(אַל תַּחַשְׁבִי שֶׁהַחַיִּים קְצָרִים) / אוה קילפי – פודינג לחם למנה עיקרית ביחד עם אמנון יוהס

 

(מתוך הפרפר חוצה את הכביש / אוה קילפי ע"מ 154, הוצאת כרמל)

רחובות של אנשים שאני לא מכיר, אבל הייתי יכול, עוברים מולי. יכול להיות שהשולחן הזה של היפים התל-אביביים שיושבים משמאלי היו חברים טובים שלי, בטח היינו מכירים באוניברסיטה. ואולי בעצם הייתי יוצא עם אחד מהבחורים וזה לא היה עובד ואז כל הישיבה הזאת בבית קפה כרגע הייתה ממש מביכה. יכול להיות שהייתי גר ממש מעבר לפינה בדירה רועשת יותר מידי ומשופצת פחות מידי, ואולי הייתי מזמין תמיד את המנה הזאתי בדיוק וכשהייתי מגיע לקפה המלצרית הייתה מחייכת אלי ואומרת: סנדוויץ' חביתה ואמריקנו? ואני הייתי מהנהן בחיוך ומרגיש מוכר.

הייתי גר ממש פה והייתה לי בטח שגרה כזאת שבה הייתי הולך למכון כושר ישר מהעבודה, ואנשים במכון שאני מהנהן אליהם, ואיזה אחד חתיך במיוחד שאני מקווה תמיד שיהיה שם אבל אף פעם לא מדבר איתו. והייתה לי דרך שדרכה הייתי חוזר הבייתה. אולי היא הייתה הדרך הקצת יותר ארוכה במורד הרחובות הקטנים והיפים, ובימים של גשם הייתי רץ דרך הרחוב הראשי מהר מהר הבייתה כדי לא להירטב.

והייתי עושה את הקניות בשוק הכרמל כל שבוע והשלמות בטיבטעם, ומתלונן על יוקר המחייה, ויוקר הקנייה וסובל בשקט מהלחות ומשכנע את עצמי שזה לא כזה נורא ושכולם מזיעים בדיוק כמוני. הייתי נוסע לשוק עם אופניים חשמליות ופעם בטח היו גונבים לי אותם והייתי כותב פוסט קרוּע-לב בפייסבוק. היה לי בטח כלב, תערובת של כנעני ומשהו אחר, אולי הייתי מוצא אותו במצפה רמון ואוסף אותו אלי כשעוד היה גור מלא בקרציות. לא הייתי מתחרט שלקחתי אותו למרות הנביחות והאחריות כי הוא היה מביא לי הרבה שמחה, חוצמזה ההורים שלי היו לוקחים אותו כשהייתי יוצא לחופשות והיו עוזרים לי עדיין עם חשבונות לוטרינר בזמנים לחוצים בכסף.

ובכל סוף שבוע שני הייתי מבקר אצל ההורים, וכמה פעמים בשבוע מתקשר עם האחים, וקופצים לארוחת ערב או לבירה ורבים הרבה יותר אבל גם משלימים כי זה היה קל וחוצמזה בסוף השבוע כולנו ניפגש אצל ההורים.

ובטח היו לי כמה עבודות. אחת בקליניקה פרטית ואחת במקום ציבורי ואחת שבה הייתי מלמד ואף אחת מהן לא בתל אביב, למרות ששם הייתי גר. והיה לי אוטו קטן כדי להגיע איתו בין העבודות והייתי יודע בדיוק כמה פקקים יהיו לפי השעה שהייתי יוצא מהבית והייתי מספר לכולם על השיטה שלי להימנע מפקקים בגאווה של מקומי. והייתי נאבק למצוא חניה בסוף היום כשממש כבר רציתי להגיע למכון וגם היה לי פיפי דחוף מהנסיעה אבל זה היה שווה את זה כי בימי שישי בבוקר הייתי קם מוקדם ורץ בים ואז הולך לבית הקפה האהוב עלי.

עוד הייתי שותה נס קפה כל בוקר עד שאולי אבא שלי היה מפתיע אותי במכשיר של נספרסו לאיזו יומולדת. והייתי מתנגד בהתחלה ואומר שמי צריך את כל הדבר הזה וזה רק להשתעבד לעוד מכשיר במטבח ולקפסולות המטופשות האלה, אבל הייתי מתחיל להשתמש בו מיד, ואפילו קם כמה דקות יותר מוקדם מההתרגשות בבוקר הראשון. ולפעמים בסתר כשהייתי בא להורים הייתי לוקח איזה שרוול של קפסולות לתיק מהמזווה שלהם, יש להם הרבה ובטח לא יהיה להם איכפת, הייתי אומר לעצמי ומציין גם שהגיע הזמן להתבגר.

וגם הייתי לומד להיזהר בלשוני, לא להגיד שום דבר שנשמע יותר מידי שמאלני. הייתי מרגיש מיעוט נרדף והולך להפגנות, אבל גם בטח בסוף מתייאש מהחיים הפוליטיים ומתעלם מהם. בטח הייתי מרגיש הרבה יותר אשמה, והרבה יותר לחץ ושמחה על כל מיני דברים שקורים בחיים כי הייתי כל כך קרוב אליהם כל הזמן, בלי מרחק פיזי ופילטר דיגיטלי, חווה אותם בזמן אמת. הייתי מחזק את החברויות הקיימות ובערך פעם בשנה פותח את הלב גם לחברות חדשה. היינו נפגשים ומדברים אל תוך הלילה, שותים בירה וקפה וחושבים על החיים. בטח היינו מונים שוב את האנשים שאנחנו מכירים שגרים היום בחו"ל ומדברים שוב ושוב במעגלים על כסף וייאוש ותקווה ואהבה, על לקנות בית, ילדים וירושה. השיחה של הלילה הייתה נכנסת לי ללב והייתי בטח נכנס למיטה מוכה קפאין ואלכוהול ומתנדנד בין שינה לערות, חולם חלומות יקוצים וחושב מחשבות בשינה. הייתי בטח שמח במעורב עם חלקים קטנים עצובים, מרגיש שלם וגם קצת לא ובטח בלילות כאלה, כשהקיום היה מודגש הייתי חולם על איך החיים היו אם הייתי חי בברלין, או לונדון או אולי אפילו בניו יורק.

---

אם הייתי גר פה גם הייתי נפגש כל הזמן עם אמנון וכבר בטח היה לנו פרויקט גדול משותף כי הימים שבהם אנחנו מצלמים פוסטים ביחד הם מהימים הכיפים בימות השנה. כי חיפה, ושוק, וסטודיו, ובירה ויין וקפה ואוכל שהכנו והיופי שכל מה שאמנון נוגע בו ובעיקר המשפחה והחברות של מאז גיל אפס.

פודינג לחם הוא לרוב מנה אחרונה, אבל לאחרונה התחלתי להכין אותו כמנה עיקרית. הוא ממלא וטעים כל כך ויכול לקלוט אליו אלו טעמים שרק תרצו. הפעם בגרסה של עגבניות ושום בצלייה אטית, פטה, זיתים ובזיליקום.

מצרכים:

• 750 גרם עגבניות שרי בצבעים
• מעט שמן זית
• 250 גרם גבינת פטה
• זיתים שחורים וירוקים
• כ-6 שיני שום עם קליפה
• פלפל חריף קטן
• צרור בזיליקום
• 3 ג'בטות
• 3 כוסות חלב
• מיכל שמנת 10/15/30 אחוז
• 3 ביצים
• מלח פלפל

הכנות: מחממים תנור ל-180 מעלות. חוצים עגבניות שרי, מניחים בשורות יפות, ומניחים מסביבן את שיני השום בקליפתן. משפריצים שמן זית וזורים מלח פלפל, אופים כ-45 דקות ועד שהעגבניות מצטמקות ומעט מתקרמלות. נותנים להן להתקרר (משתדלים מאוד לא לאכול את כולן מיד). מוציאים את שיני השום מקליפתן וחוצים אותן. את הפלפל החריף חותכים לחתיכות קטנות. את הפטה מפוררים לחתיכות קטנות-בינוניות. את הזיתים חוצים ומחלצים מהם את הגרעין.

גודל התבנית יקבע אם תקבלו תוצאה עם הרבה קריספי בצדדים ומעט נימוח מבפנים, או פחות קריספי בצדדים והרבה נימוח מבפנים. אני אישית אוהב את האופציה השנייה ותבנית של 20X30 תספק זאת.

בקערה מערבבים את החלב, השמנת, הביצים ומלח ופלפל.

הרכבה: בוצעים חתיכות לחם קטנות מהג'בטה שעדיף אם היא ישנה וקשה אבל זה לא ממש משנה. מסדרים בתבנית שכבת לחם, מניחים בין החתיכות בנדיבות עגבניות, חתיכות פטה, חצאי שום אפוי, פלפל חריף, עלי בזיליקום קרועים, גבינת פטה וחצאי זיתים. זורים מלח פלפל ויוצקים מעל מתערובת הנוזלים. חוזרים על הפעולה עוד שכבה או שתיים.

כשכבה עליונה שמים שוב את כל התוספות. נותנים לתבנית לנוח כ-30 דקות ועד שהלחם סופח אליו את רוב הנוזלים. אופים בתנור שחומם ל-180 מעלות כ-35 דקות ועד שהפודינג תפוח והחלק העליון הושחם מעט.

נותנים לפודינג להתקרר מעט (וגם התפיחה תרד בזמן הזה) ומגישים בחתיכות גדולות לשולחן כשעוד חם ואפשר גם בטמפרטורת החדר.

אוכלים פודינג לחם למנה עיקרית וחושבים על מה אם….?

עוד פוסטים עם אמנון:

רוטב חציל שרוף עם עגבניות שרי לפסטה

קונפי ארטישוק , סלט חוביזה וסלט זעתר

אורז בר עם ירקות צבעוניים בויניגרט

"שניצל" פלפל קלוי במילוי גבינה

 

 

 

 

החיים שיש לך / יונה וולך – פניני בלסמי בשמן בזיליקום זוהר

(מתוך תת הכרה נפתחת כמו מניפה / יונה וולך ע"מ 237, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1992)

שאריות של ילדות נמצאות בתוך כולנו. רסיסים של האהבות שאהבו אותנו, הליטופים שניחמו אותנו, הידיים שערסלו אותנו בחום. כל תא על פני הגוף שלנו הוא ארכיון למגע שנגעו בנו כל חיינו.

כל חוש הוא ספריה של זכרונות, מקוטלגים לפי ניחוחות, תחושות, צלילים וטעמים. הנקבוביות זוכרות, העור עוד מתמסר, החלל שבתוך הפה מגיב כמו שהוא יודע עוד ממזמן ופרוזדורי הריחות שבאף מפעילים רשתות עבותות ועמוקות של זכרון. החוש מקטלג את הרגש והרגש מאכסן את הזכרון.

כמו בבושקה. אני אחד גדול ובתוכי קטַנים-קטֵנים והולכים. לא איברים פנימיים בי אלא יובלים שהיו והתקבעו ונותרו חיים דוממים או חיים בועטים או חיים מקפצים ורוקדים. מאובנים יובליים שמתעוררים לפעמים וקשה לצפות מראש בכל סיטואציה מי מהם יגיב.

גן ילדים קטן יש בתוכי, משפחה מרובת ילדים. כל אחד רוצה תשומת לב, כל אחד זוכר, לא מילים, או אירועים אלא תחושות, ומצבים קיומיים.

אני הילד התמים שבגן רחל ניסה לחפור בחול לעומק עד שיגיע לצד השני של העולם

והילד המבויש שבגן ציפורה צעקו עליו שיפסיק לחטט באף

ופעם נתנו לו מרשמלו כי כל כך לא רצה להיפרד מאבא שלו בבוקר אחד מאוחר

אני הילד המבוהל כשבכיתה ב' הגיע באיחור לבית הספר בעולם שמדבר שפה שהוא לא מבין ונשלח להירשם במזכירות ודמעות זלגו מעיניו ובסה"כ המזכירה רק הייתה צריכה לעשות וי

ואותו אחד מתלהב שהיה רוקד בהפסקות בהרקדות למרות המבטים והלעג והחברה שיצקה לתוכו בושה לאט לאט עד שיום אחד הפסיק

אני הילד השמח שהולך עם אבא לשוק כל שישי אחר הצהרים כשהמחירים זולים ומקנח את הביקור בביסים מעגבניה ומיד מבצל ירוק כדי שיספיקו להתערבב בפה.

וגם הנער החרד שבטיולים של התנועה פחד יותר מכל מהנסיעה באוטובוס כי מה אם אף אחד לא ישב לידו

אני התיכוניסט המבועת שמקבל צו גיוס ראשון ונכנס מתחת לשמיכה מבוהל מהחיים והטרטורים והרובים

אני החייל הרגשן שיורה בפעם הראשונה בנשק ומההדף ואבק השריפה והכוח הבלתי נתפש בקצה האצבע מזיל דמעות והמפקד שלו קצת מרחם עליו ובעיקר צוחק עליו לפני כל שאר החיילים

אני בן העשרים וקצת האמיץ שהחליט יום אחד, מי יודע איך, לעזוב את כל הידוע ולטוס לניו יורק לחיים בלתי מוכרים.

יש כל כך הרבה ממני. חוויות רגשיות שהתקבעו ונותרו כמו שהן. נטועות עם רגל אחת בעבר ואחת בהווה והן מי שאני. ולפעמים זה המבוגר של כאן ועכשיו שמצליח להגיב לסיטואציות ולפעמים זו אחת מגרסאות העבר שלי. הנער המבוהל הוא שמגיב לאנשים חדשים שאני פוגש. והילד המתלהב הוא זה שמצליח בכל מקום עבודה למצוא את הלהט, והאני של עכשיו צריך לעשות כל הזמן משאים ומתנים עם כל האניאיים האחרים כדי שיתנו לו לפעמים פשוט להיות ולפעול מתוך הרגע, בלי כל משאות העבר.

ובעיקר אני לומד עם השנים שאני צריך לתפוס את עצמי כשעולה איזה זכרון מביך, מעורר בושה וכעס ואולי רחמים, והרי החיים מלאים באלה. לתפוס את עצמי כשהם מגיעים ומפעילים אני ישן שהופך להיות כאן ועכשיו ולתת לו, ליובל ההוא, איזו חוויה אחרת. לשלוח לו הבנה וחום, חמלה ונחת. להגיד לו עשית הכי טוב שיכולת באותו הרגע, ולתת לו לנוח. ללמוד להניח. כי הגרסה הזאת שלי באמת עשתה הכי טוב שיכלה באותו הרגע ולא טיפה פחות.

זה מצריך איזה רגע של מודעות, הבנה שאו-הנה זה ההוא מגיל 14 שמרים את הראש כרגע ומכניס הילוך.  ואז למצוא איזה דיבור שיעבוד איתו והפעם במקום לכעוס עליו ולהשתיק אותו –  להבין, לאשרר, לוותר לו.אז אני לומד לחיות עם עצמי היום ועם כל האניאיים שהולכים ושבים. זו לא אשמתם שהם כאלה. כמו רוחות רפאים שנותרו בעולם שלנו כי לא סיימו משהו, כך החלקים האלה בנו נותרים לא פתורים וחוזרים ושבים. המטלה שלנו היא ללמוד לשחרר אותם, ואולי זה לא לשחרר אלא דווקא להפוך אותם לחלק בלתי נפרד מאיתנו. צמוד צמוד.

---

פניני בלסמי

אלגנטיות ואסטיות וכל כך קלות להכנה.

• 1/2 כוס חומץ בלסמי
• 1.5 גרם אבקת אגר אגר
• 1 כוס שמן זית (נחוץ לתהליך ההכנה, אחר כך ניתן לעשות בו שימוש חוזר)
• כוס גבוהה יחסית
• טפטפת או מזרק

ראשית ממלאים כוס בשמן זית ומכניסים למקפיא. השמן צריך להיות קר מאוד אך לא קפוא לגמרי, עכור ולקראת קפיאה. מטפטפים את החומץ החם לתוך השמן ומהקור החומץ מתגבש. כשעה במקפיא מספיקה.

הוראות: מערבבים בסיר את האגר אגר והחומץ ומביאים לרתיחה תוך כדי בחישה. חשוב להביא לרתיחה אחרת האגר אגר לא מכניס להילוך ראשון ולא יניע את תהליך ההתגבשות. מערבבים תוך כדי רתיחה כ-2 דקות. מכבים את האש ונותנים לחומץ להתקרר מעט, כעשר דקות.

מעבירים את החומץ שרתח לבקבוק טפטפת או למזרק אם יש לכם. מוציאים את השמן מהפריזר ומתחילים לטפטף לתוך השמן. משחקים עם הלחץ ליצירת פנינים בגדלים שונים. נותנים לפנינים להתקרר לגמרי ואז דגים אותן בעזרת כף מחוררת או שמסננים עם מסננת דקה. אפשר לשטוף אותן במים אם רוצים. אפשר גם לא.

לשמן בזיליקום זרחני

שוטפים צרור של עלי בזיליקום, מפרידים לעלים ומניחים בקערה חסינת חום. מחממים חצי כוס שמן זית בסיר. השמן לא צריך להיות לוהט – מספיק חם שכשמכניסים לתוכו עלה יהיו מעט בועות, לא סערה שלמה. יוצקים את השמן על עלי הבזיליקום. למה? כי החום משמר את הצבע של הבזיליקום ועוזר לטעמים שלו לחדור לשמן. מכניסים את העלים עם השמן למעבד מזון וטוחנים היטב. מסננים בעזרת בד גבינה, פילטר קפה או מסננת עדינה.

חותכים פרוסות עגבניה, מניחים מעל פרוסות מוצרלה איכותית ופניני בלסמי מעל. יוצקים מסביב שמן בזיליקום. מתענגים.

אוכלים פניני בלסמי ברוטב בזיליקום זוהר ואוספים באהבה ובסבלנות את כל האניאיים שלנו.

ותודה לאחי הסוּפר מן שבזכותו המתכון והביצוע המדויק.

[הבנאדם] / נתן יונתן – קרואסון צרפתי עם שרון היינריך

ׁ(מתוך נתן יונתן שירים שנשאר, ע"מ 57, הוצאת ידיעות אחרונות 2007)

שרון אומרת לכו בעקבות החלומות.

לרוב כשאומרים לי כאלה דברים אני נוהם איזו נהמה, מגחך איזה גיחוך וממשיך בחיים שלי. אבל שרון אשכרה עשתה את זה אז קשה שלא להקשיב ברצינות. היא עזבה עבודה עם קביעות במשרד ראש הממשלה וטסה לפריז לכתוב, לשקלטר, לאכול וליצור, ובעיקר לעשות את מה שהיא ממש ממש רצתה. ממרומי אמצע שנות השלושים של חיי אני נדהם מהאומץ ומתמלא השראה. פעם חשבתי שאפשר הכל בחיים, אבל ככל שאנחנו מתבגרים תמיד נדמה לי שהאפשרויות מצטמצמות.

ואני כבר מזהה איך הבורגנות משתלטת עלי אט אט. ועל כל דולר נוסף שאני מרוויח אני גם מוציא עוד חצי דולר על מותרות. ואיך משכורת קבועה, פנסיה ועוד דברים שפעם מי בכלל חשב עליהם מעניינים אותי על אמת ולא סתם דיבורי מבוגרים משעממים. איך אני כבר יודע מה אעשה בפסח הבא, ורק עכשיו נגמר אחד.

מתי בחרתי את מסלול החיים שאני נמצא בו? מתישהו אחרי שחזרתי מהטיול שאחרי הצבא התלבטתי בין לימודי פסיכולוגיה או לימודי סביבה. ההורים שלי עיקמו את האף על לימודי סביבה, אז הלכתי לפסיכולוגיה. ומאז החיים מתגלגלים וקורים והנה מעל עשור אחרי אני חי בלב ניו יורק עם בן זוג שפגשתי פה, עובד בבית החולים מאונט סייניי וכבר מדריך מטפלים בעצמי. מה היה קורה אם הייתי הולך ללמוד לימודי סביבה?

כמה פעמים בשנים האחרונות שקלתי לעזוב את העבודה שלי, להפוך להיות צלם אוכל, בלוגר, מפתח מתכונים? כמה חוות טיפוליות שמגדלים בהן אוכל ויוצרים אותו בידיים ומהאדמה ומאפשרים לאנשים שהנפש שלהם יגעה לנוח בהן כבר הקמתי בדמיונות שלי? וכמה ספרי בישול וספרי שירה? ויש גם את המסע הזה שאנחנו כבר מתכננים מלא זמן. מחוף אל חוף בין חוות אורגניות עם מצלמה וגזייה ו… זו חוויה מוזרה להיות בן אדם על כדור הארץ הזה. הכל פתוח בפנינו וגם כל כך מוכתב. המוח שלנו כל כך אוהב לייצר שגרה ובטחון.

בנתיים אני עוד פחדן, חי חיים טובים ומפנטז מידי פעם על פריצת כל גבול, ולעת עתה מתאמן דרך הגשמת חלומות קטנים. כבר סיפרתי בפוסט הקודם על תוכנית יום ההולדת ואני שמח לדווח שהיא יצאה לפועל במלוא הדרה: בית באמצע היער (ראינו דוב!), מטבח ענק (כפול 6 משלנו!), חוות אורגניות (איזה עונג לקנות מהחוואי!) ובישול ואפייה משך שלושה ימים ברצף (יהיה עוד פוסט עם כל הפרטים!). וסוף סוף הזדמנות לשיתוף פעולה עם שרון שהבלוג שלה הוא אחד המעניינים והמרגשים בנוף של בלוגי האוכל. קודם כל כי הוא כל כך שלה והאישיות שלה קורנת מכל מילה, פוסט ותמונה. אבל חוצמזה כי הוא מדווח על עולם קסום של קרמים, שוקולדים ובצקים רבוכים שאחרת בחיים לא הייתה לנו גישה אליו. תודה שרון שאת מזכירה לי כל הזמן שחלומות אפשר להגשים.

לא נפגשנו אף פעם ואני מרגיש קירבה מוזרה לשרון. שנינו ישראלים שלא גרים בארץ, שהבלוגים שלהם הפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים, שנינו חולקים תשוקה לאוכל ולעשייה ובמיוחד לכתיבה. לשנינו מטבחים קטנטנים בעיר גדולה. אז נפגשנו מעל גלי הוויי פיי ואתגרנו זה את זו לאפות משהו איש מארצו הנוכרית אל רעהו. אני אמרתי לה עוגת גבינה נוסח ניו יורק-פריז (ואם תקליקו תוכלו למצוא את יצירת המופת שלה) והיא שלחה לי קרואסון צרפתי עם ד"ש. התוצאות לפניכם. גם אצלי, גם אצלה!

חומרים:

(המתכון לקוח מפה, עם שינויים קלים שלי)

• 500 גרם קמח
• 140 גרם מים
• 140 גרם חלב
• 55 גרם סוכר
• 40 גרם חמאה לא מלוחה ורכה
• 11 גרם שמרים יבשים
• 14 גרם מלח
• עוד 280 גרם חמאה (לפחות 82% שומן)
• ביצה להברשה
• כלים: מערוך, סרט מדידה, חותכן פיצה, סרגל

קרואסונים זה פרויקט של שלושה ימים ודיוק על. עושים אותם באהבה או שלא עושים בכלל. יום ראשון – מכינים את הבצק. יום שני – מקפלים את הבצק. יום שלישי חותכים, מגלגלים מתפיחים, אופים ואוכלים.

יום ראשון – מתחילים בהכנת הבצק. מערבבים את חומרי הבצק (בלי הביצה ו-280 גרם החמאה) ולשים מספר דקות. לא צריך לעבוד קשה מידי. 3-4 דקות. יותר מידי רשתות גלוטן יהפכו את הבצק לקשה לרידוד אחר כך. יוצרים מהבצק דיסקית מרובעת כמה שאפשר, עוטפים בניילון ומקררים ללילה.

יום שני – מוציאים את 280 גרם החמאה. חותכים ריבועי חמאה בעובי של כ1.25 ס"מ ומניחים אותם צמודים אחד לשני על נייר אפייה יוצרים מהם ריבוע חמאה אחד גדול שאורכו ורוחבו 15 ס"מ (15X15). מניחים נייר אפייה שני מעל החמאה ומרדדים את ריבוע החמאה עד שאורך הצלעות 19 ס"מ. אנחנו רוצים ריבוע מדויק, אז כעת נחתוך קווים ישרים מכל צד ונקצר את צלעות הריבוע ל-17 ס"מ. את עודפי החמאה מפזרים מעל ריבוע החמאה המושלם שלנו. מניחים מעל שוב נייר אפייה ובעדינות דופקים את שאריות החמאה לתוך הריבוע הגדול. מחזירים מיד למקרר ומניחים על משטח ישר בתוכו.

מוציאים את הבצק. מקמחים משטח עבודה בקמצנות, רק כמה שצריך. וכעת מרדדים את הבצק בניסיון להגיע עד כמה קרוב שאפשר לריבוע שאורך צלעותיו 26 ס"מ (26X26). מוציאים את החמאה הקרה מניחים אותה בצורת מעויין על גבי הבצק וסוגרים סגירת מעטפה. ארבע פינות הבצק נפגשות במרכז ריבוע החמאה, צלעות הבצק עולות אחת על השנייה מעט מנסים לאחד ביניהן בעזרת האצבעות.

כעת מרדדים רידוד ראשון. על משטח מקומח מעט בתנועות ממרכז הבצק והחוצה מרדדים את הבצק ליריעה באורך 60 ס"מ וברוחב 20 ס"מ. מתמקדים בהארכה ולא בהרחבה. כשמגיעים לאורך הרצוי מקפלים שליש ימני על שליש שמאלי, עוטפים בניילון ומחזירים למקרר. רק שהחמאה חלילה לא תימס. חוזרים על הרידוד והקיפול והמנוחה, על פי אותן מידות והנחיות עוד פעמיים (בסה"כ 3 פעמים) ומחזירים למקרר לעוד לילה.

יום שלישי ואחרון (!) – מקמחים משטח בקמצנות. מרדדים את הבצק לאורך 110 ס"מ ורוחב 20 ס"מ. אם הבצק מתנגד מקפלים שלישים אחד על השני ונותנים לו לנוח 10-20 דקות במקרר לקבל שוב גמישות. לא נאבקים בבצק קפיצי. כשמגיעים לאורך הרצוי מרימים את הבצק מעט כדי שיתכווץ בשלב זה. ככה הוא לא יתכווץ לאחר החיתוך. מיישרים קצוות. אמור להישאר בצק באורך של כ-100 ס"מ בסוף. כעת עובדים עם סרגל. בצד אחד של הבצק עם סכין יוצרים חתכי סימון כל 12.5 ס"מ. בצד השני מתחילים חתך ראשון ב6.25 ס"מ ואז ממשיכים כל 12.5 ס"מ.

כעת בעזרת סרגל וסכין פיצה מעגלי מחברים בין החרכים ליצירת משלושים ארוכים.. מרדדים כל משולש מעט עד לאורך של 25 ס"מ. במרכז הצלע הקצרה יוצרים חתך קטן שיעזור בגלגול. מגלגלים מאיתכם והלאה מהצלע הקטנה.

מניחים על תבנית במרחק כמה ס"מ אחד מהשני. טורפים את הביצה עם כף מים ומברישים את הקרואסונים. מניחים להתפחה באזור חמים (לא חם מידי פן החמאה תימס). הם מוכנים כשמגע עם התבנית יוצר רטט בקרואסון הנע. בין שעה לשעתיים.

מחממים תנור ל-200 מעלות. מברישים בעדינות רבה את הקרוסונים שוב בביצה. אופים בין 12-20 דקות תלוי מאוד בתנור שלכם. הם מוכנים כשהם זהובים. מאפשרים לקרואסונים להתקרר מעט וטורפים מיד. מה שלא הספקתם לאכול היום אפשר להקפיא.

אוכלים קראוסון מושלם וזוכרים שתמיד אפשר להגשים חלומות.

שתי מילים על בעיית ההזדקנות… / דוד אבידן – רסק תפוחים ביתי עם טחינה וצ'יה

אני לא אדם עצוב בבסיס שלי גם לא חושב ששמח. משהו באמצע. נייטרלי עם נטייה קלה למלנכוליה קצרת טווח והתפרצויות רגעיות של שמחה. אם הייתי צריך להגדיר את המשימה הרגשית המרכזית שלי בחיים זה כנראה לסעוד את החרדה שלי. לעזור לה לנוח, להירגע ולנשום פה ושם. יש אנשים שהעצב שלהם יוצא לפעמים משליטה וצריך תשומת לב, וכאלה שזו בדידות או יאוש שמכבידים עליהם, יש כאלה שזו דווקא אנרגיה בלתי נגמרת ותמימות שמקשות. אצלי זו החרדה שעל פי רוב באה במנות קטנות-בינוניות. היא לא משתקת, רק נמצאת ברקע ומחפשת הזדמנויות להעלות את הווליום של עצמה ולעשות מסיבה.

יש לה תואר מתקדם בערמומיות. אין לה איזה מושא קבוע. במקום, היא אורבת עמוק בפנים ומחפשת סדקים דרכם תוכל להתגלות וקמטים קטנים בחיים להיתפס בהם. אם אני לא שם לב, בטעות אני יכול לגלוש לתוכה במהלך היום, כי אני מאחר בכמה דקות, או כי חלק קטן במוח שלי לשנייה לא בטוח אם כיביתי את האש מתחת לקפה (ואני יודע שכיביתי!). אבל היא מהירת תגובה, מזהה את החולשה ומסתערת, נתלית בכל הכוח ועושה המון רעש וצלצולים ופתאום המוח שלי עסוק רק בה והדרך מכאן ועד לדמיון הפרוע על איך מפטרים אותי מהעבודה והדירה שלי עולה באש קצרה, אוי כמה קצרה.

ואולי הצלחתי סוף סוף להתחקות אחר המקור שלה, או לפחות אחד המקורות. כשחושבים על זה מבינים שהמציאות המוזרה היא ששינוי הוא הדבר הקבוע היחיד בחיים שלנו. ברצינות רגע, אני לא מנסה לדבר בקלישאות. ההבנה הזאת אשכרה נחתה עלי לא מזמן. העולם משתנה כל הזמן. אני מבוגר בשתי דקות מאז שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה. התאים שלי השתנו, הגוף אחר. ולא רק אני משתנה, גם מסביבי הכל בתנועה. האוויר שאני נושם, הדרך שקרני האור נשברות במצלמה שלי. כולנו כל הזמן משתנים, אפילו אתם- מאז שהתחלתם לקרוא הזדקנתם בכמה שניות, כבר לא בדיוק אותו הדבר. הדם זורם, השיער צומח, תאים מתים ובמקומם באים חדשים והמחשבות שלנו, גם הן באות והולכות ביחד עם הרגשות ועם כל השאר.

שום דבר בעולם הזה שלנו לא קבוע למרות שהמוח שלנו מנסה בכל הכוח לשכנע אותנו שכן. אני נאחז בטקסים, יוצר שגרות וחוזר על פעולות שוב ושוב כאילו ברור שהן יניבו את אותה התוצאה, אבל השמש זרחה הבוקר שתי דקות מאוחר והיא תשקע מוקדם יותר גם כבר קצת יותר חורף מאשר סתיו, והכשלון שבחזרה המושלמת ידוע מראש. כי העולם הוא עולם אחר. יש נחמה בקביעות, היא מאפשרת לצפות את הבאות וכשאני לא יודע בדיוק למה להתכונן רמות החרדה שלי עולות.

פעם הייתה לי תרופה ברורה אליה. הייתי זוחל באמצע הלילה לתוך המיטה של ההורים שלי, שבמשך שנים הייתה רק מזרון על הרצפה, נגישה לילדים קצרי רגליים עם בטן מלאה בחרדות, ומצטנף ביניהם. אני עדיין יכול להרגיש את הההקלה שהחום ביניהם השרה עלי. הוא היה מבריח כל פחד וממלא כל מצבר. הבעיה היא שיש איזה שלב שבו להיכנס למיטה של ההורים פחות מקובל. נגיד גיל 33 כמעט 34. פחות. פחות מתאים… אז מה עושים כדי להתמודד עם הרגשות מהזן הפחות נעים?

נדמה לי שהמנגנון הכי חשוב שפיתחתי בשנים האחרונות להתמודד עם עצמי הוא להסתכל על הרגשות שלי גם מלמעלה ולא רק מתוך החוויה הסוחפת שלהם שמרגישה כל כך טוטאלית לפעמים. מצאתי הקלה בלדעת שהרגש הוא רק עוד מרכיב אחד מהמכלול הקשה להגדרה שהוא יובל. יש בי גם שכל ישר, ואינסטינקטים ויכולת לחשוב ולשקול ולהחליט החלטות לגבי ההתנהגות שלי. אני לא ר-ק רגש.

החרדה נשארת אותה חרדה, אבל היום אני מבין לליבה יותר. יודע ללטף אותה על הראש ולהגיד לה – אנחנו מכרים ותיקים וכמו שבאת ככה גם תלכי, את לא פה לתמיד. זה עוזר לרגע ואז החוויה של החרדה שוב הופכת טוטאלית ואז אני עושה את התרגיל הזה שוב וזוכה בעוד רגע של שקט. גם למדתי לפעמים להסתכל על מה שהיא מנסה לגרום לי לעשות כשהיא מבקרת – על פי רוב להימנע ממשהו – ואני מנסה להתחכם לה, למשל לפתוח את המעטפה מביטוח לאומי, למרות שמעולם לא קיבלתי מעטפה מביטוח לאומי עם חדשות טובות בתוכה. או להסתכל על ערבים כאלה שהשמש כבר שקעה בהם, ונודף מהם ריח של עצבות ולקבל אותם בזרועות פתוחות, כי הם גם חלק ממני, אבל הם לא כל-כולי.

השנה החדשה, הסתיו והחיים זימנו לי המון שינויים שקורים ממש בשבועות האלה. מחליף עבודות, עובר לחיות עם וכבר לא לבד, מנהל ומדריך ולא רק עובד מן השורה. הרבה שינוי שמביא איתו תחושות מעורבות וחוסר יכולת מוחלט להכחיש אותו ולדמיין שהכל בעצם בדיוק אותו הדבר. אני מתרגש וזו חוויה שכוללת בתוכה כרגע שמחה רבה, מהולה בלחץ ועצב. אני משתנה ביחד עם העונות והנה התפוחים הגיעו לשוק בהמוניהם. והם זולים ויפים ומלאים במיץ ולא פרסמתי מתכון לשנה החדשה אז הנה הוא בא באיחור. בכלל קשה להגיד שזה מתכון. זו דרך הכנה והצעת הגשה והיא עושה לי טוב בלב.

רסק תפוחים נשמע כמו משהו של תינוקות. אבל מאז שהתחלתי להכין אותו בבית אני אוכל כמויות אדירות שלו. הוא מספק ופרחוני בטעמים שלו, מתוק וחמוץ עם כל כך הרבה עומק ואפשר לעשות איתו המון דברים (עוגה מדהימה שמקווה שאספיק לפרסם, למשל). אני אוכל כל יום כזה מן: רסק תפוחים, טחינה גולמית וגרעיני צ'יה. משביע לי את הרעב, מהיר הכנה, ללא תוספת סוכר ונשמע ממש ממש בריא. ווין-ווין.

רסק תפוחים זה קל מאוד להכנה. במיוחד אם רכשתם מכשיר בלתי רגיל שמקלף, מלבּה ומסלסל את התפוח והופך את כל סיפור ההכנה לאטרקציה לא רגילה. אבל גם אם צריך לקלף ולחרצן בעצמכם לא מדובר בפרויקט גדול מידי. וקונים המון תפוחים ומכינים מלא מזה וזה מחזיק יופי במקרר. בזמן שהתפוחים הערומים מחכים לאחיהם הלבושים מטבילים אותם בתוך אמבטיית מים ולימון כדי שלא ישחימו.

אני אוהב את הרסק שלי נטורל. בלי תבלינים, בלי תוספת סוכר. רק מעט לימון. אתם יכולים לשחק ולהוסיף ג'ינג'ר, קינמון, ציפורן, הל… ואפילו לקחת את כל הסיפור לשלב הבא ולהכין חמאת תפוחים שזה בעצם ריבה עם יחסי ציבור משודרגים. בינינו לקרוא לדברים שהם לא חמאה, "חמאה" זו הונאה בעיני. בואו נקרא לילד בשמו. ממרח תפוחים.

אופן ההכנה: קולפים, מחרצנים, חותכים לחתיכות בינוניות ומניחים בסיר גדול. מוסיפים כ-2 ס"מ של נוזלים, סיידר תפוחים או פשוט מים. סוגרים את המכסה ומבשלים על אש בינונית כ-45 דקות ועד שהתפוחים מאבדים צורה והופכים לעיסה. יהיו בה גם חתיכות גדולות יותר. אני מצנצן בשלב הזה. מי שאוהב קרם ממש חלק יכול להעביר במעבד המזון. וזהו. כשרוצים סנֵעק מהיר (אין מילה טובה בעברית לסנעק. חטיף פשוט לא עובד) מעמיסים בקערה, מזרזפים טחינה וזרעי צ'יה, מוסיפים גם פקאנים אם ממש ממש רוצים להשקיע, וטורפים.

הפרויקט הבא – חומץ תפוחים ביתי משאריות התפוחים. דיווחים מהשטח – סטיי טיונד.

אוכלים רסק תפוחים בהנאה מרובה וזוכרים שחוויית האכילה היא רק חלק אחד קטן ממה שמרכיב אותנו.