(מתוך אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים / ד"ר סוס. תרגום לעברית: לאה נאור. הוצאת כתר)
אני נמצא במושב האחורי של רכב שנוסע למקום בו מעולם לא הייתי, לסוף שבוע עם אנשים שאת רובם אינני מכיר בעיירה שהיא כל כולה בגדי ים ואינטראקציות חברתיות רבות משתתפים באנגלית – על פניו הסיוט הכי גדול שלי בהתגלמותו. הציעו לי להצטרף ומיד אמרתי כן. החלטתי לא לחשוב על זה יותר מידי. לא לעשות מזה עניין גדול, להיחשף לחרדה שלי ולתת לה לדעוך מעצמה. הרי זה מה שאני מלמד כל לקוח שמגיע אלי עם ענייני חרדה. נאה דורש… בשבוע שלפני הנסיעה כל פעם שנלחצתי ממה יהיה שיננתי "מה הכי גרוע שיכול לקרות?" ודחקתי את החרדה הצידה, לא התעסקתי בה בכלל. אני נוסע. נואו ביגי. גיבור נוטף נונשלנט וספונטניות. חפשו אותי. שלום.
והנה עכשיו אני יושב במושב האחורי, בקדמי מנהלים שיחה ערה שאני לא ממש מצליח להשתתף בה ואני מבין שאני הולך לבלות סופ"ש שלם עם חבורה של בחורים שמכירים היטב כבר שנים ואין לי אפילו עוגן רציני אחד להיתלות בו. הלחץ מגיע בגל מוכר מהבטן לראש, והוא מצית את מחשבות הדאגה שלי שצועקות לי בראש בטון משכנע מידי: מה עשיתי לעצמי? מה אם יהיה נורא? מה אם אף אחד לא ידבר איתי ואהיה לבד כל הסופ"ש? ומה אם… ומה אם…? שלום חברות ותיקות – לא התגעגעתי אליכן בכלל אבל כנראה שאתן שוב פה.
והגוף מגיב בדרכו המוכרת גם: מנגן עם אצבעות הרגליים, רוקד עם אצבעות הידיים, נושך את הלחיים, מלקק את השפתיים, מעביר את הלשון על השיניים, מנענע את הרגל, שר שיר בראש, משחק בזקן, מדפדף באיי פון, מגרד את האף, מושך בשרוול…
כמה פעמים בחיים חרדה מנעה ממני לעשות דברים שרציתי? יותר מידי. בשנתיים האחרונות החלטתי אחרת. כמה אפשר? ובניתי לה תוכנית חשיפה והכחדה. הסופש הזה הוא ללא ספק האתגר הקשה ביותר עד כה.
כשגל הרגש סוף סוף נרגע (מרגיש כמו נצח אבל בפועל כ-20 דקות) מתעוררת בי נחישות חדשה, הרי מראש אמרתי כן כי רציתי לאתגר את עצמי. אז הנה ההזדמנות. אני הולך להסתכל על זה כמשחק. ניסוי. בעוד שבוע, חודש, שנה, חמש שנים זה לא ישנה כלום.
כל מה שצריך זו תוכנית פעולה טובה: את מחשבות הדאגה אני מנסה לשכנע לפנות קצת מקום למחשבות אחרות – בעצם שום דבר רע באמת לא יכול לקרות. מקסימום יומיים פחות כיפיים בחיים. אני כבר מבוגר. אני יכול גם לקום וללכת מתי שאני רוצה. בנוסף, אני מחליט להתנהג הפוך מהטבע שלי – כל פעם שארגיש שלא מדברים איתי אני אדבר עם מישהו בעצמי. אפילו על כלום, אפילו אם זה מרגיש מלאכותי, אפילו אם מה שהכי בא לי זה להוציא את האייפון ולעשות כאילו אני עסוק נורא ושקוף לגמרי. ואת הגוף אני מחליט לאלף גם כן: כל פעם שאתפוס את עצמי בהתנהגויות החרדה הטיפוסיות שלי אעצור אותן ואקח נשימה עמוקה במקום. מעכככככככככשיו. בהצלחה. מיי גוד בי וויז מי.
פאסט פורוורד: היה סוף שבוע נחמד מאוד, מצוין אפילו. למעשה נשארתי יום נוסף. מחשבות הדאגה לא נעלמו. הן התנגנו ברקע חלק מהזמן ולפרקים גם הגבירו ווליום והשתלטו ברִשעות, אבל תוכנית הפעולה שרקמתי עבדה היטב ואיפשרה לי לנהל אותן ואפילו להנות רוב מוחלט של הזמן.
בניסוי ההתנהגותי-קוגניטיבי הזה שעשיתי לעצמי בלטה במיוחד תוצאה אחת: השליטה על הגוף הניבה תגובות ברגש. כשהפסקתי להתנהג כאילו שאני חווה חרדה, הפסקתי גם להרגיש אותה או שלפחות הפחתתי אותה מאוד. בהתחלה, בכל פעם שעצרתי את התנהגויות הלחץ שלי הרגשתי כלוא בתוך הגוף של עצמי – מאוד מוזר לא לעשות את מה שאני רגיל לעשות מאז ומעולם – אבל כשהתרגלתי לנשום עמוק במקום, מצאתי שקט חדש ומפתיע (יש לי תחושה שאם אי פעם יהיה לי אומץ לעשות ויפסאנה של עשרה ימים התהליך יהיה דומה).
אז אני מקבל את השנה החדשה באופן התנהגותי, עם פחות חרדה ותוהה לגבי שלב ב' לניסוי: האם יותר התנהגויות של אהבה יגרמו לי להרגיש יותר אהבה (ומה הן בכלל התנהגויות של אהבה?)? יותר התנהגויות של שמחה יותר שמחה (אגב, כן! מחקרים מוכיחים שצחוק מלאכותי נחווה על ידי הגוף כצחוק אמיתי)? פחות התנהגויות של כעס, פחות כעס? שווה לבדוק. בכל אופן, מסתבר שכשיוצאים מגבולות הנוחות שלנו באמת מגיעים למקומות מופלאים (אגב, ספר כל כך מקסים…).
שתהייה שנה מצוינת, מלאה בגילויים חדשים ושינויים מייטיבים!
פעם בכמה זמן אני נעמד ב- Strand לשעה ומדפדף בספרי בישול חדשים, מצלם מתכונים להשראה ומתרשם מתמונות אוכל. ההשראה למתכון הזה היא מהספר של דייויד לייבוביץ׳ My Paris Kithcen. רק מהכותרת של המתכון ידעתי שהוא יהיה מעולה. כרישה זה הבצלי האהוב עלי והשילוב עם ויניגרט מתוחכם וביצה עבד בראש שלי עוד לפני שבכלל קניתי את כל הכרישות בניו יורק. גם קראתי שכרישה היא מאכל מסורתי לראש השנה אז שניים במכה אחת. זה יוצא כל כך כל כך טעים.
מצרכים
- כ-8 כרישות בינוניות-גדולות או כ-14 קטנות
- 4 כפות שמן זית
- 2 כפות שמן צמחי עם טעם פחות דומיננטי כמו קנולה, זרעי ענבים וכו'
- בצל שאלוט בינוני (אפשר להחליף בכף צלפים קצוצים או לוותר)
- 2 כפות פטרוזיליה קצוצה או עירית (אסור לוותר)
- מעט פטרוזיליה לקישוט מלמעלה
- כף וחצי חרדל איכותי כדוגמת חרדל דיז'ון (לא חרדל גרגרים)
- 2 כפות חומץ שרי או חומץ בן יין אדום
- מלח ופלפל
- 3-2 ביצים קשות
מתחילים בהכנת הויניגרט שטוב לו לשבת כרבע שעה לריכוך השאלוט.
חותכים דק דק בצל שאלוט ופטרוזיליה, ומערבבים היטב עם החרדל, מלחפלפל והחומץ.
מזרזפים פנימה את השמנים בזמן שטורפים בעזרת מטרפה. תהליך הזרזוף האיטי והטריפה מטמיעים את השמן ויוצרים אמולסיה. שזו מילה סופר מתוחכמת (התרשמתם?) שאומרת שהשמן והחומץ מגשרים על הפערים האינהרנטיים שלהם ונקשרים אחד לשני באהבה.
מורידים את הירוק של הכרישה ואת השורשים שלה. מוודאים שלא מתחבאים בלבן גרגרי אדמה. בסיר רחב מביאים לרתיחה כמה סנטימטריים של מים ומניחים את הכרישות בתוכו כשהן על סלסלת אידוי. סוגרים את המכסה ומאדים כ-15-20 (עלול גם לקחת יותר או פחות… תלוי בעובי ובכמות הכרישה) עד שסכין חדה ננעצת ללא התנגדות בקרבי הכרישה.
מוציאים מהסיר ומניחים לה להתקרר. חוצים את הכרישות לאורכן עם סכין חדה ומניחים בצלחת הגשה רחבה. מרטיבים בנדיבות ברוטב. מניחים רבעי ביצה קשה ומפזרים עלי פטרוזיליה קטנים.
אוכלים סלט כרישה בויניגרט ומכחידים חרדות ישנות.
וזו גם הזדמנות מצוינת להגיד תודה לכל הקוראות, העוקבים, המגיבות ויוצרי הקשר. נורא כיף איתכן/ם!
שנה טובה! 🙂
שירה אכילה 