(לחיות כמו צמח הייתי רוצה) / אוה קילפי – על ליקוט פטריות וטוסט

בתואר הראשון כשגרתי ליד באר שבע, בכפר סטודנטים מדברי, רחוק מהעולם המתועש,  בקראוון ואחר כך בבית קטן שנבנה מלבני בוץ מקומי עם גלריה מעץ למיטה, חשבתי שככה אני רוצה את החיים- שקטים, מדבריים, מלאים ברוח. התעוררתי כל בוקר למדבר מכל עבר. חלמתי שיום אחד אבנה בית שכולו חלונות אל המדבר הרחוק, שאוכל לראות גם זריחה וגם שקיעה מאותה הנקודה. וגינת ירק, ובריכה קטנה וחיים שקטים ולא גדולים מאוד ליד מכתשים ונחלי אכזב. כשהשמש הייתה שוקעת כל יום באופק החולי וצובעת את המדבר שכבר ככה בגוונים של זהב גם בנחושת, משהו בכימיה שלי היה משתנה והייתי חווה יופי אחר, חולם על שקט ושלווה שאף פעם לא ידעתי, או אולי ידעתי ושכחתי עם השנים. הלב הצעיר שלי כמה אל משהו שאבד והמדבר הזכיר לו אותו. מה זה היה עד עכשיו אני לא לגמרי בטוח. אותה ההרגשה שיש לי היום כשאני מדליק נרות סביב הדירה שלי כשעוברים לשעון של חורף והיום מתקצר. למרות החום והחול והזיעה, חיינו בסימביוזה אני והמדבר. דמיינתי את העתיד שלי בו. ואז יום אחד נסעתי לניו יורק והשתקעתי באחת השכונות הכי עירוניות שלה.

פעימת הלב של עיר, בעיקר זאת, מהירה בהרבה מזו של המדבר. צריך להתרגל וללמוד ללכת עם הזרם הבלתי פוסק של האנשים, והגירויים. אין זמן לתהות על העולם. צריך להבין את הדפוסים של המדרכות והרמזורים, לגלות ברגליים את המרחקים וללמד את המוח להתעלם מרעשים חזקים של סירנות ושיכורים. תשע שנים. כבר למדתי את קווי הסאבוואי בעל פה ואני יודע בדיוק איפה לעלות כדי לרדת מול מדרגות היציאה שאני רוצה, אני אלוף בחסכון של דקות ושניות ומסלולים יעילים. אני גם מבין גדול בהילכות המדרכה. מתי לזוז הצידה ולמי, ומתי להמשיך ללכת ולצפות שהצד השני יזוז. אני יודע כבר לעשות פרצוף ניו יורקי רוטן כשאנשים הולכים מלפני לאט ולחייך חיוך בלי העיניים כשזה מתאים. אנשים לא אומרים אחד לשני שלום ברחוב, תודה וסליחה נהגות לעיתים רחוקות, אבל את הדלת מחזיקים פה אחד לשנייה תמיד, דווקא הדלת משום מה.

אני זוכר בשבועות הראשונים את החיוך שהיה מרוח לי על הפנים כשעליתי מהסאבוואי אל העיר המוארת בצבעים של סתיו, וריח של גשם בשמש הקרה. הרגשה שיש לי מה לגלות על עצמי ועל העולם אפפה אותי. כל צעד היה חדש, כל טעם היה הפעם הראשונה.

ניו יורק היא עיר של לקטים וציידים מודרניים. לא "עושים סופר", כל מצרך קונים במקום שונה. בשוק האיכרים של של יוניין סקוור יקר לנו ואנחנו בכל זאת קונים מנות קטנות של בשר ופירות ים, ובקיץ עגבניות איירלום צבעוניות שמי שלא טעם לא יודע עסיסיות מה היא, ולפעמים אפילו פירות יער כי כל היופי והעדינות. מייקל, מוכר הברווז האורגני מהחווה באפ סטייט הפך לחבר קרוב, ונותן לנו הנחה על חזה ברווז. אחי לימד אותנו לשבץ את השומן ואז לצלות אותו על אש קטנה כלפלמטה ולכפות את השומן הנוטף ממנו לצנצנת. את הבשר המרהיב אנחנו מגישים עם רוטב שזיפים באירועים מיוחדים. את השומן אנחנו שומרים בצנצנת במקרר וכשמגיעים אורחים מכינים תפוחי אדמה ובצל בתנור בשומן ברווז.

את חלב שיבולת השועל שהתמכרנו אליו אנחנו מחפשים בהואל פודס. מחפשים ולרוב לא מוצאים כי כולם רוצים אותו בימים אלה ורק לפעמים נותרים קרטונים בודדים. כשאנחנו מוצאים אותם אנחנו קונים את כל מה שנשאר על המדף. חלב רגיל לא קנינו כבר חודשים ואני לא מתגעגע בכלל. נהייתה לנו מן מסורת מטופשת לשלוח אחד לשני תמונות של מדף חלב שיבולת השועל ריק בחנות.

פעם בכמה חודשים עושים סיבוב בצ'יינה טאון וקונים בקבוקים מיוחדים של סויה וחומץ אורז ושק ענק של אורז ואולי איזה קילו שניים של שורש ג'ינג'ר שאנחנו סוחטים ומתבלים בו את הקמבוצ'ה. אחרי שבועיים בבקבוק סגור עם ג'ינג'ר הקמבוצ'ה מבעבעת בדיוק במתיקות הנכונה. תבלינים מביאים מההודי על השדרה הראשונה. חנות קסומה עם כל תבלין, עלה, פרח, שורש או פרי מיובש שהנפש חפצה בה, גם באחת עשרה בלילה. שם קניתי לראשונה בחיי שורש כורכום טרי שנכנס למאפינז המופלאות האלה. ירקות ופירות בטריידר ג'וז, יש להם אורגני בזול יחסית. אני אוהב את גבינת הפטה שלהם שמגיעה מהארץ ומשום מה תמיד מרגיש קצת אשם כשאני קונה אותה (אל תדאגו, היא יקרה כמו בארץ ואולי אפילו יותר…).

מידי פעם  מבקרים בקו אופ האוכל ברחוב ארבע. אנחנו לא חברים אבל מרשים לנו לקנות שם בכל זאת, רק בלי ההנחה. שם אנחנו קונים עדשים בכל הצבעים, סוכר, וקמחים שונים אורגניים ומקומיים כדי להאכיל את המחמצת במקרר ולהמשיך להתאמן בבצקי מחמצת. יש יין מוסקטו דאסטי שקיבלנו פעם בחינם כי מלצר שפך עלי מים במסעדה מפונפנת כשאורית ביקרה. אחרי הלגימה הראשונה לוני טען שזה מה שפרפרים שותים. מצאנו אותו בחנות המשקאות של איטלי על רחוב 23. קצת התאכזבנו מכמה הוא זול והתבאסנו שלא שפכו עלי משהו יותר רציני כמו רוטב עגבניות. מצד שני עכשיו תמיד יש לנו מיץ לפרפרים בבית, בקבוק אחד במקרר ואחד במזווה (מזווה, איזו מילה יפה זו מזווה). את היינות האחרים ואת הוויסקי קונים בחנות של הבהנחה. בקידמתה יש מדפים של יין במבצע. אנחנו בוחרים לפי הבקבוק, עד 12 דולר, שזה שדרוג מעד 8 דולר שהיה החוק כשהייתי סטודנט. פעם הייתה חנות גבינות חצי חינם בשכונה. היינו הולכים כמעט כל סוף שבוע לקנות גבינות מפונפנות בדולר או שניים ולהעמיד פנים שאנחנו עשירים של ברי וקממבר. החלטנו לא לשאול את עצמנו איך הגבינות מצאו את דרכן אל המדפים של המקררים הישנים. מידי פעם חלומי של תנובה הייתה מופיעה במקרר ובימים מיוחדים אפילו גבינת עיזים של גד. יום אחד הבעלים של החנות סגר את השאלטר והפסיק לפתוח אותה. אף אחד לא ידע מה בדיוק קרה, אבל ריח הגבינה המקולקלת אפף את כל הרחובות מסביב לשבועות.

Dead Man Fingers

על המרפסת שלנו בקיץ אנחנו מגדלים תבלינים. ניסינו גם עגבניות וחצילים ופלפלים וקייל אבל התמורה הייתה כל כך מזערית שהפסקנו לנסות. אז אנחנו משקיעים בבזיליקום שמניב צנצנות על גבי צנצנות של פסטו בסוף העונה, ונענע שאנחנו מייבשים, למון גראס שאת הגזעים שלו הפכנו לקארי ירוק, ועירית שפרחיה קשטו את המרק בארוחת העגבניות השנתית שלנו ואת הגבעולים שלה הכנסנו לבקבוק של שמן זית. השמן היה כל כך טעים ואז העלה עובש יום אחד. את הפטרוזיליה שזו השנה הראשונה שהצליחה לנו, רגע לפני שהגיעה הקרה קטפנו וטחנו עם שמן זית, לימון והרבה שום ואז הקפאנו בקוביות, כשאנחנו מכינים מרק דלעת חצי קובייה בכל קערית מרק משנה את החיים.

סופי שבוע הפכו להיות הזמן שבו אנחנו מלקטים את האוכל שלנו, בסיבובים מסביב לשכונה, בדרך ממקום למקום, מתוך הידע שצברנו על מתי עמוס איפה. ללקט, עוד מילה יפה, היא טומנת בחובה הרפתקאה. שתיים מהמילים האהובות עלי בשפה העברית. אני מדמיין אותן הולכות יד ביד ביער ומחפשות צרות יפות. בקיץ האחרון הוספנו עוד תחנה, קצת שונה, לשגרת הליקוט שלנו – פטריות יער טריות. זה מצריך להיכנס לאוטו ולסוע לפחות שעה ליער הקרוב ולהיות פתוחים להרפתקאה, אבל משגילינו את עולם ליקוט הפטריות החיים שלנו השתנו.**

בסוף אוגוסט האחרון איכשהו מצאנו את עצמנו מרחק שמונה שעות נסיעה מניו יורק העיר, ליד מפלי הניאגרה, בארבעה ימים של בית ספר לליקוט פטריות. ישנו באוהל, אנחנו ועוד 25 מבוגרים סקרנים ושלוש מורות, פטריולוגיות מומחיות, שהרעיפו עלינו מהידע שלהן. ליקוט פטריות זה תושב"ע קודם כל, אי אפשר ללמוד את זה מספרים. צריך לראות את הפטרייה מכל הצדדים ועל מה היא גדלה, צריך להריח, ולמשש. בכל יום יצאנו עם סלים ומשרוקיות (למקרה חירום, קל מאוד להיאבד ביער כמסתכלים רק כלפלמטה ועוקבים אחרי פטריות) ואספנו כל פטרייה שמצאנו בדרך. מידי פעם התאספנו כולנו כדי להסתכל זה על פטריותיו של זו ולשמוע עליהן מהמומחיות. בסוף הסיור, חזרה במאהל, פרשנו את הפטריות על שולחנות ארוכים והמורות שלנו מיינו אותן לפי משפחות ותתי משפחות ופתחו בפנינו דלת אל עולמן המופלא. למדנו גם איך לזהות כמה סוגים של פטריות מאכל. ביום האחרון, לארוחת צהריים, אולגה המארגנת של הכינוס הפטרייתי בישלה את כל הפטריות האכילות שמצאנו. שנים עשר זנים. מאז בכל סוף שבוע יצאנו ללקט פטריות ביער הקרוב לביתנו.**

הלכנו ביערות בחיינו, אבל כשמחפשים פטריות מגלים את היער מחדש. ההליכה הופכת אטית, הראש מופנה לאדמה והעיניים מחפשות בלי הפסקה. מדיטציה עם פרס. קשה להסביר את ההתרגשות שבמציאת פטריות על המרקמים והצבעים ההזוים שלהן. כשמדובר בפטריות מאכל על אחת כמה וכמה. נדהמנו. באמת – הוכנו תדהמה לגלות פטריות בכל מטר של יער ויותר מכך לגלות את כל הפטריות האכילות שפספסנו כל חיינו.**

אני מדמיין את אמהותיי ביערות האירופיים מלקטות פירות יער ופטריות ואוספות את שומן הברווז לצנצנות בשביל החורף, זה מרגיש לא "שלנו" הישראלים – לנו יש סברס וחושחשים, חמצוצים ומלוח, טעמים חזקים. פטריות עדינות ויערות עבותים זה לא בדיוק ברפטואר. (כשהיינו ילדים ההורים שלי היו לוקחים אותנו לצוד אורניות ביער ירושלים. בסוף היום היינו מנקים את השלל בחניון ואז מבשלים אותן בבית. הן היו בעיקר מימיות עם טעם חמקמק ועמום של פטריות, ריח של כלב רטוב וטיפת חמצמצות. אבל כבר אז ההתרגשות הייתה רבה. איך ההורים שלי הרגישו כל כך בטוחים ככה לאכול פטריות מהיער אני לא לגמרי מבין היום.) יערות עבותים עושים טוב לפטריות וכנראה שגם לנשמה שלי, לא רק המדבר .**

ביער העתיק באפ סטייט ניו יורק אמריקה של הקפיטליזם והקניות, והדלק לרגע נעלמת ופתאום נדמה שהעולם מכפיף את עצמו אלינו באופן בלתי אמצעי. אנחנו מסוגלים לאסוף את האוכל של עצמנו, להתנהל מהיד לפה בקלות יחסית, לחשוב רק על ההיום. תמיד אנחנו גם אומרים באיזשהו שלב "אולי גם יום אחד נלמד לצוד". (כשניסינו לדוג בחופשה במיין לפני כמה שנים, ועלו דגים בחכות שלנו, כל כך נבהלנו שהחזרנו אותם בדחילו בחזרה לאגם. באותה חופשה גם מצאנו לראשונה פטריות אכילות. שנטרלים מזן חופי. שלחנו תמונות לנשים שאני עוקב אחריהן באינסטגרם, מומחיות הפטריות, לימים נפגוש אחת מהן במחנה הפטריות, כדי לזהות אותן. הן אמרו "תאכלו!". טיגנו אותן לארוחת בוקר. הפחד גרע מהעונג אבל בכל זאת השאיר טעם של עוד.)**

מאז מחנה הפטריות מצאנו עשרות קילואים של פטריות מיאטקי, חלקן גדולות מהראש שלנו, סל שלם של שנטרלים שחורות נדירות ונהדרות ושנטרלים כתומות אפרסקיות, פטריות "עוף היער" כתומות ובשרניות, פטריות חצוצרה שחורות, עדינות ופטריותיות ופטריות puff ball צחורות וטעימות. סחבנו אותן בסלי קש ואז בסלי בד ובסוף גם היינו צריכים להכניס אותן לתיקים שלנו ולחלק לעוברים והשבים במסלול כי כבר לא היה לנו מקום לעוד פטריות.**

יש סוג מיוחד של ווסח כשהולכים עם סלים מלאים בפטריות בר, לבושים בבגדי הייקינג, מהחנייה הרחוקה שמצאנו בחזרה לדירה שלנו בלב העיר. בסוף כל יום ליקוט, על שולחן האוכל שבפינה בסלון הצגנו את השלל שלנו לראווה. אחר כך עם בקבוק של יין, ניקינו את הפטריות. שחררנו חזרה לעולם נדלים, עכבישים וחיפושיות שמצאו בהן בית ואז ייבשנו, החמצנו, בישלנו, טיגנו והקפאנו את השלל.**

ואז הגיע נובמבר ואיתו הקור החורפי וסופ"ש אחד נסענו ליער ולא מצאנו פטרייה אחת לרפואה. כאילו מעולם לא היו שם. רק עלים מרקיבים ועצים ערומים. סוף עונת הפטריות. נשאר רק לחכות לאביב שמביא איתו את עונת המורלים. בנתיים עוד יש לנו מצבורים קפואים ומיובשים לימים הקשים והקרים של החורף בניו יורק ויש איש של פטריות מיוחדות בשוק שאנחנו עושים סביבו מעגלים ויום אחד כשיגמר לנו המלאי גם נשקיע הרבה יותר מידי כסף בפטריות היקרות שלו.**

Maitakes and Chicken of the Woods

טוסט פטריות

מצרכים

  • פטריות – כמה סוגים של פטריות טריות אם ידכן משגת. אם לא, גם שמפיניון יעבדו. ביחרו את הפטריות המוצקות ביותר.
  • 2-3 כפות חמאה
  • שן או שתיים של שום טרי
  • מלח פלפל
  • שלוק יין לבן (אם יש בנמצא, לא חובה)
  • פרוסות לחם טרי, מחמצת עדיף
  • חופן עלי פטרוזיליה

לא צריך הרבה בשביל להנות מפטריות. טעמים חזקים מתחרים בטעמן העדין. ההנאה הגדולה ביותר בשבילי היא לאכול אותן צלויות ומטובלות בעדינות על טוסט. אם ידכם משגת – קנו כמה סוגים של פטריות, אם לא פטריות שפיניון גם יעבדו. חותכים את הפטריות לפרוסות בעובי בינוני. מחממים מחבת היטב, ממיסים גוש חמאה נדיב ומטגנים את הפטריות על אש בינונית עד חזקה עד שמרבית המים התנדפו והן משנות את צבען. מוסיפים מלח ופלפל, מעט שום כתוש וממשיכים לטגן כדקה וחצי. אם יש לכם שלוק של יין לבן מגבירים את האש ושופכים אותו על הפטריות עד שהוא מתאדה לחלוטין. מניחים על טוסט חם, לחם מחמצת יהיה מוצלח ביותר פה, ובוזקים פטרוזיליה קצוצה מעל. זהו. שלמות.

***יש פטריות טעימות. יש פטריות טעימות מאוד. יש גם פטריות שאחרי כמה שעות יפסיקו את פעולת הכבד שלכם ויהרגו אתכם ואין לזה תרופה. הנה למשל זאתי כאן למטה. כמה לבנה ותמימה, השם שלה הוא Destroying Angel. לא כדאי להתבלבל ולהקפיץ אותה בתוך החביתה של הבוקר. כי תמותו עד יום המחרת, כן? החדשות הטובות הן שאפשר לגעת בפטריות, להריח אותן, לחתוך אותן גם אם הן רעילות ולא יקרה לכם כלום. ככה לימדו אותנו. לעומת זאת אם תבלעו אותן תמותו. לא חבל ככה לקטוף חיים צעירים? אנא מכם, אל תאכלו פטריות שמצאתם ונראות לכם סבבה. כי קרוב לוודאי שתמותו.


There are old mushroom hunters and there are bold mushroom hunters. There are no old AND bold mushroom hunters

Wolf's Milk Slime Ball

שיר השכור \ אלכסנדר פן – קוקטייל אואלד פאשנד

 

Old Fashined JPEG (38 of 47)

"אֲנִי מִתְנוֹעֵעַ – וּמָה הוּא הַחֵטְא,
הֵן כָּל הָעוֹלָם מִתְנוֹעֵעַ.
יָמִינָה אוֹ שְׂמֹאלָה – אֶת זֹאת בֶּאֱמֶת,
הַפַּעַם אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ…"

(מתוך אלכסנדר פן השירים ב' ע"מ 490, הוצאת הקיבוץ המאוחד)

לפני קצת יותר משנתיים התחלתי את העבודה כמטפל ומדריך מטפלים בקליניקה לטיפול בטראומה בבית החולים מאונט סיניי ובדיוק באותו היום התחלתי גם משרה נוספת בתור מדריך בקליניקה להפרעות אכילה. הקליניקות במרחק בלוק אחת מהשנייה, שתיהן בליבה הפועם וההומה של מנהטן. מאז גם התחלתי לקבל מטופלים בקליניקה הפרטית שלי. בסמסטר האביב אתחיל ללמד בתוכנית לתואר השני לעבודה סוציאלית קלינית של NYU, אותה אחת שסיימתי בעצמי. כמעט בין לילה כל הנסיון המקצועי שצברתי במהלך שנים והעבודה הקשה הוכרו והנה אני מומחה לטראומה ומדריך צוותי מטפלים ומרצה בניו יורק.

(עוד דברים שעשיתי מאז שכתבתי בפעם האחרונה – הגדלתי את כמות הקמבוצ'ה שאנחנו מייצרים בבית לשנים עשר ליטר, הייתי בשש חתונות מתוכן שלוש שלי, גידלתי וגם הרגתי מחמצת ללחם, הייתי נשוי שנה, טיגנתי סופגניות מושלמות, הכנתי פרי ברסט בגודל של גלגל של אוטו, שרפתי בטעות את הגבות שלי, התחלנו תהליך לקראת ילדים, עשיתי קמפינג ביערות הגשם של אקוודור וטיול באיי הגלפגוס, הכנתי ביטרז בבית, צילמתי מאות תמונות של עגבניות מסודרות יפה, אכלתי במסעדות עם כוכב אחד, שני כוכבים ושלושה כוכבי מישלן ונזכרתי שהאוכל שאנחנו מכינים בבית בסופו של דבר הכי טוב, פתחתי חוות גידול פטריות שיטאקי ואויסטר על מדף בדירה, בישלתי ארוחה של עשר מנות מעגבניות – רשימה בלתי ממצה)

Old Fashined JPEG (1 of 1)-2

מאז כל יום מעמת אותי מחדש עם החיים באופן שבו לא ידעתי שאפשר ותמיד קיוויתי לו. יש רגעי קסם וחיבור אנושי מגדל, כזה שמזכיר שכולנו איכשהו קשורים זה לזו בניצוץ של חיים בלתי מוסבר, ויש רגעי שקיעה אל תוך הכאב שמלווה אותנו ואת המצב האנושי הבסיסי והמוזר. כל יום אני נפעם מההכרה העמוקה בכוחה של נפש האדם, בשרידות האנושית שממריאה מעל הגוף וביכולת להיבנות מחדש שמתחבאת לעתים דווקא עמוק בתוך הקושי שמגונן עליה ושומר עליה מכל משמר.

(עוד דברים שחשבתי עליהם מאז שכתבתי בפעם האחרונה – כיף להיות מבוגר יותר בנפש אבל העיניים והגב פחות בעניין, הכל בסופו של דבר זה יחסים, אנחנו רק חיות מפותחות טיפה יותר, אין לי זמן, אין לי מספיק ספרי בישול, הייתי רוצה להיות יותר יצירתי, משפחה זה ממש חשוב, פעילות פוליטית זה ממש חשוב, אין לי זמן, יש לי יותר מידי ספרי בישול, לישון זה ממש חשוב, אנחנו הרבה יותר מרק חיות מפותחות, כסף זה חשוב, מאיפה באו כל השערות האלה באוזניים? חברים טובים זה ממש חשוב, אין לי זמן, אם אני לא אעשה את זה אף אחד לא יעשה את זה, גבינה זה החיים, יש דברים שנשמעים יותר טוב באנגלית, איזה כיף שאם אני לא אעשה את זה יש אחרים שיעשו את זה – רשימה בלתי ממצה)

Old Fashined JPEG (27 of 47)

הימים עוברים, השנים מתקדמות, שיער הראש מחליף כיוון וצומח על הסנטר והלחיים, ושאלת הקיום שציפיתי שתדהה עם הזמן דווקא מתחדדת.  אני מוצא את עצמי מחפש תמציות של חוויות חיים, לא תיאורים פרוזאיים אלא דייקנות שירית – תמצית של קיום, תמצית של אנושיות, תמצית של אושר ושל כאב, תמצית של אובדן ותמצית מנחת. אם הייתי יכול לקחת את כל החוויות האלו ולזקק אותן לתוך טפטפות קטנות בבקבוקים חומים של פעם, הייתי אוסף אותם על מדף ארוך במטבח. בכל בוקר מטפטף לתוך הקפה בכמות הנכונה למזג האוויר ומזג הרוח ובערב במקום ביטרז לתוך קוקטייל האואלד פאשנד טיפות מדודות בתמהיל מדויק.

(עוד תמציות שחיפשתי השנה הן תמציות של טעם – הייתה לי איזו אובססיה קטנה בשנה האחרונה ללכוד טעמים באלכוהול מרוכז, שזה בעצם תהליך הכנת ביטרז***. במשך שבועות אספנו שורשים, עלים, קליפות עצים ותבלינים והושבנו אותם להשתחרר בתוך תמיסות אלכוהול מרוכזות. כל אחד בנפרד בשביל טעם מזוקק. אחר כך בבוקר אחד מושלג ונהדר רקחנו מתכוני ביטרז לתוך בקבוקונים. מאז אנחנו משתמשים בביטרז הואום מייד לקוקטיילים שלנו ובתמציות טעמים משוגעות ולפעמים גם משגעות באוכל – תחשבו תמצית וניל אבל של שום, קינמון, ג'ינג'ר או קפה)

Old Fashined JPEG (8 of 47)

בכנס שהייתי בו לא מזמן דיבר אחד דן סיגל שחוקר תודעה ומוח וכמו שאומרים כאן "הי בלו מיי מיינד". במשפט אחד הוא סיכם את כל החוויה האנושית לארבע קטגוריות: קלט אנרגטי חיצוני (החושים קולטים מה שקורה בחוץ), קלט אנרגטי פנימי (החושים קולטים מה שקורה בתוך הגוף), מחשבות וזכרונות, ולבסוף תפיסה של יחסים בין אישיים. גוף ומוח אחד הם, נפש וגוף אולי גם. למה יש לנו מוח? כדי שהגוף המורכב שלנו יוכל לשמור על הומיאוסטסיס. מה זה הומיאוסטסיס? עודף של אנרגיה ושיגור של הקיום שלנו אל העתיד. למה יש לנו רגשות? כי הן כלי למידה חזק ומהיר יותר מקוגניציה. למה בני אדם פיתחו תודעה? כי בעצמה היא כלי ליצור שינוי מהיר בגוף ולשמור עליו. (גם לכם יש סחרחורת?). תקשיבו – נראה לי שבכלל לא היינו אמורים להתעמת עם הקיום יום יום אלא רק לממש אותו באופן אופטימלי!  שאלת הקיום כך נדמה לי, היא בעצם רק תופעת לוואי של תודעה שהתהוותה ככלי לשרידות. זו טעות של הטבע!

Old Fashined JPEG (11 of 47)

במילים פשוטות יותר – הדרך היעילה ביותר להקלה כשיש כאב בטן היא להיות מודע לו ואז לחפש פתרונות (רופא? תה? אקמול? קקי?). אם לא הייתה לנו היכולת לחשוב על הכאב, אם רק היינו חווים אותו בלי היכולת לתהות עליו, פתרון של הכאב היה לוקח הרבה יותר זמן ואולי הוא לא היה נפתר בכלל והיינו מתים מכל אפנדיציט. אבל עם היכולת המועילה לחשוב על הכאב מגיעה גם היכולת לחשוב על הקיום ושם מתחילות הצרות האמיתיות שלנו…

Old Fashined JPEG (5 of 47)

טוב חפרתי מספיק. לא כתבתי כבר כל כך הרבה זמן והמוח שלי מתפוצץ משטויות ומחשבות קיומיות. חסר לי הבלוג ואני מקווה להצליח להרים את המצלמה יותר ועוד יותר מקווה שיצאו לי מילים דרך האצבעות של הידיים אל מול המקלדת. לאחרונה כל פעם שאני מנסה לכתוב יוצא עבודה עבודה עבודה ו-ain’t nobody want to hear that….

Old Fashined JPEG (28 of 47)


אואלד פאשנד הוא הקוקטייל האהוב עלי בלי שום ספק וכדרכו של וויסקי הוא מרפה את החלק הזה במוח שנוטה לקיומיות יתר. הוא אהוב אצלנו במיוחד ביום שישי בערב, אחרי שבוע עבודה ארוך – הוא תמהיל מדויק של מר, מתוק (אנחנו שותים אותו רק טיפה מתוק) ועמוק עמוק.

Old Fashined JPEG (7 of 47)

אני אוהב עם קרח. לגימה ראשונה חזקה ומלאה בטעם ובקורלציה עם רמת השיכרות הטעמים מתדללים מהקרח שנמס ומשנים את החוויה. יש כאלו שישתו ללא קרח בשביל חוויה אחידה של בום עדין.

Old Fashined JPEG (46 of 47)

Old Fashined JPEG (47 of 47)

קלאסיקה אואלד פשאניט – בשביל ביטרז משתמשים בסוג שנקרא אנגוסטורה. לוויסקי – אחד מהשניים שמיוצרים בארה"ב –  ריי, שעשוי משיפון ויותר שטוח ועוקצני בטעם, או בורבון שעשוי מתירס ויותר מתוק ועמוק בטעמיו. אני מעדיף את הבורבון (למשל זה שבתמונה למעלה, נשבע שזה לא פוסט ממומן, סתם בבקבוק פוטוגני) אבל האמת היא שאנחנו מגוונים על פי מה שיש בבית. באואלד פאשנד אואלד פאשנד לא תמצאו פרי – לא פלח תפוז או ליים ולא דובדבן. יהיו שיסחטו שמן מקליפת תפוז מעל ויוסיפו טוויסט קליפה בסוף. אנחנו מוסיפים לו לפעמים קליפת תפוז או אשכולית, יותר או פחות סוכר וגם מבלפים ומוסיפים דובדבן מעוך או שלם משל אנחנו מכינים בכלל מנהטן. הדובדבן היחיד שבאמת שווה את זה הוא דובדבן לוקדסרו שעולה כמו זהב ופעם בכמה חודשים לא איכפת לנו ואנחנו קונים צנצנת.

Old Fashined JPEG (4 of 47)

המתכון פשוט. כדאי לעקוב אחריו בפעם הראשונה והשנייה ואז להתחיל להתנסות. יש היום בשוק האמריקאי הרבה סוגים של ביטרז. אנגוסטורה קיים גם בארץ בטוח. ביטרז של תפוז/הדרים גם עובדים.

מצרכים

  • שוט של וויסקי (60 מ"ל)
  • קוביית סוכר עבור כל משקה
  • כמה טיפות ביטרז
  • קילוף נאה של קליפת תפוז בלי הלבן
  • כוס אולד פאשנד
  • מקל מעיכה לבאר (יש לזה שם מקצועי? אני בטוח שכן אבל אני לא מצליח למצוא אותו וגוגל לא עוזר)
  • קוביית קרח גדולה ככל הניתן

Old Fashined JPEG (30 of 47)

מניחים קוביית סוכר בתחתית של כוס וויסקי. מרטיבים אותה בכמה טיפות של ביטרז ועוד כמה טיפות של מים ובעזרת מכתש גורסים את הסוכר ביחד עם הביטרז עד שהוא נמס ברובו. מצפים בתרכובת שנוצרה את תחתית הכוס. מוסיפים שוט של וויסקי ומערבבים קלות. מוסיפים קוביית קרח אחת גדולה או כמה קטנות. ממוללים את קליפת התפוז בתנועת סחיטה מעל המשקה ומניחים אותה בתוכו. מגישים מיד.

Old Fashined JPEG (32 of 47)

אפשרויות גיוון – מועכים דובדבן לוקסרדו עם הביטרז במקום קוביית סוכר. אפשרות נוספת – להשתמש בסירופ סוכר במקום בקוביית סוכר.

Old Fashined JPEG (19 of 47)

Old Fashined JPEG (40 of 47)

לוגמים אואלד פאשנד מאוזן ומשקיטים לרגע את החלק הזה במוח שכל הזמן שואל שאלות

***ולאלו ששאלו על הביטרז – לא יהיה פוסט משל עצמו עליהם כי הם היו בעיקר ניסוי ארוך וכיף, הכנו אותם פעם אחת וזה היה יקר ואין לי תובנות מהממות על התהליך. ככה אנחנו הכנו אותם: בצנצנות זכוכית מערבבים אלכוהול לשתייה 95% (Everclear לדוגמה) ביחד עם תבלינים ככל העולה על הדעת ונותנים להם לשבת שבועיים שלושה תוך שקשוק מידי פעם. אפשר גם להשתמש בוודקה רגילה או באחוז גבוה.

הסוד הוא שבנוסף לתבלינים רגילים (קפה, פולי קקאו, קינמון, הל וכו') ביטרז אמיתיים מיוצרים מעשרות מרכיבים שכוללים קליפות עצים ושורשים שלקח לנו הרבה זמן למצוא: gentian root, mace, black walnut leaf ועוד מיני צמחי מכשפות שמעניקים את הטעם המר שעל שמו הם נקראים.

אנחנו עשינו כל תבלין בנפרד ואחר כך ערבבנו בעצמנו תרכובות, יש כאלה שיערבבו סוגים שונים של תבלינים ביחד כבר בשלב הראשון. אם משתמשים באלכוהול 95% בשלב הערבוב מוסיפים כ30-40% מים כדי לדלל מעט.

Old Fashined JPEG (37 of 47)

הסתרת נפשך / זלדה – עוגת מאצ'ה מיל-קרפ חגיגית

Matcha Cake-3283

"הִסְתַּרְתָּ אֶת נַפְשְׁךָ מִמֶּנִּי

וְלֹא הָיָה בִּי עוֹד קוֹל הַנָּהָר הַמָּלֵא,

הָעוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו."

(הסתרת נפשך, מתוך פנאי / זלדה, ע"מ 62, הוצאת הקיבוץ המיוחד 1972)

האצבעות שלו זזות באופן מסונכרן על הקלידים. פסנתר כנף בין הספסלים באמצע הפארק, כאילו ששם הוא תמיד מוצב. השמש שמש של אביב, קרניים מלטפות ולא חנפניות. עוד לא מספיק חם להוריד את הסוודר וכבר לא צריך מעיל או כובע. הרוח נושאת באוויר עלים ישנים ופרחים חדשים שנושרים כל העת מהעצים שמצלים עלינו ונותנים לקרניים לחדור בנצנוצים. הן מכתימות את העולם בדוגמה מתוכננת.

Matcha Cake-3029

מוזיקת פסנתר נוגה. היונים חגות מעלינו בעיגולים מתוזמנים חסרי מעש, כאילו שהן שם בהוראת במאי. מסביב אנשי ניו יורק מתאספים בסקרנות חסרת עניין. מקשיבים, נפעמים לשנייה, נבהלים ומכבים בזריזות את הרגש, אולי משלשלים דולר לדלי כתודה או מתוך בושה על הרגשנות הבלתי קרויה. לא אמורים להתרגש פה גם לא מפסנתר כנף בלב פארק.

Matcha Cake-3100

אם לרגע היה יכול העולם לעצור הייתי מבקש ממנו לעצור ברגע הזה. לתת לקלידים להמשיך לפרוט על הלב שלי ולציפורים במשק הכנפיים שלהן לאוורר את הדחיסות שהנפש שלי צברה במהלך החורף. הייתי נותן לעלים שנושרים לכסות אותי ולהיות לי לשכבת עור נוספת שתגן עלי מפני קשי העורף ועייפי העיניים שצובאים על רחובות העיר הזאת ומאיימים להקשיח אותך כי פעם מישהו עשה להם בדיוק אותו הדבר.

Matcha Cake-3256

הייתי נותן ללב המשתאה שלי שפועם בלי הפסקה כבר 34 שנים להחסיר פעימה ולנוח לרגע מעמל החיים החם שהוא דופק בי. הייתי נותן לרגשות שלי לחמוק החוצה לרגע, להתנועע לצלילי הפסנתר ולרקוד בחופשיות לעיני כל שאר היושבים, השמש שוטפת אותן באור. בושה וכעס וחרדה היו מתישות את עצמן לצלילי המוזיקה ואולי נותנות סוף סוף מקום לקצת שמחה להגיח, להגיע ולהנות מן השמש החדשה.

Matcha Cake-3155הייתי נותן לאותה השמש לשטוף את העור הלבן החורפי שלי ולהחדיר בו את הגוונים של עונות השנה. נותן לקרניים לחדור דרך הגוף הקשוח, להמיס את גושי הקרח שהחורף והעיר הקפיאו בו, ולמים לטפטף החוצה דרך צידי העיניים. שלוליות של קור לב היו נקוות מתחת לספסל שלי ומתחברות ביובלים אל השלוליות שנוטפות ונקוות תחת כל אלו שסביבי. נהר של טפטופי לב היה זורם במורד וושניגטון סקוואר פארק, ומנקז אל נהר ההדסון את החורף שהצטבר בכולנו במשך שנים.

Matcha Cake-3388

הייתי צובר כל קרן זהובה יקרת מציאות, לא נותן לאור שבוקע מבין הענפים החדשים לדהות ומזהיב את כל הפארק בנוגה האביבי. זוהר גדול היה מתפשט מעלינו לצלילי הקרשנדו הדרמטיים, מטפס אל מעל הפארק, ושוטף את השכונה והאי והעיר.

Matcha Cake-3314

וכשהקונצ'רטו היה נגמר, עם תו הסיום כשהעולם היה חוזר שוב לסוב על ציריו הייתי נותן לקלות החדשה שבי לרחף אותי בין רחובות העיר. קל ממשקל הקרח שנמס, מרוכז יותר ומוסווה על ידי עור העלים החדש שלי, הייתי משייט בחזרה הבייתה בדרך הארוכה מחייך מלוא העיניים אל עבר השבים וההולכים, מוכן לעונה החדשה ולמה שהיא תביא עמה.


עוגת מאצ'ה מיל-קרפ

כזאת שמגישים בחתונה או באירוע מיוחד. כזאת שההכנה שלה היא פרויקט של אהבה וחשובה לא פחות מהאכילה. כזאת שכל מי שיראה אותה יזדקף ואז ימס מהקסם. שכבות-שכבות של קרפים דקיקים וביניהם קרם עשיר וקטיפתי של וניל ומאצ'ה. ההשראה היא מעדניה בשם Lady M שיש לה כמה סניפים בניו יורק עם מיני מיל-קרפ חלומיים, ביניהם גם הכוכבת הזו. המתכון מתוך אהוב ליבי, מדור האוכל של הניו יורק טיימס פלוס שינויים קטנים. מתחילים.

Matcha Cake-3352

יום לפני מכינים את בלילת הקרפ ואת הקרם פטיסייר מאצ'ה. הבלילה חייבת לילה במקרר, גיבושון מרכיבים. הקמח סופח אליו את הנוזלים והגלוטן נרגע ככה שיוצאים קרפים אחידים, משיים, ויפים. אם אין לכם לילה השאירו במקרר לפחות לכמה שעות. את קרם הפטיסייר אפשר להכין גם ביום הרכבת העוגה אך הוא צריך להתקרר לגמרי לפני הרכבתה.

Matcha Cake-3216

לבלילה (יום לפני) –

  • 3 כוסות חלב
  • 170 גרם חמאה
  • 6 ביצים
  • 1.5 כוסות קמח לבן
  • 7 כפות סוכר
  • קורט מלח
  • כפית תמצית וניל

מחממים את החלב עד שיוצאים ממנו אדים ונותנים לו להתקרר מעט בצד. ממיסים את החמאה במיקרו או בסיר קטן. בקערה טורפים ביצים, קמח, סוכר ומלח. מוסיפים לאט את החמאה המומסת, החלב ואת הוניל. הבלילה נוזלית וזה בסדר. שופכים אותה לכלי עם משפך שיקל על הכנת הקרפים, מכסים ומקררים במשך לילה. אני הכנסתי אותה לבנדר וזה עבד מעולה.

Batter.jpg

לקרם פטיסייר מאצ'ה (יום לפני) –

  • 6 חלמונים
  • ½ כוס סוכר
  • 1/3 כוס קורנפלור
  • 2 כוסות חלב
  • 1 תרמיל וניל חצוי ומגורד או כף תמצית וניל אמיתית
  • 2 כפות אבקת מאצ'ה (2.5 כפות לטעם מודגש יותר)
  • 50 גרם חמאה

בקערה טורפים ביחד היטב חלמונים, סוכר וקורנפלור. מביאים את החלב עם תרמיל הוניל החצוי לסף רתיחה. מוציאים את מקל הוניל, מוסיפים 2 כפות מאצ'ה וטורפים היטב. מזרזפים כחצי מן החלב הירוק לתוך תערובת הביצים תוך טריפה מתמדת. זה מה שנקרא השוואת טמפרטורות. כעת מוסיפים את תערובת הביצים והחלב אל תוך הסיר וממשיכים לטרוף מעל אש בינונית עד שהקרם מסמיך לגמרי. זה יקרה פתאום. מורידים מהאש, מחכים כעשר דקות ומערבבים פנימה את החמאה. עוטפים בניילון נצמד שממש נוגע בקרם אחרת יתפתח קרום ומקררים לגמרי. שומרים במקרר.

Matcha Cream

להרכבה ביום עצמו

  • מעט חמאה לטיגון
  • 2 כוסות שמנת מתוקה להקצפה + 2 כפות סוכר
  • 2 כפות מאצ'ה מנופות ביחד עם 2 כפות אבקת סוכר

הכנת הקרפים

מוציאים את הבלילה מהמקרר לפחות כשעה לפני ההכנה כדי שתגיע לטמפרטורת החדר. חלק מהמוצקים שקעו בשלב זה והחמאה צפה ועל כן מערבבים כמה שצריך לכדי אחידות ולא יותר מזה. מחממים מחבת אל-דבק (טפלון למשל) על אש בינונית. משמנים בשכבה אחידה ודקה של חמאה. שופכים כחמישית כוס בלילה למרכז המחבת ומיד בתנועות מעגליות מכסים את פני כל המחבת בבלילה. כדי למנוע מהעוגה להיות גבוהה יותר במרכז צריך להתאמץ על קרפים שווים בעוביים גם בצדדים. זה עניין של מהירות התנועה העיגולית ודיוק, אחרי שניים שלושה תמצאו את הטכניקה שמתאימה לכם.

Matcha Cake-3093

נותנים לקרפ כדקה על הצד הראשון ואז הופכים. אם אתם יודעים לעשות פליפורמה כמו השפים בטלויזיה לכו על זה. אני שמתי כף עץ מעל הקרפ, בתחילה תליתי פאה אחת שלו על הכף עד שהיא טיפה התקררה ואז עם האצבעות הפכתי את הקרפ. הוא זקוק רק לשניות מועטות על הצד השני ומשם לצלחת ולקרפ הבא. משמנים את המחבת קלות כל 4-5 קרפים.

אנחנו צריכים 20 קרפים ואם יצאו כמה יותר (ויצאו), הם טעימים בטירוף כשלעצמם, או כעוד שכבה או שתיים על העוגה, למה לא? נסו להכין קרפים כמה שיותר דקים ואחידים. ואם אתם ממש אשפי-מטבח תוכלו לעבוד עם שתי מחבתות כל עוד הן באותו הגודל. קרפ יפה במיוחד שימו בצד כדי לסגור איתו את העוגה. עורמים קרפים אחד על גבי השני. הם לא ידבקו, אל דאגה.

Matcha Cake-3112

סיום קרם פטיסייר

כשהקרם קר לגמרי מעבירים אותו דרך מסננת דקה כדי להגיע למרקם חלק לגמרי. מקציפים שתי כוסות של שמנת מתוקה לקצפת יציבה ומוסיפים 2 כפות סוכר בהדרגה. מוסיפים לקרם פטיסייר כמה כפות של קצפת ומערבבים היטב כדי לפתוח את הקרם. את שאר הקצפת מקפלים פנימה.

Matcha Cake-3126

הרכבת העוגה

על צלחת שטוחה בגודל הקרפים מניחים קרפ, פורסים מעליו בדיוק רבע כוס של קרם ומפזרים אותו באופן אחיד, נזהרים לא לקפח את הצדדים. מניחים קרפ נוסף מעל וממשיכים. נסו לעבוד באופן מדויק ומדוד ולהניח קרפ על קרפ באופן שווה. את הקרפ החתיך ששמרתם בצד מניחים אחרון.

Matcha Cake-3195

מנפים 2 כפות מאצ'ה עם שתי כפות אבקת סוכר ובעזרת מסננת דקה מפדרים את פני העוגה בשכבה נדיבה של ירקרקות. נותנים לעוגה לנוח כשעה במקרר לפני שפורסים אותה.

Matcha Raim

אוכלים עוגת מאצ'ה חגיגית ונותנים לירוק של חילופי העונות ללבלב בלב.

Matcha Cake-3385

להיות בחיים / סטיוון סונדהיים – עוגיות שוקולד, חמאת בוטנים, שקדים ושיבולת שועל בצנצנת

wedding-cookies-56

being-alive-translation

(מתוך המחזמר Company מאת Stephen Sondheim, תרגום לעברית – שירה אכילה)

2011 – "יש מקום שאתה חייב להכיר, פיאנו באר מהמם בווסט וילג'". טל גר בניו יורק כמה חודשים וזו הייתה אחת הפגישות היחידות שלנו בזמן הזה. גם אני עדיין הרגשתי די חדש בעיר. פתחנו את הדלת ומתוך המרתף הקטן והטחוב התפרץ קול גדול של שירה וריח סמיך-חמוץ של אלכוהול.  המון קטן של אנשים מכונסים מסביב לפסנתרן שיושב במרווח הצר שבין הפסתנר והקיר ומנצח בכשרון על המקהלה המקרית. התיישבנו ליד אחד משני השולחנות הקטנים בצד ובדיוק ברגע הזה הם התחילו לשיר את שיר הנושא מתוך בת הים הקטנה Part of Your World . אני חושב שטל היה קצת בהלם מזה שידעתי כל מילה ושבסוף השיר עמדתי צמוד לפסתנר, דמעות בעיניים ולחיים סמוקות. יש רגעים מעטים בחיים שמוצאים בהם בית, זה היה אחד מהם. בשנה וחצי הבאות פקדתי את מריז קרייסיס כמעט כל סוף שבוע ביחד עם מריה, אז חברה מהלימודים, היום חברה מהחיים, כאן למדנו לאהוב אחד את השנייה עד עומק חברי צלול.

wedding-cookies-44

2012 – יום שישי בערב ואני מוזג לעצמי אומץ לכוס ומתבל בסודה והרבה ליים. אני כבר שנתיים בניו יורק. הלימודים הסתיימו והביאו לפירוק חבורת האנשים שעטפה אותי במהלכם, פעם ראשונה ולא אחרונה שהטופוגרפיה האנושית שלי תשתנה פה. מריה עזבה בעקבות אהבה ואני, בוגר תואר שני, עובד על התבגרויות אחרות שידביקו את הקצב – מנסה לפרוץ את בועת היובל הלבדית שנדמה שרק אני מסוגל לראות אבל עוטפת אותי כמעט מכל עבר. היום אצא, לראשונה בחיי, לבד.

wedding-cookies-3

אני יורד את שלוש המדרגות המוכרות והברכיים שלי קצת רועדות. גם הלב. זה שיר מוכר מקברט, Come to the Cabaret. אני מצטרף מיד ומרגיש מאוד מודע לקיום שלי ברגע הזה. מציץ לצדדים לבדוק מי מריח את הלבדות שלי ובטוח שהתשובה היא כולם. המצח והגב שלי מרגישים חמים, רק שלא אזיע מבעד לחולצה. אני ממשיך לשיר והעיניים שלי תרות בחוסר הצלחה אחרי המלצר כי הגוף שלי רוצה להזמין כמה שיותר מהר עוד אומץ. בסוף השיר השני אני מעז להציץ שוב לצדדים. אני מופתע. מישהו מנפנף אלי. שניים מחייכים בחום. מאחורי מגיח המלצר ומגיש לי וודקה סודה עם הרבה ליים בלי שביקשתי. מכירים אותי פה. חום מתפשט במעלה הושט שלי מלמטה כלפי מעלה. אני לא בטוח אם זו הוודקה או תחושת המוכרות אבל נעים לי פה. אני מתרווח ותופס קצת יותר מקום בחלל.

המשכתי לצאת לבד. כאן התאמנתי שוב ושוב בלהיות עצמי בלי משענות.

wedding-cookies-5

2014 – החלל מואר ברוך במעט שרשראות של אורות קטנטנים, הקירות, הרצפה והתקרה מחופים בעץ גס ספוג סיפורים, שירים ומשקאות שפוכים. אין כאן גרם של יומרה ניו יורקית. זה רק באר קטן שבו כל ערב מתכנסים אנשים כדי לטבוע בפשטות של שירי ברודוואי, להזדכך ברגש המזוקק שלהם, ולשכוח לרגע מהמורכבות של החיים. ואני, מקומי, ביניהם.

wedding-cookies-22

טפיחה על הכתף. "היי, יש לי בקשה קצת מוזרה – הבחור שהייתי איתו פה נזרק החוצה כי הוא התחצף אל הבארמן ועכשיו הוא גם לא מוכן למכור לי משקאות, אם אתן לך כסף תהייה מוכן לקנות לי משקה?"

wedding-cookies-33

בבאר מארק מתפלא עלי –  מה פתאום שני משקאות? הוא יודע שבאתי לפה לבד הלילה. "אני קונה לאיזה בחור" עניתי והעיניים שלי לא הצליחו להחזיק את המבט השיפוטי של העיניים שלו וצנחו למטה. "האני, תזכור מה שאני אומר לך, הם תמיד צריכים לקנות את המשקאות בשבילך, לא להפך". הבאתי לו את המשקה וחזרתי לפינה שלי ליד הפסנתר. מצד העין ראיתי שגם הוא יודע את כל המילים לשיר Another Hundred People מתוך יצירת המופת של סונדהיים Company. לקח בערך חצי שנה עד שהצלחנו לתאם פגישה נוספת. היא הייתה באותו המקום, מריה חזרה אל העיר אחרי שנגמרה לה האהבה ההיא וביחד צעדנו אל מריז קרייסיס. כאן מתוך שלמדתי להיות לבד קיבלתי גם ביחד.

wedding-cookies-16-horz

2016 – ערב חורפי קפוא. את הדירה שלנו מקשטים נרות בכל מיני גבהים, שרשאות של אורות קטנטנים ופרחים שסחבנו מוקדם בבוקר מטריידר ג'וז באצבעות ידיים קופאות. את הדלת מעטר ציטוט של סונדהיים. מסביבנו קומץ מהאנשים הקרובים אלינו בחיים. בלי משפחות מורחבות, רק הורים, אחים והחברים שהמרחק הגיאוגרפי מאיתנו ומהלב שלנו שווים. מודרים ממסורת החתונות כל חיינו לשנינו לא היו דמיונות חתונה מפותחים. כששני גברים חילונים-יהודים מתחתנים באמת שאין הרבה מסורת להישען עליה. אז המצאנו את המסורת לעצמנו.

wedding-cookies-27

במקום טקס מוכתב מראש ביקשנו מכל הנוכחים להוסיף משהו אל הטקס שהתהווה מול עינינו. רצינו שישלחו אותנו לעבר חיי נישואים לא כעדים אלא כמשתתפים פעילים בחיים. אנחנו התחלנו את הסבב בדברי אהבה לנוכחים והם נשאו אותו אל על עם זכרונות, סרטונים, חרוזים, אגדות, שירים ומילות אהבה ותמיכה, כל העת עוטפים אותנו בנוגה שבקע מעיגולי אור שהחזיקו בידיים. מריה סיימה את הסבב ובעזרת רשיון לחתן שהוציאה במיוחד עבורנו בסיטי הול ניווטה את החדר עד לרגע הקשירה וההתרה של החלפת הטבעות. "בסמכות שניתנה לי על ידי האינטרנט והעיר ניו יורק, אני מכריזה עליכם נשואים".

wedding-cookies-23-horz

הגשנו עוגת מאצ'ה מיל קרפ, עוגיות של לאוואן ופחזניות קטנטנות במילוי של קרם וניל וקרם קרמל ליד שמפניה.

כשאנשים עזבו נתנו להם צנצנת עם כל הרכיבים היבשים ומתכון להכין את העוגיות האלו.

wedding-cookies-45

תמיד כשאנחנו מגיעים לצומת של השדרה השביעית ורחוב גרואוב הבטן שלי מתמלאת פרפרים. איזה מן ערב הולך להיות? אנחנו עוקפים את המחכים בחוץ ואני מקווה תמיד שאיזו מישהי תצעק עלינו – "יש פה תור" ונוכל להתעלם ממנה ולדעת שיכניסו אותנו מיד ושיש מקום אחד בניו יורק שמכירים אותנו בו, מקום שהיה פעם של כל אחד מאיתנו בנפרד ועכשיו הוא שלנו ביחד.

wedding-cookies-46


עוגיות שוקולד צ'יפס, נטיפי חמאת בוטנים, שקדים ושיבולת שועל

העוגיות האלה חגיגיות כי הן של החתונה שלנו וטעימות כי יש בהן מכל טוב. אפשר להכין את המתכון סתם ככה בבית ואפשר גם למלא בו צנצנות ולתת כמתנה. הכמויות כאן מספיקות לכ-20 עוגיות וחשוב מכך נכנסות באופן מדויק לצנצנות בגודל של ליטר. אנחנו השתמשנו בצנצנות מייסון עם פיה רחבה שמקלה מאוד על ההרכבה.

חומרים

  • 1 כוס שיבולת שועל
  • 1/2 כוס סוכר חום
  • 1/2 כוס סוכר לבן
  • 1/3 כוס שקדים בחתיכות קטנות
  • 1/2 1 כוסות שוקולד צ'יפס (כמויות שוות של שוקולד מריר, לבן ונטיפי חמאת בוטנים)
  • 1/3 1 כוס קמח לבן
  • 1 כפית אבקת אפיה
  • 1 כפית אבקת סודה
  • ¼ כפית מלח

חומרים רטובים (לא נכנסים לצנצנת…)

  • 120 גרם חמאה
  • 1 ביצה
  • כפית וניל

wedding-cookies-in-jar

הוראות הכנה:

מחממים תנור ל-175 מעלות

מביאים את החמאה לטמפרטורת החדר וטורפים אותה ביחד עם הביצה והוניל. מוסיפים את כל החומרים היבשים ומערבבים היטב (!), הכי טוב לערבב בעזרת הידיים. זה עלול להראות קצת יבש מידי, אל תדאגו.

wedding-cookies-31

יוצרים עיגולים קצת קטנים יותר מכדורי פינג פונג ומניחים על גבי נייר אפייה במרווח של 4 ס"מ אחד מהשני.

wedding-cookies-35

wedding-cookies-38

אופים בין 13-15 דקות תלוי בתנור שלכם. מוציאים כשיש אותות ראשונים ביותר שהן מוכנות – כלומר כשהן טיפה משנות גוון. הן עדיין תהיינה די רכות בשלב הזה, הן תתקשנה עם הקירור. אם אופים אותן יותר מידי הן מתקשות לגמרי בקירור ובעיני פחות מהנות ללעיסה. נותנים להן להתקרר לגמרי לפני שמזיזים מהתבנית.

wedding-cookies-48

כמה הערות:

  • ברור ואומר ליתר בטחון – אם נותנים כמתנה לא מוסיפים חמאה, ביצה ווניל לצנצנת. את אלה הברנש בר המזל שקיבל את הצנצנת יצטרך לנפק.
  • מוסיפים לכל צנצנת קלף קטן של הוראות הכנה.
  • מכפילים את המתכון לפי כמות הצנצנות שרוצים. שימו לב שאת הקמח, המלח, אבקת האפייה והסודה כדאי לנפות ביחד היטב לפני שמכניסים לצנצנות.
  • כדי שהרכיבים אכן יכנסו כולם לתוך הצנצנת צריך לדחוס אותם היטב בכל שלב. במיוחד סוכרים וקמח.
  • את השוקולד צ'יפס מניחים בקצה למעלה, בגלל שהם לא נדחסים היטב וכל מה שתשימו מעליהם יזלוג ביניהם והתוצאה תהייה בלגאן בעיניים.
  • המתכון המקורי קורא לפקאנים. אנחנו השתמשנו בשקדים כי הם היו הכי זולים. לדעתי כל אגוז יעבוד…
  • בשביל הצבעוניות והטעם השתמשנו בצ'יפס של שוקולד לבן, מריר ושל חמאת בוטנים. מה שתשתמשו יהיה טעים.

wedding-cookies-55

מחלקים עוגיות חתונה מסודרות יפה בצנצנת וטובעים בנוסטלגיה טרייה.

שוכני בתי חומר / שלמה אבן גבירול – עוגת רסק תפוחים ותבלינים סתיווית ומספקת

apple-sauce-cake-2-of-4-2

שֹׁכְנֵי בָתֵּי­‑חֹמֶר / שלמה אבן גבירול

fullscreen-capture-10302016-120642-pm-bmp

[…]

(מתוך פרויקט בן יהודה, והנה הלינק לעיבוד המחשמל של ברי סחרוף ורע מוכיח)

הופעה די קטנה ואינטימית, בזאפה בירושלים. האולם חשוך ושקט ועל הבמה שממש ממוקמת בין הצופים מיטב הכשרונות המהממים של המוזיקה הישראלית. העיניים שלי זזות מנגן העוד, לנגן כלי הנשיפה, לשי צברי שהקול שלו מעביר בי ברטט, לרע מוכיח שמבעד להבעות המבוגר שלו רואים את פני הילד שעדיין יש לו ואל סחרוף שנראה כמו ברק שירד מן השמיים. באותו הזמן בקהל מסביבי עשרות טלפונים מונפים באוויר, חלק בסטילס עם פלאש, חלק עם הפלא הנייד מעל הראש במשך הופעה שלמה (!), בוידאו. התאורה די רעה, הצילום יהיה מעפאן, ויש דיסק שתוכלו לרכוש עם המוזיקה באיכות ששווה יהיה לכם להקשיב לה בבית. ונגיד שאתם ממש מתקמצנים – תמצאו את כל ההופעה ביו טיוב של סחרוף באיכות טובה. מה השכר שבצילום?

apple-sauce-cake-9-of-20

אני שופט עוד לפני שבכלל התחילה ההופעה. אז כדי להניח קצת אני מסביר לעצמי שאני שולף מצלמה לפני כל דבר שאני אוכל, אז אולי כדאי לתרגל פה קצת צניעות. אני מנסה להרחיב מעט את ההבנה שלי לגבי עצמי ולהחיל אותה גם על היושבים סביבי. זה עובד לרגעים ונוצר לי קצת יותר מרווח להבנה ואיתו מקום להנות מההופעה.

spices

אבל זה חוזר בגל בגלל הזוג שיושב לידי… אוי הזוג היפה שיושב לידי. ללא ספק צמד אנשים אטרקטיביים. צעירים ממני בוודאי, נאים, מאוהבים כפי הנראה. אבל פחות. פחות בעניין של ההופעה. באחד הרגעים היפים ביותר, האולם מוחשך לחלוטין והפוקוס נקרא אל נגן המרימבה המרהיב שמפיק בשתי ידיו צלילים ומקצבים שלא ידעתי שבכלל אפשר. והזוג היפה? הם עושים סלפי עם פלאש. אולם שלם חשוך, ספוט על כשרון-על שמופיע ממש עשרה מטר מאיתנו, והם בלי להתבלבל מבזיקים לעבר עצמם ואלי, שנקלע לתוך הסיטואציה בעל כורחי, נגן המרימבה אפילו לא בפריים. נפשי העדינה שבאה להנות מן המופע לא ידעה את נפשה שלה מרוב תדהמה. משהו מתחיל להתבשל בתוכי. חום שעולה מן הבטן אל החזה ומציף את הראש. תשומת הלב נקראת מן הנגן ואפילו מהזוג היפה ואל משהו שקורה בפנים.

apple-sauce-cake-1-of-20

בסלפי הראשון עוד אמרתי ניחא. אבל אז היא גללה את התמונות והבינה שהיא לא אוהבת את התוצאה ומיד עשו פוזה לסלפי שני. תחושת החום מתעצמת ודיאולגים פנימיים מתחילים. אני אומר לעצמי, טוב אולי אתה כבר רגיל לניו יורק, לאמריקאיים ולקדושת הקהל שיש להם, שם אפילו להשתעל זה חטא. אבל זה לא עוזר. ההתנשאות והכעס מבעבעים. מזמן אני לא שם לב למרימבה. תשומת הלב שלי נתונה ליפים ובמיוחד לתאטרון שיש לי בראש. כן להגיד, לא להגיד. אני מיואש מהאנושות כולה ברגע הזה. החימה עולה ואיתה גם מטפס הפחד מפני עימות. ואז מגיעה הפעם השלישית. משהו לא מצא חן בעיניהם בשתיים הקודמות ואני כבר רואה את הפוזה שהם דופקים ואת הפלא נשלף קדימה. אני לא מצליח להכיל את עצמי יותר….!

apple-sauce-cake-6-of-20

אוי כמה נעים לכעוס ולהיות צודק. כמה סיפוק יש בצדק המוסרי הזה. בהתנשאות, בתחושה, לא – בידע! שאני בצד הנכון והם, הו- הם! כסילים, תתים. הם טועים! הם לא מבינים! אש הצדקנות בוערת בחוזקה בחזה שלי ומגיחה החוצה מכל פתח שהיא מוצאת.

אני מרגיש שלוקחים ממני איזה משהו, שמצרים על החוויה שלי, שמונעים ממני את החופש ומכריחים אותי לחוות משהו שלא הייתי רוצה לחוות. ובראש שלי אני כבר מנהל איתם שיחות. לא, לא שיחות, ריבים. אני צועק עליהם. אולי גם מקלל. האמת שאני מפיל להם את הטלפון מהיד אולי "בטעות" ו"מתנצל" ומקווה בלב שהוא יישבר. או שאני עושה את זה בכוונה: ניגש אליה בזמן שהיא גוללת בין התמונות, מעיף את הפלאפון מהיד וצועק "קצת כבוד!" וממשיך באיזו הרצאה מלאת צדק ואגו וכעס מוסרי יוקד על תרבות ואמנות וישראלים ו…

Apple Sauce Cake (17 of 20).jpg

וכל העת הזאת יש עוד קול קטן ונוכח ששואל – אולי אני יכול להניח את הטוב ביותר לגבי האנשים האלה שלצידי? במקום לכעוס עליהם כל כך בראש מראש, במקום לחשוב שהם בכוונה פוגעים בי או שהם עושים את מה שהם עושים כי הם לא רואים אותי ולא מכבדים אותי, אולי אניח אחרת. אולי להם זה לא היה מפריע במצב ההפוך. אולי אחליט שהם לא יודעים שמה שהם עושים כל כך מפריע (לי) ופשוט אבקש מהם להפסיק?

בלי לשצוף, בלי לגעוש בלי הלהט הצדקני והמוסרני שרק יגרום להם לעשות ההפך ממה שאני רוצה. כי אם אנסה להגביל אותם, הם כנראה ינסו להגביל אותי יותר חזק. במקום לקחת חופש אחד של השני, אולי ננסה, לפחות בתור צעד ראשון, לנהל משא ומתן על החופש המשותף.

apple-sauce-cake-12-of-20

אנשים לא באים עם הוראות הפעלה. זה היה יכול להיות ממש מעולה אם כן. אם כשהייתי פוגש מישהו חדש הייתי יכול להגיד היי, אני יובל ולתת לו ספרון שמסביר איך להתייחס אלי (או פשוט לדחוף איזה דיסק און קי לפופיק שלו ולהעלות את התוכנה): מה משמח אותי, מה מעצבן אותי, מה אני אוהב לאכול… כמה קל זה היה. כמה חיכוכים היו נמנעים. אבל מכיוון שעוד לא עלינו על דרך כזאת הדבר שאנחנו כן יכולים לעשות זה לבטא את עצמנו. לא בטוח שיכבדו את מה שאנחנו מבקשים, ורק אולי נצליח לנהל משא ומתן על הגבולות המשותפים, אבל מה שבטוח זה שזה יעלה את הסיכוי שנקבל מה שאנחנו רוצים.

apple-sauce-cake-20-of-20

אפשר להגיד "יא בן זונה תפסיק כבר!". או "תגיד נפלת על השכל עם המצלמה המפגרת הזאת?" או אולי – "לצלם במהלך הופעה זה ממש מעצבן ולא מכובד", או אולי פשוט "סליחה, הפלאש ממש מסיח את דעתי ומקשה עלי להנות מההופעה, יש מצב שתחכו עם זה לאחר כך?". כן, זה פגיע לבקש את מה שרוצים ממישהו אחר כי אולי יסרבו לנו, ומה אז? או שנילחם או שנוותר, אבל לפחות נדע שניסינו.

אז לקראת "אחרי החגים" שזה עתה נחתו עלינו אני קובע לעצמי חוקים ומנסה לעמוד בהם מעכשיו:

  1. לזכור שמה שמפריע לי לאו דווקא מפריע לאחרים
  2. להניח מראש שאנשים מתכוונים לטוב ולא רוצים לפגוע
  3. לא לתת לצדקנות להבשיל. לנסח בראש את הבקשה (לא דרישה) באופן הכי אישי
  4. לא להכליל, לדבר על עצמי, להסביר את העובדות ולנסח את איך שזה משפיע עלי
  5. להניח בצד מילים וטונים שיפוטיים
  6. לתת אלטרנטיבה למה יעשה לי נעים

בואו נראה לאן זה לוקח אותי.

befor-and-after

עוגת רסק תפוחים נימוחה, עשירה ומלאה בסתיו

זוכרים ששנה שעברה הכנתי רסק תפוחים ביתי? אז השנה עם פרוץ עונת התפוחים הכנתי את העוגה הזאת (מפה) שהמרכיב המרכזי שלה הוא רסק התפוחים, והיא אחת הכי מספקות שיצא לי להכין. אם הכנתם רסק זה נקודות בונוס, אבל אפשר גם עם רסק קנוי, שימו לב שאתם קונים אחד שהוא רק תפוחים, בלי סוכר נוסף וכו'.

מצרכים

מספיק ל-2 תבניות לואוף (Loaf) קטנות, או תבנית לואוף אחת גדולה

  • 2 כוסות קמח לבן
  • ½ 1 כפיות אבקת סודה לשתייה
  • 1 כפית מלח
  • ¼ כפית פלפל שחור טחון
  • 2 כפיות קינמון
  • 1 כפית אבקת ג'ינג'ר
  • ¼ כפית פלפל אנגלי (Allspice)
  • 2 ביצים
  • 1 כוס סוכר לבן
  • ½ כוס סוכר חום
  • ½ 1 כוסות רסק תפוחים (לא ממותק)
  • 2/3 כוס שמן צמחי
  • 1 כפית תמצית וניל
  • תפוח לקישוט

spoon-full-of

מחממים תנור ל-170 מעלות ומשמנים ומקמחים תבניות

מנפים ביחד את החומרים היבשים (מלבד הסוכר): קמח, סודה לשתייה, מלח, פלפל שחור, קינמון, ג'ינג'ר, אול ספייס

בקערת נפרדת טורפים ביחד את הסוכר הלבן והחום עם הביצים עד שהתערובת אוורירית. מערבבים פנימה את השמן, רסק התפוחים והוניל

מקפלים את החומרים היבשים לתוך קערת הרטובים ומערבבים עד שאי אפשר לדעת מי הוא מי, ולא יותר מזה.

apple-sauce-cake-14-of-20

מעבירים לתבניות ופורסים מעל חתיכות דקות של תפוח ללא קליפה

מעבירים לתנור ואופים כ-45 דקות

apple-sauce-cake-4-of-4-2

אוכלים עוגת רסק תפוחים סתיוית בלהט צדקני מודע ומיישמים החלטות של אחרי החגים.

apple-sauce-cake-11-of-20

ועוד סערה צדקנית אחת לסיום, והודעה משמחת וחשובה:

סערה צדקנית: פלאש זה לא מחמיא! לא לאנשים ולא לאוכל ולא באופן כללי, אלא אם משתמשים בפלאש מקצועי ומכוונים אותו לא ישירות לפנים וזו כבר אמנות בפני עצמה. אם אתם רוצים את התאורה היפה ביותר, זו שכל דבר נראה בה נהדר, חכו לחצי שעה שלפני השקיעה, צאו החוצה והצטלמו. עכשיו תקשיבו טוב – אל תפנו את הגב לשקיעה כי לא תצליחו לתפוס גם את עצמכם וגם את השמש הנעלמת. ניגודי האור יבלבלו את המצלמה שלכם ואו שהשמש תצא שרופה או שאתם תצאו סופר כהים. במקום – פנו אל השקיעה וצלמו את עצמכם מכיוון השמש, כך תוכלו להישטף באורה הזהוב והקסום ויצאו לכם תמונות הו-כה-נפלאות. נסו ולא תתחרטו. איך אומרים? אתם עוד תודו לי. אז זה.

והודעה חשובה ומשמחת: סדנאות הבית של אורית גידלי ואשכול נבו מגיעות לניו יורק! סופ"ש שלם שבו נחדד חושי כתיבה ויכולות הבעה עם אורית (שהיא גם חברה טובה ואהובה, פוּל דיסקלוז'ר) ועם אשכול שיהיה מרצה אורח. שבת ה-10 וראשון ה-11 בדצמבר בבית הכנסת סטיוון וייז תחת התוכנית "חופשי במנהטן". אני מתרגש מזה נורא וכבר נרשמתי, ברור. קוראים ניו יורקים שמעוניינים להצטרף עוד יכולים לעשות זאת, הינה הלינק (המחיר שווה במיוחד כי זו הפעם הראשונה שהם באים לניו יורק):  https://swfs.ticketleap.com/chofshi-bmanhattan-presents-writers-workshop/details

והם פתחו גם אירוע פייסבוק

בואו נלמד לכתוב ביחד! אני מבטיח להביא את העוגה למפגש הראשון 🙂

%d7%a1%d7%93%d7%a0%d7%90%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%95-%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%a7

(אַל תַּחַשְׁבִי שֶׁהַחַיִּים קְצָרִים) / אוה קילפי – פודינג לחם למנה עיקרית ביחד עם אמנון יוהס

tomato-bread-pudding-43-of-43

fullscreen-capture-9142016-85235-pm-bmp

 

(מתוך הפרפר חוצה את הכביש / אוה קילפי ע"מ 154, הוצאת כרמל)

רחובות של אנשים שאני לא מכיר, אבל הייתי יכול, עוברים מולי. יכול להיות שהשולחן הזה של היפים התל-אביביים שיושבים משמאלי היו חברים טובים שלי, בטח היינו מכירים באוניברסיטה. ואולי בעצם הייתי יוצא עם אחד מהבחורים וזה לא היה עובד ואז כל הישיבה הזאת בבית קפה כרגע הייתה ממש מביכה. יכול להיות שהייתי גר ממש מעבר לפינה בדירה רועשת יותר מידי ומשופצת פחות מידי, ואולי הייתי מזמין תמיד את המנה הזאתי בדיוק וכשהייתי מגיע לקפה המלצרית הייתה מחייכת אלי ואומרת: סנדוויץ' חביתה ואמריקנו? ואני הייתי מהנהן בחיוך ומרגיש מוכר.

tomato-bread-pudding-9-of-43

הייתי גר ממש פה והייתה לי בטח שגרה כזאת שבה הייתי הולך למכון כושר ישר מהעבודה, ואנשים במכון שאני מהנהן אליהם, ואיזה אחד חתיך במיוחד שאני מקווה תמיד שיהיה שם אבל אף פעם לא מדבר איתו. והייתה לי דרך שדרכה הייתי חוזר הבייתה. אולי היא הייתה הדרך הקצת יותר ארוכה במורד הרחובות הקטנים והיפים, ובימים של גשם הייתי רץ דרך הרחוב הראשי מהר מהר הבייתה כדי לא להירטב.

tomato-bread-pudding-16-of-43

והייתי עושה את הקניות בשוק הכרמל כל שבוע והשלמות בטיבטעם, ומתלונן על יוקר המחייה, ויוקר הקנייה וסובל בשקט מהלחות ומשכנע את עצמי שזה לא כזה נורא ושכולם מזיעים בדיוק כמוני. הייתי נוסע לשוק עם אופניים חשמליות ופעם בטח היו גונבים לי אותם והייתי כותב פוסט קרוּע-לב בפייסבוק. היה לי בטח כלב, תערובת של כנעני ומשהו אחר, אולי הייתי מוצא אותו במצפה רמון ואוסף אותו אלי כשעוד היה גור מלא בקרציות. לא הייתי מתחרט שלקחתי אותו למרות הנביחות והאחריות כי הוא היה מביא לי הרבה שמחה, חוצמזה ההורים שלי היו לוקחים אותו כשהייתי יוצא לחופשות והיו עוזרים לי עדיין עם חשבונות לוטרינר בזמנים לחוצים בכסף.

tomato-bread-pudding-4-of-43

Tomato Bread Pudding (15 of 43).jpg

ובכל סוף שבוע שני הייתי מבקר אצל ההורים, וכמה פעמים בשבוע מתקשר עם האחים, וקופצים לארוחת ערב או לבירה ורבים הרבה יותר אבל גם משלימים כי זה היה קל וחוצמזה בסוף השבוע כולנו ניפגש אצל ההורים.

Tomato Bread Pudding (17 of 43).jpg

ובטח היו לי כמה עבודות. אחת בקליניקה פרטית ואחת במקום ציבורי ואחת שבה הייתי מלמד ואף אחת מהן לא בתל אביב, למרות ששם הייתי גר. והיה לי אוטו קטן כדי להגיע איתו בין העבודות והייתי יודע בדיוק כמה פקקים יהיו לפי השעה שהייתי יוצא מהבית והייתי מספר לכולם על השיטה שלי להימנע מפקקים בגאווה של מקומי. והייתי נאבק למצוא חניה בסוף היום כשממש כבר רציתי להגיע למכון וגם היה לי פיפי דחוף מהנסיעה אבל זה היה שווה את זה כי בימי שישי בבוקר הייתי קם מוקדם ורץ בים ואז הולך לבית הקפה האהוב עלי.

tomato-bread-pudding-27-of-43

עוד הייתי שותה נס קפה כל בוקר עד שאולי אבא שלי היה מפתיע אותי במכשיר של נספרסו לאיזו יומולדת. והייתי מתנגד בהתחלה ואומר שמי צריך את כל הדבר הזה וזה רק להשתעבד לעוד מכשיר במטבח ולקפסולות המטופשות האלה, אבל הייתי מתחיל להשתמש בו מיד, ואפילו קם כמה דקות יותר מוקדם מההתרגשות בבוקר הראשון. ולפעמים בסתר כשהייתי בא להורים הייתי לוקח איזה שרוול של קפסולות לתיק מהמזווה שלהם, יש להם הרבה ובטח לא יהיה להם איכפת, הייתי אומר לעצמי ומציין גם שהגיע הזמן להתבגר.

tomato-bread-pudding-29-of-43

וגם הייתי לומד להיזהר בלשוני, לא להגיד שום דבר שנשמע יותר מידי שמאלני. הייתי מרגיש מיעוט נרדף והולך להפגנות, אבל גם בטח בסוף מתייאש מהחיים הפוליטיים ומתעלם מהם. בטח הייתי מרגיש הרבה יותר אשמה, והרבה יותר לחץ ושמחה על כל מיני דברים שקורים בחיים כי הייתי כל כך קרוב אליהם כל הזמן, בלי מרחק פיזי ופילטר דיגיטלי, חווה אותם בזמן אמת. הייתי מחזק את החברויות הקיימות ובערך פעם בשנה פותח את הלב גם לחברות חדשה. היינו נפגשים ומדברים אל תוך הלילה, שותים בירה וקפה וחושבים על החיים. בטח היינו מונים שוב את האנשים שאנחנו מכירים שגרים היום בחו"ל ומדברים שוב ושוב במעגלים על כסף וייאוש ותקווה ואהבה, על לקנות בית, ילדים וירושה. השיחה של הלילה הייתה נכנסת לי ללב והייתי בטח נכנס למיטה מוכה קפאין ואלכוהול ומתנדנד בין שינה לערות, חולם חלומות יקוצים וחושב מחשבות בשינה. הייתי בטח שמח במעורב עם חלקים קטנים עצובים, מרגיש שלם וגם קצת לא ובטח בלילות כאלה, כשהקיום היה מודגש הייתי חולם על איך החיים היו אם הייתי חי בברלין, או לונדון או אולי אפילו בניו יורק.

tomato-bread-pudding-39-of-43


אם הייתי גר פה גם הייתי נפגש כל הזמן עם אמנון וכבר בטח היה לנו פרויקט גדול משותף כי הימים שבהם אנחנו מצלמים פוסטים ביחד הם מהימים הכיפים בימות השנה. כי חיפה, ושוק, וסטודיו, ובירה ויין וקפה ואוכל שהכנו והיופי שכל מה שאמנון נוגע בו ובעיקר המשפחה והחברות של מאז גיל אפס.

tomato-bread-pudding-1-of-43

פודינג לחם הוא לרוב מנה אחרונה, אבל לאחרונה התחלתי להכין אותו כמנה עיקרית. הוא ממלא וטעים כל כך ויכול לקלוט אליו אלו טעמים שרק תרצו. הפעם בגרסה של עגבניות ושום בצלייה אטית, פטה, זיתים ובזיליקום.

tomato-bread-pudding-12-of-43

מצרכים:

  • 750 גרם עגבניות שרי בצבעים
  • מעט שמן זית
  • 250 גרם גבינת פטה
  • זיתים שחורים וירוקים
  • כ-6 שיני שום עם קליפה
  • פלפל חריף קטן
  • צרור בזיליקום
  • 3 ג'בטות
  • 3 כוסות חלב
  • מיכל שמנת 10/15/30 אחוז
  • 3 ביצים
  • מלח פלפל

הכנות: מחממים תנור ל-180 מעלות. חוצים עגבניות שרי, מניחים בשורות יפות, ומניחים מסביבן את שיני השום בקליפתן. משפריצים שמן זית וזורים מלח פלפל, אופים כ-45 דקות ועד שהעגבניות מצטמקות ומעט מתקרמלות. נותנים להן להתקרר (משתדלים מאוד לא לאכול את כולן מיד). מוציאים את שיני השום מקליפתן וחוצים אותן. את הפלפל החריף חותכים לחתיכות קטנות. את הפטה מפוררים לחתיכות קטנות-בינוניות. את הזיתים חוצים ומחלצים מהם את הגרעין.

Tomato Bread Pudding (21 of 43).jpg

גודל התבנית יקבע אם תקבלו תוצאה עם הרבה קריספי בצדדים ומעט נימוח מבפנים, או פחות קריספי בצדדים והרבה נימוח מבפנים. אני אישית אוהב את האופציה השנייה ותבנית של 20X30 תספק זאת.

בקערה מערבבים את החלב, השמנת, הביצים ומלח ופלפל.

tomato-bread-pudding-23-of-43

הרכבה: בוצעים חתיכות לחם קטנות מהג'בטה שעדיף אם היא ישנה וקשה אבל זה לא ממש משנה. מסדרים בתבנית שכבת לחם, מניחים בין החתיכות בנדיבות עגבניות, חתיכות פטה, חצאי שום אפוי, פלפל חריף, עלי בזיליקום קרועים, גבינת פטה וחצאי זיתים. זורים מלח פלפל ויוצקים מעל מתערובת הנוזלים. חוזרים על הפעולה עוד שכבה או שתיים.

tomato-bread-pudding-33-of-43

כשכבה עליונה שמים שוב את כל התוספות. נותנים לתבנית לנוח כ-30 דקות ועד שהלחם סופח אליו את רוב הנוזלים. אופים בתנור שחומם ל-180 מעלות כ-35 דקות ועד שהפודינג תפוח והחלק העליון הושחם מעט.

נותנים לפודינג להתקרר מעט (וגם התפיחה תרד בזמן הזה) ומגישים בחתיכות גדולות לשולחן כשעוד חם ואפשר גם בטמפרטורת החדר.

tomato-bread-pudding-32-of-43

אוכלים פודינג לחם למנה עיקרית וחושבים על מה אם….?

עוד פוסטים עם אמנון:

רוטב חציל שרוף עם עגבניות שרי לפסטה

קונפי ארטישוק , סלט חוביזה וסלט זעתר

אורז בר עם ירקות צבעוניים בויניגרט

"שניצל" פלפל קלוי במילוי גבינה

 

 

 

 

החיים שיש לך / יונה וולך – פניני בלסמי בשמן בזיליקום זוהר

Balsami Pearls JPEG (1 of 1)-2

Fullscreen capture 792016 33725 PM.bmp

(מתוך תת הכרה נפתחת כמו מניפה / יונה וולך ע"מ 237, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1992)

שאריות של ילדות נמצאות בתוך כולנו. רסיסים של האהבות שאהבו אותנו, הליטופים שניחמו אותנו, הידיים שערסלו אותנו בחום. כל תא על פני הגוף שלנו הוא ארכיון למגע שנגעו בנו כל חיינו.

Balsami Pearls JPEG (14 of 66)-20140430

כל חוש הוא ספריה של זכרונות, מקוטלגים לפי ניחוחות, תחושות, צלילים וטעמים. הנקבוביות זוכרות, העור עוד מתמסר, החלל שבתוך הפה מגיב כמו שהוא יודע עוד ממזמן ופרוזדורי הריחות שבאף מפעילים רשתות עבותות ועמוקות של זכרון. החוש מקטלג את הרגש והרגש מאכסן את הזכרון.

Balsami Pearls JPEG (6 of 66).jpg

כמו בבושקה. אני אחד גדול ובתוכי קטַנים-קטֵנים והולכים. לא איברים פנימיים בי אלא יובלים שהיו והתקבעו ונותרו חיים דוממים או חיים בועטים או חיים מקפצים ורוקדים. מאובנים יובליים שמתעוררים לפעמים וקשה לצפות מראש בכל סיטואציה מי מהם יגיב.

Balsami Pearls JPEG (7 of 66)-20140430

גן ילדים קטן יש בתוכי, משפחה מרובת ילדים. כל אחד רוצה תשומת לב, כל אחד זוכר, לא מילים, או אירועים אלא תחושות, ומצבים קיומיים.

אני הילד התמים שבגן רחל ניסה לחפור בחול לעומק עד שיגיע לצד השני של העולם

והילד המבויש שבגן ציפורה צעקו עליו שיפסיק לחטט באף

ופעם נתנו לו מרשמלו כי כל כך לא רצה להיפרד מאבא שלו בבוקר אחד מאוחר

Balsami Pearls JPEG (16 of 66)-20140430

אני הילד המבוהל כשבכיתה ב' הגיע באיחור לבית הספר בעולם שמדבר שפה שהוא לא מבין ונשלח להירשם במזכירות ודמעות זלגו מעיניו ובסה"כ המזכירה רק הייתה צריכה לעשות וי

ואותו אחד מתלהב שהיה רוקד בהפסקות בהרקדות למרות המבטים והלעג והחברה שיצקה לתוכו בושה לאט לאט עד שיום אחד הפסיק

אני הילד השמח שהולך עם אבא לשוק כל שישי אחר הצהרים כשהמחירים זולים ומקנח את הביקור בביסים מעגבניה ומיד מבצל ירוק כדי שיספיקו להתערבב בפה.

Balsami Pearls JPEG (4 of 66)-20140430

וגם הנער החרד שבטיולים של התנועה פחד יותר מכל מהנסיעה באוטובוס כי מה אם אף אחד לא ישב לידו

אני התיכוניסט המבועת שמקבל צו גיוס ראשון ונכנס מתחת לשמיכה מבוהל מהחיים והטרטורים והרובים

אני החייל הרגשן שיורה בפעם הראשונה בנשק ומההדף ואבק השריפה והכוח הבלתי נתפש בקצה האצבע מזיל דמעות והמפקד שלו קצת מרחם עליו ובעיקר צוחק עליו לפני כל שאר החיילים

אני בן העשרים וקצת האמיץ שהחליט יום אחד, מי יודע איך, לעזוב את כל הידוע ולטוס לניו יורק לחיים בלתי מוכרים.

Balsami Pearls JPEG (31 of 66)יש כל כך הרבה ממני. חוויות רגשיות שהתקבעו ונותרו כמו שהן. נטועות עם רגל אחת בעבר ואחת בהווה והן מי שאני. ולפעמים זה המבוגר של כאן ועכשיו שמצליח להגיב לסיטואציות ולפעמים זו אחת מגרסאות העבר שלי. הנער המבוהל הוא שמגיב לאנשים חדשים שאני פוגש. והילד המתלהב הוא זה שמצליח בכל מקום עבודה למצוא את הלהט, והאני של עכשיו צריך לעשות כל הזמן משאים ומתנים עם כל האניאיים האחרים כדי שיתנו לו לפעמים פשוט להיות ולפעול מתוך הרגע, בלי כל משאות העבר.

Balsami Pearls JPEG (63 of 66)-20140430.jpg

ובעיקר אני לומד עם השנים שאני צריך לתפוס את עצמי כשעולה איזה זכרון מביך, מעורר בושה וכעס ואולי רחמים, והרי החיים מלאים באלה. לתפוס את עצמי כשהם מגיעים ומפעילים אני ישן שהופך להיות כאן ועכשיו ולתת לו, ליובל ההוא, איזו חוויה אחרת. לשלוח לו הבנה וחום, חמלה ונחת. להגיד לו עשית הכי טוב שיכולת באותו הרגע, ולתת לו לנוח. ללמוד להניח. כי הגרסה הזאת שלי באמת עשתה הכי טוב שיכלה באותו הרגע ולא טיפה פחות.

זה מצריך איזה רגע של מודעות, הבנה שאו-הנה זה ההוא מגיל 14 שמרים את הראש כרגע ומכניס הילוך.  ואז למצוא איזה דיבור שיעבוד איתו והפעם במקום לכעוס עליו ולהשתיק אותו –  להבין, לאשרר, לוותר לו.Balsami Pearls JPEG (17 of 66)-20140430אז אני לומד לחיות עם עצמי היום ועם כל האניאיים שהולכים ושבים. זו לא אשמתם שהם כאלה. כמו רוחות רפאים שנותרו בעולם שלנו כי לא סיימו משהו, כך החלקים האלה בנו נותרים לא פתורים וחוזרים ושבים. המטלה שלנו היא ללמוד לשחרר אותם, ואולי זה לא לשחרר אלא דווקא להפוך אותם לחלק בלתי נפרד מאיתנו. צמוד צמוד.

Balsami Pearls JPEG (10 of 66)-20140430


פניני בלסמי

אלגנטיות ואסטיות וכל כך קלות להכנה.

  • 1/2 כוס חומץ בלסמי
  • 1.5 גרם אבקת אגר אגר
  • 1 כוס שמן זית (נחוץ לתהליך ההכנה, אחר כך ניתן לעשות בו שימוש חוזר)
  • כוס גבוהה יחסית
  • טפטפת או מזרק

ראשית ממלאים כוס בשמן זית ומכניסים למקפיא. השמן צריך להיות קר מאוד אך לא קפוא לגמרי, עכור ולקראת קפיאה. מטפטפים את החומץ החם לתוך השמן ומהקור החומץ מתגבש. כשעה במקפיא מספיקה.

Balsami Pearls JPEG (42 of 66).jpg

הוראות: מערבבים בסיר את האגר אגר והחומץ ומביאים לרתיחה תוך כדי בחישה. חשוב להביא לרתיחה אחרת האגר אגר לא מכניס להילוך ראשון ולא יניע את תהליך ההתגבשות. מערבבים תוך כדי רתיחה כ-2 דקות. מכבים את האש ונותנים לחומץ להתקרר מעט, כעשר דקות.

מעבירים את החומץ שרתח לבקבוק טפטפת או למזרק אם יש לכם. מוציאים את השמן מהפריזר ומתחילים לטפטף לתוך השמן. משחקים עם הלחץ ליצירת פנינים בגדלים שונים. נותנים לפנינים להתקרר לגמרי ואז דגים אותן בעזרת כף מחוררת או שמסננים עם מסננת דקה. אפשר לשטוף אותן במים אם רוצים. אפשר גם לא.

basil oil

לשמן בזיליקום זרחני

שוטפים צרור של עלי בזיליקום, מפרידים לעלים ומניחים בקערה חסינת חום. מחממים חצי כוס שמן זית בסיר. השמן לא צריך להיות לוהט – מספיק חם שכשמכניסים לתוכו עלה יהיו מעט בועות, לא סערה שלמה. יוצקים את השמן על עלי הבזיליקום. למה? כי החום משמר את הצבע של הבזיליקום ועוזר לטעמים שלו לחדור לשמן. מכניסים את העלים עם השמן למעבד מזון וטוחנים היטב. מסננים בעזרת בד גבינה, פילטר קפה או מסננת עדינה.

Balsami Pearls JPEG (26 of 66)

חותכים פרוסות עגבניה, מניחים מעל פרוסות מוצרלה איכותית ופניני בלסמי מעל. יוצקים מסביב שמן בזיליקום. מתענגים.

Balsami Pearls JPEG (60 of 66)אוכלים פניני בלסמי ברוטב בזיליקום זוהר ואוספים באהבה ובסבלנות את כל האניאיים שלנו.

Balsami Pearls JPEG (1 of 1)

ותודה לאחי הסוּפר מן שבזכותו המתכון והביצוע המדויק.