אם יוצאים מגיעים למקומות מופלאים / ד"ר סוס – סלט כרישה בויניגרט לראש השנה

 

(מתוך אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים / ד"ר סוס. תרגום לעברית: לאה נאור. הוצאת כתר)

אני נמצא במושב האחורי של רכב שנוסע למקום בו מעולם לא הייתי, לסוף שבוע עם אנשים שאת רובם אינני מכיר בעיירה שהיא כל כולה בגדי ים ואינטראקציות חברתיות רבות משתתפים באנגלית  – על פניו הסיוט הכי גדול שלי בהתגלמותו. הציעו לי להצטרף ומיד אמרתי כן. החלטתי לא לחשוב על זה יותר מידי. לא לעשות מזה עניין גדול, להיחשף לחרדה שלי ולתת לה לדעוך מעצמה. הרי זה מה שאני מלמד כל לקוח שמגיע אלי עם ענייני חרדה. נאה דורש… בשבוע שלפני הנסיעה כל פעם שנלחצתי ממה יהיה שיננתי "מה הכי גרוע שיכול לקרות?" ודחקתי את החרדה הצידה, לא התעסקתי בה בכלל. אני נוסע. נואו ביגי. גיבור נוטף נונשלנט וספונטניות. חפשו אותי. שלום.

והנה עכשיו אני יושב במושב האחורי, בקדמי מנהלים שיחה ערה שאני לא ממש מצליח להשתתף בה ואני מבין שאני הולך לבלות סופ"ש שלם עם חבורה של בחורים שמכירים היטב כבר שנים ואין לי אפילו עוגן רציני אחד להיתלות בו. הלחץ מגיע בגל מוכר מהבטן לראש, והוא מצית את מחשבות הדאגה שלי שצועקות לי בראש בטון משכנע מידי: מה עשיתי לעצמי? מה אם יהיה נורא? מה אם אף אחד לא ידבר איתי ואהיה לבד כל הסופ"ש? ומה אם… ומה אם…? שלום חברות ותיקות – לא התגעגעתי אליכן בכלל אבל כנראה שאתן שוב פה.

והגוף מגיב בדרכו המוכרת גם: מנגן עם אצבעות הרגליים, רוקד עם אצבעות הידיים, נושך את הלחיים, מלקק את השפתיים, מעביר את הלשון על השיניים, מנענע את הרגל, שר שיר בראש, משחק בזקן, מדפדף באיי פון, מגרד את האף, מושך בשרוול…

כמה פעמים בחיים חרדה מנעה ממני לעשות דברים שרציתי? יותר מידי. בשנתיים האחרונות החלטתי אחרת. כמה אפשר? ובניתי לה תוכנית חשיפה והכחדה. הסופש הזה הוא ללא ספק האתגר הקשה ביותר עד כה.

כשגל הרגש סוף סוף נרגע (מרגיש כמו נצח אבל בפועל כ-20 דקות) מתעוררת בי נחישות חדשה, הרי מראש אמרתי כן כי רציתי לאתגר את עצמי. אז הנה ההזדמנות. אני הולך להסתכל על זה כמשחק. ניסוי. בעוד שבוע, חודש, שנה, חמש שנים זה לא ישנה כלום.

כל מה שצריך זו תוכנית פעולה טובה: את מחשבות הדאגה אני מנסה לשכנע לפנות קצת מקום למחשבות אחרות – בעצם שום דבר רע באמת לא יכול לקרות. מקסימום יומיים פחות כיפיים בחיים. אני כבר מבוגר. אני יכול גם לקום וללכת מתי שאני רוצה. בנוסף, אני מחליט להתנהג הפוך מהטבע שלי – כל פעם שארגיש שלא מדברים איתי אני אדבר עם מישהו בעצמי. אפילו על כלום, אפילו אם זה מרגיש מלאכותי, אפילו אם מה שהכי בא לי זה להוציא את האייפון ולעשות כאילו אני עסוק נורא ושקוף לגמרי. ואת הגוף אני מחליט לאלף גם כן: כל פעם שאתפוס את עצמי בהתנהגויות החרדה הטיפוסיות שלי אעצור אותן ואקח נשימה עמוקה במקום. מעכככככככככשיו. בהצלחה. מיי גוד בי וויז מי.

פאסט פורוורד: היה סוף שבוע נחמד מאוד, מצוין אפילו. למעשה נשארתי יום נוסף. מחשבות הדאגה לא נעלמו. הן התנגנו ברקע חלק מהזמן ולפרקים גם הגבירו ווליום והשתלטו ברִשעות, אבל תוכנית הפעולה שרקמתי עבדה היטב ואיפשרה לי לנהל אותן ואפילו להנות רוב מוחלט של הזמן.

בניסוי ההתנהגותי-קוגניטיבי הזה שעשיתי לעצמי בלטה במיוחד תוצאה אחת: השליטה על הגוף הניבה תגובות ברגש. כשהפסקתי להתנהג כאילו שאני חווה חרדה, הפסקתי גם להרגיש אותה או שלפחות הפחתתי אותה מאוד. בהתחלה, בכל פעם שעצרתי את התנהגויות הלחץ שלי הרגשתי כלוא בתוך הגוף של עצמי – מאוד מוזר לא לעשות את מה שאני רגיל לעשות מאז ומעולם – אבל כשהתרגלתי לנשום עמוק במקום, מצאתי שקט חדש ומפתיע (יש לי תחושה שאם אי פעם יהיה לי אומץ לעשות ויפסאנה של עשרה ימים התהליך יהיה דומה).

אז אני מקבל את השנה החדשה באופן התנהגותי, עם פחות חרדה ותוהה לגבי שלב ב' לניסוי: האם יותר התנהגויות של אהבה יגרמו לי להרגיש יותר אהבה (ומה הן בכלל התנהגויות של אהבה?)? יותר התנהגויות של שמחה יותר שמחה (אגב, כן! מחקרים מוכיחים שצחוק מלאכותי נחווה על ידי הגוף כצחוק אמיתי)? פחות התנהגויות של כעס, פחות כעס? שווה לבדוק. בכל אופן, מסתבר שכשיוצאים מגבולות הנוחות שלנו באמת מגיעים למקומות מופלאים (אגב, ספר כל כך מקסים…).

שתהייה שנה מצוינת, מלאה בגילויים חדשים ושינויים מייטיבים!

---

פעם בכמה זמן אני נעמד ב- Strand לשעה ומדפדף בספרי בישול חדשים, מצלם מתכונים להשראה ומתרשם מתמונות אוכל. ההשראה למתכון הזה היא מהספר של דייויד לייבוביץ׳ My Paris Kithcen. רק מהכותרת של המתכון ידעתי שהוא יהיה מעולה. כרישה זה הבצלי האהוב עלי והשילוב עם ויניגרט מתוחכם וביצה עבד בראש שלי עוד לפני שבכלל קניתי את כל הכרישות בניו יורק. גם קראתי שכרישה היא מאכל מסורתי לראש השנה אז שניים במכה אחת. זה יוצא כל כך כל כך טעים.

מצרכים

• כ-8 כרישות בינוניות-גדולות או כ-14 קטנות
• 4 כפות שמן זית
• 2 כפות שמן צמחי עם טעם פחות דומיננטי כמו קנולה, זרעי ענבים וכו'
• בצל שאלוט בינוני (אפשר להחליף בכף צלפים קצוצים או לוותר)
• 2 כפות פטרוזיליה קצוצה או עירית (אסור לוותר)
• מעט פטרוזיליה לקישוט מלמעלה
• כף וחצי חרדל איכותי כדוגמת חרדל דיז'ון (לא חרדל גרגרים)
• 2 כפות חומץ שרי או חומץ בן יין אדום
• מלח ופלפל
• 3-2 ביצים קשות

מתחילים בהכנת הויניגרט שטוב לו לשבת כרבע שעה לריכוך השאלוט.

חותכים דק דק בצל שאלוט ופטרוזיליה, ומערבבים היטב עם החרדל, מלחפלפל והחומץ.

מזרזפים פנימה את השמנים בזמן שטורפים בעזרת מטרפה. תהליך הזרזוף האיטי והטריפה מטמיעים את השמן ויוצרים אמולסיה. שזו מילה סופר מתוחכמת (התרשמתם?) שאומרת שהשמן והחומץ מגשרים על הפערים האינהרנטיים שלהם ונקשרים אחד לשני באהבה.

מורידים את הירוק של הכרישה ואת השורשים שלה. מוודאים שלא מתחבאים בלבן גרגרי אדמה. בסיר רחב מביאים לרתיחה כמה סנטימטריים של מים ומניחים את הכרישות בתוכו כשהן על סלסלת אידוי. סוגרים את המכסה ומאדים כ-15-20 (עלול גם לקחת יותר או פחות… תלוי בעובי ובכמות הכרישה) עד שסכין חדה ננעצת ללא התנגדות בקרבי הכרישה.

מוציאים מהסיר ומניחים לה להתקרר. חוצים את הכרישות לאורכן עם סכין חדה ומניחים בצלחת הגשה רחבה. מרטיבים בנדיבות ברוטב. מניחים רבעי ביצה קשה ומפזרים עלי פטרוזיליה קטנים.

אוכלים סלט כרישה בויניגרט ומכחידים חרדות ישנות.

וזו גם הזדמנות מצוינת להגיד תודה לכל הקוראות, העוקבים, המגיבות ויוצרי הקשר. נורא כיף איתכן/ם!

שנה טובה! 🙂

Air / שירה אכילה: בצקניות נוקדלי הונגריות והפרויקט המוזיקלי MOAN.

 

Air

 

,Don’t move, don’t eat, don’t drink, breath slow

.Don’t let the monster in your stomach grow

,It’s small now and shy but it gets bigger as you wane

.It’s feeding off your tensions insecurities and pain

,It will invade your every organ take possession of your brain

.you've met before, you know its plan not resisting is insane

 

.Rip it out, choke it off, toughen up, lose that grin

.No one's coming, it's just you, rescue comes from within

 

.Don’t move, don’t eat, don’t drink, breath slow

.Don’t let the monster in your stomach grow

.It’s small now and shy but it gets bigger as you wane

.It’s feeding off your tensions insecurities and pain

You thought you're in control, you thought that you were tough

.now you're losing your perception, you're getting out of touch

 

.Rip it out, choke it off, toughen up, lose that grin

.No one's coming, it's just you, rescue comes only from within

 

,If you focus you might do it, if you're mindful you will win

.But instead of inhale-exhale you're left panting pale and thin

מבחינתי זה הכל זה התחיל לפני 9 חודשים, ישבתי בחדר של אחי הצעיר והמוכשר ביחד עם התאומה הלא פחות מוכשרת שלו, והקשבנו למוזיקה שהוא עובד עליה כבר הרבה זמן. אני מודה שבשלב מסוים לא הצלחתי להסתיר את הדמעות שנזלו לי מהעיניים, כי מי ציפה שמהילד הזה, שבראש שלי עדיין תקוע איפשהו בין כיתה ד' ל-ז' יצאו כל כך הרבה רגש, בגרות וכשרון. כך הכרתי את הפרויקט המוזיקלי שלו MOAN – THE MOSES PROJECT. ואז הוא אמר שמוזיקה, נגנים, וזמרת – כל אלה יש לו, אבל מילים לשירים הוא עוד מחפש. הצעתי לכתוב לו. כי רציתי, לא כי ידעתי לכתוב או אי פעם כתבתי. ליטל דיד איי קנואו שעם החזרה לניו יורק, החיים שלי ישתנו במהירות ואני אהפוך שוב לרווק. אז פרידות זה חרא וזה, אבל מסתבר שזה אחלה חומר לכתיבה. ככה נולד AIR. גיא התלהב, ופתאום יום אחד קיבלתי קישור לקובץ שכשפתחתי אותו לתדהמתי, וכן, תדהמה זו לגמרי המילה המדויקת פה, המילים שלי נשמעו בקולה של דנה המוכשרת ללחן שהם כתבו.

יש פעמים נדירות כאלה בחיים שדברים פשוט קורים מעצמם, שהכל מתיישב במקום בלי מאמץ. בחיים לא חשבתי שאני אכתוב שיר. ושהוא יולחן. ואז עוד יהיה לו קליפ. ולא סתם קליפ. קליפ מטורף! והנה זה קרה, כי כולנו היינו ברגע הנכון במקום הנכון, פיזית וגם מנטלית. אז הנה הקליפ:

אני לא הייתי שותף לעשיית הקליפ – רבים וטובים אחרים היו. כשנחשפתי אליו מה שהכי ריתק אותי (מלבד כמובן זה שהויז'ואלז' פשוט יפיפיים) הוא שבסיוטים שלי, אלה שחוזרים מידי פעם – אני מטפס בגרם מדרגות בלי קירות מסביב, בלי מעקה ולא מצליח לעלות כמו שצריך, מפחד מנפילה. ככה החרדה הפרטית שלי. ומהסיוטים שלי, דרך מילות השיר, היא הגיעה ישר לתוך הקליפ. מפחיד ומרגש ומרתק.

 

אז לרגל שיר על חרדה, והחרדה מפני החשיפה שלו… גם מתכון שיש בו אלמנט לא קטן של חרדה. וכדרכה המעצבנת של חרדה, הדרך היחידה להתגבר עליה היא להתעמת איתה, להיחשף אליה ולתת לה לדעוך מעצמה. נוקדלי הונגרי, או כמו שהיו קוראים לו בבית של הדודים שלי, גלושקה. בצקניות שקשה להפסיק לאכול, שהן בעצם מן פסטה ביתית קלה ומהירה. אפשר לשלב אותן עם כל מיני רטבים. כשאני גדלתי אכלנו אותן עם רוטב פשוט של פלפלים. אבל הן באות גם טוב מאוד ליד הגולש עם הרטבים שלו… או רטבים אחרים, בגלל הצורה הלא אחידה שלהם, ושטח הפנים המחוספס הן קולטות את הרוטב יפה מאוד. לא היה משהו שייחלתי לו יותר אז בתור ילד (טוב, אולי חוץ מפחית קולה, הגביע הקדוש של הילדות שלי…) אולי בעיקר כי אצלנו בבית הפולני/גרמני/רומני החרדה של שליקה של בצק במים רותחים מנעה את הכנת המעדן, ככה שהייתי לגמרי תלוי בכוחות הונגריים חיצוניים להשגתו. לא עוד!

זה כל כך פשוט שזה כמעט מביך שלקח לי כל כך הרבה זמן לנסות. כל סיפור הכנת הנוקדלי לוקח בערך 20 דקות. וגם זה כולל 10 דקות של לתת לבצק לנוח ולמים לרתוח. אז הנה חרדה אחת שהתגברתי עליה. מה החרדה המטבחית שלכם שאתם צריכים להסתכל לה בעיניים?

בעקרון – מכינים בצק פשוט ודביק, מגרדים אותו לתוך סיר מים רותחים ושולים את הבצקניות מהמים כשהן צפות + שלוש ארבע דקות בישול.

מה צריך לכ-3 מנות בינוניות (זה כבד. לא מומלץ לאכול את זה בכמות גדולה מידי – מנסיון).

לבצק:

כוס קמח

רבע כפית מלח

ביצה אחת

חצי כוס מים

קוביית חמאה קטנה

 

לרוטב פלפלים פשוט:

פלפל וחצי – השתמשתי בצבעוניים פה בשביל הצילומים, אבל אפשר כמובן בצבע אחיד

בצל בינוני-קטן

2-3 שיני שום

עגבנייה קטנה

2 כפות שמן

 

את הרוטב מכינים ראשון כי לוקח לו יותר זמן. אני פשוט חותך את הכל, מחמם שמן על המחבת ומכניס את הכל ביחד. הרעיון פה הוא פחות לטגן ויותר לאדות ולהגיע לרוטב. לא מנסים להגיע להשחמה, אלא לריכוך ובישול. אז נותנים לזה לשבת מכוסה במחבת/סיר כ-10 דקות תוך ערבוב מידי פעם ואחר כך מוסיפים כ-3/4 כוס מים, מלחפלפל ונותנים לזה להתבשל עוד כ-20 עד ריכוך מלא. זהו.

 

לנוקדלי – מרתיחים הרבה מים בסיר גדול עם מלח, משל הייתם מכינים פסטה.

מערבבים את חומרי הבצק ביחד עד שהם אחידים. לא מערבבים יותר מידי. נותנים לבצק לנוח 10 דקות. יוצא בצק דביק שאי אפשר להתעסק איתו בידיים. מזל. כי לא צריך. בניסויים שלי הוספתי לבלילה גם עשבי תיבול. זה יוצא נחמד מאוד. הכי מוצלח היה הבזיליקום. אתם מוזמנים להיות יצירתיים.

 

עכשיו משטחים את הבצק על קרש חיתוך ובעזרת סכין מגדרים בצקניות בגדלים שונים לתוך הסיר. הסוד הוא לטבול את הסכין בתוך המים הרבה מאוד, ככה הבצק לא נדבק ואפשר לעשות חתיכות קטנות. אבל אם יוצאות חתיכות גדולות, אל תתבאסו, הן טעימות מאוד בעצמן. פשוט אל תראו אותן לאף סבתא הונגריה, פן תקבל שבץ. תראו, צילמתי וידאו כדי להסביר יותר טוב איך לעשות את זה!

נותנים לנוקדלי להתבשל ולצוף בסיר, חלק מהחתיכות קצת נדבקות לתחתית הסיר, עוזרים להן לצוף. כשכל החתיכות צפות מבשלים עוד 3-4 דקות כדי להיפתר מהטעם של הקמח הנא. מסננים ושוטפים במים קרים. השטיפה חשובה, אל תוותרו עליה, היא מורידה שכבה רירית שמצטברת על הבצקניות. שטיפה מהירה. זה הכל. נפתרים ממים עודפים, מעבירים לקערה, מערבבים פנימה קוביית חמאה קטנה כדי שלא ידבקו, ובשביל הטעם. מערבבים את הרוטב. מגישים.

 

אוכלים נוקדלי שעשינו בעצמנו וחושבים על דברים שפשוט קורים בלי שתכננו ועל הכנעה של החרדות שלנו.

בגוש השיש / דן פגיס: שניצל של פלפל קלוי ממולא בגבינה, ופוסט ראשון מסדרת "הביקור בארץ" הפעם בשיתוף אמנון יוהס

 

(כמו אחוז גבוה מהמחשבות שלי, גם זו מגיעה בעקבות שיחה עם אוֹרי): אני עד וכל מפגש שלי בגיאוגרפיה הישראלית הופך אצלי לעדות. אני עד לכך שהאחים שלי מתבגרים והופכים להיות אנשים אמיתיים, מרשימים ומרגשים, עד לחברים שלי שמשתנים, גדלים, מתקדמים ומצליחים. עד לתל אביב המתפתחת, לירושלים שגוועת, ולבאר שבע שלא משתנה לי. עד לפוליטיקה שהופכת מופרכת מיום ליום. נראה לי שאחד התפקידים המרכזיים שיש לנו זו בחייה של זו, זה בחייו של זה, הוא להיות עדים. לחוות את אהובינו על רצף הזמן עבר-הווה-עתיד ולהעיד בפניהם באופן מיטיב מי היו, כיצד השתנו ומי הם עכשיו. זו בטח לא פרקטיקה סדורה. אלא משהו שקורה מעצם הקשר המתמשך, מההיכרות האינטימית, מליווי לאורך הזמן. כל ביקור שלי בארץ מפגיש אותי עם העדים שלי ומסמן לי במה השתניתי, מזכיר לי מה הם היסודות שלי ומאיר את הדרך שבה אני הולך. זה מרגיע אותי לדעת שיש לי עדים, יש מי שיזכירו לי מי אני גם אם אני במקרה אשכח.

יש לי המון מזל: יצירה היא אולי הדבר שהכי מרגש אותי בימים אלה והעדים שלי הם אנשים יצירתיים. מה זה יצירתיים? קוסמים. עושים יש מאין. מביעים את העולם באלף ואחת דרכים. כותבים, מלחינים, מציירים, מצלמים, מטפלים, חוקרים, מבשלים. כמו בשיר של פגיס, לפעמים כשאני רואה יצירת אמנות נדמה לי שהיא נועדה להיות. שהיא תמיד הייתה קיימת בעולם ורק חיכתה להיכתב או להצטייר. ככה אני מרגיש כשאני נכנס לסטודיו החיפאי של אמנון. נולדנו בהפרש של חודש וגדלנו צמודים. אמנון הוא אחד העדים הכי ותיקים שלי. אמנם הוא בן דוד שלי ויותר מזה חבר שמלווה אותי מאז ומתמיד, אבל אני עדיין יכול להגיד, בלי למצמץ ותוך טעינה לאובייקטיביות, שהוא אחד האמנים הכי מרגשים ומוכשרים שפועלים היום בארץ.

עם ידיים של זהב, נפש רגישה וחוש אסתטי שאין שני לו, אמנון כבר שנים יוצר- מצייר, מפסל, מצלם, מדפיס, חורט ומה לא? אמן אמיתי כמו של פעם, שיודע ליצור את הצבעים שלו בעצמו מחומרי גלם, שחי את האמנות על העליות והמורדות שהיא מייצרת.

הסטודיו שלו, שם צילמנו ביחד פוסט, הוא עולם. היצירות שלו הן אחת אחת, אבל גם מכלול. כל פעם שאני מבקר אצלו בסטודיו בחיפה, שהיא עיר שמצליחה לשמור על מה שפעם היה יפה במדינה הזאת וקצת נעלם, הנפש שלי מתרחבת והלב גדל. את הפוסט המושקע הזה הגינו, צילמנו וסיגננו ביחד אצלו בסטודיו.

הכלים היפים יפים מגיעים מ"שילובים", שם תמר, בת הזוג המקסימה של אמנון עובדת. מוכשרים ויצירתיים, כבר אמרתי?

שניצל פלפל קלוי במילוי גבינה.

מדובר באחלה מנה… אבל אם לומר את האמת כולה… היא לוקחת זמן להכנה וקצת התעסקות. זה מתגמל. כן. אבל בינינו, אפשר לעצור כמעט בכל שלב והיא עדיין תהייה מאוד טעימה. פלפלים קלויים וגבינה זה טעים. לא משנה באיזה גלגול. ואם כבר בכנות אנחנו עוסקים, השלבים הרבים היו רק תירוץ טוב ליום עבודה ארוך ומשותף ולעוד כוסית של יין או קפה משובח.

אז מה צריך ?

פלפלים צהובים, כתומים, ואדומים גדולים ככל האפשר (הפלפלים הירוקים התפרקו קצת ופחות התאימו)

גבינות למילוי: אנחנו בחרנו בפטה 16%, בפרומעז ובקממבר. או בקיצור, ללכת על גבינות חצי קשות.

2 ביצים

בערך כוס קמח

פירורי לחם (אנחנו השקענו בפנקו, פירורי הלחם היפניים, והיה ממש כיף).

קילוף הפלפלים: את הפלפלים מניחים בתבנית על ריפוד של נייר אפיה או נייר כסף. מכניסים לתנור על חום גבוה עד שהם משחימים. הופכים אחרי כחצי שעה כדי שההשחמה תתבצע באופן הכי אחיד שאפשר, אבל מבינים ששלמות זה פָסֶה והפלפלים לא יהיו לגמרי אחידים  בצבעם. רואים איך שהקליפה כבר מתחילה להיפרד מהם בהכנעה.

אחרי בערך שעה בתנור, כשהפלפלים כבר איבדו מהאון שלהם והם שחומים היטב, מוציאים אותם ומכניסים לתוך שקיות ניילון. קושרים את השקיות ונותנים להם להתקרר בסאונה המאולתרת על השיש או בפריזר. השקיות האטומות גורמות לפלפלים להזיע כהוגן ולהיפרד מהקליפות שלהם בקלות, אי אפשר להאשים אותם, גם אני רוצה להשיל מעלי כל כיסוי כשחם לי. כשהפלפלים מגיעים לטמפרטורה שאפשר להתעסק עמם בידיים בקלות שולפים להם את הראש, מרוקנים מגרעינים ומקלפים עד כמה שניתן. מאוד מאוד משתדלים לשמור כל פלפל כפרוסה אחת של פלפל, או מקסימום לחלק לשניים, יש לו עוד דרך ארוכה לעבור שכוללת עיטוף של חתיכת גבינה.

הנה, עכשיו כל פיסת פלפל מחבקת חתיכה נדיבה של גבינה.

מגלגלים בקמח, טובלים בביצה

 מכסים בפירורי לחם ומטגנים במחבת עם שמן חם

מפיסות תועות של פלפל צהוב הכנו רוטב פלפלי גם הוא לכל הסיפור הזה, טחנו פלפלים, שום (חצי שן), שמן זית ואורגנו. יצא מעולה, ונשאר גם לסנדוויץ' של מחר.

הכנו גם סלט בצד. רוקט, בזיליקום, עירית ונענע

עם מלא גרגירי רימון ורוטב של לימון ושמן זית. זה התאים בול (ידעתם שאם חובטים בחצי רימון עם כף של עץ הגרעינים שלו נפרדים ממנו בקלי קלות?).

זהו. אוכלים מיד אחרי הטיגון, ככה שהגבינה תזלוג החוצה בחושניות, ומעידים אחד בפני השני כמה טעים יצא.

כשהייתי בארץ צילמתי עוד שני פוסטי אירוח, שיעלו בשבועות הקרובים ככה שיש (לי) למה לצפות.

אמנון יוהס יוצר בחיפה ומלמד שיעורי ציור ורישום בסטודיו שלו. אפשר ליצור איתו קשר במייל amnonyuhas@hotmail.com

אַיֵּךְ / ח"נ ביאליק: אוקונומיאקי – לביבות יפניות לחנוכה

 

בעיני זה אחד משירי האהבה היפים שאי פעם נכתבו. החיפוש של ביאליק אחרי האחת המושלמת מקסים ותמים ודרמטי וגם קצת הזוי בעיני. רומנטיקה או פרקטיקה? סואול מייטס – כן או לא? לא יודע לענות לעצמי על כל זה… מה שכן, מצאתי מאכל שיעשה הכל כדי להתאים לפנטזיה שלכם. אוקונומיאקי. ביפנית זה מתרגם ל-"מה שאתה רוצה". איזה שם יפה לתבשיל, והוא אכן כזה. רוצה לרצות, ולהתאים. פתאום חנוכה הגיע והוא מביא איתו את כל המאכלים ספוגי השמן. אני לא מטגן בשמן עמוק, בלגאן וקלוריות וזה, אז תמיד נמנעתי מהכנת מאכלי חנוכה. עד השנה כשגיליתי את הלביבה המקסימה הזאת והיא בטוח תככב בטקסי הפירומניה הקרובים.

האוקונומיאקי (אם אומרים את זה בקול רם כמה פעמים, נשמעים נורא מקצועיים ומביני עניין) בנוי מבסיס של קמח, עמילן, ביצה ו… כרוב קצוץ דק דק. מכאן והלאה זה כבר תלוי בכם. איך שאתם רוצים. גזר? כרישה? גבינה? תפוח אדמה? בטטה? דלעת? פלפלים? לכו על זה. גרדו/חיתכו דק דק והוסיפו לבלילה. וזה לא נגמר פה. בשביל שלא ישעמם אפשר גם עליונית (הסברים מפורטים בהמשך): שרימפס, נקניקיה, נקניק, בייקון, כולם יתקבלו פה יפה יפה.

אחרי פוסט הבצל הקודם שהוא גם מושחת וגם קצת יקר הרגשתי רגשי אשם. אני אוהב לבשל ממה שיש בבית ושזה יהיה זול והגראטן לא עונה על אף אחד מהקריטריונים האלה, חוצמזה שכל דבר שמוסיפים לו שמנת נהייה טעים וזו לא חוכמה גדולה. אז שווה להשקיע פעם ב… אבל ביום יום אני מעדיף מתכונים זולים ופשוטים שאפשר לאלתר בהם לפי רמת העצלות ומה שיש במקרר. האוקונומיאקי הוא בדיוק כזה. הוא ארוחת ערב קלה ונחמדה.

ולמה הוא מושלם לחנוכה? הוא נראה כמו לאטקע, טעים יותר ובגלל שהבסיס שלו הוא כרוב ומשתמשים אך במעט שמן לטיגון הוא נתברך בערך קלורי נמוך. חוצמזה הוא ממש זול להכנה ממצרכים יום יומיים. וטעים. מאוד. ומיפן. לביבת כרוב. מי היה מאמין?

אז מה צריך?

שתי ביצים

כוס קמח (קמח מלא עובד מעולה, אפשר גם לבן או שילוב)

שתי כפות עמילן (נשאר לכם קצת קמח טפיוקה מהלחמניות הברזילאיות? או קמח אורז? קורנפלור? זה מוסיף למרקם הסופי. לא חובה אם אין)

חצי כפית מלח

כוס מים

כרבע כרוב גדול

גיוונים: גזר, בטטה, תפוח אדמה, דלעת, בצל ירוק, כרישה, גבינות וכו'

עליוניות: בייקון, שרימפס, נקניק, נקניקיה.

שתי כפיות שמן לטיגון

ההכנה פשוטה מאוד. מערבבים את חומרי הבלילה, לא מגזימים בערבוב, רק עד שכבר כמעט אי אפשר להבדיל מי היה פעם ביצה ומי קמח.

חותכחים את הירקות דק דק. במיוחד את הכרוב. מוסיפים אותם לבלילה ומערבבים. אם יש איזו חצי שעה לשרוף, הבלילה משתבחת אחרי שהיא יושבת קצת וכל המרכיבים מתחילים להרגיש יותר בנוח אחד עם השני.

אם ממהרים, אז ממהרים וצריך לשאת בתוצאות של לביבות קצת פחות אחידות.

מחממים היטב מחבת, אם יש לכם אחת כזאת יצוקה היא תהייה נהדרת, אם לא אז מחבת טפלון גם לגמרי תעבוד לכם. היפנים עושים לביבות גדולות מאוד שלוקח להכין כל אחת מהן די הרבה זמן. זה נחמד בשביל ארוחת ערב בבית, אבל אם השכנים שפגשתם במקלט הזמינו אותכם להדלקת נרות, יותר הגיוני ללכת על לביבות קטנות.

 למחבת המחוממת היטב מוסיפים כפית שמן ואז ומשטחים גומות קטנות של בלילה על המחבת. נותנים לזה איזו דקה או שתיים ומנמיכים לאש בינונית קטנה.

בצד החשוף שכרגע לא מתבשל מטביעים את התוספת שאתם רוצים.

בנתיים ניסיתי בבית עם שרימפס ונקניקייה ואכלתי במסעדה גם עם תמנון ובייקון. כולם היו על הכיפק. לצילומים השתמשתי בשרימפס שמגיעים מבושלים וקפואים שהורדתי להם את הזנב ובנקניקיה איכותית יחסית.

נותנים ללביבה להתבשל/להיטגן ככה כמה דקות. הופכים בזהירות. היא צריכה להיות מה שנקרא בעגה במקצועית "זהובה". נותנים לזה עוד כמה דקות מהצד השני. אחרי שהפכתם אפשר ללחוץ עליה קצת מלמעלה ולחלץ טיפות לחות שיספקו קצת נחת עם רעש הטסססססס שיוצא מהמפגש הלוהט שלהן עם מהמחבת.

היפנים אוכלים את זה עם סוג של רוטב ברביקיו מיוחד שעוד רגע ננסה לשחזר (ואם יש לכם בבית רוטב ברביקיו אפשר פשוט להשתמש בו…), מיונז והר של פתיתי דגים מיובשים שבעיני איזה גועל זה. האמת היא שלא ציפיתי שהיפנים יאכלו את זה ככה בסטייל אמריקאי… אבל אף אחד לא שואל אותי. בינינו, זה טעים גם כשלעצמו, אבל אפשר גם עם אבוקדו (הרי הכל טעים עם אבוקדו…), גבינה לבנה, קוטג' (יואו, איך שאני מתגעגע לקוטג') יוגורט, קטשופ? איך שאתם רוצים…

הנה המתכון לרוטב אוקונומי ביתי. ההוראות מאוד פשוטות. משלבים הכל בסיר קטן, מביאים לבעבוע תוך ערבוב ומורידים מהאש.

רבע כוס קטשופ (ואפשר גם רסק עגבניות מדולל ב-2-3 כפות מים)

כף סויה

עכשיו יש עוד שלושה מרכיבים, זה יוצא הכי טוב עם שלושתם א-ב-ל אפשר לוותר על אחד מתוכם ולא נורא. יותר מאחד כבר נהייה טעם של קטשופ דומיננטי ואז בשביל מה לטרוח…

חצי כף חרדל דיז'ון

כפית וחצי רוטב וורצ'סטר

שתי כפיות סאקי או יין לבן

אוכלים בלי לחשוש יותר מידי מקלוריות עודפות וממשיכים לתהות לגבי אהבה.