* (אל תחשבי שהחיים קצרים) / אוה קילפי – אורז בר עם ירקות צבעוניים, פוסט משותף עם אמנון יוהס

העולם סובב על ציריו. בכל יום השמש זורחת ושוקעת בזמנים צפויים, הימים מתארכים ואז מתקצרים, ואז מתארכים שוב, המים קופאים, הקרח מפשיר, הציפורים נודדות ואז חוזרות. צבעים משתנים, עונות מתחלפות. אנחנו רוכבים על גלי השינוי, מוסיפים שכבות משמעות אנושיות לתוך המחזוריות של הטבע – חגים, ימי הולדת, ימי שנה ומפגשים חוזרים – מציינים את הזמן שחולף על ידי מסורות. מנסים לקבע אותו בהיסטוריות האנושיות כדי להרגיש שהוא שלנו, זז לכבודנו, נכנע לנו קצת. אנחנו מדמיינים שיש לנו את הכוח לאלף את הזמן לציית ללוחות שנה, צפצופים והתרעות, לנוע על פי מחוגי שעון, לזרום דרך צינורות מדויקים כאילו שהוא בעצמו גרגירי חול שנופלים בקצב מדוד והם לא רק המסמנים החוורים שלו. אבל האמת היא שהזמן פרוץ ופרוע, פועל על פי חוקיו המסתוריים.

למרות נסיונות רבים, אף פעם לא הצלחתי לחשוב בתאריכים, לא יודע לזמן זכרונות על ידי מספרים, אני שכחן ימי הולדת סדרתי. לוח השנה הביולוגי שלי מסדר את עצמו לפי חוויות, מראות, ריחות ועונות. עברתי לניו יורק בקיץ לפני שלוש שנים, ביקרתי בארץ בחורף – זה היה דצמבר? או ינואר? אולי נובמבר? נפגשנו במסיבת ארוסין סתיוית, אכלנו תותים בשוקולד, לבשתי ג'קט רך למגע והיה ניחוח של גשם באוויר הצלול. נולדתי באביב.

למדתי לארגן את ההיסטוריה שלי במסורות. כשהייתי יותר צעיר חשבתי שמסורות נועדו לאנשים מקובעים. רציתי להיות משוחרר מהן ולהמציא את העולם שלי כל יום מחדש. היום אני מחפש אותן. מחפש את השונה בתוך הדומה של הפעם הקודמת ונהנה מההשוואה ומהנוסטלגיה שהיא משחררת במרחבים הבין סינפטיים שלי.  

הבלוג צלח את מחזור העונות הראשון שלו במרחב הוירטואלי, סתיו-חורף-אביב-קיץ… וכבר לא הכל חדש לו, פתאום גם הוא מחזור, וזה היה לנו כבר הביקור החורפי המשותף השני בארץ. הליווי שלו אותי בביקורים יוצר לי מסורות חדשות שבלי להתכוון מקטלגות לי את המשך. הוא לוכד את הזמן הפראי כמו ברשת פרפרים ומאלף ומסדר לי אותו בתוך היסטוריה אישית. הזמן שלי נאסף לתוך הפוסטים ונלכד במילים, בתמונות, במתכונים ובחוויות. ואז האי קיום נהייה מודע לעצמו לשנייה, והעולם הופך להיות שלי לרגע וגם קצת לתמיד.

מסורות יכולות להיות שבלוניות, שטוחות ועוורות, ואז משעממות ומיותרות. הגאולה שלהן מתרחשת כשנוצק לתוכן תוכן אישי באמת, כשהן משתנות מעט בכל פעם כדי לאכלס את האנשימות שמחיים אותן. אותו דבר ביחסים. יש יחסים כאלה שהם שבלוניים. שהם על פני השטח, שלא נוצק לתוכם תוכן אישי באמת, שפועלים על פי סט כללים חיצוני כמעט. ויש יחסים שצוללים הישר לתוך האישי והאינטימי, שנוגעים במקומות הנכונים עם ובלי מילים.

אמנון ואני מלווים זה את זה מגיל אפס ובמעט מילים יודעים הרבה. כשאנחנו ביחד אנחנו מתקיימים זה לצידו של זה כמו שאנחנו, כבר מזמן ויתרנו על הגינונים והנימוסים והכללים. שנים שאנחנו יוצרים את ההיסטוריה המשותפת שלנו ולעשות פוסט ביחד נותן לנו מסגרת, מסורת. הציפייה למפגש, התכנון, הביקור המשותף בשוק, הארוחות והשתייה בין לבין ואז הבישול והצילום מקטלגים לנו את הזמן, נותנים נקודת יחוס לפעם הקודמת והבאה.

בביקור הזה גיליתי שכשמבשלים עם משוררת מבשלים במילים וכשמבשלים עם מעצבת גראפית מבשלים באסתטיקה. כשמבשלים עם אמ(נו)ן מבשלים בצבעים, הטעמים מסתדרים מעצמם.

המנה הזו היא בין סלט לבין מנה חמה. אפשר לאכול אותה במגוון מעלות. קלה להכנה. יפה מאין כמוה. טבעונית (אם מוותרים על היוגורט).

יש בה ארבע שכבות: אורז בר, שכבת מנגולד מטוגן, סלק טרי מגורד ומעל זוקיני צהוב צלוי. מרטיבים עם רוטב ויניגרט פשוט של לימון, שמן זית, מלח פלפל וקצת בלסמי. בצד מגישים ממרח שעשוי מכמות זהה של טחינה ויוגורט מעורבבים. אנחנו גם הכנו סלט עגבניות צבעוניות.

 מבשלים אורז בר חום. בזמן שהוא מתבשל מטגנים הרבה מנגולד ירוק עם בצל ושום ומלחפלפל.

צולים בתנור מקלות זוקיני צהוב שהתזנו עליהם שמן זית, מלח וטימין.

מגרדים הר של סלק סגול טרי.

מניחים שכבות שכבות אורז – מנגולד – סלק – זוקיני. שופכים ויניגרט.

אוכלים ארוחה בצבעים ומקטלגים את החוויה בלוחות השנה הפנימיים לשליפה בעת הצורך.

התמונה פה למטה לקוחה מתוך הפוסט הראשון שאמנון ואני עשינו ביחד, אם תלחצו עליה תוכלו לראות גם את היצירות היפיפיות שלו, וגם את אחד הפוסטים האהובים עלי עד כה:

ובפינת ההודעות – התחלתי חשבון אינסטגרם לבלוג. אני עוד טירון, מנסה להבין את הכרוכיות והסולמיות. אני לא מבטיח שהחשבון יהיה לנצח, אבל בנתיים אני נהנה ממנו. מוזמנים לעקוב: TmunAchila