(לחיות כמו צמח הייתי רוצה) / אוה קילפי – על ליקוט פטריות וטוסט

בתואר הראשון כשגרתי ליד באר שבע, בכפר סטודנטים מדברי, רחוק מהעולם המתועש,  בקראוון ואחר כך בבית קטן שנבנה מלבני בוץ מקומי עם גלריה מעץ למיטה, חשבתי שככה אני רוצה את החיים- שקטים, מדבריים, מלאים ברוח. התעוררתי כל בוקר למדבר מכל עבר. חלמתי שיום אחד אבנה בית שכולו חלונות אל המדבר הרחוק, שאוכל לראות גם זריחה וגם שקיעה מאותה הנקודה. וגינת ירק, ובריכה קטנה וחיים שקטים ולא גדולים מאוד ליד מכתשים ונחלי אכזב. כשהשמש הייתה שוקעת כל יום באופק החולי וצובעת את המדבר שכבר ככה בגוונים של זהב גם בנחושת, משהו בכימיה שלי היה משתנה והייתי חווה יופי אחר, חולם על שקט ושלווה שאף פעם לא ידעתי, או אולי ידעתי ושכחתי עם השנים. הלב הצעיר שלי כמה אל משהו שאבד והמדבר הזכיר לו אותו. מה זה היה עד עכשיו אני לא לגמרי בטוח. אותה ההרגשה שיש לי היום כשאני מדליק נרות סביב הדירה שלי כשעוברים לשעון של חורף והיום מתקצר. למרות החום והחול והזיעה, חיינו בסימביוזה אני והמדבר. דמיינתי את העתיד שלי בו. ואז יום אחד נסעתי לניו יורק והשתקעתי באחת השכונות הכי עירוניות שלה.

פעימת הלב של עיר, בעיקר זאת, מהירה בהרבה מזו של המדבר. צריך להתרגל וללמוד ללכת עם הזרם הבלתי פוסק של האנשים, והגירויים. אין זמן לתהות על העולם. צריך להבין את הדפוסים של המדרכות והרמזורים, לגלות ברגליים את המרחקים וללמד את המוח להתעלם מרעשים חזקים של סירנות ושיכורים. תשע שנים. כבר למדתי את קווי הסאבוואי בעל פה ואני יודע בדיוק איפה לעלות כדי לרדת מול מדרגות היציאה שאני רוצה, אני אלוף בחסכון של דקות ושניות ומסלולים יעילים. אני גם מבין גדול בהילכות המדרכה. מתי לזוז הצידה ולמי, ומתי להמשיך ללכת ולצפות שהצד השני יזוז. אני יודע כבר לעשות פרצוף ניו יורקי רוטן כשאנשים הולכים מלפני לאט ולחייך חיוך בלי העיניים כשזה מתאים. אנשים לא אומרים אחד לשני שלום ברחוב, תודה וסליחה נהגות לעיתים רחוקות, אבל את הדלת מחזיקים פה אחד לשנייה תמיד, דווקא הדלת משום מה.

אני זוכר בשבועות הראשונים את החיוך שהיה מרוח לי על הפנים כשעליתי מהסאבוואי אל העיר המוארת בצבעים של סתיו, וריח של גשם בשמש הקרה. הרגשה שיש לי מה לגלות על עצמי ועל העולם אפפה אותי. כל צעד היה חדש, כל טעם היה הפעם הראשונה.

ניו יורק היא עיר של לקטים וציידים מודרניים. לא "עושים סופר", כל מצרך קונים במקום שונה. בשוק האיכרים של של יוניין סקוור יקר לנו ואנחנו בכל זאת קונים מנות קטנות של בשר ופירות ים, ובקיץ עגבניות איירלום צבעוניות שמי שלא טעם לא יודע עסיסיות מה היא, ולפעמים אפילו פירות יער כי כל היופי והעדינות. מייקל, מוכר הברווז האורגני מהחווה באפ סטייט הפך לחבר קרוב, ונותן לנו הנחה על חזה ברווז. אחי לימד אותנו לשבץ את השומן ואז לצלות אותו על אש קטנה כלפלמטה ולכפות את השומן הנוטף ממנו לצנצנת. את הבשר המרהיב אנחנו מגישים עם רוטב שזיפים באירועים מיוחדים. את השומן אנחנו שומרים בצנצנת במקרר וכשמגיעים אורחים מכינים תפוחי אדמה ובצל בתנור בשומן ברווז.

את חלב שיבולת השועל שהתמכרנו אליו אנחנו מחפשים בהואל פודס. מחפשים ולרוב לא מוצאים כי כולם רוצים אותו בימים אלה ורק לפעמים נותרים קרטונים בודדים. כשאנחנו מוצאים אותם אנחנו קונים את כל מה שנשאר על המדף. חלב רגיל לא קנינו כבר חודשים ואני לא מתגעגע בכלל. נהייתה לנו מן מסורת מטופשת לשלוח אחד לשני תמונות של מדף חלב שיבולת השועל ריק בחנות.

פעם בכמה חודשים עושים סיבוב בצ'יינה טאון וקונים בקבוקים מיוחדים של סויה וחומץ אורז ושק ענק של אורז ואולי איזה קילו שניים של שורש ג'ינג'ר שאנחנו סוחטים ומתבלים בו את הקמבוצ'ה. אחרי שבועיים בבקבוק סגור עם ג'ינג'ר הקמבוצ'ה מבעבעת בדיוק במתיקות הנכונה. תבלינים מביאים מההודי על השדרה הראשונה. חנות קסומה עם כל תבלין, עלה, פרח, שורש או פרי מיובש שהנפש חפצה בה, גם באחת עשרה בלילה. שם קניתי לראשונה בחיי שורש כורכום טרי שנכנס למאפינז המופלאות האלה. ירקות ופירות בטריידר ג'וז, יש להם אורגני בזול יחסית. אני אוהב את גבינת הפטה שלהם שמגיעה מהארץ ומשום מה תמיד מרגיש קצת אשם כשאני קונה אותה (אל תדאגו, היא יקרה כמו בארץ ואולי אפילו יותר…).

מידי פעם  מבקרים בקו אופ האוכל ברחוב ארבע. אנחנו לא חברים אבל מרשים לנו לקנות שם בכל זאת, רק בלי ההנחה. שם אנחנו קונים עדשים בכל הצבעים, סוכר, וקמחים שונים אורגניים ומקומיים כדי להאכיל את המחמצת במקרר ולהמשיך להתאמן בבצקי מחמצת. יש יין מוסקטו דאסטי שקיבלנו פעם בחינם כי מלצר שפך עלי מים במסעדה מפונפנת כשאורית ביקרה. אחרי הלגימה הראשונה לוני טען שזה מה שפרפרים שותים. מצאנו אותו בחנות המשקאות של איטלי על רחוב 23. קצת התאכזבנו מכמה הוא זול והתבאסנו שלא שפכו עלי משהו יותר רציני כמו רוטב עגבניות. מצד שני עכשיו תמיד יש לנו מיץ לפרפרים בבית, בקבוק אחד במקרר ואחד במזווה (מזווה, איזו מילה יפה זו מזווה). את היינות האחרים ואת הוויסקי קונים בחנות של הבהנחה. בקידמתה יש מדפים של יין במבצע. אנחנו בוחרים לפי הבקבוק, עד 12 דולר, שזה שדרוג מעד 8 דולר שהיה החוק כשהייתי סטודנט. פעם הייתה חנות גבינות חצי חינם בשכונה. היינו הולכים כמעט כל סוף שבוע לקנות גבינות מפונפנות בדולר או שניים ולהעמיד פנים שאנחנו עשירים של ברי וקממבר. החלטנו לא לשאול את עצמנו איך הגבינות מצאו את דרכן אל המדפים של המקררים הישנים. מידי פעם חלומי של תנובה הייתה מופיעה במקרר ובימים מיוחדים אפילו גבינת עיזים של גד. יום אחד הבעלים של החנות סגר את השאלטר והפסיק לפתוח אותה. אף אחד לא ידע מה בדיוק קרה, אבל ריח הגבינה המקולקלת אפף את כל הרחובות מסביב לשבועות.

Dead Man Fingers

על המרפסת שלנו בקיץ אנחנו מגדלים תבלינים. ניסינו גם עגבניות וחצילים ופלפלים וקייל אבל התמורה הייתה כל כך מזערית שהפסקנו לנסות. אז אנחנו משקיעים בבזיליקום שמניב צנצנות על גבי צנצנות של פסטו בסוף העונה, ונענע שאנחנו מייבשים, למון גראס שאת הגזעים שלו הפכנו לקארי ירוק, ועירית שפרחיה קשטו את המרק בארוחת העגבניות השנתית שלנו ואת הגבעולים שלה הכנסנו לבקבוק של שמן זית. השמן היה כל כך טעים ואז העלה עובש יום אחד. את הפטרוזיליה שזו השנה הראשונה שהצליחה לנו, רגע לפני שהגיעה הקרה קטפנו וטחנו עם שמן זית, לימון והרבה שום ואז הקפאנו בקוביות, כשאנחנו מכינים מרק דלעת חצי קובייה בכל קערית מרק משנה את החיים.

סופי שבוע הפכו להיות הזמן שבו אנחנו מלקטים את האוכל שלנו, בסיבובים מסביב לשכונה, בדרך ממקום למקום, מתוך הידע שצברנו על מתי עמוס איפה. ללקט, עוד מילה יפה, היא טומנת בחובה הרפתקאה. שתיים מהמילים האהובות עלי בשפה העברית. אני מדמיין אותן הולכות יד ביד ביער ומחפשות צרות יפות. בקיץ האחרון הוספנו עוד תחנה, קצת שונה, לשגרת הליקוט שלנו – פטריות יער טריות. זה מצריך להיכנס לאוטו ולסוע לפחות שעה ליער הקרוב ולהיות פתוחים להרפתקאה, אבל משגילינו את עולם ליקוט הפטריות החיים שלנו השתנו.**

בסוף אוגוסט האחרון איכשהו מצאנו את עצמנו מרחק שמונה שעות נסיעה מניו יורק העיר, ליד מפלי הניאגרה, בארבעה ימים של בית ספר לליקוט פטריות. ישנו באוהל, אנחנו ועוד 25 מבוגרים סקרנים ושלוש מורות, פטריולוגיות מומחיות, שהרעיפו עלינו מהידע שלהן. ליקוט פטריות זה תושב"ע קודם כל, אי אפשר ללמוד את זה מספרים. צריך לראות את הפטרייה מכל הצדדים ועל מה היא גדלה, צריך להריח, ולמשש. בכל יום יצאנו עם סלים ומשרוקיות (למקרה חירום, קל מאוד להיאבד ביער כמסתכלים רק כלפלמטה ועוקבים אחרי פטריות) ואספנו כל פטרייה שמצאנו בדרך. מידי פעם התאספנו כולנו כדי להסתכל זה על פטריותיו של זו ולשמוע עליהן מהמומחיות. בסוף הסיור, חזרה במאהל, פרשנו את הפטריות על שולחנות ארוכים והמורות שלנו מיינו אותן לפי משפחות ותתי משפחות ופתחו בפנינו דלת אל עולמן המופלא. למדנו גם איך לזהות כמה סוגים של פטריות מאכל. ביום האחרון, לארוחת צהריים, אולגה המארגנת של הכינוס הפטרייתי בישלה את כל הפטריות האכילות שמצאנו. שנים עשר זנים. מאז בכל סוף שבוע יצאנו ללקט פטריות ביער הקרוב לביתנו.**

הלכנו ביערות בחיינו, אבל כשמחפשים פטריות מגלים את היער מחדש. ההליכה הופכת אטית, הראש מופנה לאדמה והעיניים מחפשות בלי הפסקה. מדיטציה עם פרס. קשה להסביר את ההתרגשות שבמציאת פטריות על המרקמים והצבעים ההזוים שלהן. כשמדובר בפטריות מאכל על אחת כמה וכמה. נדהמנו. באמת – הוכנו תדהמה לגלות פטריות בכל מטר של יער ויותר מכך לגלות את כל הפטריות האכילות שפספסנו כל חיינו.**

אני מדמיין את אמהותיי ביערות האירופיים מלקטות פירות יער ופטריות ואוספות את שומן הברווז לצנצנות בשביל החורף, זה מרגיש לא "שלנו" הישראלים – לנו יש סברס וחושחשים, חמצוצים ומלוח, טעמים חזקים. פטריות עדינות ויערות עבותים זה לא בדיוק ברפטואר. (כשהיינו ילדים ההורים שלי היו לוקחים אותנו לצוד אורניות ביער ירושלים. בסוף היום היינו מנקים את השלל בחניון ואז מבשלים אותן בבית. הן היו בעיקר מימיות עם טעם חמקמק ועמום של פטריות, ריח של כלב רטוב וטיפת חמצמצות. אבל כבר אז ההתרגשות הייתה רבה. איך ההורים שלי הרגישו כל כך בטוחים ככה לאכול פטריות מהיער אני לא לגמרי מבין היום.) יערות עבותים עושים טוב לפטריות וכנראה שגם לנשמה שלי, לא רק המדבר .**

ביער העתיק באפ סטייט ניו יורק אמריקה של הקפיטליזם והקניות, והדלק לרגע נעלמת ופתאום נדמה שהעולם מכפיף את עצמו אלינו באופן בלתי אמצעי. אנחנו מסוגלים לאסוף את האוכל של עצמנו, להתנהל מהיד לפה בקלות יחסית, לחשוב רק על ההיום. תמיד אנחנו גם אומרים באיזשהו שלב "אולי גם יום אחד נלמד לצוד". (כשניסינו לדוג בחופשה במיין לפני כמה שנים, ועלו דגים בחכות שלנו, כל כך נבהלנו שהחזרנו אותם בדחילו בחזרה לאגם. באותה חופשה גם מצאנו לראשונה פטריות אכילות. שנטרלים מזן חופי. שלחנו תמונות לנשים שאני עוקב אחריהן באינסטגרם, מומחיות הפטריות, לימים נפגוש אחת מהן במחנה הפטריות, כדי לזהות אותן. הן אמרו "תאכלו!". טיגנו אותן לארוחת בוקר. הפחד גרע מהעונג אבל בכל זאת השאיר טעם של עוד.)**

מאז מחנה הפטריות מצאנו עשרות קילואים של פטריות מיאטקי, חלקן גדולות מהראש שלנו, סל שלם של שנטרלים שחורות נדירות ונהדרות ושנטרלים כתומות אפרסקיות, פטריות "עוף היער" כתומות ובשרניות, פטריות חצוצרה שחורות, עדינות ופטריותיות ופטריות puff ball צחורות וטעימות. סחבנו אותן בסלי קש ואז בסלי בד ובסוף גם היינו צריכים להכניס אותן לתיקים שלנו ולחלק לעוברים והשבים במסלול כי כבר לא היה לנו מקום לעוד פטריות.**

יש סוג מיוחד של ווסח כשהולכים עם סלים מלאים בפטריות בר, לבושים בבגדי הייקינג, מהחנייה הרחוקה שמצאנו בחזרה לדירה שלנו בלב העיר. בסוף כל יום ליקוט, על שולחן האוכל שבפינה בסלון הצגנו את השלל שלנו לראווה. אחר כך עם בקבוק של יין, ניקינו את הפטריות. שחררנו חזרה לעולם נדלים, עכבישים וחיפושיות שמצאו בהן בית ואז ייבשנו, החמצנו, בישלנו, טיגנו והקפאנו את השלל.**

ואז הגיע נובמבר ואיתו הקור החורפי וסופ"ש אחד נסענו ליער ולא מצאנו פטרייה אחת לרפואה. כאילו מעולם לא היו שם. רק עלים מרקיבים ועצים ערומים. סוף עונת הפטריות. נשאר רק לחכות לאביב שמביא איתו את עונת המורלים. בנתיים עוד יש לנו מצבורים קפואים ומיובשים לימים הקשים והקרים של החורף בניו יורק ויש איש של פטריות מיוחדות בשוק שאנחנו עושים סביבו מעגלים ויום אחד כשיגמר לנו המלאי גם נשקיע הרבה יותר מידי כסף בפטריות היקרות שלו.**

Maitakes and Chicken of the Woods

טוסט פטריות

מצרכים

  • פטריות – כמה סוגים של פטריות טריות אם ידכן משגת. אם לא, גם שמפיניון יעבדו. ביחרו את הפטריות המוצקות ביותר.
  • 2-3 כפות חמאה
  • שן או שתיים של שום טרי
  • מלח פלפל
  • שלוק יין לבן (אם יש בנמצא, לא חובה)
  • פרוסות לחם טרי, מחמצת עדיף
  • חופן עלי פטרוזיליה

לא צריך הרבה בשביל להנות מפטריות. טעמים חזקים מתחרים בטעמן העדין. ההנאה הגדולה ביותר בשבילי היא לאכול אותן צלויות ומטובלות בעדינות על טוסט. אם ידכם משגת – קנו כמה סוגים של פטריות, אם לא פטריות שפיניון גם יעבדו. חותכים את הפטריות לפרוסות בעובי בינוני. מחממים מחבת היטב, ממיסים גוש חמאה נדיב ומטגנים את הפטריות על אש בינונית עד חזקה עד שמרבית המים התנדפו והן משנות את צבען. מוסיפים מלח ופלפל, מעט שום כתוש וממשיכים לטגן כדקה וחצי. אם יש לכם שלוק של יין לבן מגבירים את האש ושופכים אותו על הפטריות עד שהוא מתאדה לחלוטין. מניחים על טוסט חם, לחם מחמצת יהיה מוצלח ביותר פה, ובוזקים פטרוזיליה קצוצה מעל. זהו. שלמות.

***יש פטריות טעימות. יש פטריות טעימות מאוד. יש גם פטריות שאחרי כמה שעות יפסיקו את פעולת הכבד שלכם ויהרגו אתכם ואין לזה תרופה. הנה למשל זאתי כאן למטה. כמה לבנה ותמימה, השם שלה הוא Destroying Angel. לא כדאי להתבלבל ולהקפיץ אותה בתוך החביתה של הבוקר. כי תמותו עד יום המחרת, כן? החדשות הטובות הן שאפשר לגעת בפטריות, להריח אותן, לחתוך אותן גם אם הן רעילות ולא יקרה לכם כלום. ככה לימדו אותנו. לעומת זאת אם תבלעו אותן תמותו. לא חבל ככה לקטוף חיים צעירים? אנא מכם, אל תאכלו פטריות שמצאתם ונראות לכם סבבה. כי קרוב לוודאי שתמותו.


There are old mushroom hunters and there are bold mushroom hunters. There are no old AND bold mushroom hunters

Wolf's Milk Slime Ball

40 תגובות על “(לחיות כמו צמח הייתי רוצה) / אוה קילפי – על ליקוט פטריות וטוסט

  1. Yael Leon Halevi הגיב:

    איזה יופי! אני כל כך אוהבת יערות ופטריות (מקומות עם עצים ומים ושאינם טרופיים) וגם ערים ושווקים. אני יכולה ליהנות מים ומדבר אבל אם צריכה לבחור או לגור אז ההעדפה היא ליער. מעניין אם זה קשור לאבולוציה גנטית פרטית של כל אחד?

  2. אפרת מיכאלי הגיב:

    איזה יופי של פוסט. בתור מלקטת ישראלית שמסתפקת בנרתיקניות, העשרת אותי בכ"כ הרבה מידע ובעיקר יופי.

  3. tamarshalem הגיב:

    איזה כיף שפרסמת. כמה יפה אתה כותב. והפטריות כל כך כל כך יפות. שתהיה שנה טובה.

  4. sarahlivne הגיב:

    אח, מי ייתנני מומחיות לפטריות… גם אני מתגעגעת לאיסוף פטריות. כשגדלתי, בארץ, הייתי הולכת עם אמא שלי, שיודעת לזהות כמה סוגים הרבה יותר טעימים מאורניות, ועד היום אני משוכנעת שיש משהו אבולוציוני וקמאי שנטוע בנו עמוק וגורם לשמחה הזאת שבכל גילוי של פטריה מציצה מתחת מצע רקבובית. פה בניו זילנד עדיין לא מצאתי מישהו שילמד אותי על הסוגים המקומיים, אז אני לא. מידי פעם הולכת לטייל ביער – עבות או לאו דווקא, ויש מליוני סוגים מתחת לרגליים, אפילו בגינה שלי יש כמה סוגים, אבל רוב המקומיים טוענים שאין פה פטריות אכילות בכלל. ואלה שיודעים על מה הם מדברים אומרים שברור שיש, אבל יודעי הדבר שיכולים לעזור בזיהוי הם יקרי המציאות ולרוב לא ששים לחלוק את הידע כי אין הרבה מצבורים של פטריות מאכל והם חוששים מקללת ההמונים…
    ואיזה יופי של תמונות-יער.

    • ממש מעניין שבניו זילנד יש מעט פטריות אכילות. הייתי מצפה דווקה להיפך הגמור. בבית ספר לפטריות לימדו אותנו שמשפחות הפטריות נראות שונה בכל יבשת ואפילו בחלקים שונים של אותה היבשת אז צריך לנקות משנה זהירות באכילת כל פטריה, ומדריך מאזור אחד לא יעבוד באיזור אחר.

      • sarahlivne הגיב:

        אני לא חושבת שיש פה מעט סוגים של פטריות אכילות. אני חושבת שיש פה מעט אנשים שיודעים ללקט ולזהות, ואת השאר לימדו ליתר ביטחון פשוט לא לגעת בכלום. אני אכן חוששת מליקוט בארץ זרה. אני זוכרת את הסיפורים על מלקטים מרוסיה שבאו לארץ וטעו באמניתת המוות, שדומה מאד לפטריה טעימה ואכילה להפליא שיש ברוסיה, ומכיוון שכך – אני אכן לא מלקטת. אולי יום אחד אני אתפנה לחפש איזה מומחה או מומחית ולהתיידד איתם… :).

  5. אירית הגיב:

    ה ת ג ע ג ע נ ו !!!!!!!

  6. שי הגיב:

    יו כמה יפה אתה כותב, ואיזה כיף שהפטריה שלך חזרה!

  7. מיכל קרני הגיב:

    כמה שמחתי לקבל מייל ! תענוג לקרוא אותך ומתחשק לי מיד טוסט פטריות…התמונות גם נהדרות!!

  8. Edeet Bergman הגיב:

    סוף סוף חזרת! התוכל לתת כתובת ושם של ההודי מהשדרה הראשונה? אני קונה בקלוסטיאן היקרים להחריד. וגם אני בגלגול הבא אבחר להיות עץ. יופי של שיר.

  9. גלי הגיב:

    ותודה על השיר של אווה קילפי הנהדרת.

  10. שירה הגיב:

    יובל, מופלא ביותר, אני התמכרתי לתיאורי המדבר ולהסתובבויות בעיר הנהדרת הזו. קיבלתי קצת מהתחושות.. והפטריות גרמו לי לרצות לגלות דברים חדשים
    תודה רבה

  11. ימה הגיב:

    יאיי, יובל חזר!!!
    אם לא היית כאן כנראה שהיית עסוק והיה לך טוב. זה משמח אותי. אבל גם משמח אותי לקרוא אותך. מאוד!
    לאחרונה קראתי את הספר HUGE, (קצת מצחיק לכתוב 'קראתי' כי זה ספר פנאי מתמשך, אבל די גמעתי אותו והוא מהמם ואסתטי כלכך…), והוא מדבר על הדברים הקטנים האלו- מדורה, ליקוט פטריות, אירוח, בילוי זמן משותף יחד שיוצרים קירבה ואושר יום יומי. מרגיש לי שליקוט פטריות זה אחד מהם.
    בטח לגור במדבר ולהדליק נרות, בטח לבשל לעצמך את האוכל.
    בקיצור- נראה לי שיצרת לעצמך את בטחון המגורים במדבר אבל בעיר יחד עם האיש.
    ומרק אורניות- זה עדיין אחד המרקים האהובים עלי (ואני לא אוהבת מרקים). כשאני שומעת ומריחה גשם- אני מריחה את האורניות ומרגישה את הבשרנות שלהם בזמן האיסוף…
    תודה!!
    (התגעגעתי לכתיבה שלך)

  12. רוני הגיב:

    אם זו לא שירה-אכילה, אני לא יודעת מה כן! פוסט יפהיפה שגרם לי לחייך, תודה

  13. Tamar Fineberg הגיב:

    סיום נפלא לשנה – נהניתי מכל מילה, והרגשתי שגם אני, בדרך כלשהי, צועדת אתכם ביער, ונושמת את ההנאה והכיף שבחוויה המדהימה הזאת. מי היה מאמין שעיסוק כה פשוט – המרוץ אחרי הפטריות – יכול לשמש מקור להשראה, לתמונות נפלאות, ולשיתוף המיוחד שהצלחת לשקף בשיח שלך. תודה!! אוהבים אתכם מירושלים.

  14. מיכל הראל הגיב:

    יובל אתה השראה💫
    עושה חשק ללקט פטריות ואוכל בניו יורק, ואווה קילפי על הבוקר…
    זהו !
    ובבקשה פרסם עוד ושתף , שנה חדשה טובה ומלאת כל טוב🙏

  15. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    מדהים!!! הצורות, הצבעים, והשמות! נראה כמו השלווה בהתגלמותה, וכל כך כיף לקרוא את הטקסט שהוספת. בא לי לזרוק הכל ולעבור לאפסטייט ניו יורק לאסוף פטריות כל היום (אבל: יער עבות).

  16. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    תענוג! תודה!

  17. רחלי תשר הגיב:

    תודה על כתיבה מקסימה ומעוררת תיאבון

  18. ריבי הגיב:

    קל יותר הגעגוע כשאתה חוזר עם פוסט כזה. שירה ואוכל, יער ומדבר, ליקוט ושוטטות. הצלחת בפוסט אחד לשנות את פעימת הלב ממדבר לניו יורק ואז ליער והלב איננו שבע. פוסט מופלא לסיים איתו את 2018 והוא חלק ממה שסיכם בשבילי את השנה הזאת My humbling year.השראה ואהבה אתה.

  19. אליסה הגיב:

    קראתי בשקיקה… איזה כיף היה לקרוא אותך שוב פתאום… ובדיוק כשגם אני מגלה מחדש את הקסם של חיי העיר. תודה!

  20. Noa Rauch הגיב:

    אחד מהפוסטים הטובים והיפים ביותר אם לא ה…
    ואיזה צילומים!!!
    מרגש
    ישר כוח 🙂

  21. Ela Naiman הגיב:

    איזה פוסט נהדר, תודה רבה!
    עשה לי חשק

    הזכרת את הקמבוצ׳ה עם הג׳ינג׳ר, ואני, בתור קמבוצ׳אית, ממש רוצה לבקש שתכתוב איך אתה מכין ומטפל ומגוון את הקמבוצ׳ה שלך…
    אפשר?

    תודה 🐝

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s