כי מה שאיפתו של אדם נקי? / חנוך לוין – תבשיל שעועית פשוט וטעים

"כי מה שאיפתו של אדם נקי? להצטלם ליד אדם מלוכלך, זהו יסוד הקומפוזיציה."

חנוך לוין / מלכת האמבטיה, מערכונים ופזמונים 1, מה איכפת לציפור, 1987, הקיבוץ המאוחד.

הפכתי להיות פריק של סדר ונקיון בבית. וזה לא שלא היה לי איכפת לפני אבל גיליתי שכשאני בבית כל הזמן יותר נעים לי כשנקי ומסודר (שוקינג, אני יודע…). בחודשים האחרונים אני מתחיל כל בוקר בלהחזיר את היום הקודם למקום, לנקות את המטבח, לזרוק את המחזור או את הפח, לפעמים גם לשאוב, להעמיס מדיח. כשאני מסיים אני מרגיש מוכן ללכלוך והבלגאן של היום החדש. אפילו אמרתי יום אחד ללוני שטוב לי לגב להתחיל את היום בתנועה והוא צחק עלי שאני מדבר כמו איש זקן. חיבקתי את הזיקנה שלי בחום וניסיתי לחשוב על משהו שצעירים עושים, כשלא הצלחתי התחלתי לנקות ביותר התלהבות ונתפס לי הגב.

אחרי כמה שבועות של הרגל הנקיון החדש גיליתי גם שבאופן אוטומטי אני חושב על כל הדברים שמרגיזים או מאכזבים אותי בזמן הנקיון היומי ומנהל דיאלוגים להוטים עם יצוגים של אנשים אמיתיים בראש. זה לא באמת הועיל ורק השאיר אותי יותר כועס בסוף, אז עכשיו כשאני תופס את עצמי מתמרמר אני מנסה להחליף כיוון ולחשוב על הדברים שאני שמח עליהם. למשל זה שעוד מעט, אחרי שאשאב אבק עם ברברה שואבת האבק היקרה שלנו, השטיח יהיה נקי!

כל יום בערב הסלון שלנו הופך לחדר כושר. הכורסה זזה הצידה, העציץ הגדול ושולחן הקפה מוגלים אל פינת האכילה ומזרוני היוגה שלנו נפרסים על השטיח. מקו המבט של כלב ראש למטה כל שערה וגרגיר אבק בין הסיבים של השטיח מרגישים הרבה יותר אינטימיים. לפעמים אני צריך להשתמש בכל כוח הרצון שלי כדי לא לעצור את שיעור הוידאו באמצע ולהוציא את ברברה ממקום משכבה בארון לעוד סיבוב מהיר. יש לה פונקציה מיוחדת לשטיחים שמרגשת אותי במיוחד  – המברשת שלה מסתובבת במהירות ואוספת את הלכלוך מהעומק של השטיח ומסרקת את הסיבים של השטיח חרישים חרישים. יש לי טכניקה שדייקתי שבה את חוט החשמל שלה אני שם על הכתף, ביד ימין אני מניע אותה קדימה אחורה וביד שמאל מחזיק אותה בחוט קצר. כשאני מסתובב 180 מעלות את החוט שעד לאותו הרגע היה מאחורי ועכשיו הוא לפני אני מחזיר למקומו בתנועה גדולה משל הייתי מאלף בקרקס והיא האריה. בסוף רומן הבוקר שלנו, כשאני מחזיר אותה חזרה לכלוב, אני יכול להביט בחרישים שהיא יוצרת בשטיח בערגה במשך שעות כי כשהם שם אני יודע שנקי. ברגע שהולכים עליהם הם נעלמים ואז זה כאילו לא ניקינו מעולם. לוני לא בדיוק מסכים איתי, אבל לי נראה ממש לגיטימי לבקש ממנו לא ללכת על השטיח כמה שעות אחרי הנקיון, כי למה לא להנות ממנו עוד טיפה, אז מה אם הוא רוצה לצאת למרפסת? גם ככה קר בחוץ.

• 

• 

אבל אל תחשבו, היו לנו גם כמה ימים מיוחדים במהלך השנה האחרונה. למשל היה את היום שסידרנו את ארון הווק אין שלנו. מאז לפעמים אני פותח את הדלת שלו רק כדי להתפעל מכמה הוא מסודר. אפילו סידרתי את קופסת הענק של האלקטרוניקה שלי. גם לכם יש כזאת? כל מטען ישן, או כבל שלא בשימוש, איי פודים מזנים נחותים, טלפון אלחוטי שסחבתי במזוודה עוד מהארץ לפני עשר שנים (למה? מה חשבתי בדיוק?), פלאפון נוקיה ישן כזה ושאר מציאות גרים בה דרך קבע, מחכים ליום, הו ה-יום, שאצטרך אותם. אמנם אני עוד לא אבא בעצמי, אבל אני מרגיש שמאז שיש לי אותה אני מוכן לאבהות. אחד הרגעים השמחים בחיים שלי היה כשאורית ביקרה ולא היה לה מטען מתאים לאיזה גדג'ט והוצאתי את הקופסה הענקית וחפרתי בה במשך רבע שעה, וכל הכבלים של כל המטענים הישנים היו מסובכים אחד בשני כי למרות שאני רוצה להחשיב את עצמי מהמסודרים, בלב אני בלגאן כמו שרק כבלים יודעים, ובסוף מצאתי. מצאתי! את המטען הנכון, עם המתח הנכון והפין בגודל הנכון (די נו, לא התכוונתי ככה, זו את עם המוח המלוכלך). ואפשר היה לטעון את הדבר (מה זה היה פלאפון ישן? או פנס? אולי רדיו? מי יודע…) והאושר והגאווה. אני עדיין מתמלא בהם כשאני נזכר ברגע ההוא שהייתי בו מוכן והיה לי. בכל אופן – אפילו את הקופסה הזאת באותו יום מיוחד שלפתי וארגנתי. גלגלתי את כל המטענים ושמתי בשקיות זיפ לוק נפרדות, הפרדתי בין כבלים של שמע לכבלים אחרים, שמתי בטריות בשקיות משל עצמן לפי גודל וכרטיסי זכרון נושנים למחשב במקום יעודי. יום אחד בעוד עשר שנים כשאצטרך בדיוק משהו, יכול להיות שיהיה לי אותו ושאמצא אותו, והפעם זה יהיה אפילו יותר קל! שנייה כל הכתיבה הזאת מעוררת בי געגועים, אני הולך להציץ בקופסה המאורגנת שלי ומיד חוזר.

והיה את השבוע חופש שלקחתי לכבוד חג ההודיה. שכרנו בית עם חברים באפ סטייט בציפייה גדולה לצאת סוף סוף מהעיר, אבל רגע לפני אחת החברות נחשפה לקורונה וביטלנו. יש אנשים שהיו מתבאסים אבל לא אני (אני הרי מהלא מתמרמרים, זוכרים?). במקום התחלתי מיד לתכנן בראש את כל הפרויקטים של הסדר והנקיון לחופש. מגירות שולחן העבודה עברו ארגון מחדש ועכשיו כל הבלוקים (למה יש לי כל כך הרבה בלוקים מותחלים??) גרים ביחד במגירה אחת, וכל הניירת במגירה שנייה ואחת מיוחדת רק למפתחות ומשקפי שמש ושמתי בה קופסאות קטנות אז הדברים לא מסתובבים חופשי וכל פעם שאני פותח את המגירה זה אושר. מדפי הספרים נוקו מאבק והספרים הועמדו דום על פי גובה ועומק ולפי נושא ורק את הכרכים של המילון השארתי לא מסודרים לפי הא"ב. כדי להזכיר לעצמי ששום דבר לא מושלם. סתם, לא בגלל זה. אני חושב שהתעצלתי בסוף ועכשיו כל פעם שאני רואה אותם במהלך היוגה אני מרגיש מורד וזה מוצא חן בעיני הזקן שבי ששמח על התנועה בשביל הגב. האם איש זקן היה משאיר את המילונים לא מסודרים ככה? בטוח שלא. אני עדיין צעיר ומרדן (אגב, מעולם לא הייתי מרדן, ואני לא יודע מה כל העניין הזה עם זיקנה וסליחה מכל מי שקוראת וחושב לעצמו, שתוק מה אתה יודע על זיקנה. אני באמת לא יודע כלום וגם גיל מעולם לא היה דבר שהיה לי איכפת עליו. לוני ואני שנינו רק מחכים להיות כבר סבים יום אחד).

וכשאני מתעייף מכל הסידורים הפיזיים אני מרים את הטלפון וצופה בסרטונים של אנשים מנקים ומסדרים את הבית שלהם בהילוך מהיר. יש איזו אחת שלמדה איתי שכל יום ראשון עושה וידאו שלה מנקה את הבית שלה ואני מחכה לזה בכליון עיניים. היא גם לימדה אותי איך לשים את הפוך בתוך הציפה בטכניקה משוגעת של גלגול.  והחשבון של הבחור שצובע קירות שלמים בשניות עם רולר ענק ובדיוק מטריף חושים. ווידואים של כל מיני אנשים מנקים סירים עד כדי צחצוח ומסדרים את הפירות שלהם בערמות יפות ומאבקים את המדפים שלהם ועוד… ועוד… ועוד…

• 

• 

בכל אופן, ערמות ודברים שלא במקום הפכו להיות האויב שלי. פעם רק המחשבה על לנקות ולסדר הייתה מעייפת אותי. היום יש משהו שמרגיע אותי בלהחזיר את הדברים למקום ובלהביט במשטח עבודה נקי. או להציץ בארון ולראות את ארגזי הכביסה (יש לנו ארבעה!) ריקים. אתם חושבים שאני צריך להיות מוטרד מזה שההיי לייט היומי שלי זה הרגע שבו הבית נקי ואני מתיישב לעבוד או לכתוב? בעצם אל תספרו לי אם כן, נראה לי שעדיף שאני לא אדע בנתיים. קניתי לפני שבועיים מחזיקים כאלה לספרים על מדפים ואני קצת מתבייש מכמה שמחה הרגשתי להציב אותם על מדפי הספרים שלנו. הספרים עכשיו עומדים מאליהם!

---

טוב, אז מה אוכלים לארוחת ערב?

מתכון בסיר אחד כדי שיהיו פחות כלים, למרות שעכשיו כלים זה כיף אז זה קצת דיסוננס. שעועית של רייצ'ל.

אף פעם לא הייתי איש של שעועית יותר מידי אבל עם המתכון הזה עברתי הסבה. הוא קל מאוד ומפיק מהשעועית טעמים עדינים ועמוקים ומרקם מעולה. טעים בפני עצמו וגם מאוד על טוסט של לחם טוב.

מצרכים

• 2-3 כוסות של שעועית יבשה מסוג פינטו (נקראת קרנברי פה בניכר, אהובה עלינו במיוחד), לבנה ואפשר גם אדומה. בתמונות שעועית שחורה וורודה כי זה מה שהיה לנו במזווה. אני באופן אישי פחות אוהב רק שעועית שחורה.
• בצל בינוני
• 4-5 שיני שום קלופות (וכשאני מתעצל משאיר אותן עם הקליפה ומתמודד אחר כך)
• 2-3 גבעולים של רוזמרין
• 2-3 גבעולים של טימין
• חוט לקשירת העשבים
• 3-4 כפות שמן זית
• מלח ופלפל
• חצי פלפל חריף טרי מסוג סרנו (או פלפל חריף שנגיש לכם בכמות שמתאימה לחיך שלכם)
• לאכילה: מעט פטרוזיליה קצוצה וכמה טיפות מיץ לימון

הוראות

לילה לפני: משרים שתיים שלוש כוסות של שעועית יבשה לכמה שעות ועדיף ללילה.

סיר: עדיף סיר כבד כמו לה קרוזה כי לוקח לשעועית הרבה זמן על האש והחום האחיד עושה לה טוב.

בבוקר שוטפים את השעועית המושרית ומניחים בסיר, יוצקים מים מעל עד כדי כיסוי פלוס 1.5 ס"מ.

חותכים את הבצל לחתיכות גדולות ומוסיפים לסיר, אל תשקיעו יותר מידי, הוא די נמס בסופו של דבר.

את שיני השום חוצים לשניים ומוסיפים לסיר ביחד עם חצי הפלפל החריף.

קושרים את גבעולי הרוזמרין והטימין אחד לשני היטב מכניסים גם אותם לסיר.

יוצקים מעל הכל את שמן הזית ומוסיפים מלח ופלפל. תתחילו בכפית מלח, וחצי כפית פלפל, אחר כך כשהמים יספגו תתקנו.

מביאים לרתיחה ואז מנמיכים את האש ומבשלים עוד כשעתיים. מערבבים מידי פעם וטועמים. אנחנו אוהבים את השעועית כשהיא רכה ונימוחה אבל לפני שהיא הופכת לעיסה חסרת צורה. לפעמים צריך להוסיף לסיר עוד קצת מים, או לפתוח אותו כדי שהמים יתאדו יותר מהר, תלוי במרקם. זה לא מדע מדויק, מצטער. אנחנו גם אוהבים להשאיר את השעועית המבושלת בתוך קצת מהציר שנשאר, לא לתת לו לגמרי להתאדות כי הוא טעים בפני עצמו. כשמגישים קצת פטרוזיליה מעל וקווץ' מלימון מרוממים את החוויה אפילו יותר. כמה פשוט, ככה המתכון הזה כיף, במיוחד ביום קר, אבל בעצם כשאני חושב על זה אכלנו אותו גם בשיא הקיץ בכיף. תכינו הרבה כי זה נשמר היטב לכמה ימים וכיף לנשנש את זה גם הישר מהמקרר. אם בא לכם אתם יכולים להחליף את שיני השום הקלופות בראש שום שלם שחציתם לאורכו ולהניח אותו בתוך הסיר עם הכל. אם תיזהרו בזמן הערבוב בסוף הבישול תוכלו לסחוט את השום המבושל החוצה ולעשות ממנו ממרח או פשוט לאכול בכפית (לא בשבילי, אבל מסביבי יש אנשים שמאוד אוהבים ואז אסור להם להתקרב אלי…).

ויום כחֹל וים כחֹל / לאה גולדברג

וְיוֹם כָּחֹל וְיָם כָּחֹל

וְיוֹם כָּחֹל וְיָם כָּחֹל

וְאֵין גּוֹאֵל וְאֵין מוֹשִׁיעַ,

וְהַכּוֹכָב נָפֹל יִפֹּל,

וְהַכּוֹכָב אֶל תְּהוֹם הַכְּחוֹל

נָפֹל יִפֹּל מִן הָרָקִיעַ.

[* / לאה גולדברג, שירים ב' (ע"מ 155), ספרית פועלים, בני ברק 2004]

---

בכיתה י' המורה האהובה שלי במגמת ספרות, יפה, בחרה כנושא של השנה את האקזיסטנציאלים בספרות. קראנו קפקא וקאמי ואחת מהשאלות לשיעורי הבית הייתה משהו כמו "מה מהות החיים על פי קאמי?" והחלק השני של השאלה היה "ומה מהות החיים בשבילך?". אני זוכר לחשוב לעצמי שאין לי מושג ואיזו מן שאלה זאת בכלל לשאול לשיעורי בית? איך אפשר לענות על זה. אבל כשהתעמקתי קצת במחשבה הבנתי שדווקא יש לי תשובה שהפתיעה אותי – מהות החיים היא המוות חשבתי אז. אם היינו אלמותיים לא היה טעם לשום דבר כי תמיד אפשר היה להתחיל מחדש. העובדה שאנחנו מגיבים לתנועה של הזמן בגוף שבסוף מתכלה מעניקה לכל דבר שאנחנו עושים משמעות. אין סוף האפשרויות מתקבצות לחיים שיכולים לקרות רק בדרך שבה הם קרו. והנה ככה החיים שלי התקבצו בשנה האחרונה: אני עובד באופן אקסקלוסיבי מהמשרד הביתי המאולתר, פוגש מטופלים, מודרכים, תלמידים ועמיתים רק דרך המסך. בקושי יוצא מהבית, כי אין כל כך בשביל מה וקר ורואה את העולם בעיקר מהמרפסת והחלון. מתמודד עם עולם חברתי שנחתך באופן דרמטי ב-13 למרץ ואז המשיך להצטמצם. ובמיוחד רחוק מהמשפחה והחברים הקרובים בארץ, אותם לא ראיתי מאז פברואר הקודם.

• 

• 

• 

• 

הבידוד, תנו לי לספר לכם למרות שאתם כבר יודעים, קשה. הוא לא בדיוק בדידות. כל המסכים והזומים והטלפונים והטקסטים קרובים קרובים, אבל נשארים רק ליד החוויה של להיות ביחד עם מישהו עם גוף שלם שאפשר לגעת בו ועם ריח שאפשר להריח ועם האפשרות לנוע ביחד ממקום למקום ולדבר וגם לשתוק ביחד. קשה לשתוק ביחד בוידאו. אני מתגעגע לתחושה הקשורה של להיות עם חברים ומשפחה ולקחת הפסקה מהדיבור וסתם לרבוץ ביחד. אני מתגעגע לשיחות ארוכות ליד שולחן האוכל שבהם כמה אנשים יכולים לדבר ביחד והמיקרופון לא מתחרפן ואפשר לעבור בין שיחות ערות. ואני מתגעגע ללארח אנשים לארוחת ערב. אני כל כך מתגעגע ללארח אנשים לארוחת ערב.

[לפני כמה ימים רון בא לבקר, אשתו רייצ'ל והוא הם מרכז החיים החברתיים שלנו (שלא לומר כמעט כל החיים החברתיים שלנו) בחודשים האחרונים ורייצ'ל נסעה לבקר את המשפחה שלה באל איי. רון בא לארוחת ערב ולראשונה מזה מליון חודשים בישלנו ארוחת ערב למישהו שהוא לא רק שנינו. רמת ההתרגשות בדירה הייתה גבוהה בואך אקסטזה. יצאנו לסופרים מתמחים לקנות מצרכים, הכנו פיצה לפי המתכון של רוברטה'ז, טירמיסו הורס לפי המתכון של הניו יורק טיימז וסלט מרדיקיו צבעוני שקנינו בהרבה יותר מדי כסף בשוק של יוניון סקוור.]

• 

• 

• 

ותשמעו, יש לי המון מזל. עבודה טובה שאני אוהב מאוד ועדיין (טפו טפו טפו) משלמת לי ובן זוג מהמם שמרים לי ותומך בי, ודירה מספיק גדולה לשניים בנוחות עם מרפסת ונוף של העיר… ואנחנו מבשלים טוב ואוכלים טוב ולא בודדים. ועדיין המצב חרבנה. אז אני מוצא את עצמי עובד כל יום מתשע עד חמש או שש ולפעמים עוד כמה שעות פה ושם ואז נגמר יום העבודה ועושים איזה אימון גופני, ומה לארוחת ערב ובמה נצפה, ועוד קצת גלילה באינסטגרם ואולי שוב חדשות לראות אם משהו השתנה בעולם ואז למיטה, נשיקה ולישון ושוב מחר אותו הדבר.

ב-2015 כתבתי:

"ניו יורק היא עיר שרוצה שיְספרו אותה. עיר שבכל פינה מסתתרת בה אטרקציה חדשה. עיר שלכל אחד בה יש גם חיים קצת מחתרתיים, נישה שהיא רק שלו שזר לא יבין, אבל בין 9 מיליון זרים תמיד יהיה מי שיחלוק את אותה הנישה בדיוק. היא עיר שמסעדות סודיות במרתפים ובארים עם דלתות סתרים הם חלק בלתי נפרד ממנה ומי שגילה את הסוד רוצה שכולם ידעו שגילה וגם שכולם ישמרו את הסוד בשקט בשקט. מי שמרגיש שהצליח להפוך את העיר לשלו, ולו לרגע, רוצה להשוויץ בה, כמו להחזיק יד בפומבי למלך הכיתה שפתאום שם עליך, כדי שכווולם יראו."

אני קורא את הטקסט המשמח הזה ונזכר בתחושה שמעבר לכל פינה פה בעיר יש הזדמנות, מישהו להכיר, משהו חדש לצרוך, מחזמר חדש או הצגה ישנה, מסיבה. התחושה שתמיד יש מה להפסיד הפכה לתחושה שלא נותר כמעט דבר, העיר שלא ישנה הפכה להיות העיר שישנה היטב (ודווקא על שעות השינה הרבות שלי אני לא מתלונן, התלונה המוזרה שלי היא על זה שאין לי FOMO יותר). מה שעדיין פתוח נסגר בתשע או עשר והרחובות ששקקו חיים בקיץ די ריקים כי המעלות מסביב לאפס וכמה כבר אפשר להסתובב בחוץ. הקסם של החידוש התחלף באפרוריות של המוכר עד המוכר מאוד.

בארץ נכנסים ויוצאים מסגרים ובין לבין וגם במהלך, ככה זה נשמע, החיים בסך הכל נורמאליים. בניו יורק מאז ה-13 במרץ אני בסגר שלא נכפה על ידי הממשלה אבל קרה מאליו כי אני עובד עכשיו מהבית והרבה מהחברים שלנו עזבו את העיר או רחוקים וגם כולנו פוסט טראומטיים מהחודשים הראשונים בהם עשרות אלפים מתו פה ומ(חוסר) ההנהגה המזוויע והמפחיד מהממשל הפדראלי שחלחל גם למדינות. אין כזה דבר להיפגש שלא באוויר הפתוח עם אנשים שהם לא בקפסולה ובמיוחד עכשיו כשהחיסון מרגיש בהישג יד (לא באמת כי בהיעדר מערכת בריאות ציבורית אין פה שום דרך מוצלחת להתארגן על מתן חיסונים, אבל על זה בתקווה בפוסט אחר) אנחנו נזהרים משנה זהירות.

אז במקום מפגשים אנחנו מלוּוים כל הזמן במסכים. אני רוצה לסגור אותם, להפסיק לעבוד, להפסיק עם הדוּמז סקרולינג, והזומים והווטסאפים אבל כשאני עושה את זה מתגנבת לה השאלה של יפה מכיתה י' – מה מהות החיים בשבילך? ופעם יכולתי לענות עליה בקלות יותר, ועכשיו כשהמסכים סגורים והעבודה נפסקת אני שוכב על הספה ומביט בחלון ונאבק עם הרִיק. אני חושב שהבידוד ההזוי הזה שנכפה עלינו שינה לי את התשובה. אני כבר לא חושב שזה המוות שנותן משמעות לחיים. אני חושב שזה הא-נשים שסביבנו… ובהיעדרם מה בדיוק נשאר? לאחרונה במעגלים הקרובים אלי, עם החלתו של הסגר השלישי, אנשים אהובים שלי נדחקו אל סף הקיבולת שלהם לבידוד. זה הפחיד אותי. ואז אפרת כתבה לי ודחפה אותי לכתוב שוב וזה האות שהייתי צריך כי הבלוג מתרוצץ לי בתודעה כמעט כל יום. אז החלטתי שאני מרפה [רק מלכתוב את המילה הזאת יש לי הקלה קטנה. מוזר ומעניין] מהפורמט של עצמי כי אני רוצה שוב להגיד שלום והשירה, האכילה, המתכון והצילומים המדוקדקים לא מתכנסים בתוכי כרגע בדיוק ובכל זאת בא לי להחיות משהו ולהרגיש פחות מבודד ואולי על הדרך גם לרכך את הבידוד של מישהו אחר. היי לך, גם לי זה קשה. לכולנו. גם כשהכל נראה כאילו בסדר המגיפה הזאת מלאה בחוויות של אובדן, ואֵבל הוא פעולה רגשית שקשה מאוד לעשות לבד.

ולמרות שאני יודע שקשה לעשות את הפעולה הזאת לבד, ואני יודע שלדבר בטלפון עם אהובים משמח אותי, לפעמים זה לא מה שבא לי, או שאין לי את הכוח הנפשי להיות צד פעיל בשיחה, ובחודשים האחרונים מצאתי דרך חדשה להרגיש מחובר שלא כוללת לבהות במסך: התאהבתי בשני פודקאסטים ובמנחים שלהם שבאופן מוזר (אבל אני שומע מאחרים שלא בלתי רגיל) מרגישים כמו חברים קרובים אחרי שעות שביליתי איתם. אני מכין מלפוף ומרגיש גאה על יכולות המחקר של שרה ומייק מ-You’re Wrong About, ומקבב קובות למרק ורב איתם בראש (ולפעמים גם בקול רם…) על הטון המתנשא שלהם שלפעמים מעצבן אותי, וממלא עלי גפן ומרגיש שסוף סוף מישהו מדבר את עולם המושגים שלי כשמדובר במוטיבציות אנושיות לאירועים היסטוריים. או שאני יוצא להליכות ארוכות בעיר בלי יעד, עטוף במעיל, מסכה וצעיף וצוחק בקול רם מהבדיחות של בוואן ומאט (לפחות מאלה שאני מבין…) מ-Las Culturistas בזמן שאני עוקב אחרי השינויים המדאיגים שעוברים על העיר האהובה שאני גר בה.

• 

אז אין מתכון הפעם והתמונות מהתקופה האחרונה מנקודת המבט שלי ולא מהפקה, ובמקום יש שלום לבבי אליכן מניו יורק שתמיד הייתה רחוקה אבל התרחקה לי עוד הרבה בשנה האחרונה וגם כמה המלצות קטנות מדברים שמעודדים אותי או לפחות מעסיקים אותי בנתיים.

נתראה שוב בקרוב? 3>

(לחיות כמו צמח הייתי רוצה) / אוה קילפי – על ליקוט פטריות וטוסט

בתואר הראשון כשגרתי ליד באר שבע, בכפר סטודנטים מדברי, רחוק מהעולם המתועש,  בקראוון ואחר כך בבית קטן שנבנה מלבני בוץ מקומי עם גלריה מעץ למיטה, חשבתי שככה אני רוצה את החיים- שקטים, מדבריים, מלאים ברוח. התעוררתי כל בוקר למדבר מכל עבר. חלמתי שיום אחד אבנה בית שכולו חלונות אל המדבר הרחוק, שאוכל לראות גם זריחה וגם שקיעה מאותה הנקודה. וגינת ירק, ובריכה קטנה וחיים שקטים ולא גדולים מאוד ליד מכתשים ונחלי אכזב. כשהשמש הייתה שוקעת כל יום באופק החולי וצובעת את המדבר שכבר ככה בגוונים של זהב גם בנחושת, משהו בכימיה שלי היה משתנה והייתי חווה יופי אחר, חולם על שקט ושלווה שאף פעם לא ידעתי, או אולי ידעתי ושכחתי עם השנים. הלב הצעיר שלי כמה אל משהו שאבד והמדבר הזכיר לו אותו. מה זה היה עד עכשיו אני לא לגמרי בטוח. אותה ההרגשה שיש לי היום כשאני מדליק נרות סביב הדירה שלי כשעוברים לשעון של חורף והיום מתקצר. למרות החום והחול והזיעה, חיינו בסימביוזה אני והמדבר. דמיינתי את העתיד שלי בו. ואז יום אחד נסעתי לניו יורק והשתקעתי באחת השכונות הכי עירוניות שלה.

פעימת הלב של עיר, בעיקר זאת, מהירה בהרבה מזו של המדבר. צריך להתרגל וללמוד ללכת עם הזרם הבלתי פוסק של האנשים, והגירויים. אין זמן לתהות על העולם. צריך להבין את הדפוסים של המדרכות והרמזורים, לגלות ברגליים את המרחקים וללמד את המוח להתעלם מרעשים חזקים של סירנות ושיכורים. תשע שנים. כבר למדתי את קווי הסאבוואי בעל פה ואני יודע בדיוק איפה לעלות כדי לרדת מול מדרגות היציאה שאני רוצה, אני אלוף בחסכון של דקות ושניות ומסלולים יעילים. אני גם מבין גדול בהילכות המדרכה. מתי לזוז הצידה ולמי, ומתי להמשיך ללכת ולצפות שהצד השני יזוז. אני יודע כבר לעשות פרצוף ניו יורקי רוטן כשאנשים הולכים מלפני לאט ולחייך חיוך בלי העיניים כשזה מתאים. אנשים לא אומרים אחד לשני שלום ברחוב, תודה וסליחה נהגות לעיתים רחוקות, אבל את הדלת מחזיקים פה אחד לשנייה תמיד, דווקא הדלת משום מה.

• 

  Pig Skin Poisonous Pufball

• 

  Wax Cap

אני זוכר בשבועות הראשונים את החיוך שהיה מרוח לי על הפנים כשעליתי מהסאבוואי אל העיר המוארת בצבעים של סתיו, וריח של גשם בשמש הקרה. הרגשה שיש לי מה לגלות על עצמי ועל העולם אפפה אותי. כל צעד היה חדש, כל טעם היה הפעם הראשונה.

ניו יורק היא עיר של לקטים וציידים מודרניים. לא "עושים סופר", כל מצרך קונים במקום שונה. בשוק האיכרים של של יוניין סקוור יקר לנו ואנחנו בכל זאת קונים מנות קטנות של בשר ופירות ים, ובקיץ עגבניות איירלום צבעוניות שמי שלא טעם לא יודע עסיסיות מה היא, ולפעמים אפילו פירות יער כי כל היופי והעדינות. מייקל, מוכר הברווז האורגני מהחווה באפ סטייט הפך לחבר קרוב, ונותן לנו הנחה על חזה ברווז. אחי לימד אותנו לשבץ את השומן ואז לצלות אותו על אש קטנה כלפלמטה ולכפות את השומן הנוטף ממנו לצנצנת. את הבשר המרהיב אנחנו מגישים עם רוטב שזיפים באירועים מיוחדים. את השומן אנחנו שומרים בצנצנת במקרר וכשמגיעים אורחים מכינים תפוחי אדמה ובצל בתנור בשומן ברווז.

את חלב שיבולת השועל שהתמכרנו אליו אנחנו מחפשים בהואל פודס. מחפשים ולרוב לא מוצאים כי כולם רוצים אותו בימים אלה ורק לפעמים נותרים קרטונים בודדים. כשאנחנו מוצאים אותם אנחנו קונים את כל מה שנשאר על המדף. חלב רגיל לא קנינו כבר חודשים ואני לא מתגעגע בכלל. נהייתה לנו מן מסורת מטופשת לשלוח אחד לשני תמונות של מדף חלב שיבולת השועל ריק בחנות.

פעם בכמה חודשים עושים סיבוב בצ'יינה טאון וקונים בקבוקים מיוחדים של סויה וחומץ אורז ושק ענק של אורז ואולי איזה קילו שניים של שורש ג'ינג'ר שאנחנו סוחטים ומתבלים בו את הקמבוצ'ה. אחרי שבועיים בבקבוק סגור עם ג'ינג'ר הקמבוצ'ה מבעבעת בדיוק במתיקות הנכונה. תבלינים מביאים מההודי על השדרה הראשונה. חנות קסומה עם כל תבלין, עלה, פרח, שורש או פרי מיובש שהנפש חפצה בה, גם באחת עשרה בלילה. שם קניתי לראשונה בחיי שורש כורכום טרי שנכנס למאפינז המופלאות האלה. ירקות ופירות בטריידר ג'וז, יש להם אורגני בזול יחסית. אני אוהב את גבינת הפטה שלהם שמגיעה מהארץ ומשום מה תמיד מרגיש קצת אשם כשאני קונה אותה (אל תדאגו, היא יקרה כמו בארץ ואולי אפילו יותר…).

מידי פעם  מבקרים בקו אופ האוכל ברחוב ארבע. אנחנו לא חברים אבל מרשים לנו לקנות שם בכל זאת, רק בלי ההנחה. שם אנחנו קונים עדשים בכל הצבעים, סוכר, וקמחים שונים אורגניים ומקומיים כדי להאכיל את המחמצת במקרר ולהמשיך להתאמן בבצקי מחמצת. יש יין מוסקטו דאסטי שקיבלנו פעם בחינם כי מלצר שפך עלי מים במסעדה מפונפנת כשאורית ביקרה. אחרי הלגימה הראשונה לוני טען שזה מה שפרפרים שותים. מצאנו אותו בחנות המשקאות של איטלי על רחוב 23. קצת התאכזבנו מכמה הוא זול והתבאסנו שלא שפכו עלי משהו יותר רציני כמו רוטב עגבניות. מצד שני עכשיו תמיד יש לנו מיץ לפרפרים בבית, בקבוק אחד במקרר ואחד במזווה (מזווה, איזו מילה יפה זו מזווה). את היינות האחרים ואת הוויסקי קונים בחנות של הבהנחה. בקידמתה יש מדפים של יין במבצע. אנחנו בוחרים לפי הבקבוק, עד 12 דולר, שזה שדרוג מעד 8 דולר שהיה החוק כשהייתי סטודנט. פעם הייתה חנות גבינות חצי חינם בשכונה. היינו הולכים כמעט כל סוף שבוע לקנות גבינות מפונפנות בדולר או שניים ולהעמיד פנים שאנחנו עשירים של ברי וקממבר. החלטנו לא לשאול את עצמנו איך הגבינות מצאו את דרכן אל המדפים של המקררים הישנים. מידי פעם חלומי של תנובה הייתה מופיעה במקרר ובימים מיוחדים אפילו גבינת עיזים של גד. יום אחד הבעלים של החנות סגר את השאלטר והפסיק לפתוח אותה. אף אחד לא ידע מה בדיוק קרה, אבל ריח הגבינה המקולקלת אפף את כל הרחובות מסביב לשבועות.

Dead Man Fingers

• 

  Chaga

• 

  Turkey Tail

על המרפסת שלנו בקיץ אנחנו מגדלים תבלינים. ניסינו גם עגבניות וחצילים ופלפלים וקייל אבל התמורה הייתה כל כך מזערית שהפסקנו לנסות. אז אנחנו משקיעים בבזיליקום שמניב צנצנות על גבי צנצנות של פסטו בסוף העונה, ונענע שאנחנו מייבשים, למון גראס שאת הגזעים שלו הפכנו לקארי ירוק, ועירית שפרחיה קשטו את המרק בארוחת העגבניות השנתית שלנו ואת הגבעולים שלה הכנסנו לבקבוק של שמן זית. השמן היה כל כך טעים ואז העלה עובש יום אחד. את הפטרוזיליה שזו השנה הראשונה שהצליחה לנו, רגע לפני שהגיעה הקרה קטפנו וטחנו עם שמן זית, לימון והרבה שום ואז הקפאנו בקוביות, כשאנחנו מכינים מרק דלעת חצי קובייה בכל קערית מרק משנה את החיים.

• 

  Chantarelles

• 

  Chicken of the Woods, Gem Studded Puffballs, Black Trumpets

סופי שבוע הפכו להיות הזמן שבו אנחנו מלקטים את האוכל שלנו, בסיבובים מסביב לשכונה, בדרך ממקום למקום, מתוך הידע שצברנו על מתי עמוס איפה. ללקט, עוד מילה יפה, היא טומנת בחובה הרפתקאה. שתיים מהמילים האהובות עלי בשפה העברית. אני מדמיין אותן הולכות יד ביד ביער ומחפשות צרות יפות. בקיץ האחרון הוספנו עוד תחנה, קצת שונה, לשגרת הליקוט שלנו – פטריות יער טריות. זה מצריך להיכנס לאוטו ולסוע לפחות שעה ליער הקרוב ולהיות פתוחים להרפתקאה, אבל משגילינו את עולם ליקוט הפטריות החיים שלנו השתנו.**

• 

• 

  Ashen Chantarelles

• 

• 

בסוף אוגוסט האחרון איכשהו מצאנו את עצמנו מרחק שמונה שעות נסיעה מניו יורק העיר, ליד מפלי הניאגרה, בארבעה ימים של בית ספר לליקוט פטריות. ישנו באוהל, אנחנו ועוד 25 מבוגרים סקרנים ושלוש מורות, פטריולוגיות מומחיות, שהרעיפו עלינו מהידע שלהן. ליקוט פטריות זה תושב"ע קודם כל, אי אפשר ללמוד את זה מספרים. צריך לראות את הפטרייה מכל הצדדים ועל מה היא גדלה, צריך להריח, ולמשש. בכל יום יצאנו עם סלים ומשרוקיות (למקרה חירום, קל מאוד להיאבד ביער כמסתכלים רק כלפלמטה ועוקבים אחרי פטריות) ואספנו כל פטרייה שמצאנו בדרך. מידי פעם התאספנו כולנו כדי להסתכל זה על פטריותיו של זו ולשמוע עליהן מהמומחיות. בסוף הסיור, חזרה במאהל, פרשנו את הפטריות על שולחנות ארוכים והמורות שלנו מיינו אותן לפי משפחות ותתי משפחות ופתחו בפנינו דלת אל עולמן המופלא. למדנו גם איך לזהות כמה סוגים של פטריות מאכל. ביום האחרון, לארוחת צהריים, אולגה המארגנת של הכינוס הפטרייתי בישלה את כל הפטריות האכילות שמצאנו. שנים עשר זנים. מאז בכל סוף שבוע יצאנו ללקט פטריות ביער הקרוב לביתנו.**

הלכנו ביערות בחיינו, אבל כשמחפשים פטריות מגלים את היער מחדש. ההליכה הופכת אטית, הראש מופנה לאדמה והעיניים מחפשות בלי הפסקה. מדיטציה עם פרס. קשה להסביר את ההתרגשות שבמציאת פטריות על המרקמים והצבעים ההזוים שלהן. כשמדובר בפטריות מאכל על אחת כמה וכמה. נדהמנו. באמת – הוכנו תדהמה לגלות פטריות בכל מטר של יער ויותר מכך לגלות את כל הפטריות האכילות שפספסנו כל חיינו.**

• 

• 

אני מדמיין את אמהותיי ביערות האירופיים מלקטות פירות יער ופטריות ואוספות את שומן הברווז לצנצנות בשביל החורף, זה מרגיש לא "שלנו" הישראלים – לנו יש סברס וחושחשים, חמצוצים ומלוח, טעמים חזקים. פטריות עדינות ויערות עבותים זה לא בדיוק ברפטואר. (כשהיינו ילדים ההורים שלי היו לוקחים אותנו לצוד אורניות ביער ירושלים. בסוף היום היינו מנקים את השלל בחניון ואז מבשלים אותן בבית. הן היו בעיקר מימיות עם טעם חמקמק ועמום של פטריות, ריח של כלב רטוב וטיפת חמצמצות. אבל כבר אז ההתרגשות הייתה רבה. איך ההורים שלי הרגישו כל כך בטוחים ככה לאכול פטריות מהיער אני לא לגמרי מבין היום.) יערות עבותים עושים טוב לפטריות וכנראה שגם לנשמה שלי, לא רק המדבר .**

• 

• 

  
  Chlorociboria aeruginascens

• 

  Maitakes

ביער העתיק באפ סטייט ניו יורק אמריקה של הקפיטליזם והקניות, והדלק לרגע נעלמת ופתאום נדמה שהעולם מכפיף את עצמו אלינו באופן בלתי אמצעי. אנחנו מסוגלים לאסוף את האוכל של עצמנו, להתנהל מהיד לפה בקלות יחסית, לחשוב רק על ההיום. תמיד אנחנו גם אומרים באיזשהו שלב "אולי גם יום אחד נלמד לצוד". (כשניסינו לדוג בחופשה במיין לפני כמה שנים, ועלו דגים בחכות שלנו, כל כך נבהלנו שהחזרנו אותם בדחילו בחזרה לאגם. באותה חופשה גם מצאנו לראשונה פטריות אכילות. שנטרלים מזן חופי. שלחנו תמונות לנשים שאני עוקב אחריהן באינסטגרם, מומחיות הפטריות, לימים נפגוש אחת מהן במחנה הפטריות, כדי לזהות אותן. הן אמרו "תאכלו!". טיגנו אותן לארוחת בוקר. הפחד גרע מהעונג אבל בכל זאת השאיר טעם של עוד.)**

• 

• 

מאז מחנה הפטריות מצאנו עשרות קילואים של פטריות מיאטקי, חלקן גדולות מהראש שלנו, סל שלם של שנטרלים שחורות נדירות ונהדרות ושנטרלים כתומות אפרסקיות, פטריות "עוף היער" כתומות ובשרניות, פטריות חצוצרה שחורות, עדינות ופטריותיות ופטריות puff ball צחורות וטעימות. סחבנו אותן בסלי קש ואז בסלי בד ובסוף גם היינו צריכים להכניס אותן לתיקים שלנו ולחלק לעוברים והשבים במסלול כי כבר לא היה לנו מקום לעוד פטריות.**

• 

• 

יש סוג מיוחד של ווסח כשהולכים עם סלים מלאים בפטריות בר, לבושים בבגדי הייקינג, מהחנייה הרחוקה שמצאנו בחזרה לדירה שלנו בלב העיר. בסוף כל יום ליקוט, על שולחן האוכל שבפינה בסלון הצגנו את השלל שלנו לראווה. אחר כך עם בקבוק של יין, ניקינו את הפטריות. שחררנו חזרה לעולם נדלים, עכבישים וחיפושיות שמצאו בהן בית ואז ייבשנו, החמצנו, בישלנו, טיגנו והקפאנו את השלל.**

• 

  Cauliflower Mushroom

• 

  Pear Shape Puffballs

ואז הגיע נובמבר ואיתו הקור החורפי וסופ"ש אחד נסענו ליער ולא מצאנו פטרייה אחת לרפואה. כאילו מעולם לא היו שם. רק עלים מרקיבים ועצים ערומים. סוף עונת הפטריות. נשאר רק לחכות לאביב שמביא איתו את עונת המורלים. בנתיים עוד יש לנו מצבורים קפואים ומיובשים לימים הקשים והקרים של החורף בניו יורק ויש איש של פטריות מיוחדות בשוק שאנחנו עושים סביבו מעגלים ויום אחד כשיגמר לנו המלאי גם נשקיע הרבה יותר מידי כסף בפטריות היקרות שלו.**

Maitakes and Chicken of the Woods

טוסט פטריות

מצרכים

• פטריות – כמה סוגים של פטריות טריות אם ידכן משגת. אם לא, גם שמפיניון יעבדו. ביחרו את הפטריות המוצקות ביותר.
• 2-3 כפות חמאה
• שן או שתיים של שום טרי
• מלח פלפל
• שלוק יין לבן (אם יש בנמצא, לא חובה)
• פרוסות לחם טרי, מחמצת עדיף
• חופן עלי פטרוזיליה

לא צריך הרבה בשביל להנות מפטריות. טעמים חזקים מתחרים בטעמן העדין. ההנאה הגדולה ביותר בשבילי היא לאכול אותן צלויות ומטובלות בעדינות על טוסט. אם ידכם משגת – קנו כמה סוגים של פטריות, אם לא פטריות שפיניון גם יעבדו. חותכים את הפטריות לפרוסות בעובי בינוני. מחממים מחבת היטב, ממיסים גוש חמאה נדיב ומטגנים את הפטריות על אש בינונית עד חזקה עד שמרבית המים התנדפו והן משנות את צבען. מוסיפים מלח ופלפל, מעט שום כתוש וממשיכים לטגן כדקה וחצי. אם יש לכם שלוק של יין לבן מגבירים את האש ושופכים אותו על הפטריות עד שהוא מתאדה לחלוטין. מניחים על טוסט חם, לחם מחמצת יהיה מוצלח ביותר פה, ובוזקים פטרוזיליה קצוצה מעל. זהו. שלמות.

• 

• 

***יש פטריות טעימות. יש פטריות טעימות מאוד. יש גם פטריות שאחרי כמה שעות יפסיקו את פעולת הכבד שלכם ויהרגו אתכם ואין לזה תרופה. הנה למשל זאתי כאן למטה. כמה לבנה ותמימה, השם שלה הוא Destroying Angel. לא כדאי להתבלבל ולהקפיץ אותה בתוך החביתה של הבוקר. כי תמותו עד יום המחרת, כן? החדשות הטובות הן שאפשר לגעת בפטריות, להריח אותן, לחתוך אותן גם אם הן רעילות ולא יקרה לכם כלום. ככה לימדו אותנו. לעומת זאת אם תבלעו אותן תמותו. לא חבל ככה לקטוף חיים צעירים? אנא מכם, אל תאכלו פטריות שמצאתם ונראות לכם סבבה. כי קרוב לוודאי שתמותו.

There are old mushroom hunters and there are bold mushroom hunters. There are no old AND bold mushroom hunters

• 

  Destroying Angel

• 

Wolf's Milk Slime Ball

• 

  Ashen Chantarelles

• 

  Hedgehog Mushroom

שיר השכור \ אלכסנדר פן – קוקטייל אואלד פאשנד

 

"אֲנִי מִתְנוֹעֵעַ – וּמָה הוּא הַחֵטְא,
הֵן כָּל הָעוֹלָם מִתְנוֹעֵעַ.
יָמִינָה אוֹ שְׂמֹאלָה – אֶת זֹאת בֶּאֱמֶת,
הַפַּעַם אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ…"

(מתוך אלכסנדר פן השירים ב' ע"מ 490, הוצאת הקיבוץ המאוחד)

לפני קצת יותר משנתיים התחלתי את העבודה כמטפל ומדריך מטפלים בקליניקה לטיפול בטראומה בבית החולים מאונט סיניי ובדיוק באותו היום התחלתי גם משרה נוספת בתור מדריך בקליניקה להפרעות אכילה. הקליניקות במרחק בלוק אחת מהשנייה, שתיהן בליבה הפועם וההומה של מנהטן. מאז גם התחלתי לקבל מטופלים בקליניקה הפרטית שלי. בסמסטר האביב אתחיל ללמד בתוכנית לתואר השני לעבודה סוציאלית קלינית של NYU, אותה אחת שסיימתי בעצמי. כמעט בין לילה כל הנסיון המקצועי שצברתי במהלך שנים והעבודה הקשה הוכרו והנה אני מומחה לטראומה ומדריך צוותי מטפלים ומרצה בניו יורק.

(עוד דברים שעשיתי מאז שכתבתי בפעם האחרונה – הגדלתי את כמות הקמבוצ'ה שאנחנו מייצרים בבית לשנים עשר ליטר, הייתי בשש חתונות מתוכן שלוש שלי, גידלתי וגם הרגתי מחמצת ללחם, הייתי נשוי שנה, טיגנתי סופגניות מושלמות, הכנתי פרי ברסט בגודל של גלגל של אוטו, שרפתי בטעות את הגבות שלי, התחלנו תהליך לקראת ילדים, עשיתי קמפינג ביערות הגשם של אקוודור וטיול באיי הגלפגוס, הכנתי ביטרז בבית, צילמתי מאות תמונות של עגבניות מסודרות יפה, אכלתי במסעדות עם כוכב אחד, שני כוכבים ושלושה כוכבי מישלן ונזכרתי שהאוכל שאנחנו מכינים בבית בסופו של דבר הכי טוב, פתחתי חוות גידול פטריות שיטאקי ואויסטר על מדף בדירה, בישלתי ארוחה של עשר מנות מעגבניות – רשימה בלתי ממצה)

מאז כל יום מעמת אותי מחדש עם החיים באופן שבו לא ידעתי שאפשר ותמיד קיוויתי לו. יש רגעי קסם וחיבור אנושי מגדל, כזה שמזכיר שכולנו איכשהו קשורים זה לזו בניצוץ של חיים בלתי מוסבר, ויש רגעי שקיעה אל תוך הכאב שמלווה אותנו ואת המצב האנושי הבסיסי והמוזר. כל יום אני נפעם מההכרה העמוקה בכוחה של נפש האדם, בשרידות האנושית שממריאה מעל הגוף וביכולת להיבנות מחדש שמתחבאת לעתים דווקא עמוק בתוך הקושי שמגונן עליה ושומר עליה מכל משמר.

(עוד דברים שחשבתי עליהם מאז שכתבתי בפעם האחרונה – כיף להיות מבוגר יותר בנפש אבל העיניים והגב פחות בעניין, הכל בסופו של דבר זה יחסים, אנחנו רק חיות מפותחות טיפה יותר, אין לי זמן, אין לי מספיק ספרי בישול, הייתי רוצה להיות יותר יצירתי, משפחה זה ממש חשוב, פעילות פוליטית זה ממש חשוב, אין לי זמן, יש לי יותר מידי ספרי בישול, לישון זה ממש חשוב, אנחנו הרבה יותר מרק חיות מפותחות, כסף זה חשוב, מאיפה באו כל השערות האלה באוזניים? חברים טובים זה ממש חשוב, אין לי זמן, אם אני לא אעשה את זה אף אחד לא יעשה את זה, גבינה זה החיים, יש דברים שנשמעים יותר טוב באנגלית, איזה כיף שאם אני לא אעשה את זה יש אחרים שיעשו את זה – רשימה בלתי ממצה)

הימים עוברים, השנים מתקדמות, שיער הראש מחליף כיוון וצומח על הסנטר והלחיים, ושאלת הקיום שציפיתי שתדהה עם הזמן דווקא מתחדדת.  אני מוצא את עצמי מחפש תמציות של חוויות חיים, לא תיאורים פרוזאיים אלא דייקנות שירית – תמצית של קיום, תמצית של אנושיות, תמצית של אושר ושל כאב, תמצית של אובדן ותמצית מנחת. אם הייתי יכול לקחת את כל החוויות האלו ולזקק אותן לתוך טפטפות קטנות בבקבוקים חומים של פעם, הייתי אוסף אותם על מדף ארוך במטבח. בכל בוקר מטפטף לתוך הקפה בכמות הנכונה למזג האוויר ומזג הרוח ובערב במקום ביטרז לתוך קוקטייל האואלד פאשנד טיפות מדודות בתמהיל מדויק.

(עוד תמציות שחיפשתי השנה הן תמציות של טעם – הייתה לי איזו אובססיה קטנה בשנה האחרונה ללכוד טעמים באלכוהול מרוכז, שזה בעצם תהליך הכנת ביטרז***. במשך שבועות אספנו שורשים, עלים, קליפות עצים ותבלינים והושבנו אותם להשתחרר בתוך תמיסות אלכוהול מרוכזות. כל אחד בנפרד בשביל טעם מזוקק. אחר כך בבוקר אחד מושלג ונהדר רקחנו מתכוני ביטרז לתוך בקבוקונים. מאז אנחנו משתמשים בביטרז הואום מייד לקוקטיילים שלנו ובתמציות טעמים משוגעות ולפעמים גם משגעות באוכל – תחשבו תמצית וניל אבל של שום, קינמון, ג'ינג'ר או קפה)

בכנס שהייתי בו לא מזמן דיבר אחד דן סיגל שחוקר תודעה ומוח וכמו שאומרים כאן "הי בלו מיי מיינד". במשפט אחד הוא סיכם את כל החוויה האנושית לארבע קטגוריות: קלט אנרגטי חיצוני (החושים קולטים מה שקורה בחוץ), קלט אנרגטי פנימי (החושים קולטים מה שקורה בתוך הגוף), מחשבות וזכרונות, ולבסוף תפיסה של יחסים בין אישיים. גוף ומוח אחד הם, נפש וגוף אולי גם. למה יש לנו מוח? כדי שהגוף המורכב שלנו יוכל לשמור על הומיאוסטסיס. מה זה הומיאוסטסיס? עודף של אנרגיה ושיגור של הקיום שלנו אל העתיד. למה יש לנו רגשות? כי הן כלי למידה חזק ומהיר יותר מקוגניציה. למה בני אדם פיתחו תודעה? כי בעצמה היא כלי ליצור שינוי מהיר בגוף ולשמור עליו. (גם לכם יש סחרחורת?). תקשיבו – נראה לי שבכלל לא היינו אמורים להתעמת עם הקיום יום יום אלא רק לממש אותו באופן אופטימלי!  שאלת הקיום כך נדמה לי, היא בעצם רק תופעת לוואי של תודעה שהתהוותה ככלי לשרידות. זו טעות של הטבע!

במילים פשוטות יותר – הדרך היעילה ביותר להקלה כשיש כאב בטן היא להיות מודע לו ואז לחפש פתרונות (רופא? תה? אקמול? קקי?). אם לא הייתה לנו היכולת לחשוב על הכאב, אם רק היינו חווים אותו בלי היכולת לתהות עליו, פתרון של הכאב היה לוקח הרבה יותר זמן ואולי הוא לא היה נפתר בכלל והיינו מתים מכל אפנדיציט. אבל עם היכולת המועילה לחשוב על הכאב מגיעה גם היכולת לחשוב על הקיום ושם מתחילות הצרות האמיתיות שלנו…

טוב חפרתי מספיק. לא כתבתי כבר כל כך הרבה זמן והמוח שלי מתפוצץ משטויות ומחשבות קיומיות. חסר לי הבלוג ואני מקווה להצליח להרים את המצלמה יותר ועוד יותר מקווה שיצאו לי מילים דרך האצבעות של הידיים אל מול המקלדת. לאחרונה כל פעם שאני מנסה לכתוב יוצא עבודה עבודה עבודה ו-ain’t nobody want to hear that….

---

אואלד פאשנד הוא הקוקטייל האהוב עלי בלי שום ספק וכדרכו של וויסקי הוא מרפה את החלק הזה במוח שנוטה לקיומיות יתר. הוא אהוב אצלנו במיוחד ביום שישי בערב, אחרי שבוע עבודה ארוך – הוא תמהיל מדויק של מר, מתוק (אנחנו שותים אותו רק טיפה מתוק) ועמוק עמוק.

אני אוהב עם קרח. לגימה ראשונה חזקה ומלאה בטעם ובקורלציה עם רמת השיכרות הטעמים מתדללים מהקרח שנמס ומשנים את החוויה. יש כאלו שישתו ללא קרח בשביל חוויה אחידה של בום עדין.

קלאסיקה אואלד פשאניט – בשביל ביטרז משתמשים בסוג שנקרא אנגוסטורה. לוויסקי – אחד מהשניים שמיוצרים בארה"ב –  ריי, שעשוי משיפון ויותר שטוח ועוקצני בטעם, או בורבון שעשוי מתירס ויותר מתוק ועמוק בטעמיו. אני מעדיף את הבורבון (למשל זה שבתמונה למעלה, נשבע שזה לא פוסט ממומן, סתם בבקבוק פוטוגני) אבל האמת היא שאנחנו מגוונים על פי מה שיש בבית. באואלד פאשנד אואלד פאשנד לא תמצאו פרי – לא פלח תפוז או ליים ולא דובדבן. יהיו שיסחטו שמן מקליפת תפוז מעל ויוסיפו טוויסט קליפה בסוף. אנחנו מוסיפים לו לפעמים קליפת תפוז או אשכולית, יותר או פחות סוכר וגם מבלפים ומוסיפים דובדבן מעוך או שלם משל אנחנו מכינים בכלל מנהטן. הדובדבן היחיד שבאמת שווה את זה הוא דובדבן לוקדסרו שעולה כמו זהב ופעם בכמה חודשים לא איכפת לנו ואנחנו קונים צנצנת.

המתכון פשוט. כדאי לעקוב אחריו בפעם הראשונה והשנייה ואז להתחיל להתנסות. יש היום בשוק האמריקאי הרבה סוגים של ביטרז. אנגוסטורה קיים גם בארץ בטוח. ביטרז של תפוז/הדרים גם עובדים.

מצרכים

• שוט של וויסקי (60 מ"ל)
• קוביית סוכר עבור כל משקה
• כמה טיפות ביטרז
• קילוף נאה של קליפת תפוז בלי הלבן
• כוס אולד פאשנד
• מקל מעיכה לבאר (יש לזה שם מקצועי? אני בטוח שכן אבל אני לא מצליח למצוא אותו וגוגל לא עוזר)
• קוביית קרח גדולה ככל הניתן

מניחים קוביית סוכר בתחתית של כוס וויסקי. מרטיבים אותה בכמה טיפות של ביטרז ועוד כמה טיפות של מים ובעזרת מכתש גורסים את הסוכר ביחד עם הביטרז עד שהוא נמס ברובו. מצפים בתרכובת שנוצרה את תחתית הכוס. מוסיפים שוט של וויסקי ומערבבים קלות. מוסיפים קוביית קרח אחת גדולה או כמה קטנות. ממוללים את קליפת התפוז בתנועת סחיטה מעל המשקה ומניחים אותה בתוכו. מגישים מיד.

אפשרויות גיוון – מועכים דובדבן לוקסרדו עם הביטרז במקום קוביית סוכר. אפשרות נוספת – להשתמש בסירופ סוכר במקום בקוביית סוכר.

לוגמים אואלד פאשנד מאוזן ומשקיטים לרגע את החלק הזה במוח שכל הזמן שואל שאלות

***ולאלו ששאלו על הביטרז – לא יהיה פוסט משל עצמו עליהם כי הם היו בעיקר ניסוי ארוך וכיף, הכנו אותם פעם אחת וזה היה יקר ואין לי תובנות מהממות על התהליך. ככה אנחנו הכנו אותם: בצנצנות זכוכית מערבבים אלכוהול לשתייה 95% (Everclear לדוגמה) ביחד עם תבלינים ככל העולה על הדעת ונותנים להם לשבת שבועיים שלושה תוך שקשוק מידי פעם. אפשר גם להשתמש בוודקה רגילה או באחוז גבוה.

הסוד הוא שבנוסף לתבלינים רגילים (קפה, פולי קקאו, קינמון, הל וכו') ביטרז אמיתיים מיוצרים מעשרות מרכיבים שכוללים קליפות עצים ושורשים שלקח לנו הרבה זמן למצוא: gentian root, mace, black walnut leaf ועוד מיני צמחי מכשפות שמעניקים את הטעם המר שעל שמו הם נקראים.

אנחנו עשינו כל תבלין בנפרד ואחר כך ערבבנו בעצמנו תרכובות, יש כאלה שיערבבו סוגים שונים של תבלינים ביחד כבר בשלב הראשון. אם משתמשים באלכוהול 95% בשלב הערבוב מוסיפים כ30-40% מים כדי לדלל מעט.