השנה אני אמצא אהבה / גיל ירדני – פיצות ומפגש פסגה עם "אז מה את עושה כל היום"

008-20131230
השנה אני אמצא אהבה / גיל ירדני
 
השנה אני אמצא אהבה
חדשה, ממקום לא צפוי
כמו מכתב שאין מצפים לו
תופיע בין חשבונות חשמל ומים
ברורה, מסודרת, אפילו לא מסעירה
אבל גדולה, נרשמת לאט בספרים
הוא ילמד אותי פילוסופיה
ולא לקרוא בקול מתוך שינה וגשם יירד
בגלונים על בגדינו שיצמדו אל הגוף
נשתקף בשלוליות, ספוגי מים,
השנה נחלה בדלקת ריאות
ונשב תחת פוך ונרחם על עצמנו
אני אספיק לקרוא את כל הספרים
שארצה ואשכב בגינה אכתוב שירים
עצובים כשאהיה שמחה ושמחים כשאהיה עצובה
בלי מילימחוברות סטייל דוידן
אבל שירים, אאסוף אותם כמו אשה
ולא כמו גבר מבולגן כמו שאני
עד עכשיו, השיגרה עושה אותי טובה
אני טובה בשיגרה והיא בי
השנה יהיה שגרתי ובסדר, אם לא
בסדר אז יהיה טוב משהיה
עם כל הרעש המיותר בחוץ
יהיה קצת שקט, מתוך החלטה שקטה
חיילי שחמט יקפאו תשושים
על משבצות ספוגות דם
השנה אני אחזור לצפות בחדשות
כל ערב, נשתה תה בטעם מטופש
נפתח תריסים וגלגל ירח יעלה
צהוב ומחייך בשמיים מרוקנים מעננים.
 
                                                 (מתוך אתר במה חדשה)
 

פוסט ראשון מבין כמה בסימן הביקור בארץ. הרבה פסגות היו לביקור הזה, ואחת הגבוהות הייתה המפגש עם האישה והאגדה אפרת "אז מה אתה עושה כל היום". בוקר של כיף ואפייה בילינו ביחד. בהפקת על ובתזמון טראנס אטלנטי אנחנו מגישים לכם פיצות לכבוד השנה החדשה (ואולי בצעם סתם כי זה טעייייים). גם אצלי, גם אצלה, כדי שיהיה מעניין.

006-20131230

הראשון לראשון אלפיים וארבע עשרה. בואו נאמר רגע את האמת – זה שלפי ספירה זו או אחרת מתחילה שנה חדשה לא באמת צריך להזיז לנו יותר מידי. הרי העולם התקיים הרבה לפני שהאדם התחיל לחשבן לו ימים, אז ממה בכלל אנחנו מתרגשים? בסדר, בסדר, אז זה נחמד לצקת מסורות אנושיות לתוך מחזוריות הטבע ואולי זה גם טוב להבנות בתוך השגרה נקודות ציון שמכוונות אותנו להסתכלות קדימה… אבל שמפניה? ונשיקה רטובה בחצות בלילה קר? המממ, זה דווקא בעצם נשמע די נחמד כל הסיפור הזה. איפה נרשמים שוב?

007-20131231

שנים אני כבר קורא את השיר הזה של ירדני ובכל פעם הוא ממלא אותי בתחושה של נחת. ברורה, מסודרת, אפילו לא מסעירה, אבל גדולה, נרשמת לאט בספרים. כן בבקשה. בואו נמצא השנה אהבות חדשות. רומנטיות ולא רומנטיות. כאלה שמגיעות ממקומות לא צפויים, ששותים בהן תיים בטעמים מטופשים. אינטימיוֹת. כי זה מה שבעצם כל כך מרגש בשיר הזה בעיני, הוא מתאר אינטימיוּת בתוך שגרה. לפעמים אינטימיות נבנית עם הזמן, לפעמים היא פשוט ישנה שם מהרגע הראשון.

016-20131230

אינטרנטית אפרת ואני מכירים כבר כמה זמן, אבל זו הייתה הפגישה הראשונה פנים אל פנים. כששני ירושלמים נפגשים זה כאילו הם כבר ממזמן. ברור שגם מיד פיצחנו על הגיס והאחות והבעל והאח, ככה זה בירושלמית. אבל בלי כל קשר, אינטימיות הייתה מהרגע הראשון וכמה שנדמה לכם מהבלוג שלה שהיא מהממת, בחיים האמיתיים עוד יותר ותחת האצבעות שלה הכל בקלות נהייה.

Pizza Efrat

אפינו פיצות. גם יפות גם אפויות. פיצה טובה היא פשוטה, שגרתית, מוכרת, אפילו יום יומית. ממש כמו האהבה של גיל ירדני. הפיצות האלה יצאו טובות. מאוד. אפרת ואני התקשינו להפסיק לבלוס אותן גם כשהתחייבנו אחד בפני השנייה שזה, זה באמת (!) המשולש האחרון. הכנו פיצת צבי הנינגה עם אננס ופלפלים ופיצה מרגריטה מעולה, עליהן תוכלו לקרוא אצל אפרת. אני אספר לכם על פיצה לבנה מעולה עם פרמז'ן, פטריות, וגילוחי קישוא. למרות הרפיוטיישן שיש לפיצה כמשהו שקשה להכין, זה בעצם ממש ממש פשוט. מצד שני, כשעובדים עם אפרת הכל נראה די פשוט איכשהו. גם הטעם וגם היופי. ניסינו שני בצקים. הבצק הבסיסי שלקחנו את המתכון שלו מביסים שמיד יפורט כאן, ווריאציה מקמח כוסמין שתמצאו אצל אפרת.

חומרים ל-2 פיצות בינוניות

לבצק:
1/4 1  כפיות שמרים יבשים (שזה בערך חצי שקית שמרית)
3/4 כוס מים חמימים
1/4 כפית סוכר
2 כוסות קמח
1/2 כפית מלח
2 כפות שמן-זית
 
לעליונית של הפיצה:
חצי קופסת פטריות (טריות, ברור)
גבינת פרמז'ן
זוקיני שעושים ממנו וילונות דקיקים עם קולפן
גבינה מלוחה כלשהי כמו פטה
עלי בזיליקום טריים
019-20131230

הכנת הבצק: לקערה של המיקסר שופכים את כל היבשים כולל השמרים. נותנים לו להתחיל לעבוד עם וו הלישה ומוסיפים את המים ואת השמן. נותנים לו ללוש לפחות חמש דקות. אם אין מיקסר מחקים את הפעולה שלו בתוך קערה. כשהבצק אחיד מעבירים למשטח עבודה מקומח ולשים בידיים. בכל מקרה תלושו אותו קצת בידיים, אפילו אם יש לכם מיקסר משוכלל. פשוט כי זה כיף ורומנטי. הבצק יהיה רק רך ולא דביק. אם הוא נדבק לכם תוסיפו קצת קמח. מניחים לתפוח כשעה. בקור הירושלמי נאצלנו לחמם את התנור של אפרת עד 50 מעלות ואז לכבות אותו ולתת לבצק לתפוח בתנור המתקרר אט אט.

002-20131230

מחממים תנור ל220 מעלות. אחרי שהבצק תפח מחלקים אותו לשני כדורים. הסוד בבצק שמרים הוא להתעסק בו כמה שפחות אחרי שהוא תפח, ככה הוא נשאר קל לעבודה. על משטח מקומח קלות יוצרים את בסיס הפיצה עובדים מאמצע הכדור לקצוות שלו, משטחים באופן שווה. אנחנו עשינו דק דק, ממש כמה מילימטרים, גם יצא קריספי וגם לקח מעט זמן בתנור. מעבירים לתבנית עם נייר אפיה ומרכיבים את הפיצה. קודם הגבינה ואז התוספות. שימו יותר תוספות ממה שנראה לכם שצריך כי הם מתכווצות ונחמד שכל ביס יקבל את כל הטעמים. מזלפים בשמן זית, קצת מלחפלפל ולתנור החם. 7-10 דקות זה כל מה שהפיצה צריכה. נותנים לה לנוח דקה שתיים, חותכים ואוכלים. טעים טעים טעים.

 017-20131230

אוכלים פיצה יומיומית ומיוחדת לכבוד השנה החדשה, חושבים על שיתופי פעולה מרגשים בעולם ומחפשים אהבות חדשות.

 

ילדי התקופה / ויסלבה שימבורסקה: פטאיר, כיסוני בצק חיטה מלאה עם תרד חמצמץ

האישי הוא הפוליטי אמרו הפמיניסטיות הרדיקליות ושימבורסקה מהנהנת בהסכמה. פוסט-סופה כמעט אפוקליטית, אחרי מערכת בחירות סוערת בארה"ב, לפני אחת בארץ ועמוק בתוך המלחמה הבאה, מתעוררות אצלי תהיות כמעט קיומיות. רד הוק שבה עשיתי הכשרה מעשית שנה, ועליה כתבתי פה כמעט נמחקה. העסקים הקטנים כולם נהרסו, התושבים כבר שבועיים בלי חשמל, בקומות הגבוהות גם בלי מים. סיפורים קשים על ביזות ואונס בלילות החשוכים. בארץ טילים וגיוס מילואים.

בזמן שעשיתי מחקר לסמינר שכתבתי בתואר השני מצאתי מאמר מעניין של בחור בשם ג'ד אמרסון שדיבר על יזמות עסקית-חברתית. הוא טען שלכל עסק כלכלי יש השפעות חברתיות, כלכליות וסביבתיות, בין אם הוא מכיר בהן ובין אם לא. צריך, הוא אומר, למדוד עסקים לא רק לפי הפסד ורווח כלכלי אלא גם על פי הפסד ורווח סביבתי וחברתי. זה תפס אותי חזק. לא כי אני חברה כלכלית (יותר לא כלכלית מאשר כלכלית בתור עובד סוציאלי…) אלא בגלל שגם כאנשים פרטיים אפשר למדוד את החיים שלנו לפי הפרמטרים הללו. וגם אנחנו כאנשים פרטיים בין אם בכוונה ובין אם לא, משפיעים על הכלכלה, החברה והסביבה כמעט בכל דבר שאנחנו עושים.

מאיפה מגיע האוכל שלנו ומי ייצר אותו? מה תנאי העבודה של אלה שגידלו אותו? מאיזה מקור קנינו אותו? והשאלות האלה כמובן תקפות גם לגבי מליון דברים אחרים. האישי הוא הפוליטי. המקומות שאנחנו יוצאים אליהם, התרבות שאנחנו צורכים, האוכל שאנחנו קונים, הריהוט, מכשירי החשמל, כולם פוליטיים, כי מישהו מרוויח מהם ומישהו או משהו מושפע מהרווח/ההפסד. לקחנו משכנתא מהבנק? זה פוליטי, כי מישהו עושה עלינו רווח גדול ואחר כך משפיע בעזרת ההון שלנו על המציאות. יצאנו למסעדה? זה פוליטי כי אולי שוטף הכלים הוא אריתראי/מקסיקני שמקבל רבע משכר המינימום. אתם נשואים? זה פוליטי. לי עדיין אסור על פי החוק להתחתן בארץ עם בן הזוג שלי. אנחנו מעדיפים להישאר "לא פוליטיים"? זה הכי פוליטי כי ככה אנחנו נותנים לאנשים אחרים לקבוע מה יהיה בלי להשפיע, מסכימים עם הסדר הקיים (ווואוווו, וואו, תרגע שנייה. בסך הכל באנו לקרוא שיר ומתכון. 'לוקח נשימה עמוקה') .

גם עזרה לזולת היא פוליטית. התרגלנו שלכל דבר יש שירות, אחראי, שהוא לרוב לא אנחנו. מפינוי זבל ועד עזרה לשכבות מוחלשות. העיר גורמת לנו להתרחק מהקהילה ואנחנו לומדים לתת ל"אנשי מקצוע" ופוליטיקאים "מקצועיים" (איזה מן מקצוע זה בכלל?) לנהל לנו את החיים והמרחב. התחושה היא שמישהו כבר ידע לעשות יותר טוב. מישהו שמתמחה ב"זה", מישהו שיארגן. אבל האמת היא שאנחנו המומחים הגדולים ביותר לחיים שלנו וכולנו פוליטיקאים. בא לי לקדם פוליטיקה של מעורבות אישית. אני רוצה להיות בעולם ושהעולם יהיה בי. 

אבל זו לא משימה קלה. בזמן ההוריקן רציתי לדפוק בדלתות של השכנים שלי ולשאול מה שלומם לפני שעזבנו את הדירה. לא עשיתי את זה. הייתי מובך ופחדתי לפלוש והאמת היא שהיה לי יותר קל פשוט לא לעשות את זה. אתמול במעלית שכנה מבוגרת שעד עכשיו היינו ביחסי הנהון ידידותי התחילה לדבר איתי לראשונה. היא סיפרה לי שהיה להם קשה לרדת ולעלות במדרגות והם דאגו שלא אגרו מספיק מים והיו מפוחדים. הרגשתי חרא וחשבתי על זה הרבה. קשה להוציא כוונות מהכוח אל הפועל. להפוך מילים למציאות זו מלאכה מורכבת ונדרש לכך מאמץ ואפילו אומץ (ואולי בעצם זה ממש פשוט?).

האישי הוא הפוליטי. ואנחנו חיים בתקופה פוליטית והבחירות שלנו הן פוליטיות ומשפיעות על העולם, אם התכוונו לכך או לא. גם הבלוג הזה, למרות שהוא "רק" בלוג אוכל, הוא פוליטי כי אני נחשף בו, משפיע ומושפע. לחשב כל בחירה בחיים זה לא פרקטי, אבל להיות מודעים לכוח שלנו כאנשים פרטיים וכקהילה, לא במובן אמורפי מדומיין, אלא על אמת, זה כבר קצת יותר קל. נדמה לי שקהילה וקהילתיות קשים בימים אלה (ואני מודע לאירוניה הדקה עד עבה מאוד כשאני כותב את המילים האלה אלפי קילומטרים רחוקים מניו יורק). בוא נראה אם אני יכול טו פרקטיס ווט איי פריץ'. ועכשיו, תסלחו לי בבקשה, אבל אני הולך להכין כיסונים מבצק שמרים ממולאים בתרד חמצמץ. גם הם פוליטיים, הם מגיעים מסוריה.

הפטאיר הוא מעדן. בצק דקדק ממולא בתרד חמוץ. מתחילים בהכנת הבצק כי כמו חלקנו, הוא מהדור הישן, לא פועל באינסטנט.

לבצק

2 כוסות קמח לבן
2 כוסות קמח מלא
כפית מלח
כף סוכר
חצי כפית שמרים יבשים (והאמת היא, שאם אין, אז לא חייבים להשתמש. הבצק יהיה קצת יותר פריך אחרי האפייה, אבל זה עובד מצוין גם בלי)
1/3 כוס שמן זית
1/4 1 כוסות מים פושרים

אם יש מיקסר משוכלל מכניסים את כל החומרים פנימה ונותנים לו לעבוד איזה עשר דקות. צריך להתקבל בצק רך אך לא דביק.

אם אין מיקסר משוכלל מפשילים שרוולים שמים בקערה את החומרים היבשים ומערבבים

מוסיפים שמן ומטמיעים

ואז חופרים בור באמצע ואליו שופכים את המים החמימים

בעזרת כף מערבבים. כשזה מתחיל להראות כמו בצק מעבירים למשטח מקומח קלות ומתחילים ללוש.

אחרי אין ספור בצקי שמרים שהכנתי הנה התובנות שלי:

  • משתמשים בבסיס כף היד ולא באצבעות וככה זה הכי פחות נדבק. מתחילים בלאחד את החומרים בעדינות וככל שהבצק נראה יותר אחיד אפשר ללוש עם יותר כוונה.
  • ללישה הכי יעילה דוחפים את הבצק על המשטח, משטחים אותו ואז מקפלים וחוזר חלילה.

  • מקמחים את משטח העבודה מעט ככל האפשר. בצק קשה יניב מאפים קשים ולא תפוחים וזה באסה. הרבה הרבה יותר קל להוסיף קמח לבצק רטוב מאשר מים לבצק יבש.
  • בצק שמרים צריך הרבה לישה! זה יוצר קשרי גלוטן או משהו. אחלה אימון לידיים. לא לוותר לו, אתם הבוסים שלו ולא להיפך. אם זה קשה אז מחלקים לכמה חלקים ולשים כל אחד בנפרד. גם אם הוא נראה קצת רטוב כדאי לא להתפתות ולהוסיף קמח כי הלישה עוזרת למים להיספג ואנחנו לא רוצים בצק יבש.

אוקיי, עכשיו מצפים בקצת שמן כדי שלא יתייבש ונותנים לשמרים לשחרר גזים איזו שעה רצוי באזור חמים. הבצק לא "יכפיל את נפחו". הוא כן יתפח קצת.

בזמן שהבצק עובד מטפלים בתרד:

1 ק"ג עלי תרד קפואים או טריים (לא ניסיתי, אבל אני בטוח שגם עלי מנגולד יהיו מעולים פה. אולי גם ירוקים אחרים?)
בצל גדול קצוץ דק
מיץ מלימון אחד
כפית וחצי מלח
פלפל שחור
2-3 כפות שמן זית
גבינה בולגרית (לא חובה)
פיניונס (זה צנוברים בירושלמית, לא חובה)
2 כפות סוּמק (לא הכרחי)
כף אחת רכז רימונים (לא הכרחי, וגם לא יותר מזה כי זה הופך את המלית למתוקה ולא תודה)

אם התרד טרי חותכים לרצועות דקות, מפזרים את המלח ושמים במסננת בכיור. המלח מפתה את המים החוצה מהתרד. אחרי חצי שעה אנחנו נשלים את המלאכה ונסחט את התרד הכי הרבה שאנחנו יכולים. חובה לסחוט. אחרת התרד ישפריץ מלא מים והבצק יצא רכרוכי ולא פריך. איכס. אם משתמשים בתרד קפוא מפשירים לגמרי, אפשר מתחת למים, וסוחטים, לא צריך מלח.

מערבבים בקערה את כל המרכיבים של המלית (לא מוסיפים מלח אם פיזרנו אותו על התרד הטרי…). אם רוצים צנוברים אז בכיף. או בולגרית, יאמי. או כטוב העולה ברוחכם.

אני אוהב דיוק במילים, אבל במטבח פחות חשוב לי. לכן במקום לרדד ולקרוץ עיגולים סימטריים אני עושה ככה: משטח את הבצק בעדינות על משטח העבודה

חותך לרצועות ואז לקוביות (בסה"כ כ-35 חתיכות)

ומרדד כל חתיכה, הכי דק שאפשר. לא יוצאים עיגולים מושלמים, אבל שלמות משעממת אותי.

כל עיגול הופך לפיתה דקה-דקה ומקבל הר של מילוי

סוגרים כמו חיתול של פעם

מכניסים לתנור שחומם ל-200 מעלות לכ-25 דקות. הם מוכנים כשהם קצת משחימים.

אוכלים בטמפרטורת החדר ואת מה שנשאר מקפיאים. נהנים מאוד מהטעם החמוץ של התרד, אבל מרגישים גם קצת החמצה על זה שהמצב שלנו היום לא ממש מאפשר גישה למאכלים המעולים של השכנים שלנו מצפון.