החיים שיש לך / יונה וולך – פניני בלסמי בשמן בזיליקום זוהר

(מתוך תת הכרה נפתחת כמו מניפה / יונה וולך ע"מ 237, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1992)

שאריות של ילדות נמצאות בתוך כולנו. רסיסים של האהבות שאהבו אותנו, הליטופים שניחמו אותנו, הידיים שערסלו אותנו בחום. כל תא על פני הגוף שלנו הוא ארכיון למגע שנגעו בנו כל חיינו.

כל חוש הוא ספריה של זכרונות, מקוטלגים לפי ניחוחות, תחושות, צלילים וטעמים. הנקבוביות זוכרות, העור עוד מתמסר, החלל שבתוך הפה מגיב כמו שהוא יודע עוד ממזמן ופרוזדורי הריחות שבאף מפעילים רשתות עבותות ועמוקות של זכרון. החוש מקטלג את הרגש והרגש מאכסן את הזכרון.

כמו בבושקה. אני אחד גדול ובתוכי קטַנים-קטֵנים והולכים. לא איברים פנימיים בי אלא יובלים שהיו והתקבעו ונותרו חיים דוממים או חיים בועטים או חיים מקפצים ורוקדים. מאובנים יובליים שמתעוררים לפעמים וקשה לצפות מראש בכל סיטואציה מי מהם יגיב.

גן ילדים קטן יש בתוכי, משפחה מרובת ילדים. כל אחד רוצה תשומת לב, כל אחד זוכר, לא מילים, או אירועים אלא תחושות, ומצבים קיומיים.

אני הילד התמים שבגן רחל ניסה לחפור בחול לעומק עד שיגיע לצד השני של העולם

והילד המבויש שבגן ציפורה צעקו עליו שיפסיק לחטט באף

ופעם נתנו לו מרשמלו כי כל כך לא רצה להיפרד מאבא שלו בבוקר אחד מאוחר

אני הילד המבוהל כשבכיתה ב' הגיע באיחור לבית הספר בעולם שמדבר שפה שהוא לא מבין ונשלח להירשם במזכירות ודמעות זלגו מעיניו ובסה"כ המזכירה רק הייתה צריכה לעשות וי

ואותו אחד מתלהב שהיה רוקד בהפסקות בהרקדות למרות המבטים והלעג והחברה שיצקה לתוכו בושה לאט לאט עד שיום אחד הפסיק

אני הילד השמח שהולך עם אבא לשוק כל שישי אחר הצהרים כשהמחירים זולים ומקנח את הביקור בביסים מעגבניה ומיד מבצל ירוק כדי שיספיקו להתערבב בפה.

וגם הנער החרד שבטיולים של התנועה פחד יותר מכל מהנסיעה באוטובוס כי מה אם אף אחד לא ישב לידו

אני התיכוניסט המבועת שמקבל צו גיוס ראשון ונכנס מתחת לשמיכה מבוהל מהחיים והטרטורים והרובים

אני החייל הרגשן שיורה בפעם הראשונה בנשק ומההדף ואבק השריפה והכוח הבלתי נתפש בקצה האצבע מזיל דמעות והמפקד שלו קצת מרחם עליו ובעיקר צוחק עליו לפני כל שאר החיילים

אני בן העשרים וקצת האמיץ שהחליט יום אחד, מי יודע איך, לעזוב את כל הידוע ולטוס לניו יורק לחיים בלתי מוכרים.

יש כל כך הרבה ממני. חוויות רגשיות שהתקבעו ונותרו כמו שהן. נטועות עם רגל אחת בעבר ואחת בהווה והן מי שאני. ולפעמים זה המבוגר של כאן ועכשיו שמצליח להגיב לסיטואציות ולפעמים זו אחת מגרסאות העבר שלי. הנער המבוהל הוא שמגיב לאנשים חדשים שאני פוגש. והילד המתלהב הוא זה שמצליח בכל מקום עבודה למצוא את הלהט, והאני של עכשיו צריך לעשות כל הזמן משאים ומתנים עם כל האניאיים האחרים כדי שיתנו לו לפעמים פשוט להיות ולפעול מתוך הרגע, בלי כל משאות העבר.

ובעיקר אני לומד עם השנים שאני צריך לתפוס את עצמי כשעולה איזה זכרון מביך, מעורר בושה וכעס ואולי רחמים, והרי החיים מלאים באלה. לתפוס את עצמי כשהם מגיעים ומפעילים אני ישן שהופך להיות כאן ועכשיו ולתת לו, ליובל ההוא, איזו חוויה אחרת. לשלוח לו הבנה וחום, חמלה ונחת. להגיד לו עשית הכי טוב שיכולת באותו הרגע, ולתת לו לנוח. ללמוד להניח. כי הגרסה הזאת שלי באמת עשתה הכי טוב שיכלה באותו הרגע ולא טיפה פחות.

זה מצריך איזה רגע של מודעות, הבנה שאו-הנה זה ההוא מגיל 14 שמרים את הראש כרגע ומכניס הילוך.  ואז למצוא איזה דיבור שיעבוד איתו והפעם במקום לכעוס עליו ולהשתיק אותו –  להבין, לאשרר, לוותר לו.אז אני לומד לחיות עם עצמי היום ועם כל האניאיים שהולכים ושבים. זו לא אשמתם שהם כאלה. כמו רוחות רפאים שנותרו בעולם שלנו כי לא סיימו משהו, כך החלקים האלה בנו נותרים לא פתורים וחוזרים ושבים. המטלה שלנו היא ללמוד לשחרר אותם, ואולי זה לא לשחרר אלא דווקא להפוך אותם לחלק בלתי נפרד מאיתנו. צמוד צמוד.

---

פניני בלסמי

אלגנטיות ואסטיות וכל כך קלות להכנה.

• 1/2 כוס חומץ בלסמי
• 1.5 גרם אבקת אגר אגר
• 1 כוס שמן זית (נחוץ לתהליך ההכנה, אחר כך ניתן לעשות בו שימוש חוזר)
• כוס גבוהה יחסית
• טפטפת או מזרק

ראשית ממלאים כוס בשמן זית ומכניסים למקפיא. השמן צריך להיות קר מאוד אך לא קפוא לגמרי, עכור ולקראת קפיאה. מטפטפים את החומץ החם לתוך השמן ומהקור החומץ מתגבש. כשעה במקפיא מספיקה.

הוראות: מערבבים בסיר את האגר אגר והחומץ ומביאים לרתיחה תוך כדי בחישה. חשוב להביא לרתיחה אחרת האגר אגר לא מכניס להילוך ראשון ולא יניע את תהליך ההתגבשות. מערבבים תוך כדי רתיחה כ-2 דקות. מכבים את האש ונותנים לחומץ להתקרר מעט, כעשר דקות.

מעבירים את החומץ שרתח לבקבוק טפטפת או למזרק אם יש לכם. מוציאים את השמן מהפריזר ומתחילים לטפטף לתוך השמן. משחקים עם הלחץ ליצירת פנינים בגדלים שונים. נותנים לפנינים להתקרר לגמרי ואז דגים אותן בעזרת כף מחוררת או שמסננים עם מסננת דקה. אפשר לשטוף אותן במים אם רוצים. אפשר גם לא.

לשמן בזיליקום זרחני

שוטפים צרור של עלי בזיליקום, מפרידים לעלים ומניחים בקערה חסינת חום. מחממים חצי כוס שמן זית בסיר. השמן לא צריך להיות לוהט – מספיק חם שכשמכניסים לתוכו עלה יהיו מעט בועות, לא סערה שלמה. יוצקים את השמן על עלי הבזיליקום. למה? כי החום משמר את הצבע של הבזיליקום ועוזר לטעמים שלו לחדור לשמן. מכניסים את העלים עם השמן למעבד מזון וטוחנים היטב. מסננים בעזרת בד גבינה, פילטר קפה או מסננת עדינה.

חותכים פרוסות עגבניה, מניחים מעל פרוסות מוצרלה איכותית ופניני בלסמי מעל. יוצקים מסביב שמן בזיליקום. מתענגים.

אוכלים פניני בלסמי ברוטב בזיליקום זוהר ואוספים באהבה ובסבלנות את כל האניאיים שלנו.

ותודה לאחי הסוּפר מן שבזכותו המתכון והביצוע המדויק.

מעשה שהייתי / עמיחי חסון – רוטב ג'ינג'ר גזר לסלט ומחשבות בין בושה לגאווה

(מתוך מדבר עם הבית / עמיחי חסון, ע"מ 14. הוצאת אבן חושן 2015)

אני עדיין לא ממש מבין מתי אהפוך להיות הגרסה המבוגרת של עצמי. הגרסה הזו שמבינה בעולם. שיודעת להתנהל עם כסף, לחסוך, להשקיע, זו שאומרת את הדבר הנכון בלוויות ושבעות וזוכרת ימי הולדת של כולם ולקנות מתנות מתחשבות, שיודעת להחליף סיליקון באמבטיה ולתקן את המדיח כשהוא מתקלקל. שמבינה בהכל קצת עד הרבה ויודעת איך העולם פועל. נו. אבא שלי.

כמה שאני לא משתנה אני תמיד איכשהו נשאר אני. הגוף נמתח ומתכווץ, השרירים גדלים וקטנים, מחשבות באות והולכות. אני מסתכל בתמונות מלפני כמה שנים ומזהה קמטים חדשים, אחד שמפריע לי במיוחד במקום שבו השפם הופך ללחי. גם הזקן שלי מלבין, נוגה קוראת לזה "הלבּנה" שלי. וכל הזמן אני אני, אף פעם לא מישהו אחר. לפעמים קצת יותר או פחות לחוץ. לעיתים קצת יותר שמח או יותר עצוב ועדיין אותו גרעין של אני כמו שהייתי לפני עשרים שנה. אז, חשבתי שיום אחד יגיע הגונג שאחריו אהיה מבוגר. הרגע, הטרנספורמציה. לא קרה עדיין. עכשיו אני מבין שהוא כנראה גם לא יבוא. אנחנו אנחנו כל הזמן. אהיה בן 40 ואז 50 ועדיין אהיה אני, בדיוק במקום שבו אני נמצא. מלחיץ קצת. כנראה שזה המקום שממנו צומחים משברי אמצע חיים.

ואולי אני פשוט לומד להתרגל לכל מצב מחדש וחושב שהיי, הנה זה אני וככה תמיד הייתי. הרי לפני לא כל כך הרבה זמן לא היה לי מושג שאני יכול להיות מחוץ לארון ולהרגיש עם זה בסדר כל כך. לא תיארתי לעצמי שאכתוב על זה בנונשלנטיות ובלי ממש להתרגש בבלוג שקוראים אותו הרבה אנשים.

אני בהחלט מרגיש שלם יותר בכל יום שעובר. ואולי מהמקום הזה אני יכול לכתוב ולהתעמת סוף סוף גם עם הבושה שמלווה אותי תמיד. הולכת ומצטמקת אמנם עם השנים, אך עדיין שם. כמו רעל שהגוף שלי עוד לא הצליח לגמרי לשטוף החוצה. בושה קטנה על זה שיש לי חבר, לא חברה, על זה שבמשפחה שתהייה לי לא תהייה אמא, בושונות על זה שדברים של ״גברים״ לא ממש מעניינים אותי. ואחרי ימים שאני מנסה לכתוב את כל זה פתאום בדרך חזרה הבייתה מהעבודה הבנתי. זה חודש הג-א-ו-ו-ה!

גאווה היא ההפך מבושה. היי. אני לא היחיד. איזו חוויה מטופשת זו להבין את מה שאחרים כבר הבינו, מסבתר, לפני מלא מלא זמן. הגאווה כקונטרה לבושה של קהילה שלמה ויחידים במשך שנים. טוב, אני נרעש מההבנה הזאת. טריוויאלית ככל שתהייה. פתאום אני מבין.

רגש מוזר הוא הבושה. כנראה שבמקור הוא נועד להכניס אותנו לתלם, כדי שלא ניפלט מהעדר שלנו, למנוע דחייה (ראיתם את הדוגמה המאלפת במשחקי הכס? אומר ולא אוסיף שלא יאשימו אותי בספוילריזציה). אבל היום כשיש כל כך הרבה קהילות שאנחנו יכולים להיות חלק מהן הוא כבר קצת פחות רלוונטי. והעברית בעצם, לא ממש מצליחה טוב איתו כי אנשים אומרים אני מתבייש או ״תתבייש לך!״, ומתבייש הוא בכלל מביישנות שזה קרוב משפחה רחוק של הבושה. האנגלית קצת יותר ברורה: Shame מול  Shyness או embarrassment  ואומרים "!Shame on you".

פתאום בן רגע כל האנטי שלי שכנראה נבע מבושה לגבי הגאווה מתפוגג. הגאווה שהקהילה שלי דואגת לציין פעם בשנה נראית לי עכשיו כל כך נבונה. היא לא גאוותנות ולא מגיעה מאגו נפוח או רצון להוציא עיניים בפרהסיה. היא פשוט פעולה הפוכה לבושה. היא ההפך מלהרגיש בושה על מי ומה שאנחנו, על אורח החיים שלנו, על הסקס שלנו, על המשפחות שלנו ועל הלא משפחות שלנו. היא פעולת הזיקוק ממה שהחברה במודע או שלא במודע מטפטפת לנו מגיל אפס. היא להגיד מותר להיות עצמך בלי הפחד שינדו אותך מהעדר.

*****כתבתי והכנתי לפרסום והנה בית המשפט העליון קבע אתמול שנישואים הם זכות חוקתית של כווווולם. כל המדינות בארה"ב מחויבות כעת לחתן זוגות חד מיניים וזכויות פדרליות כולן חלות בכל מקום. כשכנסנתי לפיד שלי בפייסבוק אחר הצהריים וראיתי את התגובות של כל חברי בכיתי. לא היה לי מושג שאתרגש מזה כל כך. אבל הנה הזכויות שלי פתאום שוות. מאבק אחד נגמר. החברה מאשרת אותי וכבר לא פולטת אותי החוצה מתוכה ויש לי טיעון מנצח לכל איש חושך שינסה לומר לי אחרת. זה מרגיש נעים.****

---

באמת שניסיתי למצוא קישור יצירתי למתכון. אין לי. מלבד זה שרוטב גזר ג'ינג'ר לסלט מככב אצלנו כבר שבועות והוא כל כך טעים ומיוחד שגם אתם צריכים לנסות. קרדיט פיתוח המתכון הולך ללוני שלצערו לא יוכל להנות מאור הזרקורים כי עברית היא (עדיין) לא הצד החזק שלו. בישול לעומת זאת, כן. אל תדאגו. אני אתרגם לו (וכן, להיות מוזמנים לארוחת ערב אצלנו זה ממש כיף…איף איי מיי סיי סו מייסלף).

הרוטב הזה מעולה. פשוט להכנה ומיוחד. מזדווג היטב עם סלט חסה, ולאחרונה גם הקפצנו זוקיני והוספנו את הרוטב ויצא אדיר. הוא מחזיק בערך שלושה ימים במקרר.

מצרכים

• 6 גזרים בינוניים
• כ-4 ס"מ שורש ג'ינג'ר טרי
• חצי אבוקדו (לא לוותר!)
• 2 שיני שום
• 4-6 חלקים לבנים של בצל ירוק או רבע בצל לבן רגיל
• 1.5 כפית מלח
• 2 כפיות רוטב דגים (או כפית מלח נוספת במקום)
• 3 כפות חומץ אורז (חומצים אחרים עובדים הרבה פחות טוב)
• 2 כפות מירין (או כפית דבש)
• 2 כפות שמן (אפשר זית עדיף שמן יותר נייטרלי)

הכנה: מקלפית את הגזר. טוחנים גזר, בצל ושום ביחד עד דק, מוסיפים חצי אבוקדו כדי לקבל מרקם קרמי. מוסיפים את כל שאר המרכיבים וטוחנים היטב עד שהכל מתאחד. הרוטב סמיך. אך אם הוא סמיך מידי אפשר להוסיף עוד קצת שמן או כף מים ולבדוק שוב. טועמים, מתקנים תיבול. מוסיפים בנדיבות לסלט חסה. יאם.

אוכלים סלט ברוטב ג'ינג'ר גזר כי זה טעים, חושבים על הבושות שלנו ופועלים להן פעולות הפוכות.

רוצים עוד רעיונות מעולים לרטבי סלט? קפצו אל עלמה.

רוצים לקרוא פוסט נוסף בנושא גאווה שכתבתי לפני כמה שנים? הנה, ממש כאן.

הרדופים ליד החוף / נתן יונתן – יומן מסע מצולם ביוון ובסופו תזכורת לסלט הלאומי

מתוך שירים בכסות החשכה / נתן יונתן, ע"מ 72, הוצאת ידיעות אחרונות

אבא, אמא, ילדים די גדולים. סירה די קטנה.

קליפת אגוז נעה על פני המים. מתנדנדת ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה. המקרר עמוק וחלקו מופעל על קרח. בכיור מוזרמים מי ים. התנור על צירים כך שיישאר מאוזן גם כשהסירה לא. המים כחולים כמו שרק יוון יודעת. האיים קטנים, המפרצים ציוריים ואנחנו עוגנים איפה שרוצים. חופש מוחלט לשוט – לאן שתיקח אותנו הרוח.

אפשר ביחד ואפשר גם בנפרד, אפשר בשמש ואפשר גם בצל. מותר לישון כל היום, או לעזור עם החבלים, הקשרים, החכות (כי מחכים לדג?) והבישולים. ההפלגה מהנה. אבל יותר כיף כשזורקים עוגן, מדליקים אריק איינשטיין על הסיפון וקופצים למים הכחולים-כחולים שאפשר לראות את קרקעיתם לעומק מטרים רבים. רגעי הלחץ היחידים הם כשצריך להחנות את הסירה, חניה לאחור עם סירה הרבה יותר קשה מאשר עם אוטו.

וכפרס על החנייה המוצלחת (יותר או פחות) ופיצוי על רגעי הלחץ קופצים למים הכחולים. ושוב אוכל ושתייה. במפרץ הקטן מוצאים את הטברנה הכי חמודה מבין השתיים ומזמינים לאט לאט את כל התפריט: סרדינים מטוגנים, קלמרי, סלט יווני ועוד אחד, קבב, צ'יפס, מה טרי? אפשר לראות את הדג? ניקח גם עלי גפן ממולאים וצזיקי. שניים. ולהוריד את הכל עם אוזו או לכאלה שלא מצליחים לאהוב עדיין אניס, המאותגרים, גם וויסקי יש בשפע, אבל הוא ילווה במנה קטנה של לעג.

סלט יווני, מסתבר, זו לא המצאה. הם באמת אוכלים אותו בכל מקום. כמה שהוא פשוט ככה הוא טעים. ואנחנו מתוך נאמנות למקום בכל בוקר חותכים עגבניות, מלפפונים, פלפל ירוק ובצל סגול, מניחים מעל חתיכת גבינה מלוחה ענקית ומזלפים שמן זית מקומי. ולידו חביתה ומאפה טרי. מישהו התעורר לראות את הזריחה שמבשרת גם שהלחם כבר אפוי במאפיה האחת שיש בכפר שבפאתיו המימיים ישנו הלילה. ופעם אחת גם שקשקנו שקשוקת חורטה שהם עלים מקומיים בין תרד למנגולד לרוקולה והטעם שלה עדיין מהדהד בירכתי הלשון שלי.

והירקנית בפסגת ההר שקנינו ממנה כל פרי, ירק וזית כבוש מקומי שהציעה. בחביבותה היוונית הסיעה את סלינו במורד התלול של ההר עד לסירה אחרי שאכלנו ארוחת ערב במסעדה של אחותה. יש לה שלוש אחיות כולן נולדו בכפר הלבן והציורי שבפסגתו טירה נטושה עם השקיעה היפה בעולם. כולן עדיין גרות כאן, כל אחת עם משפחתה. לאחת חנות ירקות, השנייה פתחה מסעדה, לשלישית מכולת. הצעירה התחתנה עם עשיר הכפר, היא לעבוד, כבר לא צריכה. ובמסעדה של אחותה אחד מכל דבר. מה טרי? מה מקומי? הקלמרי נתפס בחופי האי, ניקח שניים. הכבש נשחט מעבר לכביש. עלי הגפן ממולאים במקום, מה זאתומרת אדוני, אז איפה? וסלט יווני. ברור.

וכשלא אוכלים שותים כדי לפתח תאבון. קמפרי תפוזים, וויסקי וג'ינג'ר אייל. התאהבתי פתאום בג'ין וטוניק, אבל רק אם יש בפנים מלא מלפפון. אוזו שמחוויר כשמוסיפים לו מים. רום עם ליים ונענע וקצת מיץ אננס טרי. ובירה, אוי כמה בירה. פחית שתייה קרה על סירה בשמש קופחת זה עונג שקשה לתאר.

ארון נשנושים עם כל שוקולד שטריידר ג'וז המציא מסתתרו למטה, למרות שכולנו "בדיאטה" בסוף השבוע לא נשאר שם כלום אבל אני עד שהיו, כי סחבתי במזוודה שלי: קרמל רך מצופה בשוקולד מריר, קרמל קשה מצופה בשוקולד ופסטוקים, פולי קפה מצופים שוקולד, שקדים מצופים קוקוס ו…שוקולד. לדר בננות. ואפרסמונים, משמשים ומנגו מיובשים. עוגיות הריבה של אמא שלי בקופסת ענק. וכיף להכין קפה במקינטה שהבאנו ולהשקיע, כי חופש, בהקצפה ידנית של החלב.

וערב אחד ישבנו כולנו מסביב לשולחן בחוץ והכנו פסטה. משפחה שלמה מגלגלת מקרונים שמנמנים לאור השמש השוקעת ואח אחד, שף אמיתי, שעומל בבטן הסירה על ציר פירות ים משרימפ, סרטנים כחולים וקלמרי שהרגע נימשו מהים. בקרוב תורתח הפסטה ותתמסר לציר. לא יעבור זמן רב עד שגם אנחנו נתמסר, איש איש לתאו הקטן ולנדנודי הסירה המרגיעים.

ווש ווש שוויש שוויש ששששששששששששששש

מלח, רוח, מים, שמש  – – – ים, יבשה, ים – – –

סלט יווני. בטח שאתם מכירים אותו. מי לא? אבל אני יודע שעכשיו בא לכם ממש. הנה ככה תכינו כמו היוונים:

מצרכים

• 2 עגבניות אדומות מוצקות ובשלות
• 2 מלפפונים מוצקים וקטני מידות (שלא יהיה מימיים)
• פלפל ירוק אחד
• רבע/חצי בצל סגול
• קובייה גדולה של גבינה מלוחה
• כמה קמצוצים של אורגנו
• מספר זיתים שאוהבים
• 4-5 כפות שמן זית איכותי
• חצי לימון
• מלח פלפל

חותכחים לחתיכות גסות את הירקות. זה לא סלט קטן קטן. עגבניות לרבעים ואז כל רבע לחצי לרוחבו. את המלפפונים לעיגולים שמנשמנים. את הפלפל לעיגולים ואז לחצאי עיגולים וכך גם את הבצל הסגול. מניחים בקערה קטנה. מושיבים את הזיתים עם החרצנים מסביב. מעל לערימת הירקות מניחים חתיכה מלבנית גדולה של גבינה מלוחה. כן, אחת גדולה. לא מפוררים אותה. מזלפים שמן זית, סוחטים חצי לימון, זורים אורגנו ומלחפלפל. מהנדסים מזלג כך שתמיד יהיו לפחות שני מרכיבים עליו ועדיף גם גבינה.

– – – ים, יבשה, ים – – –

עשרים וארבע דלתות / גיל חובב – סחוגו המעולה של הסופר בכבודו ובעצמו

(מתוך עשרים וארבע דלתות / גיל חובב ע"מ 66, הוצאת מודן 2015)

את הספר הראשון בטרילוגיה של גיל חובב, "מטבח משפחתי", קראתי כשהייתי בכיתה ז'. יש הרבה ספרים שאני אוהב, אבל מעטים הם אלו שהצליחו לשמר אצלי זכרון של חוויית הקריאה עצמה (ביניהם – סדרת נרניה / סי קיי לואיס, רוניה בת השודד / אסטריד לינדגרן, כביסה / סוזן אדם). את חוויית הקריאה של מטבח משפחתי אני זוכר בבירור. אני זוכר לשבת בחדר שלי ובמושב האחורי של האוטו המשפחתי ולצחוק. לצחוק מלא! בקול רם, צחוק משמח ומבריא ולהתענג על כל מילה. אני זוכר לרצות לקרוא עוד ועוד ולפחד שיגמר ולא להאמין שמישהו הצליח לכתוב משהו כל כך מצחיק. שנים שנים שנים עברו מאז ולא היה לי מושג שיצאו בנתיים עוד שני ספרים בסדרה.

והנה יום אחד אפרת סיפרה לי שגיל חובב מגיע לניו יורק לעשות מסעדת פופ-אפ. "צץ-לו" זה קטע טרנדי די חדש פה – מסעדה שעובדת 4-5 ימים בלבד ומגישה תפריט קבוע מראש. החד פעמיות הופכת את כל הסיפור למרגש במיוחד וכמו כל דבר מוגבל בכמויות בניו יורק, מצליחה למשוך קהל מרשים.

ההרשמה לארוחות הייתה דרך האפליקציה מלאת האפשרויות Eatwith. גיל והשותפות שלו, עדינה וענת, הציעו ארבע ארוחות ערב ובראנץ' אחד, כולם מתובלים בהרבה חוויאג' (שנרקח אצל מומחה תבלינים מקומי במיוחד לכבוד האירוע) וסחוג. כתבתי לגיל על הזכרון החם מקריאת הספר, וגיל, שהוא בטח אחד האנשים הנחמדים שיצא לי לפגוש לאחרונה, ענה בלבביות ונעתר לבקשה שלי להצטרף לבישולי הבראנץ' וגם לסרוויס עצמו (וכמובן שככה יצא לי גם לטעום מכל האוכל הנפלא שהוא והשותפות שלו עמלו עליו). לסיום גם קיבלתי עותק של הספר השלישי בסדרה, "עשרים וארבע דלתות". מאז אני נזהר לא לסיים אותו (ויודע שעוד מעט אמא שלי תעביר לי עותק של הספר השני שעוד לא קראתי, ככה שעדיין לא הקיץ עלי הקץ!).

אני יכול לכתוב בנונשלנטיות על המפגש כאילו ברור שאני כל הזמן פוגש פוד סלבס שאני מעריך מאז ומתמיד, וזה בכלל לא עניין בשבילי. אבל זאת לא תהייה האמת. התרגשתי נורא ושמחתי שזה קרה. לפני שנתיים וחצי כשהתחלתי לכתוב את הבלוג לא דמיינתי כמה מפגשים מעניינים ומשמחים הוא יספק לי. לפני שנה בטח לא הייתי מעז ליצור את הקשר. היום אני מרגיש קצת יותר בטוח להביא את הציוד שלי ואת עצמי ולצלול לתוך מפגש.

יש לי מצלמה אחת עם עדשה אחת די צרה ובמטבח קטנצ'יק עם תאורת פלורסנט קשה זה יוצר הרבה מגבלות. אז מה? כל יום אני לומד משהו חדש על זוויות, תאורה, קומפוזיציה ועריכה. מסתבר שכשיוצאים באמת מגיעים למקומות נפלאים.

מה הגישו גיל, עדינה וענת? חומוס נהדר עם פיתות, מרק בשר ומרק דג, צלחת ירוקים, קובנה, סחוג, חילבה, עגבניות מרוסקות ולקינוח עוגיות טחינה, עוגת בסבוסה, קפה לבן וג'עלה. וגם – אווירה טובה וצחוקים במטבח בלי סוף!

המוני ניו יורק גדשו את בר היין החמוד שאירח את השמחה Vino Levantino באפר ווסט סייד, והיה מלא עד אפס מקום.

כל כך יפה לראות חלומות יוצאים אל הפועל. מרגש לראות יוזמות כאלה, טראנס אטלנטיות, רב עדתיות קורות. גיל והשותפות שלו חלמו את זה ואז פשוט עשו את זה. זה עושה עלי הרבה רושם. צריך אומץ להעיז ולבצע את היוצא דופן והמיוחד. אנשים עם מעוף גורמים לי גם לרצות.

ביקשתי מגיל את המתכון לסחוג שלו, שכמה ביסים ממנו השאירו בי ערגה בלתי מוסברת לעוד (וזה מאוד בלתי מוסבר כי כוסברה וכמון הם ברשימת הלא בבית ספרנו שלי). הנה הוא לפניכם:

מצרכים

• 2 צרורות כוסברה
• 15 פלפלים ירוקים חריפים
• ראש שום
• כף פלפל שחור טחון
• כף הל
• כף מלח
• 2 כפות כמון

הוראות הכנה (מסובכות מאוד, מקווה שלא תתבלבלו): חותכים את הכוסברה חיתוך גס. מכניסים את כל החומרים למעבד המזון וטוחנים עד לקבלת משחה ירוקה מבריקה. מצנצנים ומצננים עד לשימוש.

אוכלים סחוג בכפית, מסתכלים מסביב, ומחפשים מה עוד צץ-לו בלי שמנו לב…?