אני לא אדם דתי. להפך. אני מאוד חילוני. אבל אני גם אוהב מסורת. אני חושב שהרבה יותר קשה לנו החילוניים לחיות באופן מסורתי. כי כשאין מסגרת דתית שמספקת את מסורת העשה ואל תעשה, עלינו המלאכה ליצור אותה. אני מגדיר את עצמי יהודי באופן תרבותי, כי גדלתי בישראל, ספגתי את היהדות שהייתה סביבי, נטמעתי בתוך סיפורי התנ"ך שלמדתי בבית הספר, התעצבתי סביב החגים היהודיים והתבנתתי בעברית. אבל לא גדלתי בבית הכנסת ובטח ובטח שלא באורח חיים דתי בכל צורה. התפילה היהודית לא סוחטת אצלי את בלוטות הרגש כי לא הותניתי לכך (שירה עברית לעומת זאת, כן). ובכל זאת, מי היה מאמין, בשנה האחרונה התחלתי ללכת לבית כנסת. זה אמנם לא בית כנסת רגיל, זה בית כנסת שהוקם עבור הקהילה הגאה של ניו יורק, קהילת בית שמחת תורה (CBST), אבל זה עדיין מאוד בית כנסת. הסידורים נכתבו מחדש כך שיכללו יותר מינים (והם אפילו כוללים שירי משוררים!), הרבות לסביות, הקהל להט"בי מכל הקשת המגדרית/נטייתית + חברים סטרייטים, והאוריינטציה היא סביב יהדות מתקדמת של זכויות אדם. אני מתרגש מזה כל פעם מחדש. אבל אני בעיקר מתרגש מקהילה. הלכתי בשביל הקהילה. נשארתי בשביל הקהילה והמסורת. בשביל התחושה של העשייה המשותפת, של השותפות והביחד. יחס מורכב יש לי אל הדת. יחס שמשתנה כל הזמן. גם לזלדה היה יחס מורכב עם הדת. באופן אחר לגמרי. וגם קצת דומה.
אגב, להתפלל אני יודע רק במבטא אמריקאי כבד.
הבנתי גם שאני צריך ליצור את המסורות של עצמי וגם שכשאנשים מגיעים אולי לאיזשהו גיל הם מוכנים לוותר קצת על הציניות ואפילו מחפשים חוויות של רוחניות וקירבה. אני בכל אופן, לומד לשים את הציניות בצד לפעמים, ומוכן יותר בקלות לחוות חוויות שאחרת הייתי קורא להן בשמות כמו דביקות, פשטניות, שטחיות, ב"שקל" וכו'. אני לומד להשתתף ולא רק להביט מהצד ואפילו להנות מהן. אז אני מארח בחגים הגדולים ארוחה אצלי ומזמין אנשים, יהודים ולא יהודים, ישראלים ולא ישראליים, אנשים שפגשתי במקומות שונים. אני מבשל את כל האוכל, הם מביאים את היין ואת הנכונות להשתתף ולא להביט מהצד. בערב השני של פסח ביקשתי מכל אחד להביא משהו (שיר, סיפור, כתבה) שקשורים לחופש שלו בעותקים לכולם. הייתי נורא בלחץ שאנשים לא ישתפו פעולה וכמעט שביטלתי את הקטע האמנותי. אבל כשהתיישבנו במעגל, 15 אנשים, וכל אחד הקריא את מה שהוא הביא והסביר על החופש שלו נפל לי אסימון. אנשים מחפשים משמעות, מחפשים חיבור, מחפשים לחלוק. כל אחד הלך הבייתה עם ספרון שמורכב מהחופש של כולנו. אבל יותר מזה, עם תחושה שהוא חווה אינטראקציה משמעותית עם אנשים אחרים. התגובות היו חזקות בימים שאחרי.
לכבוד ארוחת ראש השנה אתמול ההוראות שלי כבר היו הרבה פחות מגומגמות. כל אחד התבקש להביא מתנה עטופה. החפץ חייב היה להיות משהו משומש, לא יקר, משהו שמילא פונקציה בחיים של הנותן ושהוא מוכן עכשיו להיפרד ממנו ולתת לו לשמש מישהו אחר. כשהאורחים הגיעו הם כתבו כרטיס ברכה עם איחול לשנה החדשה והסבר קצר על המתנה שלהם. אני אספתי את הכרטיסים ואחרי האוכל כל אחד שלף כרטיס, הקריא אותו ואז כותב הכרטיס העניק לו את המתנה שהוא הביא. היו מתנות מלבבות – ספרי בישול משומשים היטב, כוס קידוש ראשונה, ספרי קריאה אהובים ועוד ועוד. כששלחתי מייל על הארוחה הזמנתי כל מי שיש לו מסורת שהוא רוצה שנמלא ביחד שיביא אותה, וחברה חדשה שזו הפעם הראשונה שבה השתתפה בחג יהודי, הביאה מגילות קלף קטנות מגולגלות וחתומות בכוכב. בתוך המגילות הסתתר ציטוט שהיא אוהבת ולסיום החלק האמנותי כל אחד שלף ציטוט והקריא אותו. אני הצעיר היה חושב שזה נדוש, ומטופש קצת, דביק. אני הבוגר יותר התרגש נורא מהמחווה והסכים להשתתף בלב מלא ולמצוא אמת בציטוט שקיבלתי. היה ערב מיוחד.
טוב, אבל כל החגיגה הזאת הייתה בכלל רק תירוץ לבשל את כל המתכונים שאגרתי בחודשים האחרונים. ואם במסורות עסקינן, בלוג דיי היה ב-31 לאוגוסט ובמסגרתו, כל בלוגר מתבקש להמליץ על בלוגים שהוא אוהב ועוקב אחריהם. אז ארוחת ראש השנה אצלי הייתה ארוחה מהבלוגים – המתכונים נלקחו מהבלוגים האהובים עלי. והנה המנות המככבות (אנא סלחו על איכות התמונות הירודה הפעם… לא קל לבשל ל-20 איש ולייצר תנאי תאורה נאותים…):
מ"בצק אלים", האמא של בלוגי האוכל, הכנתי את סלט הברוקולי הנא, המעולה ואת לביבות הבטטה של אורנה ואלה. מאיה היא כמובן האורים והתומים של כולנו בכל מה שקשור לבלוגספירה.
הילה מ"ביסים" מבשלת בדיוק לטעמי תמיד וגם כל פעם שהיא מפרסמת פוסט זה קולע בדיוק למה שיש לי במקרר. חוצמזה שהיא תמיד גורמת לי לחייך וכל מתכון אצלה הוא בונבוניירה. לארוחה הזאת הכנתי את סלט הקייל החי שלה וקציצות של ירוקים עם בורגול שהיו אלוהיות. אני שידכתי אותן למטבוחה פלפית ביתית שהייתה רוטב מושלם בשבילן.
מהבלוג היפיפיה והטבעוני "לא על החסה לבדה" הכנתי את קציצות הסלק המעולות! הן יצאו מושלמות וקצרו שבחים עם רוטב של טחינה מאוד לימונית.
מהבלוג המהמם של גל, פתיתים, הכנתי את המנה האחרונה הלא תאומן הזאת. אגסים ביין עם כתר של שוקלוד ופיסטוקים. בחיים לא הייתי כל כך גאה במשהו שהכנתי. באמת.
עוד לקינוח הכנתי את העוגה האיטלקית של "אז מה את עושה כל היום", שהוא בלוג מופתי. העוגה הזאת היא פלא. נעלמה אחרי שניות ואני עדיין יכול לדמיין את המרקם הנימוח שלה והטעמים העדינים והמרעננים. בכלל אפרת כבלוגרית מובילה מייצרת אווירה רשתית כל כך נעימה! אני לומד ממנה המון על איך להתנהל בעצמי בתוך העולם הוירטואלי. עוד מהממת אחת.
מה עוד אכלנו? היה סלט קפרזה עם חלפיניו אדומים, היו חצילונים יפניים בגריל עם רוטב מיסו, ששמעתי שהיו מעולים ועד שהגעתי בעצמי לשולחן כבר לא נותרו (יגיע עליהם פוסט בקרוב). היו תפוחי האדמה המשוטחים מתוך "שירה אכילה" שתמיד מתקבלים באהבה. היו פטריות שיטאקי שבושלו בציר על פי מתכון של מומופוקו והונחו על גבי חיטת פארו. היה גם קוקטייל וויסקי שהמצאתי בשיתוף חבר ברמן שכלל סירופ סוכר שבושל עם מלא תפוחים, קימנון, צ'ילי וג'ינג'ר, סונן ונמזג מעל קרח + שפריץ של סודה וכמה טיפות ביטרז (ליטר הוויסקי הסתיים עד סוף הערב, מה שאומר שלפחות 33 קוקטיילים כאלה נמזגו… כלומר הצלחה מסחררת). לקינוח היה גם גלגל של ברי עם דבש חם מעל ופטל ותאנים צלויות עם גבינה כחולה ודבש טימין חם. בקיצור (למעשה, באריכות רבה…). הייתה אחלה ארוחה. דרך נהדרת להתחיל את השנה החדשה. ותודה לכל הבלוגרים הנהדרים שעושים את זה כל כך יפה, ובעיקר כל כך טעים!
ועכשיו לעוד שני בלוגים שאני קורא באדיקות:
- ג'ינג' – טוב, כבר כתבתי מלא על אורית גידלי. משוררת מוכשרת, סופרת רגישה, אוהבת מקצועית, מלהטטת במילים כמו אף אחד אחר. ויש לה גם בלוג. מזל, ככה אני יכול לעשות לה סטוקינג. הוא לא קשור לאוכל. הוא קשור לחיים.
- ועוד אחד מצוין – מדע בצלחת, הבלוג של נעמי זיו. נעמי היא מדענית ואוהבת אוכל והיא עונה על שאלות של הקוראים אודות המדע של האוכל. אני כל פעם לומד משהו חדש! כיף כיף כיף!
ולסיום, עוד תמונה של האגסים. כי ואו. באמת. פשוט ואו.
זהו. סיימתי. שנה טובה לכולנו!
שירה אכילה 