כי מה שאיפתו של אדם נקי? / חנוך לוין – תבשיל שעועית פשוט וטעים

"כי מה שאיפתו של אדם נקי? להצטלם ליד אדם מלוכלך, זהו יסוד הקומפוזיציה."

חנוך לוין / מלכת האמבטיה, מערכונים ופזמונים 1, מה איכפת לציפור, 1987, הקיבוץ המאוחד.

הפכתי להיות פריק של סדר ונקיון בבית. וזה לא שלא היה לי איכפת לפני אבל גיליתי שכשאני בבית כל הזמן יותר נעים לי כשנקי ומסודר (שוקינג, אני יודע…). בחודשים האחרונים אני מתחיל כל בוקר בלהחזיר את היום הקודם למקום, לנקות את המטבח, לזרוק את המחזור או את הפח, לפעמים גם לשאוב, להעמיס מדיח. כשאני מסיים אני מרגיש מוכן ללכלוך והבלגאן של היום החדש. אפילו אמרתי יום אחד ללוני שטוב לי לגב להתחיל את היום בתנועה והוא צחק עלי שאני מדבר כמו איש זקן. חיבקתי את הזיקנה שלי בחום וניסיתי לחשוב על משהו שצעירים עושים, כשלא הצלחתי התחלתי לנקות ביותר התלהבות ונתפס לי הגב.

אחרי כמה שבועות של הרגל הנקיון החדש גיליתי גם שבאופן אוטומטי אני חושב על כל הדברים שמרגיזים או מאכזבים אותי בזמן הנקיון היומי ומנהל דיאלוגים להוטים עם יצוגים של אנשים אמיתיים בראש. זה לא באמת הועיל ורק השאיר אותי יותר כועס בסוף, אז עכשיו כשאני תופס את עצמי מתמרמר אני מנסה להחליף כיוון ולחשוב על הדברים שאני שמח עליהם. למשל זה שעוד מעט, אחרי שאשאב אבק עם ברברה שואבת האבק היקרה שלנו, השטיח יהיה נקי!

כל יום בערב הסלון שלנו הופך לחדר כושר. הכורסה זזה הצידה, העציץ הגדול ושולחן הקפה מוגלים אל פינת האכילה ומזרוני היוגה שלנו נפרסים על השטיח. מקו המבט של כלב ראש למטה כל שערה וגרגיר אבק בין הסיבים של השטיח מרגישים הרבה יותר אינטימיים. לפעמים אני צריך להשתמש בכל כוח הרצון שלי כדי לא לעצור את שיעור הוידאו באמצע ולהוציא את ברברה ממקום משכבה בארון לעוד סיבוב מהיר. יש לה פונקציה מיוחדת לשטיחים שמרגשת אותי במיוחד  – המברשת שלה מסתובבת במהירות ואוספת את הלכלוך מהעומק של השטיח ומסרקת את הסיבים של השטיח חרישים חרישים. יש לי טכניקה שדייקתי שבה את חוט החשמל שלה אני שם על הכתף, ביד ימין אני מניע אותה קדימה אחורה וביד שמאל מחזיק אותה בחוט קצר. כשאני מסתובב 180 מעלות את החוט שעד לאותו הרגע היה מאחורי ועכשיו הוא לפני אני מחזיר למקומו בתנועה גדולה משל הייתי מאלף בקרקס והיא האריה. בסוף רומן הבוקר שלנו, כשאני מחזיר אותה חזרה לכלוב, אני יכול להביט בחרישים שהיא יוצרת בשטיח בערגה במשך שעות כי כשהם שם אני יודע שנקי. ברגע שהולכים עליהם הם נעלמים ואז זה כאילו לא ניקינו מעולם. לוני לא בדיוק מסכים איתי, אבל לי נראה ממש לגיטימי לבקש ממנו לא ללכת על השטיח כמה שעות אחרי הנקיון, כי למה לא להנות ממנו עוד טיפה, אז מה אם הוא רוצה לצאת למרפסת? גם ככה קר בחוץ.

• 

• 

אבל אל תחשבו, היו לנו גם כמה ימים מיוחדים במהלך השנה האחרונה. למשל היה את היום שסידרנו את ארון הווק אין שלנו. מאז לפעמים אני פותח את הדלת שלו רק כדי להתפעל מכמה הוא מסודר. אפילו סידרתי את קופסת הענק של האלקטרוניקה שלי. גם לכם יש כזאת? כל מטען ישן, או כבל שלא בשימוש, איי פודים מזנים נחותים, טלפון אלחוטי שסחבתי במזוודה עוד מהארץ לפני עשר שנים (למה? מה חשבתי בדיוק?), פלאפון נוקיה ישן כזה ושאר מציאות גרים בה דרך קבע, מחכים ליום, הו ה-יום, שאצטרך אותם. אמנם אני עוד לא אבא בעצמי, אבל אני מרגיש שמאז שיש לי אותה אני מוכן לאבהות. אחד הרגעים השמחים בחיים שלי היה כשאורית ביקרה ולא היה לה מטען מתאים לאיזה גדג'ט והוצאתי את הקופסה הענקית וחפרתי בה במשך רבע שעה, וכל הכבלים של כל המטענים הישנים היו מסובכים אחד בשני כי למרות שאני רוצה להחשיב את עצמי מהמסודרים, בלב אני בלגאן כמו שרק כבלים יודעים, ובסוף מצאתי. מצאתי! את המטען הנכון, עם המתח הנכון והפין בגודל הנכון (די נו, לא התכוונתי ככה, זו את עם המוח המלוכלך). ואפשר היה לטעון את הדבר (מה זה היה פלאפון ישן? או פנס? אולי רדיו? מי יודע…) והאושר והגאווה. אני עדיין מתמלא בהם כשאני נזכר ברגע ההוא שהייתי בו מוכן והיה לי. בכל אופן – אפילו את הקופסה הזאת באותו יום מיוחד שלפתי וארגנתי. גלגלתי את כל המטענים ושמתי בשקיות זיפ לוק נפרדות, הפרדתי בין כבלים של שמע לכבלים אחרים, שמתי בטריות בשקיות משל עצמן לפי גודל וכרטיסי זכרון נושנים למחשב במקום יעודי. יום אחד בעוד עשר שנים כשאצטרך בדיוק משהו, יכול להיות שיהיה לי אותו ושאמצא אותו, והפעם זה יהיה אפילו יותר קל! שנייה כל הכתיבה הזאת מעוררת בי געגועים, אני הולך להציץ בקופסה המאורגנת שלי ומיד חוזר.

והיה את השבוע חופש שלקחתי לכבוד חג ההודיה. שכרנו בית עם חברים באפ סטייט בציפייה גדולה לצאת סוף סוף מהעיר, אבל רגע לפני אחת החברות נחשפה לקורונה וביטלנו. יש אנשים שהיו מתבאסים אבל לא אני (אני הרי מהלא מתמרמרים, זוכרים?). במקום התחלתי מיד לתכנן בראש את כל הפרויקטים של הסדר והנקיון לחופש. מגירות שולחן העבודה עברו ארגון מחדש ועכשיו כל הבלוקים (למה יש לי כל כך הרבה בלוקים מותחלים??) גרים ביחד במגירה אחת, וכל הניירת במגירה שנייה ואחת מיוחדת רק למפתחות ומשקפי שמש ושמתי בה קופסאות קטנות אז הדברים לא מסתובבים חופשי וכל פעם שאני פותח את המגירה זה אושר. מדפי הספרים נוקו מאבק והספרים הועמדו דום על פי גובה ועומק ולפי נושא ורק את הכרכים של המילון השארתי לא מסודרים לפי הא"ב. כדי להזכיר לעצמי ששום דבר לא מושלם. סתם, לא בגלל זה. אני חושב שהתעצלתי בסוף ועכשיו כל פעם שאני רואה אותם במהלך היוגה אני מרגיש מורד וזה מוצא חן בעיני הזקן שבי ששמח על התנועה בשביל הגב. האם איש זקן היה משאיר את המילונים לא מסודרים ככה? בטוח שלא. אני עדיין צעיר ומרדן (אגב, מעולם לא הייתי מרדן, ואני לא יודע מה כל העניין הזה עם זיקנה וסליחה מכל מי שקוראת וחושב לעצמו, שתוק מה אתה יודע על זיקנה. אני באמת לא יודע כלום וגם גיל מעולם לא היה דבר שהיה לי איכפת עליו. לוני ואני שנינו רק מחכים להיות כבר סבים יום אחד).

וכשאני מתעייף מכל הסידורים הפיזיים אני מרים את הטלפון וצופה בסרטונים של אנשים מנקים ומסדרים את הבית שלהם בהילוך מהיר. יש איזו אחת שלמדה איתי שכל יום ראשון עושה וידאו שלה מנקה את הבית שלה ואני מחכה לזה בכליון עיניים. היא גם לימדה אותי איך לשים את הפוך בתוך הציפה בטכניקה משוגעת של גלגול.  והחשבון של הבחור שצובע קירות שלמים בשניות עם רולר ענק ובדיוק מטריף חושים. ווידואים של כל מיני אנשים מנקים סירים עד כדי צחצוח ומסדרים את הפירות שלהם בערמות יפות ומאבקים את המדפים שלהם ועוד… ועוד… ועוד…

• 

• 

בכל אופן, ערמות ודברים שלא במקום הפכו להיות האויב שלי. פעם רק המחשבה על לנקות ולסדר הייתה מעייפת אותי. היום יש משהו שמרגיע אותי בלהחזיר את הדברים למקום ובלהביט במשטח עבודה נקי. או להציץ בארון ולראות את ארגזי הכביסה (יש לנו ארבעה!) ריקים. אתם חושבים שאני צריך להיות מוטרד מזה שההיי לייט היומי שלי זה הרגע שבו הבית נקי ואני מתיישב לעבוד או לכתוב? בעצם אל תספרו לי אם כן, נראה לי שעדיף שאני לא אדע בנתיים. קניתי לפני שבועיים מחזיקים כאלה לספרים על מדפים ואני קצת מתבייש מכמה שמחה הרגשתי להציב אותם על מדפי הספרים שלנו. הספרים עכשיו עומדים מאליהם!

---

טוב, אז מה אוכלים לארוחת ערב?

מתכון בסיר אחד כדי שיהיו פחות כלים, למרות שעכשיו כלים זה כיף אז זה קצת דיסוננס. שעועית של רייצ'ל.

אף פעם לא הייתי איש של שעועית יותר מידי אבל עם המתכון הזה עברתי הסבה. הוא קל מאוד ומפיק מהשעועית טעמים עדינים ועמוקים ומרקם מעולה. טעים בפני עצמו וגם מאוד על טוסט של לחם טוב.

מצרכים

• 2-3 כוסות של שעועית יבשה מסוג פינטו (נקראת קרנברי פה בניכר, אהובה עלינו במיוחד), לבנה ואפשר גם אדומה. בתמונות שעועית שחורה וורודה כי זה מה שהיה לנו במזווה. אני באופן אישי פחות אוהב רק שעועית שחורה.
• בצל בינוני
• 4-5 שיני שום קלופות (וכשאני מתעצל משאיר אותן עם הקליפה ומתמודד אחר כך)
• 2-3 גבעולים של רוזמרין
• 2-3 גבעולים של טימין
• חוט לקשירת העשבים
• 3-4 כפות שמן זית
• מלח ופלפל
• חצי פלפל חריף טרי מסוג סרנו (או פלפל חריף שנגיש לכם בכמות שמתאימה לחיך שלכם)
• לאכילה: מעט פטרוזיליה קצוצה וכמה טיפות מיץ לימון

הוראות

לילה לפני: משרים שתיים שלוש כוסות של שעועית יבשה לכמה שעות ועדיף ללילה.

סיר: עדיף סיר כבד כמו לה קרוזה כי לוקח לשעועית הרבה זמן על האש והחום האחיד עושה לה טוב.

בבוקר שוטפים את השעועית המושרית ומניחים בסיר, יוצקים מים מעל עד כדי כיסוי פלוס 1.5 ס"מ.

חותכים את הבצל לחתיכות גדולות ומוסיפים לסיר, אל תשקיעו יותר מידי, הוא די נמס בסופו של דבר.

את שיני השום חוצים לשניים ומוסיפים לסיר ביחד עם חצי הפלפל החריף.

קושרים את גבעולי הרוזמרין והטימין אחד לשני היטב מכניסים גם אותם לסיר.

יוצקים מעל הכל את שמן הזית ומוסיפים מלח ופלפל. תתחילו בכפית מלח, וחצי כפית פלפל, אחר כך כשהמים יספגו תתקנו.

מביאים לרתיחה ואז מנמיכים את האש ומבשלים עוד כשעתיים. מערבבים מידי פעם וטועמים. אנחנו אוהבים את השעועית כשהיא רכה ונימוחה אבל לפני שהיא הופכת לעיסה חסרת צורה. לפעמים צריך להוסיף לסיר עוד קצת מים, או לפתוח אותו כדי שהמים יתאדו יותר מהר, תלוי במרקם. זה לא מדע מדויק, מצטער. אנחנו גם אוהבים להשאיר את השעועית המבושלת בתוך קצת מהציר שנשאר, לא לתת לו לגמרי להתאדות כי הוא טעים בפני עצמו. כשמגישים קצת פטרוזיליה מעל וקווץ' מלימון מרוממים את החוויה אפילו יותר. כמה פשוט, ככה המתכון הזה כיף, במיוחד ביום קר, אבל בעצם כשאני חושב על זה אכלנו אותו גם בשיא הקיץ בכיף. תכינו הרבה כי זה נשמר היטב לכמה ימים וכיף לנשנש את זה גם הישר מהמקרר. אם בא לכם אתם יכולים להחליף את שיני השום הקלופות בראש שום שלם שחציתם לאורכו ולהניח אותו בתוך הסיר עם הכל. אם תיזהרו בזמן הערבוב בסוף הבישול תוכלו לסחוט את השום המבושל החוצה ולעשות ממנו ממרח או פשוט לאכול בכפית (לא בשבילי, אבל מסביבי יש אנשים שמאוד אוהבים ואז אסור להם להתקרב אלי…).

(לחיות כמו צמח הייתי רוצה) / אוה קילפי – על ליקוט פטריות וטוסט

בתואר הראשון כשגרתי ליד באר שבע, בכפר סטודנטים מדברי, רחוק מהעולם המתועש,  בקראוון ואחר כך בבית קטן שנבנה מלבני בוץ מקומי עם גלריה מעץ למיטה, חשבתי שככה אני רוצה את החיים- שקטים, מדבריים, מלאים ברוח. התעוררתי כל בוקר למדבר מכל עבר. חלמתי שיום אחד אבנה בית שכולו חלונות אל המדבר הרחוק, שאוכל לראות גם זריחה וגם שקיעה מאותה הנקודה. וגינת ירק, ובריכה קטנה וחיים שקטים ולא גדולים מאוד ליד מכתשים ונחלי אכזב. כשהשמש הייתה שוקעת כל יום באופק החולי וצובעת את המדבר שכבר ככה בגוונים של זהב גם בנחושת, משהו בכימיה שלי היה משתנה והייתי חווה יופי אחר, חולם על שקט ושלווה שאף פעם לא ידעתי, או אולי ידעתי ושכחתי עם השנים. הלב הצעיר שלי כמה אל משהו שאבד והמדבר הזכיר לו אותו. מה זה היה עד עכשיו אני לא לגמרי בטוח. אותה ההרגשה שיש לי היום כשאני מדליק נרות סביב הדירה שלי כשעוברים לשעון של חורף והיום מתקצר. למרות החום והחול והזיעה, חיינו בסימביוזה אני והמדבר. דמיינתי את העתיד שלי בו. ואז יום אחד נסעתי לניו יורק והשתקעתי באחת השכונות הכי עירוניות שלה.

פעימת הלב של עיר, בעיקר זאת, מהירה בהרבה מזו של המדבר. צריך להתרגל וללמוד ללכת עם הזרם הבלתי פוסק של האנשים, והגירויים. אין זמן לתהות על העולם. צריך להבין את הדפוסים של המדרכות והרמזורים, לגלות ברגליים את המרחקים וללמד את המוח להתעלם מרעשים חזקים של סירנות ושיכורים. תשע שנים. כבר למדתי את קווי הסאבוואי בעל פה ואני יודע בדיוק איפה לעלות כדי לרדת מול מדרגות היציאה שאני רוצה, אני אלוף בחסכון של דקות ושניות ומסלולים יעילים. אני גם מבין גדול בהילכות המדרכה. מתי לזוז הצידה ולמי, ומתי להמשיך ללכת ולצפות שהצד השני יזוז. אני יודע כבר לעשות פרצוף ניו יורקי רוטן כשאנשים הולכים מלפני לאט ולחייך חיוך בלי העיניים כשזה מתאים. אנשים לא אומרים אחד לשני שלום ברחוב, תודה וסליחה נהגות לעיתים רחוקות, אבל את הדלת מחזיקים פה אחד לשנייה תמיד, דווקא הדלת משום מה.

• 

  Pig Skin Poisonous Pufball

• 

  Wax Cap

אני זוכר בשבועות הראשונים את החיוך שהיה מרוח לי על הפנים כשעליתי מהסאבוואי אל העיר המוארת בצבעים של סתיו, וריח של גשם בשמש הקרה. הרגשה שיש לי מה לגלות על עצמי ועל העולם אפפה אותי. כל צעד היה חדש, כל טעם היה הפעם הראשונה.

ניו יורק היא עיר של לקטים וציידים מודרניים. לא "עושים סופר", כל מצרך קונים במקום שונה. בשוק האיכרים של של יוניין סקוור יקר לנו ואנחנו בכל זאת קונים מנות קטנות של בשר ופירות ים, ובקיץ עגבניות איירלום צבעוניות שמי שלא טעם לא יודע עסיסיות מה היא, ולפעמים אפילו פירות יער כי כל היופי והעדינות. מייקל, מוכר הברווז האורגני מהחווה באפ סטייט הפך לחבר קרוב, ונותן לנו הנחה על חזה ברווז. אחי לימד אותנו לשבץ את השומן ואז לצלות אותו על אש קטנה כלפלמטה ולכפות את השומן הנוטף ממנו לצנצנת. את הבשר המרהיב אנחנו מגישים עם רוטב שזיפים באירועים מיוחדים. את השומן אנחנו שומרים בצנצנת במקרר וכשמגיעים אורחים מכינים תפוחי אדמה ובצל בתנור בשומן ברווז.

את חלב שיבולת השועל שהתמכרנו אליו אנחנו מחפשים בהואל פודס. מחפשים ולרוב לא מוצאים כי כולם רוצים אותו בימים אלה ורק לפעמים נותרים קרטונים בודדים. כשאנחנו מוצאים אותם אנחנו קונים את כל מה שנשאר על המדף. חלב רגיל לא קנינו כבר חודשים ואני לא מתגעגע בכלל. נהייתה לנו מן מסורת מטופשת לשלוח אחד לשני תמונות של מדף חלב שיבולת השועל ריק בחנות.

פעם בכמה חודשים עושים סיבוב בצ'יינה טאון וקונים בקבוקים מיוחדים של סויה וחומץ אורז ושק ענק של אורז ואולי איזה קילו שניים של שורש ג'ינג'ר שאנחנו סוחטים ומתבלים בו את הקמבוצ'ה. אחרי שבועיים בבקבוק סגור עם ג'ינג'ר הקמבוצ'ה מבעבעת בדיוק במתיקות הנכונה. תבלינים מביאים מההודי על השדרה הראשונה. חנות קסומה עם כל תבלין, עלה, פרח, שורש או פרי מיובש שהנפש חפצה בה, גם באחת עשרה בלילה. שם קניתי לראשונה בחיי שורש כורכום טרי שנכנס למאפינז המופלאות האלה. ירקות ופירות בטריידר ג'וז, יש להם אורגני בזול יחסית. אני אוהב את גבינת הפטה שלהם שמגיעה מהארץ ומשום מה תמיד מרגיש קצת אשם כשאני קונה אותה (אל תדאגו, היא יקרה כמו בארץ ואולי אפילו יותר…).

מידי פעם  מבקרים בקו אופ האוכל ברחוב ארבע. אנחנו לא חברים אבל מרשים לנו לקנות שם בכל זאת, רק בלי ההנחה. שם אנחנו קונים עדשים בכל הצבעים, סוכר, וקמחים שונים אורגניים ומקומיים כדי להאכיל את המחמצת במקרר ולהמשיך להתאמן בבצקי מחמצת. יש יין מוסקטו דאסטי שקיבלנו פעם בחינם כי מלצר שפך עלי מים במסעדה מפונפנת כשאורית ביקרה. אחרי הלגימה הראשונה לוני טען שזה מה שפרפרים שותים. מצאנו אותו בחנות המשקאות של איטלי על רחוב 23. קצת התאכזבנו מכמה הוא זול והתבאסנו שלא שפכו עלי משהו יותר רציני כמו רוטב עגבניות. מצד שני עכשיו תמיד יש לנו מיץ לפרפרים בבית, בקבוק אחד במקרר ואחד במזווה (מזווה, איזו מילה יפה זו מזווה). את היינות האחרים ואת הוויסקי קונים בחנות של הבהנחה. בקידמתה יש מדפים של יין במבצע. אנחנו בוחרים לפי הבקבוק, עד 12 דולר, שזה שדרוג מעד 8 דולר שהיה החוק כשהייתי סטודנט. פעם הייתה חנות גבינות חצי חינם בשכונה. היינו הולכים כמעט כל סוף שבוע לקנות גבינות מפונפנות בדולר או שניים ולהעמיד פנים שאנחנו עשירים של ברי וקממבר. החלטנו לא לשאול את עצמנו איך הגבינות מצאו את דרכן אל המדפים של המקררים הישנים. מידי פעם חלומי של תנובה הייתה מופיעה במקרר ובימים מיוחדים אפילו גבינת עיזים של גד. יום אחד הבעלים של החנות סגר את השאלטר והפסיק לפתוח אותה. אף אחד לא ידע מה בדיוק קרה, אבל ריח הגבינה המקולקלת אפף את כל הרחובות מסביב לשבועות.

Dead Man Fingers

• 

  Chaga

• 

  Turkey Tail

על המרפסת שלנו בקיץ אנחנו מגדלים תבלינים. ניסינו גם עגבניות וחצילים ופלפלים וקייל אבל התמורה הייתה כל כך מזערית שהפסקנו לנסות. אז אנחנו משקיעים בבזיליקום שמניב צנצנות על גבי צנצנות של פסטו בסוף העונה, ונענע שאנחנו מייבשים, למון גראס שאת הגזעים שלו הפכנו לקארי ירוק, ועירית שפרחיה קשטו את המרק בארוחת העגבניות השנתית שלנו ואת הגבעולים שלה הכנסנו לבקבוק של שמן זית. השמן היה כל כך טעים ואז העלה עובש יום אחד. את הפטרוזיליה שזו השנה הראשונה שהצליחה לנו, רגע לפני שהגיעה הקרה קטפנו וטחנו עם שמן זית, לימון והרבה שום ואז הקפאנו בקוביות, כשאנחנו מכינים מרק דלעת חצי קובייה בכל קערית מרק משנה את החיים.

• 

  Chantarelles

• 

  Chicken of the Woods, Gem Studded Puffballs, Black Trumpets

סופי שבוע הפכו להיות הזמן שבו אנחנו מלקטים את האוכל שלנו, בסיבובים מסביב לשכונה, בדרך ממקום למקום, מתוך הידע שצברנו על מתי עמוס איפה. ללקט, עוד מילה יפה, היא טומנת בחובה הרפתקאה. שתיים מהמילים האהובות עלי בשפה העברית. אני מדמיין אותן הולכות יד ביד ביער ומחפשות צרות יפות. בקיץ האחרון הוספנו עוד תחנה, קצת שונה, לשגרת הליקוט שלנו – פטריות יער טריות. זה מצריך להיכנס לאוטו ולסוע לפחות שעה ליער הקרוב ולהיות פתוחים להרפתקאה, אבל משגילינו את עולם ליקוט הפטריות החיים שלנו השתנו.**

• 

• 

  Ashen Chantarelles

• 

• 

בסוף אוגוסט האחרון איכשהו מצאנו את עצמנו מרחק שמונה שעות נסיעה מניו יורק העיר, ליד מפלי הניאגרה, בארבעה ימים של בית ספר לליקוט פטריות. ישנו באוהל, אנחנו ועוד 25 מבוגרים סקרנים ושלוש מורות, פטריולוגיות מומחיות, שהרעיפו עלינו מהידע שלהן. ליקוט פטריות זה תושב"ע קודם כל, אי אפשר ללמוד את זה מספרים. צריך לראות את הפטרייה מכל הצדדים ועל מה היא גדלה, צריך להריח, ולמשש. בכל יום יצאנו עם סלים ומשרוקיות (למקרה חירום, קל מאוד להיאבד ביער כמסתכלים רק כלפלמטה ועוקבים אחרי פטריות) ואספנו כל פטרייה שמצאנו בדרך. מידי פעם התאספנו כולנו כדי להסתכל זה על פטריותיו של זו ולשמוע עליהן מהמומחיות. בסוף הסיור, חזרה במאהל, פרשנו את הפטריות על שולחנות ארוכים והמורות שלנו מיינו אותן לפי משפחות ותתי משפחות ופתחו בפנינו דלת אל עולמן המופלא. למדנו גם איך לזהות כמה סוגים של פטריות מאכל. ביום האחרון, לארוחת צהריים, אולגה המארגנת של הכינוס הפטרייתי בישלה את כל הפטריות האכילות שמצאנו. שנים עשר זנים. מאז בכל סוף שבוע יצאנו ללקט פטריות ביער הקרוב לביתנו.**

הלכנו ביערות בחיינו, אבל כשמחפשים פטריות מגלים את היער מחדש. ההליכה הופכת אטית, הראש מופנה לאדמה והעיניים מחפשות בלי הפסקה. מדיטציה עם פרס. קשה להסביר את ההתרגשות שבמציאת פטריות על המרקמים והצבעים ההזוים שלהן. כשמדובר בפטריות מאכל על אחת כמה וכמה. נדהמנו. באמת – הוכנו תדהמה לגלות פטריות בכל מטר של יער ויותר מכך לגלות את כל הפטריות האכילות שפספסנו כל חיינו.**

• 

• 

אני מדמיין את אמהותיי ביערות האירופיים מלקטות פירות יער ופטריות ואוספות את שומן הברווז לצנצנות בשביל החורף, זה מרגיש לא "שלנו" הישראלים – לנו יש סברס וחושחשים, חמצוצים ומלוח, טעמים חזקים. פטריות עדינות ויערות עבותים זה לא בדיוק ברפטואר. (כשהיינו ילדים ההורים שלי היו לוקחים אותנו לצוד אורניות ביער ירושלים. בסוף היום היינו מנקים את השלל בחניון ואז מבשלים אותן בבית. הן היו בעיקר מימיות עם טעם חמקמק ועמום של פטריות, ריח של כלב רטוב וטיפת חמצמצות. אבל כבר אז ההתרגשות הייתה רבה. איך ההורים שלי הרגישו כל כך בטוחים ככה לאכול פטריות מהיער אני לא לגמרי מבין היום.) יערות עבותים עושים טוב לפטריות וכנראה שגם לנשמה שלי, לא רק המדבר .**

• 

• 

  
  Chlorociboria aeruginascens

• 

  Maitakes

ביער העתיק באפ סטייט ניו יורק אמריקה של הקפיטליזם והקניות, והדלק לרגע נעלמת ופתאום נדמה שהעולם מכפיף את עצמו אלינו באופן בלתי אמצעי. אנחנו מסוגלים לאסוף את האוכל של עצמנו, להתנהל מהיד לפה בקלות יחסית, לחשוב רק על ההיום. תמיד אנחנו גם אומרים באיזשהו שלב "אולי גם יום אחד נלמד לצוד". (כשניסינו לדוג בחופשה במיין לפני כמה שנים, ועלו דגים בחכות שלנו, כל כך נבהלנו שהחזרנו אותם בדחילו בחזרה לאגם. באותה חופשה גם מצאנו לראשונה פטריות אכילות. שנטרלים מזן חופי. שלחנו תמונות לנשים שאני עוקב אחריהן באינסטגרם, מומחיות הפטריות, לימים נפגוש אחת מהן במחנה הפטריות, כדי לזהות אותן. הן אמרו "תאכלו!". טיגנו אותן לארוחת בוקר. הפחד גרע מהעונג אבל בכל זאת השאיר טעם של עוד.)**

• 

• 

מאז מחנה הפטריות מצאנו עשרות קילואים של פטריות מיאטקי, חלקן גדולות מהראש שלנו, סל שלם של שנטרלים שחורות נדירות ונהדרות ושנטרלים כתומות אפרסקיות, פטריות "עוף היער" כתומות ובשרניות, פטריות חצוצרה שחורות, עדינות ופטריותיות ופטריות puff ball צחורות וטעימות. סחבנו אותן בסלי קש ואז בסלי בד ובסוף גם היינו צריכים להכניס אותן לתיקים שלנו ולחלק לעוברים והשבים במסלול כי כבר לא היה לנו מקום לעוד פטריות.**

• 

• 

יש סוג מיוחד של ווסח כשהולכים עם סלים מלאים בפטריות בר, לבושים בבגדי הייקינג, מהחנייה הרחוקה שמצאנו בחזרה לדירה שלנו בלב העיר. בסוף כל יום ליקוט, על שולחן האוכל שבפינה בסלון הצגנו את השלל שלנו לראווה. אחר כך עם בקבוק של יין, ניקינו את הפטריות. שחררנו חזרה לעולם נדלים, עכבישים וחיפושיות שמצאו בהן בית ואז ייבשנו, החמצנו, בישלנו, טיגנו והקפאנו את השלל.**

• 

  Cauliflower Mushroom

• 

  Pear Shape Puffballs

ואז הגיע נובמבר ואיתו הקור החורפי וסופ"ש אחד נסענו ליער ולא מצאנו פטרייה אחת לרפואה. כאילו מעולם לא היו שם. רק עלים מרקיבים ועצים ערומים. סוף עונת הפטריות. נשאר רק לחכות לאביב שמביא איתו את עונת המורלים. בנתיים עוד יש לנו מצבורים קפואים ומיובשים לימים הקשים והקרים של החורף בניו יורק ויש איש של פטריות מיוחדות בשוק שאנחנו עושים סביבו מעגלים ויום אחד כשיגמר לנו המלאי גם נשקיע הרבה יותר מידי כסף בפטריות היקרות שלו.**

Maitakes and Chicken of the Woods

טוסט פטריות

מצרכים

• פטריות – כמה סוגים של פטריות טריות אם ידכן משגת. אם לא, גם שמפיניון יעבדו. ביחרו את הפטריות המוצקות ביותר.
• 2-3 כפות חמאה
• שן או שתיים של שום טרי
• מלח פלפל
• שלוק יין לבן (אם יש בנמצא, לא חובה)
• פרוסות לחם טרי, מחמצת עדיף
• חופן עלי פטרוזיליה

לא צריך הרבה בשביל להנות מפטריות. טעמים חזקים מתחרים בטעמן העדין. ההנאה הגדולה ביותר בשבילי היא לאכול אותן צלויות ומטובלות בעדינות על טוסט. אם ידכם משגת – קנו כמה סוגים של פטריות, אם לא פטריות שפיניון גם יעבדו. חותכים את הפטריות לפרוסות בעובי בינוני. מחממים מחבת היטב, ממיסים גוש חמאה נדיב ומטגנים את הפטריות על אש בינונית עד חזקה עד שמרבית המים התנדפו והן משנות את צבען. מוסיפים מלח ופלפל, מעט שום כתוש וממשיכים לטגן כדקה וחצי. אם יש לכם שלוק של יין לבן מגבירים את האש ושופכים אותו על הפטריות עד שהוא מתאדה לחלוטין. מניחים על טוסט חם, לחם מחמצת יהיה מוצלח ביותר פה, ובוזקים פטרוזיליה קצוצה מעל. זהו. שלמות.

• 

• 

***יש פטריות טעימות. יש פטריות טעימות מאוד. יש גם פטריות שאחרי כמה שעות יפסיקו את פעולת הכבד שלכם ויהרגו אתכם ואין לזה תרופה. הנה למשל זאתי כאן למטה. כמה לבנה ותמימה, השם שלה הוא Destroying Angel. לא כדאי להתבלבל ולהקפיץ אותה בתוך החביתה של הבוקר. כי תמותו עד יום המחרת, כן? החדשות הטובות הן שאפשר לגעת בפטריות, להריח אותן, לחתוך אותן גם אם הן רעילות ולא יקרה לכם כלום. ככה לימדו אותנו. לעומת זאת אם תבלעו אותן תמותו. לא חבל ככה לקטוף חיים צעירים? אנא מכם, אל תאכלו פטריות שמצאתם ונראות לכם סבבה. כי קרוב לוודאי שתמותו.

There are old mushroom hunters and there are bold mushroom hunters. There are no old AND bold mushroom hunters

• 

  Destroying Angel

• 

Wolf's Milk Slime Ball

• 

  Ashen Chantarelles

• 

  Hedgehog Mushroom

(אַל תַּחַשְׁבִי שֶׁהַחַיִּים קְצָרִים) / אוה קילפי – פודינג לחם למנה עיקרית ביחד עם אמנון יוהס

 

(מתוך הפרפר חוצה את הכביש / אוה קילפי ע"מ 154, הוצאת כרמל)

רחובות של אנשים שאני לא מכיר, אבל הייתי יכול, עוברים מולי. יכול להיות שהשולחן הזה של היפים התל-אביביים שיושבים משמאלי היו חברים טובים שלי, בטח היינו מכירים באוניברסיטה. ואולי בעצם הייתי יוצא עם אחד מהבחורים וזה לא היה עובד ואז כל הישיבה הזאת בבית קפה כרגע הייתה ממש מביכה. יכול להיות שהייתי גר ממש מעבר לפינה בדירה רועשת יותר מידי ומשופצת פחות מידי, ואולי הייתי מזמין תמיד את המנה הזאתי בדיוק וכשהייתי מגיע לקפה המלצרית הייתה מחייכת אלי ואומרת: סנדוויץ' חביתה ואמריקנו? ואני הייתי מהנהן בחיוך ומרגיש מוכר.

הייתי גר ממש פה והייתה לי בטח שגרה כזאת שבה הייתי הולך למכון כושר ישר מהעבודה, ואנשים במכון שאני מהנהן אליהם, ואיזה אחד חתיך במיוחד שאני מקווה תמיד שיהיה שם אבל אף פעם לא מדבר איתו. והייתה לי דרך שדרכה הייתי חוזר הבייתה. אולי היא הייתה הדרך הקצת יותר ארוכה במורד הרחובות הקטנים והיפים, ובימים של גשם הייתי רץ דרך הרחוב הראשי מהר מהר הבייתה כדי לא להירטב.

והייתי עושה את הקניות בשוק הכרמל כל שבוע והשלמות בטיבטעם, ומתלונן על יוקר המחייה, ויוקר הקנייה וסובל בשקט מהלחות ומשכנע את עצמי שזה לא כזה נורא ושכולם מזיעים בדיוק כמוני. הייתי נוסע לשוק עם אופניים חשמליות ופעם בטח היו גונבים לי אותם והייתי כותב פוסט קרוּע-לב בפייסבוק. היה לי בטח כלב, תערובת של כנעני ומשהו אחר, אולי הייתי מוצא אותו במצפה רמון ואוסף אותו אלי כשעוד היה גור מלא בקרציות. לא הייתי מתחרט שלקחתי אותו למרות הנביחות והאחריות כי הוא היה מביא לי הרבה שמחה, חוצמזה ההורים שלי היו לוקחים אותו כשהייתי יוצא לחופשות והיו עוזרים לי עדיין עם חשבונות לוטרינר בזמנים לחוצים בכסף.

ובכל סוף שבוע שני הייתי מבקר אצל ההורים, וכמה פעמים בשבוע מתקשר עם האחים, וקופצים לארוחת ערב או לבירה ורבים הרבה יותר אבל גם משלימים כי זה היה קל וחוצמזה בסוף השבוע כולנו ניפגש אצל ההורים.

ובטח היו לי כמה עבודות. אחת בקליניקה פרטית ואחת במקום ציבורי ואחת שבה הייתי מלמד ואף אחת מהן לא בתל אביב, למרות ששם הייתי גר. והיה לי אוטו קטן כדי להגיע איתו בין העבודות והייתי יודע בדיוק כמה פקקים יהיו לפי השעה שהייתי יוצא מהבית והייתי מספר לכולם על השיטה שלי להימנע מפקקים בגאווה של מקומי. והייתי נאבק למצוא חניה בסוף היום כשממש כבר רציתי להגיע למכון וגם היה לי פיפי דחוף מהנסיעה אבל זה היה שווה את זה כי בימי שישי בבוקר הייתי קם מוקדם ורץ בים ואז הולך לבית הקפה האהוב עלי.

עוד הייתי שותה נס קפה כל בוקר עד שאולי אבא שלי היה מפתיע אותי במכשיר של נספרסו לאיזו יומולדת. והייתי מתנגד בהתחלה ואומר שמי צריך את כל הדבר הזה וזה רק להשתעבד לעוד מכשיר במטבח ולקפסולות המטופשות האלה, אבל הייתי מתחיל להשתמש בו מיד, ואפילו קם כמה דקות יותר מוקדם מההתרגשות בבוקר הראשון. ולפעמים בסתר כשהייתי בא להורים הייתי לוקח איזה שרוול של קפסולות לתיק מהמזווה שלהם, יש להם הרבה ובטח לא יהיה להם איכפת, הייתי אומר לעצמי ומציין גם שהגיע הזמן להתבגר.

וגם הייתי לומד להיזהר בלשוני, לא להגיד שום דבר שנשמע יותר מידי שמאלני. הייתי מרגיש מיעוט נרדף והולך להפגנות, אבל גם בטח בסוף מתייאש מהחיים הפוליטיים ומתעלם מהם. בטח הייתי מרגיש הרבה יותר אשמה, והרבה יותר לחץ ושמחה על כל מיני דברים שקורים בחיים כי הייתי כל כך קרוב אליהם כל הזמן, בלי מרחק פיזי ופילטר דיגיטלי, חווה אותם בזמן אמת. הייתי מחזק את החברויות הקיימות ובערך פעם בשנה פותח את הלב גם לחברות חדשה. היינו נפגשים ומדברים אל תוך הלילה, שותים בירה וקפה וחושבים על החיים. בטח היינו מונים שוב את האנשים שאנחנו מכירים שגרים היום בחו"ל ומדברים שוב ושוב במעגלים על כסף וייאוש ותקווה ואהבה, על לקנות בית, ילדים וירושה. השיחה של הלילה הייתה נכנסת לי ללב והייתי בטח נכנס למיטה מוכה קפאין ואלכוהול ומתנדנד בין שינה לערות, חולם חלומות יקוצים וחושב מחשבות בשינה. הייתי בטח שמח במעורב עם חלקים קטנים עצובים, מרגיש שלם וגם קצת לא ובטח בלילות כאלה, כשהקיום היה מודגש הייתי חולם על איך החיים היו אם הייתי חי בברלין, או לונדון או אולי אפילו בניו יורק.

---

אם הייתי גר פה גם הייתי נפגש כל הזמן עם אמנון וכבר בטח היה לנו פרויקט גדול משותף כי הימים שבהם אנחנו מצלמים פוסטים ביחד הם מהימים הכיפים בימות השנה. כי חיפה, ושוק, וסטודיו, ובירה ויין וקפה ואוכל שהכנו והיופי שכל מה שאמנון נוגע בו ובעיקר המשפחה והחברות של מאז גיל אפס.

פודינג לחם הוא לרוב מנה אחרונה, אבל לאחרונה התחלתי להכין אותו כמנה עיקרית. הוא ממלא וטעים כל כך ויכול לקלוט אליו אלו טעמים שרק תרצו. הפעם בגרסה של עגבניות ושום בצלייה אטית, פטה, זיתים ובזיליקום.

מצרכים:

• 750 גרם עגבניות שרי בצבעים
• מעט שמן זית
• 250 גרם גבינת פטה
• זיתים שחורים וירוקים
• כ-6 שיני שום עם קליפה
• פלפל חריף קטן
• צרור בזיליקום
• 3 ג'בטות
• 3 כוסות חלב
• מיכל שמנת 10/15/30 אחוז
• 3 ביצים
• מלח פלפל

הכנות: מחממים תנור ל-180 מעלות. חוצים עגבניות שרי, מניחים בשורות יפות, ומניחים מסביבן את שיני השום בקליפתן. משפריצים שמן זית וזורים מלח פלפל, אופים כ-45 דקות ועד שהעגבניות מצטמקות ומעט מתקרמלות. נותנים להן להתקרר (משתדלים מאוד לא לאכול את כולן מיד). מוציאים את שיני השום מקליפתן וחוצים אותן. את הפלפל החריף חותכים לחתיכות קטנות. את הפטה מפוררים לחתיכות קטנות-בינוניות. את הזיתים חוצים ומחלצים מהם את הגרעין.

גודל התבנית יקבע אם תקבלו תוצאה עם הרבה קריספי בצדדים ומעט נימוח מבפנים, או פחות קריספי בצדדים והרבה נימוח מבפנים. אני אישית אוהב את האופציה השנייה ותבנית של 20X30 תספק זאת.

בקערה מערבבים את החלב, השמנת, הביצים ומלח ופלפל.

הרכבה: בוצעים חתיכות לחם קטנות מהג'בטה שעדיף אם היא ישנה וקשה אבל זה לא ממש משנה. מסדרים בתבנית שכבת לחם, מניחים בין החתיכות בנדיבות עגבניות, חתיכות פטה, חצאי שום אפוי, פלפל חריף, עלי בזיליקום קרועים, גבינת פטה וחצאי זיתים. זורים מלח פלפל ויוצקים מעל מתערובת הנוזלים. חוזרים על הפעולה עוד שכבה או שתיים.

כשכבה עליונה שמים שוב את כל התוספות. נותנים לתבנית לנוח כ-30 דקות ועד שהלחם סופח אליו את רוב הנוזלים. אופים בתנור שחומם ל-180 מעלות כ-35 דקות ועד שהפודינג תפוח והחלק העליון הושחם מעט.

נותנים לפודינג להתקרר מעט (וגם התפיחה תרד בזמן הזה) ומגישים בחתיכות גדולות לשולחן כשעוד חם ואפשר גם בטמפרטורת החדר.

אוכלים פודינג לחם למנה עיקרית וחושבים על מה אם….?

עוד פוסטים עם אמנון:

רוטב חציל שרוף עם עגבניות שרי לפסטה

קונפי ארטישוק , סלט חוביזה וסלט זעתר

אורז בר עם ירקות צבעוניים בויניגרט

"שניצל" פלפל קלוי במילוי גבינה

 

 

 

 

החיים שיש לך / יונה וולך – פניני בלסמי בשמן בזיליקום זוהר

(מתוך תת הכרה נפתחת כמו מניפה / יונה וולך ע"מ 237, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1992)

שאריות של ילדות נמצאות בתוך כולנו. רסיסים של האהבות שאהבו אותנו, הליטופים שניחמו אותנו, הידיים שערסלו אותנו בחום. כל תא על פני הגוף שלנו הוא ארכיון למגע שנגעו בנו כל חיינו.

כל חוש הוא ספריה של זכרונות, מקוטלגים לפי ניחוחות, תחושות, צלילים וטעמים. הנקבוביות זוכרות, העור עוד מתמסר, החלל שבתוך הפה מגיב כמו שהוא יודע עוד ממזמן ופרוזדורי הריחות שבאף מפעילים רשתות עבותות ועמוקות של זכרון. החוש מקטלג את הרגש והרגש מאכסן את הזכרון.

כמו בבושקה. אני אחד גדול ובתוכי קטַנים-קטֵנים והולכים. לא איברים פנימיים בי אלא יובלים שהיו והתקבעו ונותרו חיים דוממים או חיים בועטים או חיים מקפצים ורוקדים. מאובנים יובליים שמתעוררים לפעמים וקשה לצפות מראש בכל סיטואציה מי מהם יגיב.

גן ילדים קטן יש בתוכי, משפחה מרובת ילדים. כל אחד רוצה תשומת לב, כל אחד זוכר, לא מילים, או אירועים אלא תחושות, ומצבים קיומיים.

אני הילד התמים שבגן רחל ניסה לחפור בחול לעומק עד שיגיע לצד השני של העולם

והילד המבויש שבגן ציפורה צעקו עליו שיפסיק לחטט באף

ופעם נתנו לו מרשמלו כי כל כך לא רצה להיפרד מאבא שלו בבוקר אחד מאוחר

אני הילד המבוהל כשבכיתה ב' הגיע באיחור לבית הספר בעולם שמדבר שפה שהוא לא מבין ונשלח להירשם במזכירות ודמעות זלגו מעיניו ובסה"כ המזכירה רק הייתה צריכה לעשות וי

ואותו אחד מתלהב שהיה רוקד בהפסקות בהרקדות למרות המבטים והלעג והחברה שיצקה לתוכו בושה לאט לאט עד שיום אחד הפסיק

אני הילד השמח שהולך עם אבא לשוק כל שישי אחר הצהרים כשהמחירים זולים ומקנח את הביקור בביסים מעגבניה ומיד מבצל ירוק כדי שיספיקו להתערבב בפה.

וגם הנער החרד שבטיולים של התנועה פחד יותר מכל מהנסיעה באוטובוס כי מה אם אף אחד לא ישב לידו

אני התיכוניסט המבועת שמקבל צו גיוס ראשון ונכנס מתחת לשמיכה מבוהל מהחיים והטרטורים והרובים

אני החייל הרגשן שיורה בפעם הראשונה בנשק ומההדף ואבק השריפה והכוח הבלתי נתפש בקצה האצבע מזיל דמעות והמפקד שלו קצת מרחם עליו ובעיקר צוחק עליו לפני כל שאר החיילים

אני בן העשרים וקצת האמיץ שהחליט יום אחד, מי יודע איך, לעזוב את כל הידוע ולטוס לניו יורק לחיים בלתי מוכרים.

יש כל כך הרבה ממני. חוויות רגשיות שהתקבעו ונותרו כמו שהן. נטועות עם רגל אחת בעבר ואחת בהווה והן מי שאני. ולפעמים זה המבוגר של כאן ועכשיו שמצליח להגיב לסיטואציות ולפעמים זו אחת מגרסאות העבר שלי. הנער המבוהל הוא שמגיב לאנשים חדשים שאני פוגש. והילד המתלהב הוא זה שמצליח בכל מקום עבודה למצוא את הלהט, והאני של עכשיו צריך לעשות כל הזמן משאים ומתנים עם כל האניאיים האחרים כדי שיתנו לו לפעמים פשוט להיות ולפעול מתוך הרגע, בלי כל משאות העבר.

ובעיקר אני לומד עם השנים שאני צריך לתפוס את עצמי כשעולה איזה זכרון מביך, מעורר בושה וכעס ואולי רחמים, והרי החיים מלאים באלה. לתפוס את עצמי כשהם מגיעים ומפעילים אני ישן שהופך להיות כאן ועכשיו ולתת לו, ליובל ההוא, איזו חוויה אחרת. לשלוח לו הבנה וחום, חמלה ונחת. להגיד לו עשית הכי טוב שיכולת באותו הרגע, ולתת לו לנוח. ללמוד להניח. כי הגרסה הזאת שלי באמת עשתה הכי טוב שיכלה באותו הרגע ולא טיפה פחות.

זה מצריך איזה רגע של מודעות, הבנה שאו-הנה זה ההוא מגיל 14 שמרים את הראש כרגע ומכניס הילוך.  ואז למצוא איזה דיבור שיעבוד איתו והפעם במקום לכעוס עליו ולהשתיק אותו –  להבין, לאשרר, לוותר לו.אז אני לומד לחיות עם עצמי היום ועם כל האניאיים שהולכים ושבים. זו לא אשמתם שהם כאלה. כמו רוחות רפאים שנותרו בעולם שלנו כי לא סיימו משהו, כך החלקים האלה בנו נותרים לא פתורים וחוזרים ושבים. המטלה שלנו היא ללמוד לשחרר אותם, ואולי זה לא לשחרר אלא דווקא להפוך אותם לחלק בלתי נפרד מאיתנו. צמוד צמוד.

---

פניני בלסמי

אלגנטיות ואסטיות וכל כך קלות להכנה.

• 1/2 כוס חומץ בלסמי
• 1.5 גרם אבקת אגר אגר
• 1 כוס שמן זית (נחוץ לתהליך ההכנה, אחר כך ניתן לעשות בו שימוש חוזר)
• כוס גבוהה יחסית
• טפטפת או מזרק

ראשית ממלאים כוס בשמן זית ומכניסים למקפיא. השמן צריך להיות קר מאוד אך לא קפוא לגמרי, עכור ולקראת קפיאה. מטפטפים את החומץ החם לתוך השמן ומהקור החומץ מתגבש. כשעה במקפיא מספיקה.

הוראות: מערבבים בסיר את האגר אגר והחומץ ומביאים לרתיחה תוך כדי בחישה. חשוב להביא לרתיחה אחרת האגר אגר לא מכניס להילוך ראשון ולא יניע את תהליך ההתגבשות. מערבבים תוך כדי רתיחה כ-2 דקות. מכבים את האש ונותנים לחומץ להתקרר מעט, כעשר דקות.

מעבירים את החומץ שרתח לבקבוק טפטפת או למזרק אם יש לכם. מוציאים את השמן מהפריזר ומתחילים לטפטף לתוך השמן. משחקים עם הלחץ ליצירת פנינים בגדלים שונים. נותנים לפנינים להתקרר לגמרי ואז דגים אותן בעזרת כף מחוררת או שמסננים עם מסננת דקה. אפשר לשטוף אותן במים אם רוצים. אפשר גם לא.

לשמן בזיליקום זרחני

שוטפים צרור של עלי בזיליקום, מפרידים לעלים ומניחים בקערה חסינת חום. מחממים חצי כוס שמן זית בסיר. השמן לא צריך להיות לוהט – מספיק חם שכשמכניסים לתוכו עלה יהיו מעט בועות, לא סערה שלמה. יוצקים את השמן על עלי הבזיליקום. למה? כי החום משמר את הצבע של הבזיליקום ועוזר לטעמים שלו לחדור לשמן. מכניסים את העלים עם השמן למעבד מזון וטוחנים היטב. מסננים בעזרת בד גבינה, פילטר קפה או מסננת עדינה.

חותכים פרוסות עגבניה, מניחים מעל פרוסות מוצרלה איכותית ופניני בלסמי מעל. יוצקים מסביב שמן בזיליקום. מתענגים.

אוכלים פניני בלסמי ברוטב בזיליקום זוהר ואוספים באהבה ובסבלנות את כל האניאיים שלנו.

ותודה לאחי הסוּפר מן שבזכותו המתכון והביצוע המדויק.