להיות בחיים / סטיוון סונדהיים – עוגיות שוקולד, חמאת בוטנים, שקדים ושיבולת שועל בצנצנת

(מתוך המחזמר Company מאת Stephen Sondheim, תרגום לעברית – שירה אכילה)

2011 – "יש מקום שאתה חייב להכיר, פיאנו באר מהמם בווסט וילג'". טל גר בניו יורק כמה חודשים וזו הייתה אחת הפגישות היחידות שלנו בזמן הזה. גם אני עדיין הרגשתי די חדש בעיר. פתחנו את הדלת ומתוך המרתף הקטן והטחוב התפרץ קול גדול של שירה וריח סמיך-חמוץ של אלכוהול.  המון קטן של אנשים מכונסים מסביב לפסנתרן שיושב במרווח הצר שבין הפסתנר והקיר ומנצח בכשרון על המקהלה המקרית. התיישבנו ליד אחד משני השולחנות הקטנים בצד ובדיוק ברגע הזה הם התחילו לשיר את שיר הנושא מתוך בת הים הקטנה Part of Your World . אני חושב שטל היה קצת בהלם מזה שידעתי כל מילה ושבסוף השיר עמדתי צמוד לפסתנר, דמעות בעיניים ולחיים סמוקות. יש רגעים מעטים בחיים שמוצאים בהם בית, זה היה אחד מהם. בשנה וחצי הבאות פקדתי את מריז קרייסיס כמעט כל סוף שבוע ביחד עם מריה, אז חברה מהלימודים, היום חברה מהחיים, כאן למדנו לאהוב אחד את השנייה עד עומק חברי צלול.

2012 – יום שישי בערב ואני מוזג לעצמי אומץ לכוס ומתבל בסודה והרבה ליים. אני כבר שנתיים בניו יורק. הלימודים הסתיימו והביאו לפירוק חבורת האנשים שעטפה אותי במהלכם, פעם ראשונה ולא אחרונה שהטופוגרפיה האנושית שלי תשתנה פה. מריה עזבה בעקבות אהבה ואני, בוגר תואר שני, עובד על התבגרויות אחרות שידביקו את הקצב – מנסה לפרוץ את בועת היובל הלבדית שנדמה שרק אני מסוגל לראות אבל עוטפת אותי כמעט מכל עבר. היום אצא, לראשונה בחיי, לבד.

אני יורד את שלוש המדרגות המוכרות והברכיים שלי קצת רועדות. גם הלב. זה שיר מוכר מקברט, Come to the Cabaret. אני מצטרף מיד ומרגיש מאוד מודע לקיום שלי ברגע הזה. מציץ לצדדים לבדוק מי מריח את הלבדות שלי ובטוח שהתשובה היא כולם. המצח והגב שלי מרגישים חמים, רק שלא אזיע מבעד לחולצה. אני ממשיך לשיר והעיניים שלי תרות בחוסר הצלחה אחרי המלצר כי הגוף שלי רוצה להזמין כמה שיותר מהר עוד אומץ. בסוף השיר השני אני מעז להציץ שוב לצדדים. אני מופתע. מישהו מנפנף אלי. שניים מחייכים בחום. מאחורי מגיח המלצר ומגיש לי וודקה סודה עם הרבה ליים בלי שביקשתי. מכירים אותי פה. חום מתפשט במעלה הושט שלי מלמטה כלפי מעלה. אני לא בטוח אם זו הוודקה או תחושת המוכרות אבל נעים לי פה. אני מתרווח ותופס קצת יותר מקום בחלל.

המשכתי לצאת לבד. כאן התאמנתי שוב ושוב בלהיות עצמי בלי משענות.

2014 – החלל מואר ברוך במעט שרשראות של אורות קטנטנים, הקירות, הרצפה והתקרה מחופים בעץ גס ספוג סיפורים, שירים ומשקאות שפוכים. אין כאן גרם של יומרה ניו יורקית. זה רק באר קטן שבו כל ערב מתכנסים אנשים כדי לטבוע בפשטות של שירי ברודוואי, להזדכך ברגש המזוקק שלהם, ולשכוח לרגע מהמורכבות של החיים. ואני, מקומי, ביניהם.

טפיחה על הכתף. "היי, יש לי בקשה קצת מוזרה – הבחור שהייתי איתו פה נזרק החוצה כי הוא התחצף אל הבארמן ועכשיו הוא גם לא מוכן למכור לי משקאות, אם אתן לך כסף תהייה מוכן לקנות לי משקה?"

בבאר מארק מתפלא עלי –  מה פתאום שני משקאות? הוא יודע שבאתי לפה לבד הלילה. "אני קונה לאיזה בחור" עניתי והעיניים שלי לא הצליחו להחזיק את המבט השיפוטי של העיניים שלו וצנחו למטה. "האני, תזכור מה שאני אומר לך, הם תמיד צריכים לקנות את המשקאות בשבילך, לא להפך". הבאתי לו את המשקה וחזרתי לפינה שלי ליד הפסנתר. מצד העין ראיתי שגם הוא יודע את כל המילים לשיר Another Hundred People מתוך יצירת המופת של סונדהיים Company. לקח בערך חצי שנה עד שהצלחנו לתאם פגישה נוספת. היא הייתה באותו המקום, מריה חזרה אל העיר אחרי שנגמרה לה האהבה ההיא וביחד צעדנו אל מריז קרייסיס. כאן מתוך שלמדתי להיות לבד קיבלתי גם ביחד.

2016 – ערב חורפי קפוא. את הדירה שלנו מקשטים נרות בכל מיני גבהים, שרשאות של אורות קטנטנים ופרחים שסחבנו מוקדם בבוקר מטריידר ג'וז באצבעות ידיים קופאות. את הדלת מעטר ציטוט של סונדהיים. מסביבנו קומץ מהאנשים הקרובים אלינו בחיים. בלי משפחות מורחבות, רק הורים, אחים והחברים שהמרחק הגיאוגרפי מאיתנו ומהלב שלנו שווים. מודרים ממסורת החתונות כל חיינו לשנינו לא היו דמיונות חתונה מפותחים. כששני גברים חילונים-יהודים מתחתנים באמת שאין הרבה מסורת להישען עליה. אז המצאנו את המסורת לעצמנו.

במקום טקס מוכתב מראש ביקשנו מכל הנוכחים להוסיף משהו אל הטקס שהתהווה מול עינינו. רצינו שישלחו אותנו לעבר חיי נישואים לא כעדים אלא כמשתתפים פעילים בחיים. אנחנו התחלנו את הסבב בדברי אהבה לנוכחים והם נשאו אותו אל על עם זכרונות, סרטונים, חרוזים, אגדות, שירים ומילות אהבה ותמיכה, כל העת עוטפים אותנו בנוגה שבקע מעיגולי אור שהחזיקו בידיים. מריה סיימה את הסבב ובעזרת רשיון לחתן שהוציאה במיוחד עבורנו בסיטי הול ניווטה את החדר עד לרגע הקשירה וההתרה של החלפת הטבעות. "בסמכות שניתנה לי על ידי האינטרנט והעיר ניו יורק, אני מכריזה עליכם נשואים".

הגשנו עוגת מאצ'ה מיל קרפ, עוגיות של לאוואן ופחזניות קטנטנות במילוי של קרם וניל וקרם קרמל ליד שמפניה.

כשאנשים עזבו נתנו להם צנצנת עם כל הרכיבים היבשים ומתכון להכין את העוגיות האלו.

תמיד כשאנחנו מגיעים לצומת של השדרה השביעית ורחוב גרואוב הבטן שלי מתמלאת פרפרים. איזה מן ערב הולך להיות? אנחנו עוקפים את המחכים בחוץ ואני מקווה תמיד שאיזו מישהי תצעק עלינו – "יש פה תור" ונוכל להתעלם ממנה ולדעת שיכניסו אותנו מיד ושיש מקום אחד בניו יורק שמכירים אותנו בו, מקום שהיה פעם של כל אחד מאיתנו בנפרד ועכשיו הוא שלנו ביחד.

---

עוגיות שוקולד צ'יפס, נטיפי חמאת בוטנים, שקדים ושיבולת שועל

העוגיות האלה חגיגיות כי הן של החתונה שלנו וטעימות כי יש בהן מכל טוב. אפשר להכין את המתכון סתם ככה בבית ואפשר גם למלא בו צנצנות ולתת כמתנה. הכמויות כאן מספיקות לכ-20 עוגיות וחשוב מכך נכנסות באופן מדויק לצנצנות בגודל של ליטר. אנחנו השתמשנו בצנצנות מייסון עם פיה רחבה שמקלה מאוד על ההרכבה.

חומרים

• 1 כוס שיבולת שועל
• 1/2 כוס סוכר חום
• 1/2 כוס סוכר לבן
• 1/3 כוס שקדים בחתיכות קטנות
• 1/2 1 כוסות שוקולד צ'יפס (כמויות שוות של שוקולד מריר, לבן ונטיפי חמאת בוטנים)
• 1/3 1 כוס קמח לבן
• 1 כפית אבקת אפיה
• 1 כפית אבקת סודה
• ¼ כפית מלח

חומרים רטובים (לא נכנסים לצנצנת…)

• 120 גרם חמאה
• 1 ביצה
• כפית וניל

הוראות הכנה:

מחממים תנור ל-175 מעלות

מביאים את החמאה לטמפרטורת החדר וטורפים אותה ביחד עם הביצה והוניל. מוסיפים את כל החומרים היבשים ומערבבים היטב (!), הכי טוב לערבב בעזרת הידיים. זה עלול להראות קצת יבש מידי, אל תדאגו.

יוצרים עיגולים קצת קטנים יותר מכדורי פינג פונג ומניחים על גבי נייר אפייה במרווח של 4 ס"מ אחד מהשני.

אופים בין 13-15 דקות תלוי בתנור שלכם. מוציאים כשיש אותות ראשונים ביותר שהן מוכנות – כלומר כשהן טיפה משנות גוון. הן עדיין תהיינה די רכות בשלב הזה, הן תתקשנה עם הקירור. אם אופים אותן יותר מידי הן מתקשות לגמרי בקירור ובעיני פחות מהנות ללעיסה. נותנים להן להתקרר לגמרי לפני שמזיזים מהתבנית.

כמה הערות:

• ברור ואומר ליתר בטחון – אם נותנים כמתנה לא מוסיפים חמאה, ביצה ווניל לצנצנת. את אלה הברנש בר המזל שקיבל את הצנצנת יצטרך לנפק.
• מוסיפים לכל צנצנת קלף קטן של הוראות הכנה.
• מכפילים את המתכון לפי כמות הצנצנות שרוצים. שימו לב שאת הקמח, המלח, אבקת האפייה והסודה כדאי לנפות ביחד היטב לפני שמכניסים לצנצנות.
• כדי שהרכיבים אכן יכנסו כולם לתוך הצנצנת צריך לדחוס אותם היטב בכל שלב. במיוחד סוכרים וקמח.
• את השוקולד צ'יפס מניחים בקצה למעלה, בגלל שהם לא נדחסים היטב וכל מה שתשימו מעליהם יזלוג ביניהם והתוצאה תהייה בלגאן בעיניים.
• המתכון המקורי קורא לפקאנים. אנחנו השתמשנו בשקדים כי הם היו הכי זולים. לדעתי כל אגוז יעבוד…
• בשביל הצבעוניות והטעם השתמשנו בצ'יפס של שוקולד לבן, מריר ושל חמאת בוטנים. מה שתשתמשו יהיה טעים.

מחלקים עוגיות חתונה מסודרות יפה בצנצנת וטובעים בנוסטלגיה טרייה.