התרוקנתי / יונה וולך: פטריות צלויות

 IMG_9395-041

Fullscreen capture 24062013 230512.bmp
 

אני מאמין גדול בזה שהגיאוגרפיה משפיעה באופן ישיר על האופי שלנו. השלווה של הנגב שהיה הבית שלי לפני שהגעתי לפה התחלפה לה די במהירות באמביציה בקצב מהיר של העיר ללא הפסקה. בשנה האחרונה, מאז שקיבלתי את התואר השני שלי, הספקתי כל כך הרבה. התחלתי עבודה חדשה, מילאתי קליניקה במטופלים, השתתפתי בקורסים וסדנאות, קניתי מצלמה, התחלתי בלוג, הופעתי במחזמר (!), נפרדתי, פגשתי, איפשרתי לעצמי לחוות חוויות חדשות… אבל… מסתבר שגם התעייפתי.

shrooms2

וולך מתארת את זה כל כך יפה. מה שיכולתי לעשות לפני כן מרגיש כאילו נמחק. מאיפה הייתה לי אנרגיה לפעול בכל כך הרבה כיוונים בו זמנית? המעניין הוא שזה לא בדיוק שחסר לי זמן. אני יכול לפנות זמן בלוז שלי. אבל גם את הזמן החופשי שיש לי לאחרונה, אני לא מצליח לנצל לתנועה קדימה או ליצירתיות כמו קודם. אני אפילו לא ממש מבשל, בעיקר אוכל סלט. שינוי… ניסיתי להילחם בזה אבל זה לא ממש עבד, אז החלטתי שאני פשוט אתן לזה לקרות בתקווה שיש איזה מהלך טבעי של הפרודקטיביות שלנו, והיא תחזור כשהיא תחזור. הקיץ מתחיל לבצבץ מתוך האביב הניו יורקי הגשום וחילופי עונות תמיד מביאים איתם משב רוח חדש, גם אם רק מטאפורי במקרה הזה והנה סוף סוף מצליח להיוולד לו פוסט חדש, אז אולי יחד עם הפטריות של אחרי הגשם מצבורי האמביציה שוב מתחילים להתמלא?

before and after

ככה נולדה המנה הזאת: בניו יורק מאוד טרנדי עכשיו לעשות צום מיצים. אני הכי אנטי של השטויות האלה. או ככה לפחות חשבתי, עד שפתאום התחלתי לקרוא על זה ומן הון להון, איכשהו, זה פתאום נראה לי נורא כדאי. הבטיחו טיהור, רעלים שיעזבו את הגוף, עור צעיר, מערכת עיכול חדשה והגביע הקדוש, טה טה טה טם: השלה של קילוגרמים. נשמע מעולה ,לא? השפעות הגיאוגרפיה… כבר הייתי בדרך למיציה הקרובה לביתי כשהבנתי ששלושה ימים על 'רק מיץ' עדיין נשמע לי כמו שטות גדולה. ההיטהרות המיצית היא יותר בראש מאשר כל דבר אחר לדעתי. רובנו אוהבים את התחושה שיש לנו שליטה על מה שנכנס לנו לפה והגבלה למיץ בלבד מספקת אחלה של שליטה ותחושה של הישגיות. מעבר לזה מוכרים לנו שזה ינקה אותנו מבפנים ומכיוון שאין לנו יכולת לקרצף שמה עמוק זה נשמע מאוד מפתה. אני כמובן ממש לא מדען, אבל ההיגיון שלי אומר שלאכול פרי יהיה דומה מאוד ללשתות את המיץ שלו, רק קצת יותר טוב, כי מקבלים גם את הסיבים ואת מה שהממצה לא מצליח להמיץ.

mushroms horizontol

חוצמזה שהבנתי שבעצם מה שמושך אותי פה באמת זה עניין השלת הקילוגרמים. שטחי. כזה אני. אז במקום לעשות ניקוי מיצי, עברתי לאכול פירות וירקות בלבד לכמה ימים. זה עשה את העבודה מבחינת הק"גים… אבל הבעיה באכילת פירות וירקות בלבד זה ש…נו… איך לומר… החיים בלי פחמימות הם די עצובים. אז באחד הימים פינקתי (בלי דגש ב-פ') את עצמי בכל סוגי הפטריות שהיו בסופר האסיאתי מתחת לבית, כי הרי פטריות זה הכי טעים שיש. במסגרת חוסר האמביציה התקופתי חתכתי אותן, פיזרתי קצת שמן זית, שמן כמהין (טיפה טיפה טיפה, כי הוא כל כך חזק!), מלחפלפל וטימין וזרקתי לתנור. זה היה הדבר הכי טעים שאכלתי מזה הרבה זמן. התנור ריכז את טעם הפטריות, המרקם שלהן הפך להיות לעיס וכיפי ושכחתי לגמרי שאני מונע מעצמי פחמימות ובכלל מסכן. מאז הכנתי את המנה הזאת אי אילו פעמים. בכל פעם היא קוצרת שבחים. ממני. ואפילו מנוגה בת ה-3 (כמעט) שרק ביקשה עוד ועוד. הפטריות טעימות כשלעצמן, או על פרוסת לחם עם איזו גבינה טעימה. או הכי הכי מעל צלחת של אורז בר חם. אבל הן גם הלכו ממש טוב קרות ככוכבות של סלט חסה (ביום מן הימים יבוא פוסט על תורת הרכבת הסלט, לא טריוויאלי כמו שזה נדמה).

IMG_9172-009

קונים כמה סוגי פטריות שמוצאים בסופר. שמפיניון ופורטבלו בלבד פחות יתאימו פה. הכיף במנה זה שיש בה שילוב של מרקמי וטעמי פטריות שונים. כשקונים פטריות מקפידים שהן נראות ומרגישות טריות– בלי כתמים, בצבעים בהירים יחסית, לא רכות למגע (מלבד שיטאקי טריות שהן רכות יותר באופן טבעי). מקפידים גם שאין להן ריח רע. פטריות לא טריות מריחות מ…כן. ביוב. אז קצת לוחצים, קצת מריחים לפני שוקנים. חותכים כל פטרייה לפי מידותיה. פטריות רחבות שוסעים לרצועות, פטריות דקות וקטנות שבאות בצרורות הופכות אחת אחת או כמה כמה.

IMG_9332-031

זורקים הכל לתוך תבנית גדולה, אפשר את הפטריות אחת על השנייה. מכסים בקצת שמן זית, טיפת שמן כמהין אם יש תוסיף פה מלא טעם. אם אין לכם פלצנות במטבח, אז גם בלי הכמהין זה יעבוד. מבטיח. מערבבים בידיים ככה שכל הפטריות יהנו מהמשרה. צריך הרבה פטריות. הן מצטמקות מאוד…

stuff

מכניסים לתנור ב-200 מעלות ל-35-40 דקות עד שהפטריות ממש מצטמקות ומשחימות. אפשר מידי פעם קצת לערבב אותן למען יקבלו מנת חום שווה.

אוכלים פטריות, שוכחים מהמסכנות ומצפים שהמצבורים יתמלאו כבר, אינעל רבאק! אמן.

שירה אהובה – גולדברג, עמיחי, יונתן וגידלי: סלט פטריות, רוקולה וצנוברים ומאבק המשוררים.

IMG_6964

היום מכינים סלט פטריות פשוט וטעים מאוד. אבל לפני זה, כמה מילים על מה אני אוהב בשירה.

shrrom

אני אוהב שפה ומילים. בחרתי במקצוע שהמילים בו הן סוכן השינוי המרכזי. למילים יש כוח תיאורי אבל גם כוח בורא. אני כל פעם מתפלא שמילים משנות את איך שאנחנו מרגישים, פיזית ונפשית. הן משפיעות על איך שאנחנו פועלים בעולם. הן משפיעות על הכימיה של המוח ושל הגוף. זה אדיר בעיני שמילים אשכרה משפיעות על כימיקלים שהמוח שלנו מפריש.

 IMG_6993

שפה היא כלי חשוב, כבר כתבתי על זה בכל מיני דרכים. ככל שיש יותר מילים וצירופים של מילים השפה מאפשרת ביטוי יותר מדויק ומעמיק של העולם. ככל שיש מילים יותר מדויקת, ככל שמילה היא יותר ספציפית, מכילה בתוכה יותר משמעויות מתאפשר לנו יותר להגדיר את העולם שלנו.

 הבעיה שאני נתקל בה עם השפה היא שבנקודות הקיצון היא כושלת. הרי בסופו של דבר שפה היא אוסף של סמלים: תנועות, הברות ומילים, כללים ותחביר שמסמלים את העולם הפנימי והחיצוני שבו אנו חיים. הבעיה עם סמלים היא שהם אף פעם לא מצליחים להכיל באמת את כל המשמעויות של מה שהם מסמלים, אחרת הם לא היו סמלים, הם פשוט היו הדבר עצמו… כמו שאני רואה אתה זה, השפה מסמלת את העולם, אבל לא מצליחה להכיל אותו לגמרי. אני חושב שזה ניכר בעיקר בנקודות הקיצון הרגשיות. כשיש אושר גדול שאי אפשר לתאר במילים, או אל מול אסון או טרגדיה או כאב גדולים מנשוא, שם השפה מתחילה לזייף. לא מצליחה לעשות את מה שהיינו רוצים שתעשה, לא מקיפה את כל רוחב ועומק החווייה. אלה רגעים כאלה שקולות לפעמים יותר יעילים ממילים: צעקות, בכי, צחוק, נהמות, אלה ביטויים רגשיים לא מילוליים שלפעמים מצליחים לתאר את החוויה או להכיל את החוויה הרגשית באופן יותר טבעי.

IMG_7021
שירה טובה בעיני מצליחה להתגבר במשהו על הבעיה הזו של השפה. היא מצליחה לכופף ולעקם את השפה ככה שתצליח לעשות משהו חדש. תוך התעלמות מחוקי התחביר לפעמים, ועל ידי המצאת מילים חדשות ומשקלים חדשים שירה טובה לוקחת את השפה למקום אחר, למקום שבו היא כבר לא לגמרי מסמלת את העולם, אלא היא היא העולם. לרגע. לשנייה.

 IMG_6982

יש כל מיני סוגים של שירים ומשוררים ואני יודע להעריך כל מיני סוגים של שירה. אבל השירה שהכי מרגשת אותי, זאת שגורמת לי להחסיר פעימה, היא השירה שמצליחה לתאר איזו חוויה שאחרת לא הייתה לי דרך לתאר. השירה שאני אוהב מצליחה לתאר חוויה שמשפט או פסקה או ספר לעולם לא היו מצליחים לתאר. הקוגניציה שלנו אולי פועלת בתוך עולם שהוא תחבירי, אבל הרגש לא מציית לכללי התחביר, הוא הרבה יותר אקראי ורוצה להשתחרר מהכבלים שהשפה שמה עליו. בשבילי שירה היא החופש הזה.

IMG_7082

משוררים שבאופן תדיר מצליחים לתאר ולהרחיב את העולם שלי הם לאה גודלברג בשירי הבדידות שלה ובכלל, שמרגשת אותי עד טירוף כבר שנים:

 
Fullscreen capture 22022013 003421.bmp
 
יהודה עמיחי שהוא המלך של הרגש והחוויה הספציפית:
 
Fullscreen capture 22022013 083234.bmp
 
נתן יונתן בשירי הים והנחל שלו:
 
Fullscreen capture 22022013 005859.bmp
 
ואורית גידלי שיודעת מה הם רגשות כאילו היא בעצמה המציאה אותם ומזקקת חוויות רגשיות לשיריה בגאוניות:
 
Fullscreen capture 22022013 003450.bmp
 

יש עוד, כמובן, אבל אלו משוררים שאני חוזר אליהם שוב ושוב בשביל להרחיב את הנפש ולתאר את העולם שלי. מאוד מעניין אותי מי הם המשוררים האהובים על קוראי הבלוג. תמיד כיף להכיר משוררים חדשים או לחלוק אהבה למשוררים עם אנשים אחרים. אז מי אתם אוהבים? ולמה? אשמח לשמוע בתגובות (אבל אנא אל תצטטו שירים מלאים, זה הופך את התגובות לארוכות מידי והמערכת נוטה להשתגע מזה :).

 IMG_7092

אז שירה עברית חשובה לי בעולם הזה וכבר כמה זמן שאני עוקב אחר קבוצה אדירה של אנשים שדואגים שהיא תמשיך להתקיים. על מאבק המשוררים כבר שמעתם? מדובר בהתארגנות וולנטרית של משוררים ואוהבי שירה שהחליטו לקדם את השירה העברית בארץ בכל מיני דרכים. הם מקדמים חינוך לשירה, תו פואטי לחנויות, הצעות חוק שקשורות במימון וקידום שירה (!), קידום פרסי ספרות לשירה, אירועי שירה ועוד הרבה יוזמות מעניינות וברוכות. תציצו. אולי תחליטו לעקוב אחריהם, לתמוך ולהשתתף.

 IMG_7213

אז סלט פטריות עם רוקולה וצנוברים. זה ממש פשוט להכנה. הוא מככב אצלנו במשפחה בארוחות שישי כבר הרבה שנים ואף פעם לא נמאס לי ממנו. גם הוא כמו שיר טוב, תופס איזה טוּב בעולם בשילוב הטעמים שלו, שאחרת לא היה ברפטואר שלי. גילוי נאות – פטריות הן אולי הדבר שאני הכי אוהב לאכול. אבל גם פושרי פטריות יהנו מהסלט הזה לדעתי. השילוב של המרקם של הפטרייה עם החריפות של הרוקולה והאדמתיות של הצנוברים ביחד עם הלימון ושמן הזית הוא פשוט מצוין.

מה צריך?

פטריות שמפיניון לבנות רגילות (מיד כמה מילים על איך לבחור אותן)
עלי רוקולה טריים
חופן נדיב של צנוברים
לרוטב: שמן זית, לימון, מלח ופלפל.

זה הכל מאוד פשוט. קודם כל בוחרים פטריות, שמפיניון רגילות כאלה שיש בכל סופר. איך בוחרים פטריות? קודם כל הן צריכות להיות לבנות ויפות. אבל הכי הכי הכי חשוב שהן תהיינה קשות למגע. כשלוחצים עם האצבע היא לא צריכה לשקוע. הגודל של הפטרייה פחות חשוב, למרות שאני אוהב אותן כשהן יותר קטנות. אבל שוב, הכי חשוב שהן פשוט תהיינה קשות מאוד. אם הן רכות אל תקנו. תכינו סלט אחר ותחכו לפעם הבאה.

המהדרים מברישים את הפטריות מהלכלוך שלהם כדי שמי השטיפה לא יספגו בהן. אני קצת עצלן בקטע הזה ולרוב שוטף קלות במים. הפעם השקעתי בכם וניגבתי עם מגבת נייר.

 IMG_6928

חותכים את הפטריות לפרוסות. אני אוהב פרוסות לא מאוד מאוד דקות כדי שיהיה קצת במה לנגוס, אבל לא כדאי פרוסות עבות מידי כי  אז הרוטב לא ממש נספג וזה חבל.

 IMG_7189

מניחים בקערה את עלי הרוקולה השלמים ביחד עם הפטריות החתוכות.

קולים צנוברים במחבת. לא צריך שמן. אבל כן צריך לערבב באופן תמידי ולשים לב אליהם כי הם ערמומיים הקטנטנים האלה. הם צוברים חום ונשארים לבנבנים במשך כמה דקות ואז בשניות הופכים זהובים ופריכים ובשניות נשרפים ונהיים מרירים. בהההה.

IMG_7005

הרוטב הוא רוטב פשוט. שמן זית, לימון, מלח פלפל. אמא שלי לימדה אותי שאמא שלה לימדה אותה שהיחסים הנכונים ברוטב כזה הם שליש לימון ושני שליש שמן זית. לי זה תמיד עובד.

lemon sauce

שופכים את הרוטב, מערבבים טוב טוב. נותנים לסלט טיפה לשבת, עשר דקות-רבע שעה ככה כדי שהפטריות יספגו קצת מהרוטב וישתבח טעמן.

 IMG_7230

זהו. אוכלים ומקווים שהשירה העברית תמשיך לצוץ כפטריות האחרי הגשם (אבל מבינים שזה לא יבוא לבד ומצטרפים למאבק המשוררים).