בתואר הראשון כשגרתי ליד באר שבע, בכפר סטודנטים מדברי, רחוק מהעולם המתועש, בקראוון ואחר כך בבית קטן שנבנה מלבני בוץ מקומי עם גלריה מעץ למיטה, חשבתי שככה אני רוצה את החיים- שקטים, מדבריים, מלאים ברוח. התעוררתי כל בוקר למדבר מכל עבר. חלמתי שיום אחד אבנה בית שכולו חלונות אל המדבר הרחוק, שאוכל לראות גם זריחה וגם שקיעה מאותה הנקודה. וגינת ירק, ובריכה קטנה וחיים שקטים ולא גדולים מאוד ליד מכתשים ונחלי אכזב. כשהשמש הייתה שוקעת כל יום באופק החולי וצובעת את המדבר שכבר ככה בגוונים של זהב גם בנחושת, משהו בכימיה שלי היה משתנה והייתי חווה יופי אחר, חולם על שקט ושלווה שאף פעם לא ידעתי, או אולי ידעתי ושכחתי עם השנים. הלב הצעיר שלי כמה אל משהו שאבד והמדבר הזכיר לו אותו. מה זה היה עד עכשיו אני לא לגמרי בטוח. אותה ההרגשה שיש לי היום כשאני מדליק נרות סביב הדירה שלי כשעוברים לשעון של חורף והיום מתקצר. למרות החום והחול והזיעה, חיינו בסימביוזה אני והמדבר. דמיינתי את העתיד שלי בו. ואז יום אחד נסעתי לניו יורק והשתקעתי באחת השכונות הכי עירוניות שלה.
פעימת הלב של עיר, בעיקר זאת, מהירה בהרבה מזו של המדבר. צריך להתרגל וללמוד ללכת עם הזרם הבלתי פוסק של האנשים, והגירויים. אין זמן לתהות על העולם. צריך להבין את הדפוסים של המדרכות והרמזורים, לגלות ברגליים את המרחקים וללמד את המוח להתעלם מרעשים חזקים של סירנות ושיכורים. תשע שנים. כבר למדתי את קווי הסאבוואי בעל פה ואני יודע בדיוק איפה לעלות כדי לרדת מול מדרגות היציאה שאני רוצה, אני אלוף בחסכון של דקות ושניות ומסלולים יעילים. אני גם מבין גדול בהילכות המדרכה. מתי לזוז הצידה ולמי, ומתי להמשיך ללכת ולצפות שהצד השני יזוז. אני יודע כבר לעשות פרצוף ניו יורקי רוטן כשאנשים הולכים מלפני לאט ולחייך חיוך בלי העיניים כשזה מתאים. אנשים לא אומרים אחד לשני שלום ברחוב, תודה וסליחה נהגות לעיתים רחוקות, אבל את הדלת מחזיקים פה אחד לשנייה תמיד, דווקא הדלת משום מה.
Pig Skin Poisonous Pufball 
Wax Cap
אני זוכר בשבועות הראשונים את החיוך שהיה מרוח לי על הפנים כשעליתי מהסאבוואי אל העיר המוארת בצבעים של סתיו, וריח של גשם בשמש הקרה. הרגשה שיש לי מה לגלות על עצמי ועל העולם אפפה אותי. כל צעד היה חדש, כל טעם היה הפעם הראשונה.
ניו יורק היא עיר של לקטים וציידים מודרניים. לא "עושים סופר", כל מצרך קונים במקום שונה. בשוק האיכרים של של יוניין סקוור יקר לנו ואנחנו בכל זאת קונים מנות קטנות של בשר ופירות ים, ובקיץ עגבניות איירלום צבעוניות שמי שלא טעם לא יודע עסיסיות מה היא, ולפעמים אפילו פירות יער כי כל היופי והעדינות. מייקל, מוכר הברווז האורגני מהחווה באפ סטייט הפך לחבר קרוב, ונותן לנו הנחה על חזה ברווז. אחי לימד אותנו לשבץ את השומן ואז לצלות אותו על אש קטנה כלפלמטה ולכפות את השומן הנוטף ממנו לצנצנת. את הבשר המרהיב אנחנו מגישים עם רוטב שזיפים באירועים מיוחדים. את השומן אנחנו שומרים בצנצנת במקרר וכשמגיעים אורחים מכינים תפוחי אדמה ובצל בתנור בשומן ברווז.
את חלב שיבולת השועל שהתמכרנו אליו אנחנו מחפשים בהואל פודס. מחפשים ולרוב לא מוצאים כי כולם רוצים אותו בימים אלה ורק לפעמים נותרים קרטונים בודדים. כשאנחנו מוצאים אותם אנחנו קונים את כל מה שנשאר על המדף. חלב רגיל לא קנינו כבר חודשים ואני לא מתגעגע בכלל. נהייתה לנו מן מסורת מטופשת לשלוח אחד לשני תמונות של מדף חלב שיבולת השועל ריק בחנות.
פעם בכמה חודשים עושים סיבוב בצ'יינה טאון וקונים בקבוקים מיוחדים של סויה וחומץ אורז ושק ענק של אורז ואולי איזה קילו שניים של שורש ג'ינג'ר שאנחנו סוחטים ומתבלים בו את הקמבוצ'ה. אחרי שבועיים בבקבוק סגור עם ג'ינג'ר הקמבוצ'ה מבעבעת בדיוק במתיקות הנכונה. תבלינים מביאים מההודי על השדרה הראשונה. חנות קסומה עם כל תבלין, עלה, פרח, שורש או פרי מיובש שהנפש חפצה בה, גם באחת עשרה בלילה. שם קניתי לראשונה בחיי שורש כורכום טרי שנכנס למאפינז המופלאות האלה. ירקות ופירות בטריידר ג'וז, יש להם אורגני בזול יחסית. אני אוהב את גבינת הפטה שלהם שמגיעה מהארץ ומשום מה תמיד מרגיש קצת אשם כשאני קונה אותה (אל תדאגו, היא יקרה כמו בארץ ואולי אפילו יותר…).
מידי פעם מבקרים בקו אופ האוכל ברחוב ארבע. אנחנו לא חברים אבל מרשים לנו לקנות שם בכל זאת, רק בלי ההנחה. שם אנחנו קונים עדשים בכל הצבעים, סוכר, וקמחים שונים אורגניים ומקומיים כדי להאכיל את המחמצת במקרר ולהמשיך להתאמן בבצקי מחמצת. יש יין מוסקטו דאסטי שקיבלנו פעם בחינם כי מלצר שפך עלי מים במסעדה מפונפנת כשאורית ביקרה. אחרי הלגימה הראשונה לוני טען שזה מה שפרפרים שותים. מצאנו אותו בחנות המשקאות של איטלי על רחוב 23. קצת התאכזבנו מכמה הוא זול והתבאסנו שלא שפכו עלי משהו יותר רציני כמו רוטב עגבניות. מצד שני עכשיו תמיד יש לנו מיץ לפרפרים בבית, בקבוק אחד במקרר ואחד במזווה (מזווה, איזו מילה יפה זו מזווה). את היינות האחרים ואת הוויסקי קונים בחנות של הבהנחה. בקידמתה יש מדפים של יין במבצע. אנחנו בוחרים לפי הבקבוק, עד 12 דולר, שזה שדרוג מעד 8 דולר שהיה החוק כשהייתי סטודנט. פעם הייתה חנות גבינות חצי חינם בשכונה. היינו הולכים כמעט כל סוף שבוע לקנות גבינות מפונפנות בדולר או שניים ולהעמיד פנים שאנחנו עשירים של ברי וקממבר. החלטנו לא לשאול את עצמנו איך הגבינות מצאו את דרכן אל המדפים של המקררים הישנים. מידי פעם חלומי של תנובה הייתה מופיעה במקרר ובימים מיוחדים אפילו גבינת עיזים של גד. יום אחד הבעלים של החנות סגר את השאלטר והפסיק לפתוח אותה. אף אחד לא ידע מה בדיוק קרה, אבל ריח הגבינה המקולקלת אפף את כל הרחובות מסביב לשבועות.
Chaga 
Turkey Tail
על המרפסת שלנו בקיץ אנחנו מגדלים תבלינים. ניסינו גם עגבניות וחצילים ופלפלים וקייל אבל התמורה הייתה כל כך מזערית שהפסקנו לנסות. אז אנחנו משקיעים בבזיליקום שמניב צנצנות על גבי צנצנות של פסטו בסוף העונה, ונענע שאנחנו מייבשים, למון גראס שאת הגזעים שלו הפכנו לקארי ירוק, ועירית שפרחיה קשטו את המרק בארוחת העגבניות השנתית שלנו ואת הגבעולים שלה הכנסנו לבקבוק של שמן זית. השמן היה כל כך טעים ואז העלה עובש יום אחד. את הפטרוזיליה שזו השנה הראשונה שהצליחה לנו, רגע לפני שהגיעה הקרה קטפנו וטחנו עם שמן זית, לימון והרבה שום ואז הקפאנו בקוביות, כשאנחנו מכינים מרק דלעת חצי קובייה בכל קערית מרק משנה את החיים.
Chantarelles 
Chicken of the Woods, Gem Studded Puffballs, Black Trumpets
סופי שבוע הפכו להיות הזמן שבו אנחנו מלקטים את האוכל שלנו, בסיבובים מסביב לשכונה, בדרך ממקום למקום, מתוך הידע שצברנו על מתי עמוס איפה. ללקט, עוד מילה יפה, היא טומנת בחובה הרפתקאה. שתיים מהמילים האהובות עלי בשפה העברית. אני מדמיין אותן הולכות יד ביד ביער ומחפשות צרות יפות. בקיץ האחרון הוספנו עוד תחנה, קצת שונה, לשגרת הליקוט שלנו – פטריות יער טריות. זה מצריך להיכנס לאוטו ולסוע לפחות שעה ליער הקרוב ולהיות פתוחים להרפתקאה, אבל משגילינו את עולם ליקוט הפטריות החיים שלנו השתנו.**
Ashen Chantarelles 
בסוף אוגוסט האחרון איכשהו מצאנו את עצמנו מרחק שמונה שעות נסיעה מניו יורק העיר, ליד מפלי הניאגרה, בארבעה ימים של בית ספר לליקוט פטריות. ישנו באוהל, אנחנו ועוד 25 מבוגרים סקרנים ושלוש מורות, פטריולוגיות מומחיות, שהרעיפו עלינו מהידע שלהן. ליקוט פטריות זה תושב"ע קודם כל, אי אפשר ללמוד את זה מספרים. צריך לראות את הפטרייה מכל הצדדים ועל מה היא גדלה, צריך להריח, ולמשש. בכל יום יצאנו עם סלים ומשרוקיות (למקרה חירום, קל מאוד להיאבד ביער כמסתכלים רק כלפלמטה ועוקבים אחרי פטריות) ואספנו כל פטרייה שמצאנו בדרך. מידי פעם התאספנו כולנו כדי להסתכל זה על פטריותיו של זו ולשמוע עליהן מהמומחיות. בסוף הסיור, חזרה במאהל, פרשנו את הפטריות על שולחנות ארוכים והמורות שלנו מיינו אותן לפי משפחות ותתי משפחות ופתחו בפנינו דלת אל עולמן המופלא. למדנו גם איך לזהות כמה סוגים של פטריות מאכל. ביום האחרון, לארוחת צהריים, אולגה המארגנת של הכינוס הפטרייתי בישלה את כל הפטריות האכילות שמצאנו. שנים עשר זנים. מאז בכל סוף שבוע יצאנו ללקט פטריות ביער הקרוב לביתנו.**
הלכנו ביערות בחיינו, אבל כשמחפשים פטריות מגלים את היער מחדש. ההליכה הופכת אטית, הראש מופנה לאדמה והעיניים מחפשות בלי הפסקה. מדיטציה עם פרס. קשה להסביר את ההתרגשות שבמציאת פטריות על המרקמים והצבעים ההזוים שלהן. כשמדובר בפטריות מאכל על אחת כמה וכמה. נדהמנו. באמת – הוכנו תדהמה לגלות פטריות בכל מטר של יער ויותר מכך לגלות את כל הפטריות האכילות שפספסנו כל חיינו.**
אני מדמיין את אמהותיי ביערות האירופיים מלקטות פירות יער ופטריות ואוספות את שומן הברווז לצנצנות בשביל החורף, זה מרגיש לא "שלנו" הישראלים – לנו יש סברס וחושחשים, חמצוצים ומלוח, טעמים חזקים. פטריות עדינות ויערות עבותים זה לא בדיוק ברפטואר. (כשהיינו ילדים ההורים שלי היו לוקחים אותנו לצוד אורניות ביער ירושלים. בסוף היום היינו מנקים את השלל בחניון ואז מבשלים אותן בבית. הן היו בעיקר מימיות עם טעם חמקמק ועמום של פטריות, ריח של כלב רטוב וטיפת חמצמצות. אבל כבר אז ההתרגשות הייתה רבה. איך ההורים שלי הרגישו כל כך בטוחים ככה לאכול פטריות מהיער אני לא לגמרי מבין היום.) יערות עבותים עושים טוב לפטריות וכנראה שגם לנשמה שלי, לא רק המדבר .**
Chlorociboria aeruginascens
Maitakes
ביער העתיק באפ סטייט ניו יורק אמריקה של הקפיטליזם והקניות, והדלק לרגע נעלמת ופתאום נדמה שהעולם מכפיף את עצמו אלינו באופן בלתי אמצעי. אנחנו מסוגלים לאסוף את האוכל של עצמנו, להתנהל מהיד לפה בקלות יחסית, לחשוב רק על ההיום. תמיד אנחנו גם אומרים באיזשהו שלב "אולי גם יום אחד נלמד לצוד". (כשניסינו לדוג בחופשה במיין לפני כמה שנים, ועלו דגים בחכות שלנו, כל כך נבהלנו שהחזרנו אותם בדחילו בחזרה לאגם. באותה חופשה גם מצאנו לראשונה פטריות אכילות. שנטרלים מזן חופי. שלחנו תמונות לנשים שאני עוקב אחריהן באינסטגרם, מומחיות הפטריות, לימים נפגוש אחת מהן במחנה הפטריות, כדי לזהות אותן. הן אמרו "תאכלו!". טיגנו אותן לארוחת בוקר. הפחד גרע מהעונג אבל בכל זאת השאיר טעם של עוד.)**
מאז מחנה הפטריות מצאנו עשרות קילואים של פטריות מיאטקי, חלקן גדולות מהראש שלנו, סל שלם של שנטרלים שחורות נדירות ונהדרות ושנטרלים כתומות אפרסקיות, פטריות "עוף היער" כתומות ובשרניות, פטריות חצוצרה שחורות, עדינות ופטריותיות ופטריות puff ball צחורות וטעימות. סחבנו אותן בסלי קש ואז בסלי בד ובסוף גם היינו צריכים להכניס אותן לתיקים שלנו ולחלק לעוברים והשבים במסלול כי כבר לא היה לנו מקום לעוד פטריות.**
יש סוג מיוחד של ווסח כשהולכים עם סלים מלאים בפטריות בר, לבושים בבגדי הייקינג, מהחנייה הרחוקה שמצאנו בחזרה לדירה שלנו בלב העיר. בסוף כל יום ליקוט, על שולחן האוכל שבפינה בסלון הצגנו את השלל שלנו לראווה. אחר כך עם בקבוק של יין, ניקינו את הפטריות. שחררנו חזרה לעולם נדלים, עכבישים וחיפושיות שמצאו בהן בית ואז ייבשנו, החמצנו, בישלנו, טיגנו והקפאנו את השלל.**
Cauliflower Mushroom 
Pear Shape Puffballs
ואז הגיע נובמבר ואיתו הקור החורפי וסופ"ש אחד נסענו ליער ולא מצאנו פטרייה אחת לרפואה. כאילו מעולם לא היו שם. רק עלים מרקיבים ועצים ערומים. סוף עונת הפטריות. נשאר רק לחכות לאביב שמביא איתו את עונת המורלים. בנתיים עוד יש לנו מצבורים קפואים ומיובשים לימים הקשים והקרים של החורף בניו יורק ויש איש של פטריות מיוחדות בשוק שאנחנו עושים סביבו מעגלים ויום אחד כשיגמר לנו המלאי גם נשקיע הרבה יותר מידי כסף בפטריות היקרות שלו.**
טוסט פטריות
מצרכים
- פטריות – כמה סוגים של פטריות טריות אם ידכן משגת. אם לא, גם שמפיניון יעבדו. ביחרו את הפטריות המוצקות ביותר.
- 2-3 כפות חמאה
- שן או שתיים של שום טרי
- מלח פלפל
- שלוק יין לבן (אם יש בנמצא, לא חובה)
- פרוסות לחם טרי, מחמצת עדיף
- חופן עלי פטרוזיליה
לא צריך הרבה בשביל להנות מפטריות. טעמים חזקים מתחרים בטעמן העדין. ההנאה הגדולה ביותר בשבילי היא לאכול אותן צלויות ומטובלות בעדינות על טוסט. אם ידכם משגת – קנו כמה סוגים של פטריות, אם לא פטריות שפיניון גם יעבדו. חותכים את הפטריות לפרוסות בעובי בינוני. מחממים מחבת היטב, ממיסים גוש חמאה נדיב ומטגנים את הפטריות על אש בינונית עד חזקה עד שמרבית המים התנדפו והן משנות את צבען. מוסיפים מלח ופלפל, מעט שום כתוש וממשיכים לטגן כדקה וחצי. אם יש לכם שלוק של יין לבן מגבירים את האש ושופכים אותו על הפטריות עד שהוא מתאדה לחלוטין. מניחים על טוסט חם, לחם מחמצת יהיה מוצלח ביותר פה, ובוזקים פטרוזיליה קצוצה מעל. זהו. שלמות.
***יש פטריות טעימות. יש פטריות טעימות מאוד. יש גם פטריות שאחרי כמה שעות יפסיקו את פעולת הכבד שלכם ויהרגו אתכם ואין לזה תרופה. הנה למשל זאתי כאן למטה. כמה לבנה ותמימה, השם שלה הוא Destroying Angel. לא כדאי להתבלבל ולהקפיץ אותה בתוך החביתה של הבוקר. כי תמותו עד יום המחרת, כן? החדשות הטובות הן שאפשר לגעת בפטריות, להריח אותן, לחתוך אותן גם אם הן רעילות ולא יקרה לכם כלום. ככה לימדו אותנו. לעומת זאת אם תבלעו אותן תמותו. לא חבל ככה לקטוף חיים צעירים? אנא מכם, אל תאכלו פטריות שמצאתם ונראות לכם סבבה. כי קרוב לוודאי שתמותו.
There are old mushroom hunters and there are bold mushroom hunters. There are no old AND bold mushroom hunters
Destroying Angel
Ashen Chantarelles 
Hedgehog Mushroom
שירה אכילה 