בְּיוֹם קַיִץ, יוֹם חֹם / ח"נ ביאליק – רעיונות למאכלים במדורה ומתכון לפודינג לחם

(מתוך פרויקט בן יהודה)

העיניים נפקחות מעצמן והעולם בנתיים עוד רק קצת מואר. פה הגוף והשמש מחליטים בשבילי מתי לקום. אני חומק מהמיטה, מקווה מאוד שהשאר עדיין ישנים. מדליק את האש מתחת לקומקום המעוצב ומכבה אותה שנייה לפני שהוא מתחיל לצרוח. רק שלא יתעוררו. שעות הבוקר האלה יקרות לי כל כך ואני לא רוצה לחלוק את הקסם שלהן עם אף אחד אחר. אני מכין כוס תה ירוק גדולה, לא זקוק לקפאין כדי להתעורר. את הקפה שלי אשתה מאוחר יותר בשביל ההנאה גרידא. כך בעצם צריך לשתות קפה תמיד, אני נזכר. אני צועד בזריזות על המזח הקצר שמוביל אותי אל מי האגם ומתיישב בסופו. הגעתי. עכשיו נותר רק לנשום עמוק ולתת לעולם לעשות את שלו. ממני נדרש רק להיות נוכח.

בכלל לא ידעתי שהייתי צריך חופש. הייתי אולי צריך להבין, כי קמתי בבקרים עם טעם מר שגם משחת השיניים לא הצליחה להעביר. והקפה ששתיתי רק עצבן אותי יותר, וכעסתי על האנשים בסאבוואי, והקולגות בעבודה עיצבנו אותי, והחיים נראו קצת מעייפים ומשעממים והתקליט השבור שלי, ההוא שמתנגן לו בזמנים כאלה שוב התחיל לצעוק לי בראש בקולי קולות: מה עכשיו? לאן אתה הולך? מה הצעד הבא?

אני חוזר לכאן כל שנה. סוף סופה של מיין, ממש לפני שכבר נהייה קנדה, אצל חברים שהם כבר כמו משפחה. בית על אגם, חשמל מגנרטור, אין קליטה בפלאפון, אנשים נחמדים. מה עושים בחופשה כזאת? לא כל כך הרבה. קוראים. נחים. מצלמים. בוהים בלי סוף. שוחים. ומתכננים ארוחות. קצת שכחתי איך זה להיות במצב של חוסר מעש. אני מחליט לא לתת למחשבות הטורדניות על העתיד להשתלט עלי כאן. הן מבליחות פה ושם ואני הודף אותן בעזרת השלווה המקומית.

ולפעמים כל מה שצריך זה להפסיק לדאוג לרגע ולהניח לעולם לפעול את פעולתו. ביום שחזרתי למשרד קיבלתי קידום מיוחל וכעת אני מנהל את צוות הטיפול הדיאלקטי התנהגותי (DBT) של הקליניקה. אחריות גדולה ומשמחת אחרי הרבה זמן של השקעה והתמחות בשיטת הטיפול הזו. אז חזרתי עם כוחות מחודשים מהמנוחה ועם תירוץ טוב להפסיק לכמה חודשים את המחשבות הטורדניות שלי לגבי העתיד.

הפוסט הזה הוא פוסט של מאכלים של חופשה בטבע. את רובם מכינים באש עצמה. הקיץ יגמר אוטוטו, הנה כמה דרכים להיפרד ממנו במלכותיות. צאו לטבע. הדליקו אש. היא עושה את האוכל הרבה יותר טעים ומרוממת גם את הנפש.

למנה עקרית – שידור חוזר למטפונה מהקיץ הקודם, על פי דרישת הקהל המקומי. את ההוראות המלאות תוכלו למצוא בפוסט משנה שעברה. בעקרון מדובר בעוף שלם שנצלה במדורה בתוך נייר כסף, עם המון תבלינים, מילוי אורז וירקות מכל הסוגים מסביב. פרויקט? כן. שווה את זה? לגמרי!

כתוספת בצד – כל מיני ירקות צלויים: דלורית שלמה. גל הציע בזמנו לעשות אותה במיקרו ואני חשבתי לעצמי: אם במיקרו, למה לא באש? עוטפים בנייר כסף ומכניסים לאש. בסוף חוצים, ממליחים ויוצקים קצת שמן זית. יוצא מעושן וטעים. חציל באש כולנו מכירים, ובסוף חובה לטפטף מעל לימון, שמן זית איכותי, פטרוזיליה וטחינה. יש לכם סלקים? מעולה. לפתות? יאללה! בטטות? נהדר. בצלים? קלאסי…

הכנתי גם תפודים ממולאים בביצה, שזה פרויקט נחמד ואסטתי. מקפדים ושומרים בצד את ראשו של התפוד, מיישרים גם טיפה את הרגליים כדי שיעמוד בקלות על המשטח. יוצרים חלל בגודל של ביצה בתוך התפוד. הכי קל בעזרת קולפן כזה שיש לו גם שפיץ וגם צורה קעורה. אפשר גם עם סכין קטנה ו/או כפית. נזהרים לא לחורר את התחתית. אם יש חור קטן, לא נורא, משתמשים בחתיכת תפוד שהוצאנו כדי לסתום אותו.

מפלפלים וממליחים את הבפנוכו של התפוד ושוברים לתוכו ביצה בשלמותה. מניחים מעל את הראש ששמרנו בצד. מעמידים במרכז של רצועת נייר כסף מקפלים את שני צידי הרצועה מעל הראש באופן מהודק כדי שהראש לא יזוז והביצה לא תישפך. עוטפים לגמרי ומכניסים לאש. אני השתמשתי כאן בתפודים בינוניים בגודלם אך עדיף בהרבה תפודים גדולים. כך נשאר יותר תפוד ויש פחות סיכוי שהתפוד עצמו ישרף. יוצאת ביצה קשה בתוך תפוד במדורה. להתמוגג.

ואי אפשר בלי קינוח. חותכים בננה בשלה עם הקליפה לאורכה ודוחפים פנימה מכל טוב. קוביות שוקולד וחמאת שקדים היו ה-להיט. אבל אתם מוזמנים לדחוף לה מה שבא לכם. עוטפים בנייר כסף ומכניסים לאש ל-10 דקות עד רבע שעה. פותחים ואוכלים מיד. הבננה נהיית קרמית, השוקולד נמס ומתערבב עם חמאת השקדים שמתקשה קצת. תענוג.

ועוד דברים שאכלתי – מיין היא מדינת הלובסטר. בלילה השני היינו 20 אנשים והכנו 25 לובסטרים. זו הייתה חוויית הלובסטר הראשונה בחיי, וזה פרויקט מרשים, אם כי אכזרי. את הלובסטר המוכן טובלים בהמון חמאה. פחות טעים ממה שציפיתי, אבל גם לא רע בכלל. לא נראה לי שאחזור על הסיפור הזה אי פעם בזמן הקרוב.

באחד הבקרים גם אפיתי לחם. בלי מתכון. והאמת שהוא יצא יותר יפה מאשר טעים. בעצם אני כבר יודע שהכנת לחם בבית (מלבד מתכון אחד מיוחד שאני עוד אשתף פה כי הוא גאוני) זה לא שוס גדול. חלה כן, עוגות שמרים וודאי וודאי, אבל לחם בתנור ביתי, פחות.

בכל אופן, אכלנו קצת מהלחם לארוחת בוקר והשאר עמד לו, וכדרכו של לחם, במיוחד לחם ביתי, התקשה במהירות. אז יום למחרת הכנתי ממנו פודינג לחם. זה כבר היה שוס רציני! כל כך טעים, ומנחם. מינון מדויק של קרמי, פחמימתי, פירותי ומתקתק. הנה ככה:

מצרכים לפודינג לחם

• 2 כוסות שמנת עשרה אחוז
• 2 כוסות חלב (אפשר גם 4 כוסות חלב במקום השמנת)
• 3 ביצים
• כפית וחצי תמצית וניל
• 3/4 כוס סוכר
• כ-9 כוסות של קוביות לחם שישב על השיש יום יומיים – שלי היה מקמח מלא והכיל אוכמניות. לא להשתמש בלחם עם טעמים דומיננטיים או מלוח מאוד…
• 1 כוס אוכמניות קפואות
• 1/2 חצי כוס ריבת פטל

מעל

• 10 גרם חמאה
• כף סוכר ומעט קינמון

מערבבים את כל חומרי הבלילה היטב בקערה גדולה עד שהסוכר נמס. מוסיפים קוביות לחם ונותנים להן לטבוע ולספוג את הבלילה היטב. לפחות רבע שעה ואפשר גם יותר. מערבבים פנימה אוכמניות. מסדרים בתוך תבניות בשכבה אחידה. אני אוהב אותו יחסית דק, כך יש יותר שטח פנים ויותר מהפודינג נהייה פריך בתנור. אפשר גם בתניות לואוף אם רוצים אפקט יותר רטבטב. עם כפית מחדירים שלוליות של ריבת פטל לתוך ומעל הפודינג. מניחים גושי חמאה קטנים בתפזורת מעל הכל, מפזרים כף סוכר ומעט קינמון. אופים כ-35 דקות בחום של 180 מעלות. עד הזהבה קלה והתגבשות הנוזלים. נותנים לפודינג להתקרר מעט. אפשר להגיש חמים, או בטמפ' החדר. טעיייייייייייייייייייייייייייייייייים.

אכלנו עוד הרבה דברים. מיין מתפארת באוכמניות הפראיות והן מתלוות לכל דבר שזה כיף גדול. בעיקר פשוט נחנו. נחתי. כשחזרתי הבייתה מצאתי שוב את האנרגיה שאבדה לי בלי ששמתי לב. מזל, כי יש לי הרבה עבודה בתפקיד החדש!

אוכלים מאכלים של אש, ממלאים מצברים וזוכרים לתכנן חופשות גם אם חושבים ששטויות, לא באמת צריך את זה, זה רק מותרות.