שתי הוראות-קבע / דוד אבידן – לאב לואוף, ככר של פירות יבשים ואגוזים מבית הקפה צוקר

 בצוקר, בית הקפה של זהר, שעל רחוב תשע בין השדרה ה-1 ל-A, אין שלטים על המאפים השונים שמדגמנים בויטרינה המהפנטת פיתוי מאופק ומסוגנן. מי שרוצה לדעת מה כל דבר יצטרך לשאול. זהר מספרת שיש כאלו שנבהלים כל כך מהצורך באינטראקציה מילולית שהם עושים אחורה פנה. בילינו שני בקרים ביחד במטבח של בית הקפה האיסט וילג'י וצילמנו מתכון אחד מעולה. זהר יצרה בית קפה שהוא סלון נינוח ומואר שמגישים בו מאפים שנאפים במקום, קפה משובח, ובעיקר נחת ואנושיות. השיחות שלנו נעו לאורך ולרוחב ולעומק של החוויה של ישראליוּת-אמריקאית, או אמריקאיוּת-ישראלית. ואולי פשוט של החוויה האנושית בניו יורק שהטכנולוגיה קצת סובבה לה את הראש. כשיצאתי חזרה הבייתה עמוס ב-600 תמונות, בחלה חמה ובלאב לואוף טרי נשארתי עם הדמות של זהר בבית הקפה, עם השיחה הנעימה, עם הרוגע המדבק שלה, ועם האנושיות ששפעה ממנה. נשארתי גם עם המחשבות על האינטראקציות שבחיי ועל הטכנולוגיה שמולכת על רובן.

האייפון רוטט ממסרון ומתחילה חגיגה של טקסטים כי זה שרשור קבוצתי. באותו הזמן מגיעה הודעה בפייסבוק מחבר שמזמן לא דיברתי איתו… מישהו אחר עולה מולי בג'י טוק והסקייפ מודיע לי מי און ליין. בשעה האחרונה קיבלתי 10 אי מיילים ל-4 תיבות שונות. האיי פד שזה עתה קיבלתי מצפצף בקול לא מוכר, כנראה אתר ההכרויות החדש שנרשמתי אליו. האינסטגרם שולח לבבות ועוד קורא אהוב השקיע מזמנו וכתב תגובה בבלוג (אני כל כך אוהב תגובות!). ואני בכלל מדבר בטלפון עם ההורים. גירוי תמידי. או בעצם, הסיכוי לגירוי תמידי. המוח מתמכר לחפש אותו כל הזמן וכשהוא לא קורה באופן ספונטני, דוחף אותי לייצר אותו באופן עצמאי או לפחות ללחוץ על כפתור האייפון בתקווה שבמקרה פספסתי משהו.

הטכנולוגיה עושה בשבילי המון. פייסבוק איפשר לי להתחבר עם אנשים שאחרת לא הייתי מגיע אליהם בניו יורק והחיש את הקליטה שלי בעיר. הבלוג שינה את החיים שלי. אתרי היכרויות אינטרנטיים, שיש להם מקום חשוב בקהילה הגאה, הכירו לי בני זוג שאחרת לעולם לא הייתי פוגש. בכל רגע נתון אני יכול לתקשר באלף דרכים עם האהובים שלי בארץ בחינם. זה די מדהים…

מה בכלל אנשים היו עושים לפני שהייתה את כל הטכונולוגיה הזאת? אהה, הם אשכרה היו מדברים אחד עם השני בטלפון ופנים אל פנים ויוצאים מהבית. מעניין… לחרדן חברתי בפוטנציה שכמוני מאוד נעים להסתתר מאחורי מסך כדי לתקשר. מהנוחות של הבית אפשר לשקול מה לכתוב, למחוק תגובות, להפגין קצת יותר אומץ, להיות מוגן. מצד שני, איזה מוזר זה ללכת ברחוב ולא לדעת את הכיוון ולהתייעץ עם מכשיר במקום עם אדם. או לשבת במסעדה עם חברים ושכולם לוטשים עינים ב…פלאפון שלהם (שמועות אומרות שבסיליקון ואלי כולם שמים את הפלאפונים שלהם בערימה והראשון שמרים את המכשיר שלו משלם על הארוחה), או ללכת לגיי באר השכונתי ולראות שכולם עסוקים בלהסתכל מי חתיך וקרוב… באפליקציות תלויות מרחק בפלאפון. חלאס, חברה, כולם פה הומואים. באמת. תרימו את העיניים לשנייה, אולי גם תכירו מישהו.

ולפעמים יש שקט. האייפון נדם, הפייסבוק מת, כולם אפורים בג'י צ'ט ואני נשאר עם עצמי. עצמי הוא חבְרה מאוד טובה, אל תבינו לא נכון, אבל אותו עצמי גם התרגל לגירויים טכנולוגיים בלתי פוסקים, לתחושת השווא, האמתלה שאפשר לא להיות לבד אף פעם. דור של לא-לבדים, של חברים בלהקות-וירטואליות, קהילות-מדומיינות. תמיד ידעתי להיות לבד היטב. התגאתי ביכולת הזו, בנוחות שלי עם עצמי. היום אני רואה שהאייפון, המחשב, האייפד קצת שיבשו לי אותה. אני מסמן לעצמי את הרצון והצורך למצוא לפעמים את הלבד שלי מחדש ומבין שהם קשורים בלרופף את הקשר בין המוח, האצבע והטכונולוגיה.

צוקר הוא חוויה אנושית קודם כל. הוא לא רשת ואי אפשר להיות בו אנונימי. האינטראקציה מתחייבת. נעים לשבת, טעים לאכול, מרגיע לספוג את האווירה. זהר שהיא בכלל שפית בהכשרתה ולא אופה, היא גם אמא לשלושה ילדים. צוקר פתוח שנתיים וחצי ויצר סביבו בזמן הזה קהילה אוהבת ומעריכה של לקוחות קבועים. המאפים ישראלים במהותם ולא עברו אקלום לטעם האמריקאי, תודה לאל (וכל מי שמספר לכם שמומופוקו מילק באר זה ה-מקום ממש לא יודע על מה הוא מדבר) אני ממליץ בחום לכל מי שמבקר בעיר ומסתובב באזור להיכנס למנה של אספרסו ואנושיות לצד המאפה.

לאב לואוף, קיבל את שמו כשזהר הביאה אותו איתה לטיול רגלי כתחליף לחטיפי אנרגיה שהיא לא אוהבת. הקבוצה התלהבה ונתנה לו את השם המתקתק. בין ביסקוטי לחטיף אנרגיה, הפרוסות הדקיקות נהדרות. הצלחתי להצדיק את האכילה שלהן בכל שעות היממה. בבוקר עם הקפה, בצהריים כדי להרים את המורל בעבודה, ובערב לפני ההליכה לחדר הכושר.

המתכון בסך הכל גמיש ומאוד פשוט להכנה. החלק הכי מסובך הוא החיתוך.

לאב לואוף – מספיק לשתי תבניות קטנות של לואוף, או תבנית אחת גדולה.

מה תצטרכו?

300 גרם פירות יבשים שאתם אוהבים ללא חרצנים. אנחנו השתמשנו בתמרים, דבלים ומשמשים מיובשים.

300 גרם אגוזים ללא קליפה, שוב לבחירתכם. אנחנו השתמשנו בלוז, שקדים ואגוזי מלך. פקאנים ופיסטוקים מככבים אצל זהר כשהיא מכינה את הלאב לואוף בבית.

2 ביצים

3/4 כוס קמח לבן או קמח כוסמת (לא כוסמין!) לגרסה ללא גלוטן

1/2 כוס סוכר לבן 

מערבבים את הקמח, הביצים והסוכר.

מערבבים פנימה את הפירות היבשים.

מניחים חתיכת נייר אפייה בתוך התבנית ומשמנים מעט כדי להקל על ההוצאה.

מחלקים שווה בשווה את הבלילה בין התבניות ומשטחים.

מכניסים לתנור שחומם מראש ל-180 מעלות ואופים כ-45 דקות. אם אתם עושים תבנית אחת גדולה, ייתכן שתצטרכו להאריך את זמן האפייה. אחרי 20 דקות מסובבים את התבניות בתוך התנור כך שמה שהיה קדימה יהפוך להיות אחורה ולהיפך.

הלואוף משחים והופך להיות קפיצי ויציב למגע.

מוציאים ומקררים. הכי טוב לפרוס אותו יום אחרי, אבל אם אי אפשר להתאפק מחכים כמה שעות עד לקירור מוחלט והתייצבות.

חשוב לחתוך לפרוסות דקות וכאן הקושי הגדול ביותר במתכון. צריך סכין משוננת טובה. כשזהר חותכת זה נראה פשוט. לי לקחו כמה נסיונות. ההבנה שלי היא שצריך לנסר את החתיכות בלי להפעיל יותר מידי לחץ. כלומר לתת לסכין לעשות את העבודה ולא למשקל של היד.

זהו. מחזיק מלא זמן בקופסא אטומה אם מצליחים להתאפק.

אוכלים פרוסות דקיקות של לאב לואוף, מנהלים שיחה פנים אל פנים, מרחיקים את הטכנולוגיה לרגע או שניים.

נב – כתבתי מניפסט שלם על אי אכילת סוכר לפני כמה פוסטים ומאז פרסמתי שלושה מתכונים מתוקים. סכר הסוכר נפרץ. אז אני מודע לחוסר היושרה וגם חי איתו בשלום. בקרוב נשוב לתלם המלוחים.

אפשר למצוא את צוקר כאן: 

Zucker

433 .E 9th St

New York, NY 10009

(יעזור לי אלוהי הוורדפרס, לא מצליח בשום אופן לשים את ה-433 לפני שם הרחוב, שם הוא אמור להיות)

ועוד נב אחד קטן לסיום – הקשר היחיד שלי לזהר הוא שאני מאוד אוהב את בית הקפה שלה, אז ביקשתי ממנה להכניס אותי למאפיה שלה ולתת לנו מתכון והיא הסכימה. לפני כן לא הכרנו. אז רק רציתי שתדעו, כי לא רק התוצר חשוב אלא גם המניע.