"כי מה שאיפתו של אדם נקי? להצטלם ליד אדם מלוכלך, זהו יסוד הקומפוזיציה."
חנוך לוין / מלכת האמבטיה, מערכונים ופזמונים 1, מה איכפת לציפור, 1987, הקיבוץ המאוחד.
הפכתי להיות פריק של סדר ונקיון בבית. וזה לא שלא היה לי איכפת לפני אבל גיליתי שכשאני בבית כל הזמן יותר נעים לי כשנקי ומסודר (שוקינג, אני יודע…). בחודשים האחרונים אני מתחיל כל בוקר בלהחזיר את היום הקודם למקום, לנקות את המטבח, לזרוק את המחזור או את הפח, לפעמים גם לשאוב, להעמיס מדיח. כשאני מסיים אני מרגיש מוכן ללכלוך והבלגאן של היום החדש. אפילו אמרתי יום אחד ללוני שטוב לי לגב להתחיל את היום בתנועה והוא צחק עלי שאני מדבר כמו איש זקן. חיבקתי את הזיקנה שלי בחום וניסיתי לחשוב על משהו שצעירים עושים, כשלא הצלחתי התחלתי לנקות ביותר התלהבות ונתפס לי הגב.
אחרי כמה שבועות של הרגל הנקיון החדש גיליתי גם שבאופן אוטומטי אני חושב על כל הדברים שמרגיזים או מאכזבים אותי בזמן הנקיון היומי ומנהל דיאלוגים להוטים עם יצוגים של אנשים אמיתיים בראש. זה לא באמת הועיל ורק השאיר אותי יותר כועס בסוף, אז עכשיו כשאני תופס את עצמי מתמרמר אני מנסה להחליף כיוון ולחשוב על הדברים שאני שמח עליהם. למשל זה שעוד מעט, אחרי שאשאב אבק עם ברברה שואבת האבק היקרה שלנו, השטיח יהיה נקי!
כל יום בערב הסלון שלנו הופך לחדר כושר. הכורסה זזה הצידה, העציץ הגדול ושולחן הקפה מוגלים אל פינת האכילה ומזרוני היוגה שלנו נפרסים על השטיח. מקו המבט של כלב ראש למטה כל שערה וגרגיר אבק בין הסיבים של השטיח מרגישים הרבה יותר אינטימיים. לפעמים אני צריך להשתמש בכל כוח הרצון שלי כדי לא לעצור את שיעור הוידאו באמצע ולהוציא את ברברה ממקום משכבה בארון לעוד סיבוב מהיר. יש לה פונקציה מיוחדת לשטיחים שמרגשת אותי במיוחד – המברשת שלה מסתובבת במהירות ואוספת את הלכלוך מהעומק של השטיח ומסרקת את הסיבים של השטיח חרישים חרישים. יש לי טכניקה שדייקתי שבה את חוט החשמל שלה אני שם על הכתף, ביד ימין אני מניע אותה קדימה אחורה וביד שמאל מחזיק אותה בחוט קצר. כשאני מסתובב 180 מעלות את החוט שעד לאותו הרגע היה מאחורי ועכשיו הוא לפני אני מחזיר למקומו בתנועה גדולה משל הייתי מאלף בקרקס והיא האריה. בסוף רומן הבוקר שלנו, כשאני מחזיר אותה חזרה לכלוב, אני יכול להביט בחרישים שהיא יוצרת בשטיח בערגה במשך שעות כי כשהם שם אני יודע שנקי. ברגע שהולכים עליהם הם נעלמים ואז זה כאילו לא ניקינו מעולם. לוני לא בדיוק מסכים איתי, אבל לי נראה ממש לגיטימי לבקש ממנו לא ללכת על השטיח כמה שעות אחרי הנקיון, כי למה לא להנות ממנו עוד טיפה, אז מה אם הוא רוצה לצאת למרפסת? גם ככה קר בחוץ.
אבל אל תחשבו, היו לנו גם כמה ימים מיוחדים במהלך השנה האחרונה. למשל היה את היום שסידרנו את ארון הווק אין שלנו. מאז לפעמים אני פותח את הדלת שלו רק כדי להתפעל מכמה הוא מסודר. אפילו סידרתי את קופסת הענק של האלקטרוניקה שלי. גם לכם יש כזאת? כל מטען ישן, או כבל שלא בשימוש, איי פודים מזנים נחותים, טלפון אלחוטי שסחבתי במזוודה עוד מהארץ לפני עשר שנים (למה? מה חשבתי בדיוק?), פלאפון נוקיה ישן כזה ושאר מציאות גרים בה דרך קבע, מחכים ליום, הו ה-יום, שאצטרך אותם. אמנם אני עוד לא אבא בעצמי, אבל אני מרגיש שמאז שיש לי אותה אני מוכן לאבהות. אחד הרגעים השמחים בחיים שלי היה כשאורית ביקרה ולא היה לה מטען מתאים לאיזה גדג'ט והוצאתי את הקופסה הענקית וחפרתי בה במשך רבע שעה, וכל הכבלים של כל המטענים הישנים היו מסובכים אחד בשני כי למרות שאני רוצה להחשיב את עצמי מהמסודרים, בלב אני בלגאן כמו שרק כבלים יודעים, ובסוף מצאתי. מצאתי! את המטען הנכון, עם המתח הנכון והפין בגודל הנכון (די נו, לא התכוונתי ככה, זו את עם המוח המלוכלך). ואפשר היה לטעון את הדבר (מה זה היה פלאפון ישן? או פנס? אולי רדיו? מי יודע…) והאושר והגאווה. אני עדיין מתמלא בהם כשאני נזכר ברגע ההוא שהייתי בו מוכן והיה לי. בכל אופן – אפילו את הקופסה הזאת באותו יום מיוחד שלפתי וארגנתי. גלגלתי את כל המטענים ושמתי בשקיות זיפ לוק נפרדות, הפרדתי בין כבלים של שמע לכבלים אחרים, שמתי בטריות בשקיות משל עצמן לפי גודל וכרטיסי זכרון נושנים למחשב במקום יעודי. יום אחד בעוד עשר שנים כשאצטרך בדיוק משהו, יכול להיות שיהיה לי אותו ושאמצא אותו, והפעם זה יהיה אפילו יותר קל! שנייה כל הכתיבה הזאת מעוררת בי געגועים, אני הולך להציץ בקופסה המאורגנת שלי ומיד חוזר.
והיה את השבוע חופש שלקחתי לכבוד חג ההודיה. שכרנו בית עם חברים באפ סטייט בציפייה גדולה לצאת סוף סוף מהעיר, אבל רגע לפני אחת החברות נחשפה לקורונה וביטלנו. יש אנשים שהיו מתבאסים אבל לא אני (אני הרי מהלא מתמרמרים, זוכרים?). במקום התחלתי מיד לתכנן בראש את כל הפרויקטים של הסדר והנקיון לחופש. מגירות שולחן העבודה עברו ארגון מחדש ועכשיו כל הבלוקים (למה יש לי כל כך הרבה בלוקים מותחלים??) גרים ביחד במגירה אחת, וכל הניירת במגירה שנייה ואחת מיוחדת רק למפתחות ומשקפי שמש ושמתי בה קופסאות קטנות אז הדברים לא מסתובבים חופשי וכל פעם שאני פותח את המגירה זה אושר. מדפי הספרים נוקו מאבק והספרים הועמדו דום על פי גובה ועומק ולפי נושא ורק את הכרכים של המילון השארתי לא מסודרים לפי הא"ב. כדי להזכיר לעצמי ששום דבר לא מושלם. סתם, לא בגלל זה. אני חושב שהתעצלתי בסוף ועכשיו כל פעם שאני רואה אותם במהלך היוגה אני מרגיש מורד וזה מוצא חן בעיני הזקן שבי ששמח על התנועה בשביל הגב. האם איש זקן היה משאיר את המילונים לא מסודרים ככה? בטוח שלא. אני עדיין צעיר ומרדן (אגב, מעולם לא הייתי מרדן, ואני לא יודע מה כל העניין הזה עם זיקנה וסליחה מכל מי שקוראת וחושב לעצמו, שתוק מה אתה יודע על זיקנה. אני באמת לא יודע כלום וגם גיל מעולם לא היה דבר שהיה לי איכפת עליו. לוני ואני שנינו רק מחכים להיות כבר סבים יום אחד).
וכשאני מתעייף מכל הסידורים הפיזיים אני מרים את הטלפון וצופה בסרטונים של אנשים מנקים ומסדרים את הבית שלהם בהילוך מהיר. יש איזו אחת שלמדה איתי שכל יום ראשון עושה וידאו שלה מנקה את הבית שלה ואני מחכה לזה בכליון עיניים. היא גם לימדה אותי איך לשים את הפוך בתוך הציפה בטכניקה משוגעת של גלגול. והחשבון של הבחור שצובע קירות שלמים בשניות עם רולר ענק ובדיוק מטריף חושים. ווידואים של כל מיני אנשים מנקים סירים עד כדי צחצוח ומסדרים את הפירות שלהם בערמות יפות ומאבקים את המדפים שלהם ועוד… ועוד… ועוד…
בכל אופן, ערמות ודברים שלא במקום הפכו להיות האויב שלי. פעם רק המחשבה על לנקות ולסדר הייתה מעייפת אותי. היום יש משהו שמרגיע אותי בלהחזיר את הדברים למקום ובלהביט במשטח עבודה נקי. או להציץ בארון ולראות את ארגזי הכביסה (יש לנו ארבעה!) ריקים. אתם חושבים שאני צריך להיות מוטרד מזה שההיי לייט היומי שלי זה הרגע שבו הבית נקי ואני מתיישב לעבוד או לכתוב? בעצם אל תספרו לי אם כן, נראה לי שעדיף שאני לא אדע בנתיים. קניתי לפני שבועיים מחזיקים כאלה לספרים על מדפים ואני קצת מתבייש מכמה שמחה הרגשתי להציב אותם על מדפי הספרים שלנו. הספרים עכשיו עומדים מאליהם!
טוב, אז מה אוכלים לארוחת ערב?
מתכון בסיר אחד כדי שיהיו פחות כלים, למרות שעכשיו כלים זה כיף אז זה קצת דיסוננס. שעועית של רייצ'ל.
אף פעם לא הייתי איש של שעועית יותר מידי אבל עם המתכון הזה עברתי הסבה. הוא קל מאוד ומפיק מהשעועית טעמים עדינים ועמוקים ומרקם מעולה. טעים בפני עצמו וגם מאוד על טוסט של לחם טוב.
מצרכים
- 2-3 כוסות של שעועית יבשה מסוג פינטו (נקראת קרנברי פה בניכר, אהובה עלינו במיוחד), לבנה ואפשר גם אדומה. בתמונות שעועית שחורה וורודה כי זה מה שהיה לנו במזווה. אני באופן אישי פחות אוהב רק שעועית שחורה.
- בצל בינוני
- 4-5 שיני שום קלופות (וכשאני מתעצל משאיר אותן עם הקליפה ומתמודד אחר כך)
- 2-3 גבעולים של רוזמרין
- 2-3 גבעולים של טימין
- חוט לקשירת העשבים
- 3-4 כפות שמן זית
- מלח ופלפל
- חצי פלפל חריף טרי מסוג סרנו (או פלפל חריף שנגיש לכם בכמות שמתאימה לחיך שלכם)
- לאכילה: מעט פטרוזיליה קצוצה וכמה טיפות מיץ לימון
הוראות
לילה לפני: משרים שתיים שלוש כוסות של שעועית יבשה לכמה שעות ועדיף ללילה.
סיר: עדיף סיר כבד כמו לה קרוזה כי לוקח לשעועית הרבה זמן על האש והחום האחיד עושה לה טוב.
בבוקר שוטפים את השעועית המושרית ומניחים בסיר, יוצקים מים מעל עד כדי כיסוי פלוס 1.5 ס"מ.
חותכים את הבצל לחתיכות גדולות ומוסיפים לסיר, אל תשקיעו יותר מידי, הוא די נמס בסופו של דבר.
את שיני השום חוצים לשניים ומוסיפים לסיר ביחד עם חצי הפלפל החריף.
קושרים את גבעולי הרוזמרין והטימין אחד לשני היטב מכניסים גם אותם לסיר.
יוצקים מעל הכל את שמן הזית ומוסיפים מלח ופלפל. תתחילו בכפית מלח, וחצי כפית פלפל, אחר כך כשהמים יספגו תתקנו.
מביאים לרתיחה ואז מנמיכים את האש ומבשלים עוד כשעתיים. מערבבים מידי פעם וטועמים. אנחנו אוהבים את השעועית כשהיא רכה ונימוחה אבל לפני שהיא הופכת לעיסה חסרת צורה. לפעמים צריך להוסיף לסיר עוד קצת מים, או לפתוח אותו כדי שהמים יתאדו יותר מהר, תלוי במרקם. זה לא מדע מדויק, מצטער. אנחנו גם אוהבים להשאיר את השעועית המבושלת בתוך קצת מהציר שנשאר, לא לתת לו לגמרי להתאדות כי הוא טעים בפני עצמו. כשמגישים קצת פטרוזיליה מעל וקווץ' מלימון מרוממים את החוויה אפילו יותר. כמה פשוט, ככה המתכון הזה כיף, במיוחד ביום קר, אבל בעצם כשאני חושב על זה אכלנו אותו גם בשיא הקיץ בכיף. תכינו הרבה כי זה נשמר היטב לכמה ימים וכיף לנשנש את זה גם הישר מהמקרר. אם בא לכם אתם יכולים להחליף את שיני השום הקלופות בראש שום שלם שחציתם לאורכו ולהניח אותו בתוך הסיר עם הכל. אם תיזהרו בזמן הערבוב בסוף הבישול תוכלו לסחוט את השום המבושל החוצה ולעשות ממנו ממרח או פשוט לאכול בכפית (לא בשבילי, אבל מסביבי יש אנשים שמאוד אוהבים ואז אסור להם להתקרב אלי…).
שירה אכילה 