים ברוטב כזה הם שליש לימון ושני שליש שמן זית. לי זה תמיד עובד.

lemon sauce

שופכים את הרוטב, מערבבים טוב טוב. נותנים לסלט טיפה לשבת, עשר דקות-רבע שעה ככה כדי שהפטריות יספגו קצת מהרוטב וישתבח טעמן.

 IMG_7230

זהו. אוכלים ומקווים שהשירה העברית תמשיך לצוץ כפטריות האחרי הגשם (אבל מבינים שזה לא יבוא לבד ומצטרפים למאבק המשוררים).