כה צפיתי ליום / רחל – גספצ'ו

IMG_9938-20130729

כה ציפיתי ליום / רחל
 
כֹּה צִפִּיתִי לַיּוֹם – וְהִגִּיעַ
אַךְ מַדּוּעַ בּוֹכֶה בִּי הַלֵּב?
מִי הָפַךְ אֶת שִׂמְחַת פְּגִישָׁתֵנוּ
לְעִצְּבוֹן הַפְּרִידָה הַנּוֹקֵב?
(מתוך פרויקט בן יהודה)

אני מאוד אוהב מבקרים. אני אוהב שאנשים שאני אוהב גרים איתי לתקופה. אני אוהב לראות אותם בבוקר לפני העבודה וכשאני חוזר הבייתה לצאת איתם לבירה ולשמוע על היום שלהם. אני אוהב שכשמבקרים אותי אני שוב רואה את העיר כתייר בעצמי. אני אוהב לבשל ביחד, לאכול בחוץ ביחד, להתגאות בידע שצברתי ולהציג את החיים שלי. אני אוהב לראות כמה השתנינו כולנו וכמה גם נשארנו אותו דבר. אני אוהב לראות איך חברויות קרובות נשארות חזקות גם כשהמרחק הפיזי גדול.

IMG_0023-20130729

הבעיה עם ביקורים היא שהם נגמרים ואז צריך גם להיפרד. אני כבר מכיר את התחושה של היום שאחרי שאנשים עוזבים. מצחיק שבביקורים הראשונים לא הבנתי. הייתי מתעורר ביום שאחרי הפרידה עם תחושה חמוצה-מוזרה שלא הייתה מרפה כל היום ולא מבין מה זה המצברוח הלא אופייני פתאום שאפילו הרבה קפה לא מצליח להעביר… באמת. רק אחרי כמה פרידות כאלה עשיתי את הקישור המאוד ברור. אנשים קרובים הולכים, עצוב לי. רחל קצת יותר דרמטית ממני בעניין. אני גם מצליח לראות בזה את הצדדים החיוביים. המגורים הרחוקים מקשים על שמירת קשר יום יומי. מצד שני אני מקבל סמינרים מרוכזים עם אנשים שאני אוהב, שעות וימים של קירבה ויצירת חוויות בעיר שאם היינו גרים קרוב אחד לשני, לא היינו חווים. יותר טוב? פחות טוב? לא יודע לענות על זה. אני מנסה להפיק מזה את המירב בכל מקרה. וכשהפרידה הבלתי נמנעת מגיעה אני מבשל אוכל שיעשה לי כיף, או מצ׳פר את עצמי בארוחה בחוץ, או מתכנן את הביקור הבא או הטיול הבא שלי. אני גם זוכר שיש לי פה הרבה אנשים שאני אוהב.

צנצנת

בשנים האחרונות המתנה שלי לחתונות וימי הולדת היא ארוחה שאני מבשל. למשל כשאֵריק ואסף (שנמנים על האהובים שלי פה) התחתנו, המתנה שלי אליהם הייתה לבשל ארוחה גדולה לחברים שלהם. עכשיו יש להם זוג תאומים מקסימים ואפס זמן לעצמם. אסף ביקש לכבוד היומולדת שלו ארוחת לביבות וגספצ׳ו. אז הכנתי את האוקונומיאקי שלי מפה, לביבות בטטה של אורנה ואלה וגספצ׳ו בהשראת מתכון שאחי שלח לי. שכחתי כמה טעים וכיף זה גספצ׳ו טוב. אז היום מתכון לגספצ׳ו עם ניחוח עדין של געגוע והרבה טעמים חזקים להפיג אותו קצת וגם את הקיץ הזה שמגיח מכל עבר.

IMG_0074-20130729

יש הרבה גרסאות לגספצ'ו. אני מאוד אהבתי את השילוב פה עם התפוח והאפרסק שמוסיפים עומק ומתיקות נעימים. הבסיס הוא עגבניות טובות ותוספות. אפשר לאלתר מלא. זו רק הצעה. ואם אתם ממש אמביציוזים, אולי תלכו על הגספצ'ו הצלול של זהששם.

חותכים ירקות טריים, לחם ועשבים לחתיכות גדולות וטוחנים. הלחם מוסיף קצת גוף ומרקם. אני השתמשתי בסטיק ובבלנדר במקרים שונים. שניהם עובדים טוב. עיקר החשש הוא מטחינת יתר. אנחנו לא רוצים סלטשייק, אלא מרקם טחון בינוני. לא עד דק. נמנעים מזה על ידי עיבוד מינימאלי. הכי טוב בנגלות, ככה לא מעבדים את הירקות במשך יותר מידי זמן. כשהיה לי סטיק עשיתי בכד גדול או בצנצנת. זה יצא מאוד יפה ופרקטי. אחרת קערה גדולה אליה מעבירים את התוצר מהבלנדר עובדת מצוין.

IMG_0056-20130729

התיבול מגיע מהעשבים ומחומץ. רצוי להשתמש בחומץ איכותי: בן יין אדום או לבן, בלסמי או חומץ שרי. אני מאוד אוהב טעמים חזקים, והכי נהנתי כשהשתמשתי רק בבלסמי, ואז משתמשים בקצת פחות כי הוא מאוד חזק. מי שהחיך שלו עדין יותר, יכול להשתמש בשילוב חומצים. טוענים שחומץ שרי הכי מתאים. לי לא היה ויצא מצוין גם בלי. בכל מקרה אני מציע להוסיף לפחות קצת בלסמי.

IMG_9894-20130729

פרוט נינג'ה מישהו?

אז מה צריך לכ-4 מנות?

5 עגבניות בינוניות ובשלות

3 מלפפונים בינוניים

פלפל אדום בינוני

פלפל ירוק בינוני

חצי תפוח גראני סמית׳ או אחר

חצי אפרסק

צרור פטרוזיליה

צרור בזיליקום

צרור נענע

חצי כוס חומץ (קצת פחות אם משתמשים רק בבלסמי)

כחצי כוס שמן זית

2 שיני שום (מאוד אופציונלי. אני הכנתי בלי כדי לשמור על קלילות קיצית)

פלפל שחור

פלפל חריף לפי האומץ.

כמה פרוסות לחם לבן או אחר שאוהבים, או ככר אחת קטנה של ג׳בטה. הטריות פה לא חשובה. מורידים חלק מהקשה של הלחם. ואם הקשה ממש קשה אז את כל הקשה. קשה?

IMG_0120-20130729

עוזר לו, לגספצ׳ו שלנו, לשהות בקירור כמה רגעים או שעות אחרי ההכנה. כך המרכיבים מתרגלים למצב הצבירה החדש שלהם מפסיקים עם הסנוביזם ומחליפים ביניהם נוזלים. יותר מיומיים במקרר לא הייתי נותן לו לגספצ'ו הזה.

מגישים עם שמנת חמוצה או יוגורט במרכז הצלחת, קצת ירק קצוץ בשביל הדאווין, וזילוף של שמן זית.

IMG_0189-20130729

לוגמים גספצ׳ו קר ביום קיצי חם ונהנים מהניחוח העדין של הגעגוע שעולה ממנו ובעיקר מן האהבה שמייצרת את הגעגוע.

צבעים/ רחל המשוררת: דלעת ערמונים בתנור

צבעים/רחל

מַשְׁחִירָה אֲדָמָה נֶחֱרֶשֶׁת,

פְּנֵי הַמַיִם – תְּכֵלֶת וָאוֹר,

מוֹרִיקָה בְּשׂוֹרַת הַדֶּשֶׁא

בְּחַגְוֵי הַגְּבָעוֹת, בְּמִסְתּוֹר,

וְרַקֶּפֶת צְנוּעָה מְבַקֶּשֶׁת

לְהַוְרִיד עַל סֶלַע אָפֹר.

(מתוך פרויקט בן-יהודה)

הטרנד הלוקאלי-אורגני משתלט אט אט על ניו יורק. מעניין לראות איך העיר שהיא הכי עיר שיש מנסה להתקרב לאדמה בדרכים יצירתיות. למשל משקי בית חוברים עם איכרים מקומיים וקונים אצלם "מניה" בחווה (CSA- Community Assisted Agriculture). בעבור הכסף מקבלים מה שיש בשדה באותו השבוע. הקאצ' הוא שאם אין בשדה כלום, לא מקבלים כלום. שנה שעברה, באמצע העונה, הגיעה איירין (ההוריקן, לא הדודה) ושטפה לנו את החווה לגמרי. באמצע הקיץ נגמרו היבולים. היופי הוא שמשתתפים בסיכון שהחוואי חי תמיד ומבטיחים את אפשרות המשך הקיום שלו. או שלה. חוץ מטרנד המניות קמה פה תנועה מעניינת של חוואות גגות. כמו שזה נשמע, אז ככה זה. על גג של מבנה תעשייה מקימים חווה.  לאחרונה התחלנו בפרויקט סיורים בחוות ובהמשך יגיעו גם תמונות משם. את התוצרת של חוות הגג מוכרים בין השאר בשווקי האיכרים בעיר. אמנם לא השווקים האירופאיים הציוריים, אבל עדיין שווקים יפים, ובמיוחד בסתיו. השווקים מתמלאים בדבש….

בעגבניות בכל הגוונים….

בתירסים צבעוניים….

ובדלועים…

עם ההגעה (הכל כך מיוחלת) של הסתיו לניו יורק, וההתקררות הכללית אני מגלה שגם החיך שלי דורש שינוי. שוב בא לי אוכל חם, שיושב בבטן. ממממ…. ובראש הרשימה שלי בנתיים: צלחת של אורז מלא ועליה ירקות 'מה שיש במקרר' שנזרקים לתנור חם עם שמן זית ותבלינים ועל זה רוטב מאולתר של סויה-דבש-צ'ילי-שום (אפשר גם חתיכות של טופו/חזה עוף למשקיענים). היום, כשהלכתי לשוק האיכרים של יוניון סקוואר כדי לחנוך את המצלמה החדשה (והמהממת!) שלי לא התאפקתי וקניתי שתי דלעות ערמונים (שהם בכלל קישואים. מוזר…) ועשיתי להם סיבוב בתנור עם עוד כמה חברים שכבר חיכו להם בבית. דלעת זה מאוד יפה…

אבל מה? די תפל, בוא נודה באמת.  אח שלי אופה קוביות דלעת בתנור עם יין לבן וטימין במשך שעות ואז טוחן למרק עם שמנת באחוז גבוה. זה יוצא מעולה. אבל זה המון השקעה. לעומת הדלעות הרגילות והמה-לעשות-קצת-תפלות דלעת הערמונים בהחלט עומדת בפני עצמה. פלוס הקליפה, מינוס הגרעינים, חתוכה לפלחים עם שמן זית, שום וטימין. ממממ

אז היא באמת מאוד טעימה בפני עצמה, אבל הכיף בארוחה הזאת זה השילובים. אז בתבנית נוספת (רק כי כבר לא היה לי מקום בתבנית הזאת) חתכתי כרישה, בצל, ותפוחי אדמה קטנים שקיבלו את אותו הטיפול כמו הדלעת רק במקום הטימין, רוזמרין.

זהו. ברגע שכל אלה היו בתנור שמתי סיר של אורז מלא על האש. לאורז מלא לוקח בערך כפול זמן להתבשל מאשר לאורז הלבן. באורח פלא (או שמא תכנון מבריק?) הכל היה מוכן באותו הזמן. אז הוצאתי את הירקות והכנתי רוטב במחבת. כאמור –  סויה, דבש, פתיתי צ'ילי ושום.

אהה, לקראות סוף האפייה (בערך 15 דקות) זרקתי פנימה גם אספרגוסים דקים עם שמן זית. זהו. די פשוט. הרכבתי את הכל ביחד והתיישבתי לראות פרק של דרופ דד דיווה (אל תשפטו!).

ואם תהיתם איך זה נראה מממממש מקרוב….

בפעם הבאה ביצים שלוקות.