עשרים וארבע דלתות / גיל חובב – סחוגו המעולה של הסופר בכבודו ובעצמו

(מתוך עשרים וארבע דלתות / גיל חובב ע"מ 66, הוצאת מודן 2015)

את הספר הראשון בטרילוגיה של גיל חובב, "מטבח משפחתי", קראתי כשהייתי בכיתה ז'. יש הרבה ספרים שאני אוהב, אבל מעטים הם אלו שהצליחו לשמר אצלי זכרון של חוויית הקריאה עצמה (ביניהם – סדרת נרניה / סי קיי לואיס, רוניה בת השודד / אסטריד לינדגרן, כביסה / סוזן אדם). את חוויית הקריאה של מטבח משפחתי אני זוכר בבירור. אני זוכר לשבת בחדר שלי ובמושב האחורי של האוטו המשפחתי ולצחוק. לצחוק מלא! בקול רם, צחוק משמח ומבריא ולהתענג על כל מילה. אני זוכר לרצות לקרוא עוד ועוד ולפחד שיגמר ולא להאמין שמישהו הצליח לכתוב משהו כל כך מצחיק. שנים שנים שנים עברו מאז ולא היה לי מושג שיצאו בנתיים עוד שני ספרים בסדרה.

והנה יום אחד אפרת סיפרה לי שגיל חובב מגיע לניו יורק לעשות מסעדת פופ-אפ. "צץ-לו" זה קטע טרנדי די חדש פה – מסעדה שעובדת 4-5 ימים בלבד ומגישה תפריט קבוע מראש. החד פעמיות הופכת את כל הסיפור למרגש במיוחד וכמו כל דבר מוגבל בכמויות בניו יורק, מצליחה למשוך קהל מרשים.

ההרשמה לארוחות הייתה דרך האפליקציה מלאת האפשרויות Eatwith. גיל והשותפות שלו, עדינה וענת, הציעו ארבע ארוחות ערב ובראנץ' אחד, כולם מתובלים בהרבה חוויאג' (שנרקח אצל מומחה תבלינים מקומי במיוחד לכבוד האירוע) וסחוג. כתבתי לגיל על הזכרון החם מקריאת הספר, וגיל, שהוא בטח אחד האנשים הנחמדים שיצא לי לפגוש לאחרונה, ענה בלבביות ונעתר לבקשה שלי להצטרף לבישולי הבראנץ' וגם לסרוויס עצמו (וכמובן שככה יצא לי גם לטעום מכל האוכל הנפלא שהוא והשותפות שלו עמלו עליו). לסיום גם קיבלתי עותק של הספר השלישי בסדרה, "עשרים וארבע דלתות". מאז אני נזהר לא לסיים אותו (ויודע שעוד מעט אמא שלי תעביר לי עותק של הספר השני שעוד לא קראתי, ככה שעדיין לא הקיץ עלי הקץ!).

אני יכול לכתוב בנונשלנטיות על המפגש כאילו ברור שאני כל הזמן פוגש פוד סלבס שאני מעריך מאז ומתמיד, וזה בכלל לא עניין בשבילי. אבל זאת לא תהייה האמת. התרגשתי נורא ושמחתי שזה קרה. לפני שנתיים וחצי כשהתחלתי לכתוב את הבלוג לא דמיינתי כמה מפגשים מעניינים ומשמחים הוא יספק לי. לפני שנה בטח לא הייתי מעז ליצור את הקשר. היום אני מרגיש קצת יותר בטוח להביא את הציוד שלי ואת עצמי ולצלול לתוך מפגש.

יש לי מצלמה אחת עם עדשה אחת די צרה ובמטבח קטנצ'יק עם תאורת פלורסנט קשה זה יוצר הרבה מגבלות. אז מה? כל יום אני לומד משהו חדש על זוויות, תאורה, קומפוזיציה ועריכה. מסתבר שכשיוצאים באמת מגיעים למקומות נפלאים.

מה הגישו גיל, עדינה וענת? חומוס נהדר עם פיתות, מרק בשר ומרק דג, צלחת ירוקים, קובנה, סחוג, חילבה, עגבניות מרוסקות ולקינוח עוגיות טחינה, עוגת בסבוסה, קפה לבן וג'עלה. וגם – אווירה טובה וצחוקים במטבח בלי סוף!

המוני ניו יורק גדשו את בר היין החמוד שאירח את השמחה Vino Levantino באפר ווסט סייד, והיה מלא עד אפס מקום.

כל כך יפה לראות חלומות יוצאים אל הפועל. מרגש לראות יוזמות כאלה, טראנס אטלנטיות, רב עדתיות קורות. גיל והשותפות שלו חלמו את זה ואז פשוט עשו את זה. זה עושה עלי הרבה רושם. צריך אומץ להעיז ולבצע את היוצא דופן והמיוחד. אנשים עם מעוף גורמים לי גם לרצות.

ביקשתי מגיל את המתכון לסחוג שלו, שכמה ביסים ממנו השאירו בי ערגה בלתי מוסברת לעוד (וזה מאוד בלתי מוסבר כי כוסברה וכמון הם ברשימת הלא בבית ספרנו שלי). הנה הוא לפניכם:

מצרכים

• 2 צרורות כוסברה
• 15 פלפלים ירוקים חריפים
• ראש שום
• כף פלפל שחור טחון
• כף הל
• כף מלח
• 2 כפות כמון

הוראות הכנה (מסובכות מאוד, מקווה שלא תתבלבלו): חותכים את הכוסברה חיתוך גס. מכניסים את כל החומרים למעבד המזון וטוחנים עד לקבלת משחה ירוקה מבריקה. מצנצנים ומצננים עד לשימוש.

אוכלים סחוג בכפית, מסתכלים מסביב, ומחפשים מה עוד צץ-לו בלי שמנו לב…?

ירושלים ירושלים למה ירושלים / יהודה עמיחי – הממולאים הכי טעימים שאכלתי

(מתוך פתוח סגור פתוח / יהודה עמיחי, ע"מ 150, הוצאת שוקן)***

אני עובר ברחובות ירושלים והזיכרונות עוברים דרכי. נעים במהירות בלתי נשלטת כמו שיטפונות מציפים את כל כולי – מהראש דרך המחנק בגרון ללב, לבטן, לרגליים ואז נספגים בחזרה כלא היו או אולי זורמים החוצה.

הולך ברחובות ודומע. הלב מכתיב את הקצב, הרגליים לוקחות אותי בשבילים מוכרים, יודעות בעל פה איפה כל בליטה במדרכה. הריאות יודעות בדיוק באיזו פסיעה להתחיל להתנשף כשרחביה שבירידה הופכת לבקעה שבעלייה דרך עמק רפאים. כל אבן ירושלמית מזמינה אותי– עצור לרגע. זכור. התמסר לגעגוע, לכמיהה חסרת המושא. במיוחד בשבילך. חמה ודביקה ואלגנטית -היא החומר שממנו מורכבים זכרונות הילדות.

עצרתי ליד הבית שבו גדלתי. כמו בסרט ראיתי את רוח הרפאים שהיא אני הילד מתרוצצת בגינה. הרגשתי את בלוטי האקליפטוס הקטנטנים מחספסים שוב את כפות רגליי. שמעתי את שירי יום ההולדת ששרו לי בגינה כשהורי המחיזו לנו את "מעשה בחמישה בלונים". הרגשתי את ההלם מהיום ההוא שבו התנדנדתי חזק מידי על באר הברזל וצנחתי על הגב והנשימה נעתקה ממני למעט שניות ארוכות ומבהילות. והפעם ההיא שדרכתי על דבורה. והחלזונות והצבים ועץ השסק שהניב פירות חמוצים שנה כן שנה לא והאדמה העייפה והקשה שההורים שלי ניסו להפיח בה חיים שוב ושוב ללא הצלחה והיום היא מכוסה כולה בבלטות שמסתירות מתחתיהן את פסיעות הילדות שלי. דמיינתי שאני עוקר את כולן בכוח המחשבה ומשחרר אותה בחזרה לעולם.

שכבות שכבות של היסטוריה בנויות אחת על גבי השנייה בעיר שלי והשכבה שלי דקיקה, ביניהן. אני מתעצב לראות שהשכבות של השנים האחרונות נבחרו בחוסר ענווה שפעם הייתה מאפיין כל כך נעים של העיר, שידעה שהיא מהחשובות בעולם אבל עשתה את זה בשקט בשקט. לא עוד – גשר מיתרים שבכל מקום אחר היה יכול אולי להיות יפיפה והוצנח לכניסה לעיר כמו נברשת קריסטלים שנתלתה במחסן מאובק ורק מדגישה את ההזנחה… וקניון ממילא שמי בכלל צריך את כל היוקר הזה בחיים שלו ושכונות היוקרע מסביבו, ופרויקט הולי לנד שאפשר לראות כמעט מכל מקום בעיר והוא אות קלון וציניות. ואפילו שוק מחנה יהודה כבר פחות שוק ויותר איזור בתי קפה ומסעדות יאפיות. עדיין יש בו מהקסם הישן וגם קסם חדש אבל העיר כבר לא מה שפעם.

ואולי זו בכלל לא העיר, אולי זו ההתבגרות ואולי זה פשוט אני שנוסטלגי כי אני מגיע פעם בהרבה זמן ונשטף זכרונות וגעגוע ומבין שחוויות ילדות וחברי ילדות עושים רק פעם אחת בחיים ואת שלי כבר עשיתי. ולמרות כל זה העיר הזאת עדיין מהלכת עלי קסם. טבועה בהיסטוריה שתבעה ממנה מחיר כבד כמו האבנים שממנה היא בנויה. מקועקעת בפסגה של ההר –  טראגית ובלתי מנוצחת, מסתורית ומורכבת כמו אלו הגרים בה.

---

ממולאים זה אוכל ירושלמי. המתכון והידיים כאן הם של השף המשפחתי, אחי היקר והמוכשר ואלו הממולאים הכי מופלאים שאכלתי אי פעם. הכנו סיר ענק, כי אם כבר מקדישים אהבה למילוי ירקות משתלם לעשות בסיטונות. אם כבר – אכבר. תצטרכו סכין דקה עם שפיץ כדי ליצור חללים בירקות הארוכים וסיר קדירה גדול שיכול להיכנס לתנור.

התהליך – מרוקנים, ממלאים, מרטיבים, מבשלים, אופים, מגישים.

מה ממלאים? גזרים, קישואים, בצל, כרוב, פלפלים חריפים, מנגולד, פלפלונים, סלקים (בסיר נפרד כדי שלא יצבעו לנו את כל שאר הירקות). מה שבשוק או במקרר ומה שמתחשק. בין הממולאים זורעים פולי פול טריים בשביל הטעם והיופי.

לכל ירק מייצרים פקק מעצמו מהחלק שקטמנו כדי ליצור את אזור המילוי. את הפקק מכינים על ידי יצירת חתיכה שתיכנס ממש לתוך הירק ותעזור להחזיק את המילוי בתוכו בזמן הבישול הארוך.

והנה ככה מכינים כל ירק למילוי:

גזרים – בוחרים את הגזרים השמנים ביותר שמוצאים. מקלפים וחותכים לחתיכות של כ-10 ס"מ. חופנים את הגזר בין האצבעות ככה שלא יהיה לו לאן לברוח. מתחילים מהצד הצר אם יש כזה. מחדירים את הסכין למרכז הגזר ומתחילים לסובב בעדינות, מוציאים גילוחי גזר מתוכו וממשיכים עד שמרגישים שאי אפשר כבר יותר או שהגזר יישבר או שהסכין תצא מהצד השני. זו עבודה עדינה אך נחושה. כשכל הגזרים חלולים מכינים פקקים קטנים משאריות הגזר. חותכים ככה שהם ממש יסתמו את הגזר. ממלאים עד 3/4 וסוגרים עם פקק.

קישואים – בוחרים קישואים קטנים דווקא. קוטמים את הראש כסנטימטר מתחת לגבעול, ממנו נייצר פקקים גם. בדומה לגזרים חופנים כל קישוא ומחזיקים בנחישות עדינה. האחיזה חשובה כדי שהקישוא לא ישבר, היא תומכת בקליפתו העדינה ומעודדת אותה תחת הלחץ. מרוקנים את הקישוא. ממלאים עד ה-3/4 וסוגרים עם פקק.

בצל – בוחרים בצלים גדולים אך לא ענקיים, מקלפים אותם. עושים חיתוך אופקי אחד מהשערות עד לפטמה שיצור מכל שכבת בצל יריעה אחת לאחר ההבישול. מרככים בבישול במים רותחים ומפרידים לשכבות תוך כדי הבישול. משתדלים שכל שכבה תישאר כפרוסה אחת. מצננים. מניחים יריעת בצל לאורך היד, מכניסים מילוי לתוך השקערורית שהוא יוצר ומגלגלים אותו סביב עצמו. מניחים בעדינות בסיר. שומרים את חלקי הבצל הקטנים שלא ניתן למלא לריפוד הסיר.

כרוב – בוחרים כרוב גדול. מוציאים את הליבה בעזרת הסכין. זה החלק שבו כל עלי הכרוב נפגשים במרכזו. הופכים את הכרוב וחותכים החוצה פירמידה של הגבעול שלו. כך הוא יתבשל יותר מהר והפרדת העלים תהייה קלה בהרבה. מבשלים במים רותחים עד לריכוך. מוציאים את הכרוב ונותנים לו להתקרר. מפרידים לעלים. פורסים עלי כרוב מניחים גליל של מילוי על קו השליש הקרוב אלינו מקפלים מעליו ימין ושמאל ואז מגלגלים מאיתנו והלאה.

מנגולד – אין צורך לחלוט אותו. מוציאים על ידי חיתוך את הגיד המרכזי בכל עלה וממלאים כמו את הכרוב.

פלפלונים – הקטנים החמודים האלה שיש להם טעם של סוכריה כמעט. מורידים להם את החלק העליון מרוקנים את מעט הגרעינים. מהחלק העליון יוצרים פקק. ממלאים עד 3/4 ופוקקים.

פלפלים חריפים – ארוכים ונהדרים. מכינים אותם כמו את הפלפלונים. שוטפים אותם מבפנים כדי להיפתר מגרעינים בהם מסתתרת החריפות האמיתית.

סלק – בוחרים סלקים בינוניים ואחידים בגודלם. תתכוננו לעבודה קשה פה. מקלפים. מורידים בערך חצי סנטימטר מתחת לגבעול. בעזרת כפית עם קצה מחודד חופרים בתוך הסלק עד שהוא חלול, תהליך שעלול לכלול הזעה מרובה. חותכים את הכובעים מסביב כך שיהיו פקק מוצלח. מניחים בסיר נפרד.

משמנים את תחתית הקדירה בנדיבות בשמן זית. מניחים את את שאריות הבצל המאודה (החתיכות שהיו קטנות מידי למילוי או נקרעו) על השמן כחוצץ בין הסיר לממולאים. ממלאים את כל הירקות ופוקקים את אלו שזקוקים לפקק. מניחים על פי קבוצות אחד על השני בקדרה. פולים את פולי הפול מתוך התרמילים שלהם ובזמן הרכבת הסיר מפזרים אותם בין הממולאים.

מילוי

• 2.5 קילו בשר טחון גס עם 20% שומן טלה
• 2 כוסות אורז לבן
• צרור פטרוזיליה
• 2 בצלים מגורדים
• 3 שיני שום מגורדות
• חצי ממה שיצא מתוך הגזרים קצוץ היטב
• כף מלח
• כף פלפל שחור
• חצי כפית כמון
• כפית פפריקה מתוקה
• כפית כורכום

כעת מטביעים את הממולאים עד כיסוי בנוזלים:

• כ-2.5 ליטר מים
• 4 כפות רסק עגבניות
• קופסה קטנה של עגבניות מרוסקות
• מיץ מ-5 לימונים
• חצי כוס שמן זית
• מלח ופלפל שחור בנדיבות
• קורט כמון
• 500 גרם פולי פול בשביל לפזר בין הממולאים

מניחים מעל הקדירה שתי צלחות הפוכות כמשקולות שהממולאים לא יזוזו לנו. סוגרים את הקדירה ומביאים לסף רתיחה. מכניסים לתנור שחומם ל-145 מעלות ל-3 עד ל-3.5 שעות עד שהנוזלים כמעט לגמרי נעלמים. מוציאים מהתנור ונותנים לסיר לשבת כ-20 דקות. מוציאים בעדינות עם מלקחיים לפלטה גדולה על פי נושאים. הפלטה שלנו הוגשה בלילה והתאורה המאוד לא מחמיאה ממש לא עושה צדק, מצד שני רציתי להוסיף תמונה של הסוף בסוף, כי סוף-סוף!

אוכלים ממולאים, הולכים לקלפי ביום שלישי ובוחרים כדי שגם העתיד יהיה טוב ולא רק העבר כשמתרפקים עליו.

***הלוואי והייתי יכול לצטט כאן את כל המחזור הנפלא של עמיחי "יְרוּשָׁלַיִם יְרוּשָׁלַיִם לָמָּה יְרוּשָׁלַיִם", על 28 חלקיה. אם אתם ירושלמים או שיש לכם חיבור רגשי לעיר, פתחו את פתוח סגור פתוח בע"מ 140 וקראו את כולה, כרגיל עמיחי עושה שם קסמים. ואם בא לכם עוד קצת להיאבד בזכרונות ומטאפורות על העיר לליאור שטרנברג יש פרק שלם ומרגש עליה בספרו טִקסי ערב שבהוצאת הקיבוץ המאוחד

---

רוצים להיזכר בפוסטים נוספים שעשיתי עם השף המשפחתי?

ניוקי מעולים בציר פטריות תמצאו כאן (הפוסט האהוב עלי בבלוג, כנראה…)

קציצות עוף ומנגולד פה

וקוקטייל בלאדי מארי מחכה לכם כאן

Air / שירה אכילה: בצקניות נוקדלי הונגריות והפרויקט המוזיקלי MOAN.

 

Air

 

,Don’t move, don’t eat, don’t drink, breath slow

.Don’t let the monster in your stomach grow

,It’s small now and shy but it gets bigger as you wane

.It’s feeding off your tensions insecurities and pain

,It will invade your every organ take possession of your brain

.you've met before, you know its plan not resisting is insane

 

.Rip it out, choke it off, toughen up, lose that grin

.No one's coming, it's just you, rescue comes from within

 

.Don’t move, don’t eat, don’t drink, breath slow

.Don’t let the monster in your stomach grow

.It’s small now and shy but it gets bigger as you wane

.It’s feeding off your tensions insecurities and pain

You thought you're in control, you thought that you were tough

.now you're losing your perception, you're getting out of touch

 

.Rip it out, choke it off, toughen up, lose that grin

.No one's coming, it's just you, rescue comes only from within

 

,If you focus you might do it, if you're mindful you will win

.But instead of inhale-exhale you're left panting pale and thin

מבחינתי זה הכל זה התחיל לפני 9 חודשים, ישבתי בחדר של אחי הצעיר והמוכשר ביחד עם התאומה הלא פחות מוכשרת שלו, והקשבנו למוזיקה שהוא עובד עליה כבר הרבה זמן. אני מודה שבשלב מסוים לא הצלחתי להסתיר את הדמעות שנזלו לי מהעיניים, כי מי ציפה שמהילד הזה, שבראש שלי עדיין תקוע איפשהו בין כיתה ד' ל-ז' יצאו כל כך הרבה רגש, בגרות וכשרון. כך הכרתי את הפרויקט המוזיקלי שלו MOAN – THE MOSES PROJECT. ואז הוא אמר שמוזיקה, נגנים, וזמרת – כל אלה יש לו, אבל מילים לשירים הוא עוד מחפש. הצעתי לכתוב לו. כי רציתי, לא כי ידעתי לכתוב או אי פעם כתבתי. ליטל דיד איי קנואו שעם החזרה לניו יורק, החיים שלי ישתנו במהירות ואני אהפוך שוב לרווק. אז פרידות זה חרא וזה, אבל מסתבר שזה אחלה חומר לכתיבה. ככה נולד AIR. גיא התלהב, ופתאום יום אחד קיבלתי קישור לקובץ שכשפתחתי אותו לתדהמתי, וכן, תדהמה זו לגמרי המילה המדויקת פה, המילים שלי נשמעו בקולה של דנה המוכשרת ללחן שהם כתבו.

יש פעמים נדירות כאלה בחיים שדברים פשוט קורים מעצמם, שהכל מתיישב במקום בלי מאמץ. בחיים לא חשבתי שאני אכתוב שיר. ושהוא יולחן. ואז עוד יהיה לו קליפ. ולא סתם קליפ. קליפ מטורף! והנה זה קרה, כי כולנו היינו ברגע הנכון במקום הנכון, פיזית וגם מנטלית. אז הנה הקליפ:

אני לא הייתי שותף לעשיית הקליפ – רבים וטובים אחרים היו. כשנחשפתי אליו מה שהכי ריתק אותי (מלבד כמובן זה שהויז'ואלז' פשוט יפיפיים) הוא שבסיוטים שלי, אלה שחוזרים מידי פעם – אני מטפס בגרם מדרגות בלי קירות מסביב, בלי מעקה ולא מצליח לעלות כמו שצריך, מפחד מנפילה. ככה החרדה הפרטית שלי. ומהסיוטים שלי, דרך מילות השיר, היא הגיעה ישר לתוך הקליפ. מפחיד ומרגש ומרתק.

 

אז לרגל שיר על חרדה, והחרדה מפני החשיפה שלו… גם מתכון שיש בו אלמנט לא קטן של חרדה. וכדרכה המעצבנת של חרדה, הדרך היחידה להתגבר עליה היא להתעמת איתה, להיחשף אליה ולתת לה לדעוך מעצמה. נוקדלי הונגרי, או כמו שהיו קוראים לו בבית של הדודים שלי, גלושקה. בצקניות שקשה להפסיק לאכול, שהן בעצם מן פסטה ביתית קלה ומהירה. אפשר לשלב אותן עם כל מיני רטבים. כשאני גדלתי אכלנו אותן עם רוטב פשוט של פלפלים. אבל הן באות גם טוב מאוד ליד הגולש עם הרטבים שלו… או רטבים אחרים, בגלל הצורה הלא אחידה שלהם, ושטח הפנים המחוספס הן קולטות את הרוטב יפה מאוד. לא היה משהו שייחלתי לו יותר אז בתור ילד (טוב, אולי חוץ מפחית קולה, הגביע הקדוש של הילדות שלי…) אולי בעיקר כי אצלנו בבית הפולני/גרמני/רומני החרדה של שליקה של בצק במים רותחים מנעה את הכנת המעדן, ככה שהייתי לגמרי תלוי בכוחות הונגריים חיצוניים להשגתו. לא עוד!

זה כל כך פשוט שזה כמעט מביך שלקח לי כל כך הרבה זמן לנסות. כל סיפור הכנת הנוקדלי לוקח בערך 20 דקות. וגם זה כולל 10 דקות של לתת לבצק לנוח ולמים לרתוח. אז הנה חרדה אחת שהתגברתי עליה. מה החרדה המטבחית שלכם שאתם צריכים להסתכל לה בעיניים?

בעקרון – מכינים בצק פשוט ודביק, מגרדים אותו לתוך סיר מים רותחים ושולים את הבצקניות מהמים כשהן צפות + שלוש ארבע דקות בישול.

מה צריך לכ-3 מנות בינוניות (זה כבד. לא מומלץ לאכול את זה בכמות גדולה מידי – מנסיון).

לבצק:

כוס קמח

רבע כפית מלח

ביצה אחת

חצי כוס מים

קוביית חמאה קטנה

 

לרוטב פלפלים פשוט:

פלפל וחצי – השתמשתי בצבעוניים פה בשביל הצילומים, אבל אפשר כמובן בצבע אחיד

בצל בינוני-קטן

2-3 שיני שום

עגבנייה קטנה

2 כפות שמן

 

את הרוטב מכינים ראשון כי לוקח לו יותר זמן. אני פשוט חותך את הכל, מחמם שמן על המחבת ומכניס את הכל ביחד. הרעיון פה הוא פחות לטגן ויותר לאדות ולהגיע לרוטב. לא מנסים להגיע להשחמה, אלא לריכוך ובישול. אז נותנים לזה לשבת מכוסה במחבת/סיר כ-10 דקות תוך ערבוב מידי פעם ואחר כך מוסיפים כ-3/4 כוס מים, מלחפלפל ונותנים לזה להתבשל עוד כ-20 עד ריכוך מלא. זהו.

 

לנוקדלי – מרתיחים הרבה מים בסיר גדול עם מלח, משל הייתם מכינים פסטה.

מערבבים את חומרי הבצק ביחד עד שהם אחידים. לא מערבבים יותר מידי. נותנים לבצק לנוח 10 דקות. יוצא בצק דביק שאי אפשר להתעסק איתו בידיים. מזל. כי לא צריך. בניסויים שלי הוספתי לבלילה גם עשבי תיבול. זה יוצא נחמד מאוד. הכי מוצלח היה הבזיליקום. אתם מוזמנים להיות יצירתיים.

 

עכשיו משטחים את הבצק על קרש חיתוך ובעזרת סכין מגדרים בצקניות בגדלים שונים לתוך הסיר. הסוד הוא לטבול את הסכין בתוך המים הרבה מאוד, ככה הבצק לא נדבק ואפשר לעשות חתיכות קטנות. אבל אם יוצאות חתיכות גדולות, אל תתבאסו, הן טעימות מאוד בעצמן. פשוט אל תראו אותן לאף סבתא הונגריה, פן תקבל שבץ. תראו, צילמתי וידאו כדי להסביר יותר טוב איך לעשות את זה!

נותנים לנוקדלי להתבשל ולצוף בסיר, חלק מהחתיכות קצת נדבקות לתחתית הסיר, עוזרים להן לצוף. כשכל החתיכות צפות מבשלים עוד 3-4 דקות כדי להיפתר מהטעם של הקמח הנא. מסננים ושוטפים במים קרים. השטיפה חשובה, אל תוותרו עליה, היא מורידה שכבה רירית שמצטברת על הבצקניות. שטיפה מהירה. זה הכל. נפתרים ממים עודפים, מעבירים לקערה, מערבבים פנימה קוביית חמאה קטנה כדי שלא ידבקו, ובשביל הטעם. מערבבים את הרוטב. מגישים.

 

אוכלים נוקדלי שעשינו בעצמנו וחושבים על דברים שפשוט קורים בלי שתכננו ועל הכנעה של החרדות שלנו.

הדליקו נר / זלדה – ארוחת חג מהבלוגים, סוג של בלוג דיי

 

 

אני לא אדם דתי. להפך. אני מאוד חילוני. אבל אני גם אוהב מסורת. אני חושב שהרבה יותר קשה לנו החילוניים לחיות באופן מסורתי. כי כשאין מסגרת דתית שמספקת את מסורת העשה ואל תעשה, עלינו המלאכה ליצור אותה. אני מגדיר את עצמי יהודי באופן תרבותי, כי גדלתי בישראל, ספגתי את היהדות שהייתה סביבי, נטמעתי בתוך סיפורי התנ"ך שלמדתי בבית הספר, התעצבתי סביב החגים היהודיים והתבנתתי בעברית. אבל לא גדלתי בבית הכנסת ובטח ובטח שלא באורח חיים דתי בכל צורה. התפילה היהודית לא סוחטת אצלי את בלוטות הרגש כי לא הותניתי לכך (שירה עברית לעומת זאת, כן). ובכל זאת, מי היה מאמין, בשנה האחרונה התחלתי ללכת לבית כנסת. זה אמנם לא בית כנסת רגיל, זה בית כנסת שהוקם עבור הקהילה הגאה של ניו יורק, קהילת בית שמחת תורה (CBST), אבל זה עדיין מאוד בית כנסת. הסידורים נכתבו מחדש כך שיכללו יותר מינים (והם אפילו כוללים שירי משוררים!), הרבות לסביות, הקהל להט"בי מכל הקשת המגדרית/נטייתית + חברים סטרייטים, והאוריינטציה היא סביב יהדות מתקדמת של זכויות אדם. אני מתרגש מזה כל פעם מחדש. אבל אני בעיקר מתרגש מקהילה. הלכתי בשביל הקהילה. נשארתי בשביל הקהילה והמסורת. בשביל התחושה של העשייה המשותפת, של השותפות והביחד. יחס מורכב יש לי אל הדת. יחס שמשתנה כל הזמן. גם לזלדה היה יחס מורכב עם הדת. באופן אחר לגמרי. וגם קצת דומה.

אגב, להתפלל אני יודע רק במבטא אמריקאי כבד.

 

הבנתי גם שאני צריך ליצור את המסורות של עצמי וגם שכשאנשים מגיעים אולי לאיזשהו גיל הם מוכנים לוותר קצת על הציניות ואפילו מחפשים חוויות של רוחניות וקירבה. אני בכל אופן, לומד לשים את הציניות בצד לפעמים, ומוכן יותר בקלות לחוות חוויות שאחרת הייתי קורא להן בשמות כמו דביקות, פשטניות, שטחיות, ב"שקל" וכו'. אני לומד להשתתף ולא רק להביט מהצד ואפילו להנות מהן. אז אני מארח בחגים הגדולים ארוחה אצלי ומזמין אנשים, יהודים ולא יהודים, ישראלים ולא ישראליים, אנשים שפגשתי במקומות שונים. אני מבשל את כל האוכל, הם מביאים את היין ואת הנכונות להשתתף ולא להביט מהצד. בערב השני של פסח ביקשתי מכל אחד להביא משהו (שיר, סיפור, כתבה) שקשורים לחופש שלו בעותקים לכולם. הייתי נורא בלחץ שאנשים לא ישתפו פעולה וכמעט שביטלתי את הקטע האמנותי. אבל כשהתיישבנו במעגל, 15 אנשים, וכל אחד הקריא את מה שהוא הביא והסביר על החופש שלו נפל לי אסימון. אנשים מחפשים משמעות, מחפשים חיבור, מחפשים לחלוק. כל אחד הלך הבייתה עם ספרון שמורכב מהחופש של כולנו. אבל יותר מזה, עם תחושה שהוא חווה אינטראקציה משמעותית עם אנשים אחרים. התגובות היו חזקות בימים שאחרי.

לכבוד ארוחת ראש השנה אתמול ההוראות שלי כבר היו הרבה פחות מגומגמות. כל אחד התבקש להביא מתנה עטופה. החפץ חייב היה להיות משהו משומש, לא יקר, משהו שמילא פונקציה בחיים של הנותן ושהוא מוכן עכשיו להיפרד ממנו ולתת לו לשמש מישהו אחר. כשהאורחים הגיעו הם כתבו כרטיס ברכה עם איחול לשנה החדשה והסבר קצר על המתנה שלהם. אני אספתי את הכרטיסים ואחרי האוכל כל אחד שלף כרטיס, הקריא אותו ואז כותב הכרטיס העניק לו את המתנה שהוא הביא. היו מתנות מלבבות – ספרי בישול משומשים היטב, כוס קידוש ראשונה, ספרי קריאה אהובים ועוד ועוד. כששלחתי מייל על הארוחה הזמנתי כל מי שיש לו מסורת שהוא רוצה שנמלא ביחד שיביא אותה, וחברה חדשה שזו הפעם הראשונה שבה השתתפה בחג יהודי, הביאה מגילות קלף קטנות מגולגלות וחתומות בכוכב. בתוך המגילות הסתתר ציטוט שהיא אוהבת ולסיום החלק האמנותי כל אחד שלף ציטוט והקריא אותו. אני הצעיר היה חושב שזה נדוש, ומטופש קצת, דביק. אני הבוגר יותר התרגש נורא מהמחווה והסכים להשתתף בלב מלא ולמצוא אמת בציטוט שקיבלתי. היה ערב מיוחד.

 

טוב, אבל כל החגיגה הזאת הייתה בכלל רק תירוץ לבשל את כל המתכונים שאגרתי בחודשים האחרונים. ואם במסורות עסקינן, בלוג דיי היה ב-31 לאוגוסט ובמסגרתו, כל בלוגר מתבקש להמליץ על בלוגים שהוא אוהב ועוקב אחריהם. אז ארוחת ראש השנה אצלי הייתה ארוחה מהבלוגים – המתכונים נלקחו מהבלוגים האהובים עלי. והנה המנות המככבות (אנא סלחו על איכות התמונות הירודה הפעם… לא קל לבשל ל-20 איש ולייצר תנאי תאורה נאותים…):

מ"בצק אלים", האמא של בלוגי האוכל, הכנתי את סלט הברוקולי הנא, המעולה ואת לביבות הבטטה של אורנה ואלה. מאיה היא כמובן האורים והתומים של כולנו בכל מה שקשור לבלוגספירה.

הילה מ"ביסים" מבשלת בדיוק לטעמי תמיד וגם כל פעם שהיא מפרסמת פוסט זה קולע בדיוק למה שיש לי במקרר. חוצמזה שהיא תמיד גורמת לי לחייך וכל מתכון אצלה הוא בונבוניירה. לארוחה הזאת הכנתי את סלט הקייל החי שלה וקציצות של ירוקים עם בורגול שהיו אלוהיות. אני שידכתי אותן למטבוחה פלפית ביתית שהייתה רוטב מושלם בשבילן.

מהבלוג היפיפיה והטבעוני "לא על החסה לבדה" הכנתי את קציצות הסלק המעולות! הן יצאו מושלמות וקצרו שבחים עם רוטב של טחינה מאוד לימונית.

 

מהבלוג המהמם של גל, פתיתים, הכנתי את המנה האחרונה הלא תאומן הזאת. אגסים ביין עם כתר של שוקלוד ופיסטוקים. בחיים לא הייתי כל כך גאה במשהו שהכנתי. באמת.

 

עוד לקינוח הכנתי את העוגה האיטלקית של "אז מה את עושה כל היום", שהוא בלוג מופתי. העוגה הזאת היא פלא. נעלמה אחרי שניות ואני עדיין יכול לדמיין את המרקם הנימוח שלה והטעמים העדינים והמרעננים. בכלל אפרת כבלוגרית מובילה מייצרת אווירה רשתית כל כך נעימה! אני לומד ממנה המון על איך להתנהל בעצמי בתוך העולם הוירטואלי. עוד מהממת אחת.

 

מה עוד אכלנו? היה סלט קפרזה עם חלפיניו אדומים, היו חצילונים יפניים בגריל עם רוטב מיסו, ששמעתי שהיו מעולים ועד שהגעתי בעצמי לשולחן כבר לא נותרו (יגיע עליהם פוסט בקרוב). היו תפוחי האדמה המשוטחים מתוך "שירה אכילה" שתמיד מתקבלים באהבה. היו פטריות שיטאקי שבושלו בציר על פי מתכון של מומופוקו והונחו על גבי חיטת פארו. היה גם קוקטייל וויסקי שהמצאתי בשיתוף חבר ברמן שכלל סירופ סוכר שבושל עם מלא תפוחים, קימנון, צ'ילי וג'ינג'ר, סונן ונמזג מעל קרח + שפריץ של סודה וכמה טיפות ביטרז (ליטר הוויסקי הסתיים עד סוף הערב, מה שאומר שלפחות 33 קוקטיילים כאלה נמזגו… כלומר הצלחה מסחררת). לקינוח היה גם גלגל של ברי עם דבש חם מעל ופטל ותאנים צלויות עם גבינה כחולה ודבש טימין חם. בקיצור (למעשה, באריכות רבה…). הייתה אחלה ארוחה. דרך נהדרת להתחיל את השנה החדשה. ותודה לכל הבלוגרים הנהדרים שעושים את זה כל כך יפה, ובעיקר כל כך טעים!

 

ועכשיו לעוד שני בלוגים שאני קורא באדיקות:

1. ג'ינג' – טוב, כבר כתבתי מלא על אורית גידלי. משוררת מוכשרת, סופרת רגישה, אוהבת מקצועית, מלהטטת במילים כמו אף אחד אחר. ויש לה גם בלוג. מזל, ככה אני יכול לעשות לה סטוקינג. הוא לא קשור לאוכל. הוא קשור לחיים.
2. ועוד אחד מצוין – מדע בצלחת, הבלוג של נעמי זיו. נעמי היא מדענית ואוהבת אוכל והיא עונה על שאלות של הקוראים אודות המדע של האוכל. אני כל פעם לומד משהו חדש! כיף כיף כיף!

ולסיום, עוד תמונה של האגסים. כי ואו. באמת. פשוט ואו.

 

זהו. סיימתי. שנה טובה לכולנו!

בגוש השיש / דן פגיס: שניצל של פלפל קלוי ממולא בגבינה, ופוסט ראשון מסדרת "הביקור בארץ" הפעם בשיתוף אמנון יוהס

 

(כמו אחוז גבוה מהמחשבות שלי, גם זו מגיעה בעקבות שיחה עם אוֹרי): אני עד וכל מפגש שלי בגיאוגרפיה הישראלית הופך אצלי לעדות. אני עד לכך שהאחים שלי מתבגרים והופכים להיות אנשים אמיתיים, מרשימים ומרגשים, עד לחברים שלי שמשתנים, גדלים, מתקדמים ומצליחים. עד לתל אביב המתפתחת, לירושלים שגוועת, ולבאר שבע שלא משתנה לי. עד לפוליטיקה שהופכת מופרכת מיום ליום. נראה לי שאחד התפקידים המרכזיים שיש לנו זו בחייה של זו, זה בחייו של זה, הוא להיות עדים. לחוות את אהובינו על רצף הזמן עבר-הווה-עתיד ולהעיד בפניהם באופן מיטיב מי היו, כיצד השתנו ומי הם עכשיו. זו בטח לא פרקטיקה סדורה. אלא משהו שקורה מעצם הקשר המתמשך, מההיכרות האינטימית, מליווי לאורך הזמן. כל ביקור שלי בארץ מפגיש אותי עם העדים שלי ומסמן לי במה השתניתי, מזכיר לי מה הם היסודות שלי ומאיר את הדרך שבה אני הולך. זה מרגיע אותי לדעת שיש לי עדים, יש מי שיזכירו לי מי אני גם אם אני במקרה אשכח.

יש לי המון מזל: יצירה היא אולי הדבר שהכי מרגש אותי בימים אלה והעדים שלי הם אנשים יצירתיים. מה זה יצירתיים? קוסמים. עושים יש מאין. מביעים את העולם באלף ואחת דרכים. כותבים, מלחינים, מציירים, מצלמים, מטפלים, חוקרים, מבשלים. כמו בשיר של פגיס, לפעמים כשאני רואה יצירת אמנות נדמה לי שהיא נועדה להיות. שהיא תמיד הייתה קיימת בעולם ורק חיכתה להיכתב או להצטייר. ככה אני מרגיש כשאני נכנס לסטודיו החיפאי של אמנון. נולדנו בהפרש של חודש וגדלנו צמודים. אמנון הוא אחד העדים הכי ותיקים שלי. אמנם הוא בן דוד שלי ויותר מזה חבר שמלווה אותי מאז ומתמיד, אבל אני עדיין יכול להגיד, בלי למצמץ ותוך טעינה לאובייקטיביות, שהוא אחד האמנים הכי מרגשים ומוכשרים שפועלים היום בארץ.

עם ידיים של זהב, נפש רגישה וחוש אסתטי שאין שני לו, אמנון כבר שנים יוצר- מצייר, מפסל, מצלם, מדפיס, חורט ומה לא? אמן אמיתי כמו של פעם, שיודע ליצור את הצבעים שלו בעצמו מחומרי גלם, שחי את האמנות על העליות והמורדות שהיא מייצרת.

הסטודיו שלו, שם צילמנו ביחד פוסט, הוא עולם. היצירות שלו הן אחת אחת, אבל גם מכלול. כל פעם שאני מבקר אצלו בסטודיו בחיפה, שהיא עיר שמצליחה לשמור על מה שפעם היה יפה במדינה הזאת וקצת נעלם, הנפש שלי מתרחבת והלב גדל. את הפוסט המושקע הזה הגינו, צילמנו וסיגננו ביחד אצלו בסטודיו.

הכלים היפים יפים מגיעים מ"שילובים", שם תמר, בת הזוג המקסימה של אמנון עובדת. מוכשרים ויצירתיים, כבר אמרתי?

שניצל פלפל קלוי במילוי גבינה.

מדובר באחלה מנה… אבל אם לומר את האמת כולה… היא לוקחת זמן להכנה וקצת התעסקות. זה מתגמל. כן. אבל בינינו, אפשר לעצור כמעט בכל שלב והיא עדיין תהייה מאוד טעימה. פלפלים קלויים וגבינה זה טעים. לא משנה באיזה גלגול. ואם כבר בכנות אנחנו עוסקים, השלבים הרבים היו רק תירוץ טוב ליום עבודה ארוך ומשותף ולעוד כוסית של יין או קפה משובח.

אז מה צריך ?

פלפלים צהובים, כתומים, ואדומים גדולים ככל האפשר (הפלפלים הירוקים התפרקו קצת ופחות התאימו)

גבינות למילוי: אנחנו בחרנו בפטה 16%, בפרומעז ובקממבר. או בקיצור, ללכת על גבינות חצי קשות.

2 ביצים

בערך כוס קמח

פירורי לחם (אנחנו השקענו בפנקו, פירורי הלחם היפניים, והיה ממש כיף).

קילוף הפלפלים: את הפלפלים מניחים בתבנית על ריפוד של נייר אפיה או נייר כסף. מכניסים לתנור על חום גבוה עד שהם משחימים. הופכים אחרי כחצי שעה כדי שההשחמה תתבצע באופן הכי אחיד שאפשר, אבל מבינים ששלמות זה פָסֶה והפלפלים לא יהיו לגמרי אחידים  בצבעם. רואים איך שהקליפה כבר מתחילה להיפרד מהם בהכנעה.

אחרי בערך שעה בתנור, כשהפלפלים כבר איבדו מהאון שלהם והם שחומים היטב, מוציאים אותם ומכניסים לתוך שקיות ניילון. קושרים את השקיות ונותנים להם להתקרר בסאונה המאולתרת על השיש או בפריזר. השקיות האטומות גורמות לפלפלים להזיע כהוגן ולהיפרד מהקליפות שלהם בקלות, אי אפשר להאשים אותם, גם אני רוצה להשיל מעלי כל כיסוי כשחם לי. כשהפלפלים מגיעים לטמפרטורה שאפשר להתעסק עמם בידיים בקלות שולפים להם את הראש, מרוקנים מגרעינים ומקלפים עד כמה שניתן. מאוד מאוד משתדלים לשמור כל פלפל כפרוסה אחת של פלפל, או מקסימום לחלק לשניים, יש לו עוד דרך ארוכה לעבור שכוללת עיטוף של חתיכת גבינה.

הנה, עכשיו כל פיסת פלפל מחבקת חתיכה נדיבה של גבינה.

מגלגלים בקמח, טובלים בביצה

 מכסים בפירורי לחם ומטגנים במחבת עם שמן חם

מפיסות תועות של פלפל צהוב הכנו רוטב פלפלי גם הוא לכל הסיפור הזה, טחנו פלפלים, שום (חצי שן), שמן זית ואורגנו. יצא מעולה, ונשאר גם לסנדוויץ' של מחר.

הכנו גם סלט בצד. רוקט, בזיליקום, עירית ונענע

עם מלא גרגירי רימון ורוטב של לימון ושמן זית. זה התאים בול (ידעתם שאם חובטים בחצי רימון עם כף של עץ הגרעינים שלו נפרדים ממנו בקלי קלות?).

זהו. אוכלים מיד אחרי הטיגון, ככה שהגבינה תזלוג החוצה בחושניות, ומעידים אחד בפני השני כמה טעים יצא.

כשהייתי בארץ צילמתי עוד שני פוסטי אירוח, שיעלו בשבועות הקרובים ככה שיש (לי) למה לצפות.

אמנון יוהס יוצר בחיפה ומלמד שיעורי ציור ורישום בסטודיו שלו. אפשר ליצור איתו קשר במייל amnonyuhas@hotmail.com