היום מכינים סלט פטריות פשוט וטעים מאוד. אבל לפני זה, כמה מילים על מה אני אוהב בשירה.
אני אוהב שפה ומילים. בחרתי במקצוע שהמילים בו הן סוכן השינוי המרכזי. למילים יש כוח תיאורי אבל גם כוח בורא. אני כל פעם מתפלא שמילים משנות את איך שאנחנו מרגישים, פיזית ונפשית. הן משפיעות על איך שאנחנו פועלים בעולם. הן משפיעות על הכימיה של המוח ושל הגוף. זה אדיר בעיני שמילים אשכרה משפיעות על כימיקלים שהמוח שלנו מפריש.
שפה היא כלי חשוב, כבר כתבתי על זה בכל מיני דרכים. ככל שיש יותר מילים וצירופים של מילים השפה מאפשרת ביטוי יותר מדויק ומעמיק של העולם. ככל שיש מילים יותר מדויקת, ככל שמילה היא יותר ספציפית, מכילה בתוכה יותר משמעויות מתאפשר לנו יותר להגדיר את העולם שלנו.
הבעיה שאני נתקל בה עם השפה היא שבנקודות הקיצון היא כושלת. הרי בסופו של דבר שפה היא אוסף של סמלים: תנועות, הברות ומילים, כללים ותחביר שמסמלים את העולם הפנימי והחיצוני שבו אנו חיים. הבעיה עם סמלים היא שהם אף פעם לא מצליחים להכיל באמת את כל המשמעויות של מה שהם מסמלים, אחרת הם לא היו סמלים, הם פשוט היו הדבר עצמו… כמו שאני רואה אתה זה, השפה מסמלת את העולם, אבל לא מצליחה להכיל אותו לגמרי. אני חושב שזה ניכר בעיקר בנקודות הקיצון הרגשיות. כשיש אושר גדול שאי אפשר לתאר במילים, או אל מול אסון או טרגדיה או כאב גדולים מנשוא, שם השפה מתחילה לזייף. לא מצליחה לעשות את מה שהיינו רוצים שתעשה, לא מקיפה את כל רוחב ועומק החווייה. אלה רגעים כאלה שקולות לפעמים יותר יעילים ממילים: צעקות, בכי, צחוק, נהמות, אלה ביטויים רגשיים לא מילוליים שלפעמים מצליחים לתאר את החוויה או להכיל את החוויה הרגשית באופן יותר טבעי.
שירה טובה בעיני מצליחה להתגבר במשהו על הבעיה הזו של השפה. היא מצליחה לכופף ולעקם את השפה ככה שתצליח לעשות משהו חדש. תוך התעלמות מחוקי התחביר לפעמים, ועל ידי המצאת מילים חדשות ומשקלים חדשים שירה טובה לוקחת את השפה למקום אחר, למקום שבו היא כבר לא לגמרי מסמלת את העולם, אלא היא היא העולם. לרגע. לשנייה.
יש כל מיני סוגים של שירים ומשוררים ואני יודע להעריך כל מיני סוגים של שירה. אבל השירה שהכי מרגשת אותי, זאת שגורמת לי להחסיר פעימה, היא השירה שמצליחה לתאר איזו חוויה שאחרת לא הייתה לי דרך לתאר. השירה שאני אוהב מצליחה לתאר חוויה שמשפט או פסקה או ספר לעולם לא היו מצליחים לתאר. הקוגניציה שלנו אולי פועלת בתוך עולם שהוא תחבירי, אבל הרגש לא מציית לכללי התחביר, הוא הרבה יותר אקראי ורוצה להשתחרר מהכבלים שהשפה שמה עליו. בשבילי שירה היא החופש הזה.
משוררים שבאופן תדיר מצליחים לתאר ולהרחיב את העולם שלי הם לאה גודלברג בשירי הבדידות שלה ובכלל, שמרגשת אותי עד טירוף כבר שנים:
יהודה עמיחי שהוא המלך של הרגש והחוויה הספציפית:
נתן יונתן בשירי הים והנחל שלו:
ואורית גידלי שיודעת מה הם רגשות כאילו היא בעצמה המציאה אותם ומזקקת חוויות רגשיות לשיריה בגאוניות:
יש עוד, כמובן, אבל אלו משוררים שאני חוזר אליהם שוב ושוב בשביל להרחיב את הנפש ולתאר את העולם שלי. מאוד מעניין אותי מי הם המשוררים האהובים על קוראי הבלוג. תמיד כיף להכיר משוררים חדשים או לחלוק אהבה למשוררים עם אנשים אחרים. אז מי אתם אוהבים? ולמה? אשמח לשמוע בתגובות (אבל אנא אל תצטטו שירים מלאים, זה הופך את התגובות לארוכות מידי והמערכת נוטה להשתגע מזה :).
אז שירה עברית חשובה לי בעולם הזה וכבר כמה זמן שאני עוקב אחר קבוצה אדירה של אנשים שדואגים שהיא תמשיך להתקיים. על מאבק המשוררים כבר שמעתם? מדובר בהתארגנות וולנטרית של משוררים ואוהבי שירה שהחליטו לקדם את השירה העברית בארץ בכל מיני דרכים. הם מקדמים חינוך לשירה, תו פואטי לחנויות, הצעות חוק שקשורות במימון וקידום שירה (!), קידום פרסי ספרות לשירה, אירועי שירה ועוד הרבה יוזמות מעניינות וברוכות. תציצו. אולי תחליטו לעקוב אחריהם, לתמוך ולהשתתף.
אז סלט פטריות עם רוקולה וצנוברים. זה ממש פשוט להכנה. הוא מככב אצלנו במשפחה בארוחות שישי כבר הרבה שנים ואף פעם לא נמאס לי ממנו. גם הוא כמו שיר טוב, תופס איזה טוּב בעולם בשילוב הטעמים שלו, שאחרת לא היה ברפטואר שלי. גילוי נאות – פטריות הן אולי הדבר שאני הכי אוהב לאכול. אבל גם פושרי פטריות יהנו מהסלט הזה לדעתי. השילוב של המרקם של הפטרייה עם החריפות של הרוקולה והאדמתיות של הצנוברים ביחד עם הלימון ושמן הזית הוא פשוט מצוין.
מה צריך?
פטריות שמפיניון לבנות רגילות (מיד כמה מילים על איך לבחור אותן) עלי רוקולה טריים חופן נדיב של צנוברים לרוטב: שמן זית, לימון, מלח ופלפל.זה הכל מאוד פשוט. קודם כל בוחרים פטריות, שמפיניון רגילות כאלה שיש בכל סופר. איך בוחרים פטריות? קודם כל הן צריכות להיות לבנות ויפות. אבל הכי הכי הכי חשוב שהן תהיינה קשות למגע. כשלוחצים עם האצבע היא לא צריכה לשקוע. הגודל של הפטרייה פחות חשוב, למרות שאני אוהב אותן כשהן יותר קטנות. אבל שוב, הכי חשוב שהן פשוט תהיינה קשות מאוד. אם הן רכות אל תקנו. תכינו סלט אחר ותחכו לפעם הבאה.
המהדרים מברישים את הפטריות מהלכלוך שלהם כדי שמי השטיפה לא יספגו בהן. אני קצת עצלן בקטע הזה ולרוב שוטף קלות במים. הפעם השקעתי בכם וניגבתי עם מגבת נייר.
חותכים את הפטריות לפרוסות. אני אוהב פרוסות לא מאוד מאוד דקות כדי שיהיה קצת במה לנגוס, אבל לא כדאי פרוסות עבות מידי כי אז הרוטב לא ממש נספג וזה חבל.
מניחים בקערה את עלי הרוקולה השלמים ביחד עם הפטריות החתוכות.
קולים צנוברים במחבת. לא צריך שמן. אבל כן צריך לערבב באופן תמידי ולשים לב אליהם כי הם ערמומיים הקטנטנים האלה. הם צוברים חום ונשארים לבנבנים במשך כמה דקות ואז בשניות הופכים זהובים ופריכים ובשניות נשרפים ונהיים מרירים. בהההה.
הרוטב הוא רוטב פשוט. שמן זית, לימון, מלח פלפל. אמא שלי לימדה אותי שאמא שלה לימדה אותה שהיחסים הנכונים ברוטב כזה הם שליש לימון ושני שליש שמן זית. לי זה תמיד עובד.
שופכים את הרוטב, מערבבים טוב טוב. נותנים לסלט טיפה לשבת, עשר דקות-רבע שעה ככה כדי שהפטריות יספגו קצת מהרוטב וישתבח טעמן.
זהו. אוכלים ומקווים שהשירה העברית תמשיך לצוץ כפטריות האחרי הגשם (אבל מבינים שזה לא יבוא לבד ומצטרפים למאבק המשוררים).
שירה אכילה 